להיות ליברל-שמרן: מורה נבוכים

האם אפשר להיות גם ליברל וגם שמרן? מדוע רק המדינה יכולה לבנות מגדלור? ומהם שלושת תפקידיו של השלטון? מאמר שיעשה לכם סדר בראש

ליברל-שמרן אמיתי; פסלו של אדם סמית' באדינבורו. צילום: קים טרינור

לא אחת אני נתקל בתהיות אודות צירוף המילים שבכותרת, ליברל-שמרן. במקרה הטוב זה נראה לאנשים קיבוץ של שני מושגים לא קשורים, ובמקרה הרע הדבר נראה להם סותר ממש. ובכן, המאמר הזה מוקדש לאותם נבוכים.

להיות ליברל

הליברליזם הקלאסי הוא תפיסת-עולם ששמה דגש על החירות האנושית ועל הדרכים הפוליטיות-חברתיות להבטיחה ולשמרה. אמנם, בעשרות השנים האחרונות “נחמס” המושג הזה – במעשה גניבה מרשים שראוי לחקור אודותיו – על-ידי “פרוגרסיבים”, שנמצאים הרחק בקצה השני של מטוטלת הדעות, ובכך יצרו בלבול מושגי גמור. כך, בעוד שפעם איש לא הרים גבה אם הכרזת על עצמך כליברל-שמרן, כיום הליברל מזוהה בעיקר עם יחסיות-תרבותית, מתירנות, שוויון חומרי, ושאר מרעין בישין. אך לא אלמן ישראל, ואנו כאן כדי להעמיד דברים על דיוקם.

בליברליזם יש שני רבדים בולטים. הידוע שבהם הוא זה המכונה “קפיטליזם” – ביטוי שלמרבה האירוניה טבע דווקא קרל מרקס, מתנגדו המושבע – העוסק בחשיבות התחרות, הסחר החופשי, שחרור היבוא, ובקצרה: כלכלת שוק. הרובד השני, והפחות מוכר, עוסק באופיו הראוי של המשטר הפוליטי, בהיקף סמכויותיו ובתחומי עיסוקו. עמדתם של הליברלים לאורך השנים היתה תמיד בעד שלטון מצומצם, רזה, שעוסק במספר מצומצם של תפקידים מוגדרים (כפי שתראו מיד, בעיקר בהקשר המונופול על הכוח הפיסי) ומניח את היתר לחברה האזרחית.

באשר לרובד הראשון אין צורך להרחיב. ההגות הקפיטליסטית, יחד עם ממצאים אמפיריים לאינספור, היטיבה להראות כיצד תחרות חופשית מורידה מחירים, מדוע מכסי מגן וחסמי יבוא מקפיצים את יוקר המחיה, איך ביורוקרטיה מכבידה פוגעת בצמיחה ובשגשוג, וכן הלאה.

שלושת תפקידיו של הממשל

אולם, מה באשר לרובד השני? כיצד הליברליזם משרטט את גבולותיו ותפקידיו של הממשל? דומה שיותר מכל היטיב לנסח זאת אדם סמית’, מגדולי ההוגים הליברלים בכל הזמנים:

בהתאם לתפיסה של החופש הטבעי, חייבת הרשות הפוליטית לקבל על עצמה רק שלושה תפקידים:

הראשון בין אלה הוא הגנה מפני אלימות ותוקפנותן של מדינות אחרות; התפקיד השני הוא הגנה במידת האפשר על כל אחד הנמנה עם החברה מאלימות של אחרים הנמנים עם חברה זו, או (במילים אחרות:) החובה להקים מערכת משפטית יעילה; התפקיד השלישי מתבטא בחובה להקים ולהפעיל מערך של מפעלים ומוסדות ציבוריים, שהקמתם והפעלתם לא תוכל לעולם להיות בגדר אינטרס של הפרט … – כיוון שהתמורה הצפויה לו, לא תוכל לעולם לכסות את עלות הקמתם והפעלתם.

תפקיד קלאסי של המדינה; מגדלור. צילום באדיבות ויקיפדיה
תפקיד קלאסי של המדינה; מגדלור. צילום באדיבות ויקיפדיה

זוהי אפוא תמונת המשטר של סמית’: שלטון ש: (1) דואג להגן על האזרחים מפני אויב חיצוני באמצעות צבא; (2) דואג להגן על האזרחים מפני אויבים ומפרי חוק וסדר פנימיים, באמצעות משטרה ובתי-משפט; (3) דואג לספק לאזרחים מוצרים ציבוריים.

