משחק הקואליציות הקטנות שחברי הכנסת לא מבינים

לאחרונה הודיעו שר האוצר יאיר לפיד ושר החקלאות יאיר שמיר על הכנסת מוצרי חלב נוספים לפיקוח מדינתי – גבינה לבנה 5% ושמנת מתוקה 38%. לכאורה, מדובר בצעד שצריך לעורר תמיהה. לפיד ושמיר, המשתייכים שניהם למפלגות בעלות גוון ימין כלכלי מוצהר, מקדמים מדיניות פיקוח על מחירים מבית מדרשן של מפלגות השמאל הסוציאליסטי; רק כדי להזכיר, הפרק הכלכלי-חברתי במצע 'יש עתיד' מדגיש שוב ושוב את חשיבותה של התחרות למשק, והתערבות מדינתית במחירים לא מוזכרת בו ולו ברמז. לזכותו (או לחובתו) של לפיד ייאמר כי הוא מודע לסתירה בין המדיניות שהוא מקדם בפועל לבין המדיניות שאותה הוא הבטיח לקיים, שכן הוא טרח לסייג במסיבת העיתונאים כי "לטווח ארוך פיקוח מחירים לא מהווה פתרון".

אם כן, מסקרן היה לדעת כיצד יגיבו נציגי השמאל הכלכלי בכנסת על מימוש חזונם באמצעות שרים מן הימין. על פניו, ניתן היה לצפות כי הם יברכו בכל פה על הרחבת הפיקוח הממשלתי על מוצרים; אלא שתגובתם הייתה שונה בתכלית.

ח"כ איתן כבל בחר לתקוף את לפיד במליאת הכנסת, וציין בציניות כי "עכשיו, סוף סוף יוכלו משפחות שלמות לחסוך ולקנות את הבית שעל הקופסא של הקוטג'". זהו אותו איתן כבל החתום על הצעת חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, המבקשת להסמיך שרים לקבוע בצו רווח מירבי שמותר להפיק ממצרכים ושירותים; ח"כ שלי יחימוביץ', נושאת הדגל של השמאל הכלכלי, כתבה בדף הפייסבוק שלה כי "אם אין לכם כסף לאוטובוס, שתו שמנת מתוקה 38% שומן". זוהי אותה יחימוביץ' שקראה לגבש בדחיפות סל מוצרים בסיסי בפיקוח מדינתי, כאמצעי להבטחת ביטחון תזונתי.

אם כן, שני הח"כים שתקפו את שר האוצר על המהלך, מייצגים בפעילותם הפרלמנטרית בדיוק את האג'נדה שקוראת למהלכים מסוג זה.

כעת, גם אם ליחימוביץ' ולכבל ישנה ביקורת לגיטימית על מדיניות הממשלה בתחום הדיור והתחבורה הציבורית, שעליהם לבטאה בפומבי, לא ברור מדוע הם מתעקשים להביע אותה דווקא כלפי צעד ממשלתי שמקדם מדיניות הראויה בעיניהם. ניתן אמנם לפטור את העניין כעוד מקרה נקודתי ומאכזב של פופוליזם, אך ייתכן גם כי זוהי עדות למציאות פוליטית בעייתית, השוללת את הפשרה ואת שיתוף הפעולה המקומי ומעדיפה על פניהן התבצרות בעמדות לעומתיות קיצוניות.

מדיניות ילדתותית של "הכל או כלום"

אחד ממאפייניה המרכזיים של ההקצנה הפוליטית הפרלמנטרית, הוא חוסר היכולת ליצור קואליציות אד-הוק בנושאים קונקרטיים, גם אם מדובר בקואליציה עם "אויב" מהמפלגה היריבה. כך, במקום לדון לגופו של עניין במדיניות ספיציפית אחת, נדחף הדיון הפוליטי לכיוון המסוכן של "הכל או כלום".

זו הסיבה שכבל ויחימוביץ' גינו את לפיד על יישום מדיניות שבה הם תומכים בלב שלם, וזו הסיבה לאינספור מקרים דומים נוספים. למעשה, אפילו אם לפיד יאמץ את עמדתם בתחומי הדיור והתחבורה הציבורית, סביר מאוד שגם אז הוא לא יזכה מהם ליותר מאשר גינוי פומבי בגין עמדתו בנושא מס הירושה או בכל תחום אחר.

כאמור, לא צריך להתאמץ יתר על המידה כדי לאתר עדויות נוספות לתהליך ההקצנה הפוליטית. במקרה של לפיד, הדבר זועק במיוחד.

