קפיטליזם, דמוקרטיה וחירות

קפיטליזם. נדמה לי שאין עוד מושג תרבותי-כלכלי (שהוא בעצם מושג פילוסופי) שזכה לכל-כך הרבה יחסי ציבור רעים כמו הקפיטליזם. הוא מושמץ כתאוריה שנועדה לאפשר לעשירים שליטה ללא מיצרים על שאר בני האדם, כמזימה אפלה לנשל אנשים מנכסיהם, ולגרום למי שאינם מוכשרים לניהול השקעות חובקות עולם להתגלגל בתעלות, בתפילה לקרל מרקס שיבוא ויושיע אותם מהעולם חסר הצדק והמוסר שאליו נקלעו.

את הפרופגנדה הזאת מקדם השמאל העולמי, שמאז ומתמיד הייתה לו חיבה יוקדת לסיסמאות קליטות בשבחי צדק וחלוקת הון – סיסמאות שתמיד הביאו דיקטטורים לשלטון. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא שבעוד השמאל התרבותי מצליח להבאיש את ריחו של הקפיטליזם – עד כי איש אינו מעז עוד להעיד על עצמו שהוא קפיטליסט בחברה מתורבתת – הימין התרבותי מצדו אינו עושה די כדי להבהיר במה מדובר בכלל; הבהרה חיונית כדי לאפשר לחברה לבחור כראוי.

אז אני כותב את המאמר הזה כדי להסביר, כמיטב יכולתי והבנתי, מהו קפיטליזם ומדוע הוא רעיון הנסוב סביב האדם וחירותו ולא סביב שליטה כלכלית, מדוע ההיגיון שעומד מאחוריו הוא עידוד היצירתיות והשגשוג ולא דיכוי החלשים, ואיך הוא לא רק שלא מקדם עריצות ודיקטטורה מכל סוג אלא להיפך, הוא מחסן את התרבות והחברה נגדן.

קפיטליזם וחירות

קפיטליזם, אם לתאר זאת בפשטות, הוא פילוסופיה תרבותית שטוענת שרק האזרחים בחברה מסוימת אחראים לחיי הכלכלה והמסחר בה, ולממשלה אין את הסמכות המוסרית או הצידוק הכלכלי להתערב בהם, וכן שאי-מעורבותה בחיי המסחר והכלכלה יהפוך אותם למשגשגים ויציבים מחד גיסא ואותה לדמוקרטית מאידך גיסא.

ההבנה החשובה ביותר בנוגע לקפיטליזם היא שההיגיון העומד מאחוריו, הצידוק שלו, המוקד שלו, איננו כסף אלא חופש הפעולה האנושי. וחופש הפעולה האנושי הוא דבר שאנחנו לא רגילים לחשוב עליו במונחים כלכליים, אבל מונחים כלכליים הם חלק בלתי-נפרד ממנו. כמעט לכל פעולה שלנו יש אספקט כלכלי: להדלקת אור ולנסיעה לעבודה, לטיסה לחופש או לקניית עיתון או ספר. מי שיכול לכוון את התנהגות האנשים על-ידי תמרוץ כלכלי של תופעות רצויות בעיניו והפיכת התנהגויות בלתי-רצויות בעיניו ליקרות ולא משתלמות, בסופו של דבר יוכל לכוון את ההתנהגות של רוב האנשים.

בנוסף, אנשים מודעים מאוד לעובדה שבלתי-מקובל לאסור על אנשים שמשתייכים לזרם פוליטי מאיים להקים מפלגה או לפתוח עיתון למשל, אבל לא מספיק אנשים מודעים לכך שאפשר להצר את צעדיהם של יריביך לא רק באמצעות סתימת פיות ישירה אלא על-ידי איסור לפתוח מפעל או קיוסק, וכך תשמוט את הקרקע הכלכלית תחת רגליהם.

ההיגיון הראשי של הקפיטליזם אומר: חופש ההתנהגות הכלכלית הוא צורה מובהקת של חופש ולכן אסור לפגוע בו. לשלטון אסור לכוון את התנהגות האנשים באמצעות עידוד כלכלי או הרתעה כלכלית. אנשים הם אדונים לעצמם, ואסור להניח לשלטון להשתמש בתמריצים או הרתעה כלכלית ככלי לעידוד תרבות רצויה בעיני מי שאוחז במושכות השלטון ברגע נתון.

עידוד היצירתיות גם הוא עיקרון יסוד של הקפיטליזם, וכדאי להסתכל ולראות היכן הומצאו ופותחו רוב המכשירים ואמצעי הבידור והתחבורה שאנחנו משתמשים בהם ביומיום: במדינה הקפיטליסטית במוצהר היחידה שהתקיימה אי-פעם, הלא היא ארצות-הברית של אמריקה.