כעת, על סעיף (3) כדאי להתעכב מעט. מה זה בעצם מוצר ציבורי? נוח להדגים זאת באמצעות שני מקרים.

הראשון: מגדלור. בעידן שקדם לטכנולוגיה המודרנית, היה למגדלור תפקיד קריטי בסימון חופים ראויים לעגינה. אולם, למרות פוטנציאל ההתעשרות התיאורטי שגלום במגדלור – שנראה מבטיח בהתחשב בצורך הקיומי שהוא מספק – לאף אדם פרטי אין אינטרס לבנות מגדלור. כיצד יגבה כסף מהספינות על שירותיו? כל רב חובל יוכל להעמיד את ספינתו בחשיכה במרחק-מה מהחוף, הודות למגדלור, ולאחר הזריחה להתקרב בבטחה לחוף ויעגון בו.

השני: מפעל מזהם. נניח שמפעל מסוים מייצר מכונות כביסה מושלמות, אך הליך הייצור כולל הזרמת שפכים מאסיבית אל נחל סמוך. הצרכן שקונה את המכונה איננו יכול להבחין בזיהום שכרוך בייצורה ו”להעניש” עליו את היצרן. צרכנים “מענישים” את היצרנים רק על מה שנוגע לאיכות המוצר: אם מכונת הכביסה שקנו איננה טובה, הם לא ירכשו אותה בפעם הבאה, לפחות לא באותו המחיר. אך אם היא יוצרה בתהליך מזהם, הדבר לא ייוודע להם ולא ישפיע על שיקוליהם.

המשותף לשני המקרים הללו הוא שלמרות חשיבותם, השוק איננו “מתגמל” או “מעניש” עליהם את היצרנים באמצעות כספו – כמו שמתרחש בכל מוצר שאיננו ציבורי – ונדרשת התארגנות מקיפה יותר לאספקתם. במקרים כאלה, ורק בהם, יש מקום למסגרת קיבוצית שתבנה, למשל, את המגדלור או תטיל קנסות על מפעל מזהם. המסגרת הזו היא המדינה.

מה נכנס תחת הגדרת מוצר ציבורי? על כך נשתברו קולמוסים רבים. מכל מקום, גם אם אין הסכמה על הגדרה אחת, המסגרת של מוצרים ציבוריים היא די מצומצמת, ואין ספק שתרבות, דת, רווחה, רוב שירותי הרפואה, חלקים נרחבים מתחום החינוך ועוד, אינם עונים להגדרה של מוצרים ציבוריים. האם אין לאדם אינטרס לרפא את עצמו? לחנך את ילדיו? לצרוך תרבות ודת? אם כן, בכל מקום שהאינטרס הפרטי מספיק דומיננטי כדי שהאדם יוציא את כספו על המוצר, אין כאן מוצר ציבורי.

להיות פטריוט

שלושת התפקידים הללו – בטחון פנים, בטחון חוץ, ומוצרים ציבוריים – הם דיוקנו של “המשטר הטוב”, והם המביאים לידי מיצוי מלא את הפוטנציאל הגלום בו. כאשר המסגרת השלטונית מתפקדת בגבולות הגזרה הללו, יוצרים האזרחים עצמם שפע, שגשוג, צמיחה ורווחה.

תרשים
הליברליזם הקלאסי מותיר את הרוב בידי החברה האזרחית

כאשר מבינים שאת המונופול על הכוח (צבא ומשטרה) ואת הדאגה למוצרים ציבוריים – שהם ורק הם מאפשרים ביטחון אמיתי וחירות ראויה לשמה לאזרחים – רק המדינה מספקת בצורה הטובה ביותר, נקל להפוך לפטריוטים. הלא אם החירות האישית שלי, לצד התשתיות המאפשרות חיים תקינים, תלויות בקיומה של מדינה מתפקדת ושומרת חוק, מיד אני חרד לשלומה וחפץ בקיומה. השירות הצבאי, תשלום המסים למען מוצרים ציבוריים, ההישמעות לחוק – לכל אלו מתגייס הפטריוט בשמחה.