לפני הבחירות לכנסת, אהב לפיד להזכיר כי הרוב המוחלט של הישראלים מסכים על 70% מהנושאים, ורק נציגי "הפוליטיקה הישנה" מתעקשים להתעכב על אותם 30% מהנושאים השנויים במחלוקת. דווקא אותו לפיד, שחרת את הקונצנזוס על דגלו, יזם לאחרונה גל של הצעות חוק השנויות במחלוקת קשה עם שותפיו הקואליציוניים. האם לפיד באמת האמין שהצעות חוק בנושא שוויון זכויות לזוגות חד-מיניים נכנסות לתחום ההסכמה הקולאיציוני? קשה להאמין. בהחלטתו לנסות ולקדם דווקא נושא השנוי במחלוקת עמוקה מבחינה קואליציונית, לפיד סיכן את כל יתר התחומים שעליהם ניתן להשיג הסכמה ולקדמם במבנה הקואליציוני הנוכחי. כאמור, זוהי התנהגות התואמת את התבנית הקיצונית של "הכל או כלום".

ניתן לטעון כי התנהלותם של לפיד, כבל ויחימוביץ', מצביעה על לא יותר מאשר שימוש פוליטי ברטוריקה מתלהמת, שנועדה לרצות את בסיס המצביעים הקשיח של המפלגה. אלא שבכך אין כל חידוש. מראשית ימיה של הדמוקרטיה הייצוגית פוליטיקאים פעלו כדי לרצות את מצביעיהם, וטוב שכך. הבעייתיות היא ברצון הבוחרים שמניע את הפוליטיקאים – וכאן, אולי, נמצא שורש ההקצנה הפוליטית.

כך, כאשר השר נפתלי בנט הגיע לכנס ימין כדי לתקוף פומבית את רעיון "שתי מדינות לשני עמים", פעילי ימין צעקו לעברו כי הוא "בוגד בעולם התורה". זוהי בדיוק אותה תופעה ילדותית, שבה אין מוכנות להסתפק בהסכמה על המדיניות הרצויה בעניין יהודה ושומרון, אלא מוכרחים להסכים גם על הסדרי גיוס בני הישיבות. המסר של אותם פעילי ימין לנבחרי הציבור ברור: אל תתפשרו ואל תשתפו פעולה עם מי שאינו מסכים איתנו על כל הסוגיות.

להתקדם באמצעות קואליציות מקומיות

"אין שוגה גדול מזה אשר אינו עושה דבר, משום שביכולתו לעשות רק מעט" אמר אדמנד ברק, ונראה כי הוא כיוון בדיוק לתופעת ההקצנה הפוליטית. המערכת הפוליטית, מעצם טבעה, יוצאת מנקודת פתיחה של אי הסכמה והישענות על יחסי גומלין של פשרות והסכמות חלקיות בלבד. ההקצנה הפוליטית, השוללת פשרות אלו בדיוק, מונעת את קיומה של מערכת דמוקרטית מתפקדת, ופוגעת ביכולתנו כחברה לחיות יחד במציאות של הסכמות חלקיות.

בניגוד לתופעה הפרלמנטרית הילדותית של "הכל או כלום", יש חברי כנסת שיודעים ליצור קואליציות מקומיות אפקטיביות. למשל, שיתוף הפעולה בין ח"כ משה פייגלין (ליכוד) לח"כ תמר זנדברג (מרצ), שאמנם לא מסכימים על רוב הנושאים, אך פועלים כתף-אל-כתף כדי לקדם נושא החשוב לשניהם – לגליזציה של המריחואנה; בנושא החקיקה הכלכלית-חברתית בולט הזוג חיים כץ (ליכוד) ושלי יחימוביץ' (העבודה), שקידמו יחד חוקים רבים בתחום זה, למרות השתייכותם למפלגות בעלות תפיסות עולם מנוגדות; בימים אלה, ח"כ אורית סטרוק (הבית היהודי) וח"כ דב חנין (חד"ש), שהפער האידיאולוגי ביניהם לא זקוק לתיאור, מקדמים יחד הצעת חוק לביטול העבירה הפלילית בגין העלבת עובד ציבור.

הזוגות הללו צריכים לשמש כדוגמה להתנהגות פוליטית ראויה. אין בכך קריאה לטשטוש המחלוקות הפוליטיות הקיימות, ואף לא גינוי של רטוריקה פוליטית עוקצנית או מתלהמת. להיפך, מחלוקות פוליטיות ורטוריקה פוליטית הן כלים חיוניים וחשובים לדמוקרטיה. אבל כאשר כבר שוררת הסכמה על נושא מסוים בין הצדדים, מן הראוי לפעול יחד כדי לקדמו.

טוב יעשו חברי כנסת אם יברכו את יריביהם על צעדים שהם מזדהים עמם. הוויכוח הפוליטי בנושאים השנויים במחלוקת לא יברח לשום מקום.