אם לוקחים את החופש הכלכלי, שהוא ההיגיון הראשון של הקפיטליזם, וחושבים על כך שבקפיטליזם השלטון איננו כלי לעידוד התנהגות ואיננו מעורב בחיים הכלכליים, אפשר להבין כמה קל ליזום ולחדש וליצור במקום שבו מוסדות השלטון אינם מפריעים בעדך כל העת על-ידי מיסים (הדרושים לתחזוק מנגנון ממשלתי גדול ולא-קפיטליסטי) ורגולציה (שמשמשת לניתוב התנהגות על-ידי השלטון ואין בה צורך בחברה קפיטליסטית).

ואם קל ליצור וקל ליזום ולפתוח עסקים ולא צריך לדאוג כל הזמן לטופס הזה ולפקיד ההוא, אזי גם רב השגשוג, כי פעילות עסקית בריאה תמיד מביאה בעקבותיה עוד פעילות עסקית בריאה, וזו בתורה מחוללת עוד פעילות עסקית בריאה. מפעל משגשג משלם היטב לעובדיו, ואלה יוצאים לחופשות ואוכלים במסעדות ומתדלקים וחוסכים – כל אלה כספים שמשמשים להגביר פעילות עסקית במגזרים נוספים. וכשמדברים על צדק חברתי, חשוב מאוד לזכור דבר אחר: הצורה הנעלה ביותר של צדק חברתי היא עבודה טובה. ומה שיוצר עבודות טובות זו אווירה עסקית בריאה ומשוחררת, וכזו יכולה להתקיים רק בקפיטליזם שיש בו הרבה מאוד יזמים ובעלי עסקים ומעט מאוד פקידים ורגולטורים, אם בכלל.

קפיטליזם ודמוקרטיה

קפיטליזם הולך יד ביד עם דמוקרטיה ומחסן את החברה מפני עריצות על-ידי כך שהוא מבטיח הזדמנות שווה למספר הרחב ביותר של אנשים. הדבר הזה עשוי להישמע כפרדוקס אבל הוא נכון: אם אתה מייסד חברה שבה כל מי שמוכשר – ללא שייכות למחנה פוליטי, מוצא, מין, או מעמד חברתי – יכול להצליח, אתה יוצר אווירה שבה אף אחד לא יכול לטעון שהוא מקופח מצד אחד, ומצד שני זוהי חברה שבה הדרך להצלחה מאוד ברורה, והיא לא שתדלנות פוליטית או תחבולנות פקידותית. היא יוזמה וחריצות.

קפיטליזם מיטיב עם דמוקרטיה גם בכך שהוא מרחיק פוליטיקאים מושחתים מיכולת השפעה רעה על חיי החברה. כי בקפיטליזם למנגנון הממשלתי אין כל יכולת לעודד או להרתיע התנהגות על-ידי מתן תמריצים כלכליים או השתת מיסים וקנסות, וממילא שלטון דמוקרטי בחברה קפיטליסטית ימשוך פוליטיקאים שמה שמניע אותם הוא לא רצון אפל לבנות חברה בצלמם ובדמותם או להרוויח רווח פוליטי מלוכלך, וכך הדמוקרטיה יוצאת נשכרת פעמיים: פעם אחת כשחיי החברה נקבעים במישרין על-ידי האזרחים ולא על-ידי השלטון, ופעם שניה כשהשלטון מושך אליו אנשים שמבקשים לשרת את העם ולא לרדות בו.

שגשוג כלכלי ידוע ומוכר כמשכך יעיל ביותר של רגשות שליליים במעגלים חברתיים רחבים כמו גם בחיי האדם הפרטי. אנשים משגשגים נוטים להיעשות שקולים ומתונים יותר, בריאים ומשכילים יותר ומחפשים להיטיב עם סביבתם. קפיטליזם, על-ידי שהוא מקל על חברות ועל יחידים לשגשג כלכלית, הופך אותן ליציבות יותר ולנוחות פחות לרעיונות קיצוניים ומסוכנים. ובמקרה שאכן תתרחש איזו רעה גדולה – חברה משגשגת ובריאה תתאושש ממנה במהירות גדולה הרבה יותר.

בקיצור נמרץ, זהו הקפיטליזם: תורה שאומרת שאל לה לממשלה לכוון, לא באמצעות עידוד ולא באמצעות מניעה, התנהגויות אנושיות וכלכליות. המחיר שחברה משלמת על היעדר קפיטליזם הוא עצום, מכיוון שהיעדר קפיטליזם דורש מנגנון בירוקרטי מנופח שמתפשט כל העת ועולה הון רב באופן ישיר והון רב יותר על-ידי הפרעתו למהלך הדברים הטבעי והבריא של הכלכלה. אז בפעם הבאה שאתם שומעים שמישהו קורא להוריד מיסים או לבטל רגולציה, דעו מה הבסיס האידיאולוגי לקריאות האלה: הגישה שטוענת שלממשלה אין מה לחפש בשדה הכלכלה וההתנהגות האנושית. גישה שנקראת: "קפיטליזם".