להיות פטריוט בוגר ושקול

אולם, הפטריוטיות הזו, שמזהה את קיומה של המדינה עם קיומי שלי, איננה נופלת לבור ה”סטייטיזם”: הפטריוט הבוגר והשקול לא מתפתה ל”Nanny State” – התפיסה של מדינת הרווחה הרחומה, שדואגת לרווחה, תרבות, דת, בריאות, חינוך, ומה לא. הפטריוט יודע שעם כל אהבתו למוסדות המדינה שמבטיחים את חירותו וביטחונו, הדברים הללו אינם מתפקידיה.

לצערם של הליברלים הקלאסיים, המדינות המערביות הליברליות, למעט בודדות שניתן למנות על יד אחת, הפנו כולן עורף להיבט הזה של הליברליזם, ושקעו לתהום מדינת הרווחה. הן כבר מזמן לא גובות מסים מהאזרחים רק עבור שלושת התפקידים הקלאסיים, אלא חורגות הרבה מעבר להם.

במדינת ישראל, למשל, אחוז ההוצאה על המגזר הציבורי מתוך התוצר הלאומי הכולל, עומד על לא פחות מ-45%. כך, כמעט מחצית ההכנסות של המשק הישראלי מגיעות לידי המדינה באמצעות מיסוי כדי שתממן את הוצאותיה. בארצות-הברית של אחרי מלחמת העולם הראשונה, לשם השוואה, אחוז ההוצאה הציבורית עמד על 10% בלבד (גם היא כיום הידרדרה לכיוון ה-40%) – קרוב הרבה יותר לאידאל הליברלי.

תשאלו: ומה כל כך גרוע בפלישתה של המדינה אל המחוזות שמעבר למוצרים ציבוריים? מה כל כך גרוע במיסוי גבוה לצורך שירותים דוגמת רווחה ותרבות, כל עוד היא מקפידה לשמר את הרובד הקפיטליסטי של תחרות חופשית וסחר לא מוגבל? ובכן, הנזקים הם בעיקר שלושה: 1. כל מה שאיננו מוצר ציבורי המדינה מספקת פחות טוב מהשוק החופשי ומהחברה האזרחית; 2. מיסוי גבוה מעוות את מערכת התמריצים הקיימת בשוק חופשי, ובכך מדכא את היוזמה ובולם את צמיחתה של החברה; 3. יש כאן פגיעה בעייתית מבחינה מוסרית בקניין פרטי ובחירות הפרט.

הנזק שבחריגה מעבר לשלושת תפקידיה של המדינה הוא אפוא משולש: גם פוגעים בחירות ובקניין, גם חונקים את היוזמה הפרטית, וגם מספקים עבור פגיעה זו מוצרים ממשלתיים באיכות פחותה מאשר היה רוכש באופן חופשי.

הליברליזם אפוא, תוחם את גבולותיה של המדינה לאותם תפקידים ציבוריים מוגדרים, ומותיר את שאר הדברים בידי החברה האזרחית על פרטיה, קהילותיה ואגודותיה. כיצד תדע החברה ליצור ולפתח את מה שהמדינה נכשלת בו? מניין הבטחון במוסדותיה הטבעיים של החברה האזרחית, שאינם מפוקחים מגבוה על-ידי הממשלה? ובכן, כאן אנו מגיעים לחלק השני של המשוואה הליברלית-שמרנית. בקצרה: התפיסה השמרנית מזהה בחברה את היכולת ליצור דברים בצורה ספונטנית ואבלוציונית, כשם שנוצרה השפה בלא מתכנן וכשם שנוצרו אינספור מוסדות חברתיים בלא יד מכוון.

ביתר אריכות על השמרנות – בשבוע הבא.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

20 תגובות למאמר

  1. איפה בהשקפת העולם הזאת נמצאים דאגה לחלשים (קשישים, נכים)? הרי לאף אחד אין אינטרס לדאוג להם ולהם אין אפשרות לדאוג לעצמם

    1. המשפחות שלהם צריכות לדאוג להם, הקהילות, אגודות פרטיות. ייתכן שיש מקום לרשת ביטחון מדינתית מצומצמת למוכי גורל אמיתיים. המצב כיום רחוק שנות אור מכך. תקציבי רווחה מועברים לאנשים רגילים לחלוטין, שעומדים בקריטריונים הכלליים מדי.

    2. ראשית, אני רוצה להבהיר שאני מסכים עם רוב הדברים שכתבת ותומך בצמצום למינימום ההכרחי של התערבות הממשלה וכוחה לחדור לחיי האזרח.
      השאלה ששאלתי לא באה לערער על העקרון הזה אלא להרהר על הגבולות שלו.
      כמו הרבה דברים בחיים, אין שחור ולבן. המאמר שלך מציג את הצד הקיצוני האחד וטוב שכך כי כדי לנתח מצב ולגבש דרך לטפל בו בצורה טובה, תמיד טוב להבין מהם גבולות הגיזרה, מהי הקיצוניות האחת ומהי הקיצוניות ההפוכה וכך ניתן לראות את היתרונות והחסרונות בכל גישה ובדרך כלל הפתרון יהיה בין שתי הגישות ההפוכות.
      אני מסכים שהגישה הנכונה לשגשוג כלכלי ואישי (וישנן הוכחות רבות לכך מההיסטוריה ומההבדל בין מדינות כיום) היא הגישה הקרובה יותר למה שתארת במאמר, כלומר לצמצום והגבלת סמכויות השלטון.
      בכוונה שאלתי על הנושא הספציפי הזה של טיפול במי שבאמת לא מסוגל לדאוג לעצמו (חולה אלדסהיימר למשל) משום שבאמת גם לי אין תשובה לשאלה כיצד מטפלים כחברה במי שבאמת זקוק לעזרה בלי לגרום לכך שאותו סיוע יתנפח עם הזמן ויהפוך מעודד לבטלנות כמו שקורה באופן טבעי. מה גם שהנושא הזה אינו שולי אלא קריטי בהתחשב בגידול המתמיד בתוחלת החיים ובהתקדמות הרפואה.

      להבנתי, ישנה בעיה שיוצר אורח החיים המערבי. בספרו “קיצור תולדות האנושות” (חובה ותענוג לקרוא) מציג יובל נח הררי את השינוי שעבר על החברה המודרנית. בעבר רשת הבטחון של האדם לעת זקנה או מחלה היתה המשפחה המורחבת ובמעגל השני הקהילה.
      באורח החיים המודרני הליברלי העירוני, האינדבדואל נמצא במרכז. המשפחה המורחבת התפרקה למשפחות גרעיניות וההשפעה של הקהילה על האדם כמעט ונעלמה לחלוטין. מי שלקח אחריות על הדאגה לחלשים יותר היא המדינה באמצעות ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, רשויות רווחה וכדומה.
      ישנן עדיין חברות במדינת ישראל שבהן הקהילה דומיננטית הרבה יותר, למשל החברה החרדית או השבטים הבדואים. אבל אלו כמובן חברות פחות ליברליות עם פחות חופש אישי ובודאי אינן המודל להשקפת עולם ליברלית.

    3. אתה צריך גם לזכור שאני צריך לעודד את החלשים להתחזק ולא רק לעזור להם ואם המדינה תתן להם ההכנסה שלהם תהיה קבועה ולא יהיה להם סיבה להתקדם.
      וחוץ מזה אני לא מוכן שיהיה לשלטון את הכח הזה להחליט מי חלש וכמה לעזור לו.
      וגם כמו שבוזלי כתב יש קהילות ואני סומך עליהם שהם אנשים טובים וידאגו לחלשים שלהם ואם הם לא אנשים טובים מי אתה שתקח מהם את כספם בכח?!

    4. לתוהה: אם לאף אחד אין אינטרס לעזור ל”חלשים”, אז זה לא ערך של החברה, אז למה הממשלה כופה משהו שהוא מנוגד לערכי החברה? במידה ואתה טועה, (ואתה טועה!) אז יש אנשים שרוצים לעזור ולתרום, ואז במה עוזרת התערבות הממשלה? בכלום. זה רק מוסיף שחיתות.

      אגב, אתה יכול לשאול אותו דבר על צ’יטות באפריקה – מי ידאג לשמור על הזן הנכחד הזה?

      אגב שני: אני אנסח מחדש את דברייך: “איפה בהשקפת העולם הזאת נמצאים דאגה לחתולים? הרי לאף אחד אין אינטרס לדאוג להם ולהם אין אפשרות לדאוג לעצמם”

      או אולי: “איפה בהשקפת העולם הזאת נמצאים דאגה למוזיקה קלאסית? הרי לאף אחד אין אינטרס לדאוג לה ולה אין אפשרות לדאוג לעצמה”.
      הקיצר, אפשר לכתוב המון שטויות, ובזה שמאלנים אלופים.
      ברגע שתבין שאתה לא שומר “אחיך” יוטב לך.

    5. קודם כל מבחינתי אין ויכוח על כך שלדאוג לחלשים בחברה (כאלה שבאמת לא מסוגלים לדאוג לעצמם) זה ערך של החברה. אם אין הסכמה על כך אפשר להפסיק את הדיון כאן.
      זה שישנם אנשים שרוצים לעזור ולתרום זה דבר חיובי כשלעצמו אבל רק בעולם מושלם שבו כולם מלאכי שרת אפשר להתבסס על זה כעל פתרון. בחברה ותרבות קפיטליסטית שבה כל אדם לעצמו (להבדיל מחברה שבטית או דתית למשל) הפתרון הזה אינו מעשי ויצור מצב של אנשים זרוקים ברחובות או רעבים ללחם.

      לגבי הדאגה למוסיקה קלאסית, אם אין לאף אחד אינטרס לדאוג לה, היא תעלם וכנראה שאף אחד ממילא לא יפגע מזה. אחרי הכל למוסיקה, להבדיל מלבני האדם, אין רגשות ולא נראה לי שנגיע למצב שבו קונטרבס רעב יקבץ נדבות ברחוב.

      לגבי הצ’יטות ושאר חברי משפחת החתוליים, הם נכנסים תחת הגדרת “מוצר ציבורי” במאמר בסעיף של שמירה על איכות הסביבה (ראה מפעל מזהם).

  2. מענין, אבל אתה מציג את הליברליזם בכזו אופטימיות שכמעט מזכירה את טוב הלב הקיצוני שאנרכיסטים מייחסים לבני האדם כשהם טוענים שאין צורך במשטר. הנה כמה דוגמאות שההיסטוריה הוכיחה כבעייתיים בליברליזם וקפיטליזם קיצוני (מבלי לגרוע מכך שאכן מדינת רווחה קיצונית זה גם מוגזם):
    1. חוסר רווחה מוחלט גוזר פערים של עוני קיצוני מול עושר קיצוני.
    – נתייחס רק לאלו שסובלים מבעיה אובייקטיבית המונעת מהם לעבוד, למשל עקב נכות (גם נפשית)- להסתמך על האזרחים בלבד שיתמכו את הנזקקים גוזר שלמעשה אתה מתעלם באופן קיצוני מהרבה מאוד אנשים. כך למשל ההבדל בין ירושלים לניו-יורק. בירושלים יש חסרי בית מכל מיני סוגים- אך רובם מטופלים בדרך זו או אחרת על ידי הרשויות ורק עם תמיכה של יוזמות פרטיות- למעשה אין באמת חסר בית בירושלים שאין לו איפה לאכול או לישון (חלקם לא רוצים את העזרה הקיימת, אבל יש). בניו יורק הרשויות פחות עוסקות בנושא והציבור לא מספיק אכפתי- יש יוזמות, אך הן לא תומכות את כמות חסרי הבית ורבים מהם פשוט מתים ברחוב.
    – אכן פיקוח מוגזם על זכויות עובדים פוגע בכלכלה, אבל גם להיפך- כלכלות בהן אין בכלל פיקוח יוצרות מצבי ניצול מחפירים של העובדים ועוני אמיתי גם בקרב אנשים שעובדים כל היממה- במקום מעמד ביניים יצרני מתפתח מעמד עני מאוד גדול.
    2. גישה לחינוך ולהשכלה גבוהה- הסתמכות על מלגות בלבד הוכיחה בכל מקום בו פעלה שרק אם אתה עני מרוד או עשיר מופלג תוכל ללמוד באוניברסיטה. כל מעמד הביניים נזרק לחובות והלוואות ענק ושום עבודה תוך כדי לימודים לא יכולה לכסות את עלות הלימודים. במדינה בה הכוח האנושי הוא העיקר- הזדמנות להשכלה גבוהה והכשרה מקצועית היא קריטית כדי להביא כל בעל פוטנציאל לכדי מיצוי יכולתו. אין מה לעשות- ללא מימון שכר לימוד חלקים נרחבים באוכלוסיה גם בעלי יכולת אינטלקטואלית גבוהה, נשארים בחוץ.
    3. גישה לשירותי בריאות- די דומה לגישה להשכלה גבוהה. אין מה לעשות, עלויות התפעול ומורכבות המערכת הרפואית דורשות השקעה ממשלתית- רפואה בהתנדבות לא מכסה את החולים העניים. התעלמות מכל השוליים שצריכים טיפול אך לא זוכים בו היא לא ליברליזם אלא פשוט רוע לב.

    4. מסירת נכסי ציבור לידיים פרטיות, כגון משאבי טבע, אדמות מדינה וכד’- הוכיחה רווחים מידיים (גם לא בהכרח גדולים, אם מסתכלים על הפרטות שהגיעו לידי האחים עופר) במקום רווח מתמשך של אחוזים גבוהים שהיה מקל על המיסוי של שאר האוכלוסיה. לא מדובר בתגליות הגז החדשות שנתגלו על ידי יזמים פרטיים, אבל כן מדובר על משאבי ים המלח ומחצבות נשר- מיסוי גבוה ממש לא יבריח משם משקיעים כי הרווח הוא מאוד גבוה.
    5. שירותים סוציאליים- ללא עובדים סוציאליים וטיפול באוכלוסיות חלשות, או שיקום אסירים, אתה גם פשוט מתעלם מהאנשים שיכולים לשפר את חייהם וצריכים עזרה. עזרה כזו באופן פרטי היא מאוד חסרה וממש לא מקיפה. בנוסף- אלו אנשים שבמצבם הנוכחי מכבידים על החברה ואם ישוקמו (השקעה שיכולה להמשך שנתיים ואפילו 10 שנים) יהפכו לאזרחים תורמים בחברה ולא לעול.
    6. דת- יהדות, שלא כמו נצרות, היא דת טוטליטרית.היא נכנסת לכל היבט בחיים. כך גם החשיבות של שמירת מדינת ישראל כמדינה יהודית גוזר שחייב להיות עיסוק בשאלה החשובה של “מי יהודי?” ולא בקלות ראש. במדינת ישראל הנושא חשוב כמעט כמו הבטחון הצבאי, כי לאורך זמן- אם המדינה לא יהודית, אז מה בכלל אנחנו עושים פה? (אני חילוני, למקרה שתהית- אבל רואה את החשיבות ההיסטורית והמעשית של שמירה על היהדות).

    אבל הנה הסתירה בדברים שלך לעומת הגרף שהצגת בסוף- גם חינוך, השכלה גבוהה, רפואה, תמיכה סוציאלית לאוכלוסיות חלשות ובמדינת ישראל אפילו דת, הם מוצרים ציבוריים שהאינטרס הפרטי לא מגיע אליהם באופן מספק. מדינת רווחה היא אכן בעייתית, אך כך גם מדינה עם קפיטליזם קיצוני. יש דברים שצריך לתקן- אבל קיצון כזה או כזה? שניהם רעים. התקדמנו מאז התקופה הרומית- אנחנו פחות סובלניים לכך שאנשים ימותו ברחובות או יסבלו בבתיהם בשקט ורק שלא יפריעו לאלו שחיים טוב. כפי שאנחנו מצפים מאזרח טוב להיות פרודוקטיבי, פעיל ואכפתי לסביבה שלו, כך אנחנו גם מצפים מהמדינה לא להעלים עין מהמתרחש בתוכה- במיוחד לטובת אלו שהמזל לא האיר להם פנים.

    1. אתה שואל בעצם למה יש כל כך הרבה ארגוני חסד, ומדוע במדינה עם הכי מעט שירותי רווחה (ארה”ב) יש הכי הרבה פילנתרופיה פר תושב?
      אפשר להרחיק עם השאלה הזו עד לימים הקדמונים בהם בני האדם הבינו שעדיף להם לחיות בקבוצות בהן הם תומכים אחד בשני מאשר להתנהל לבד.

    2. אברהם, ארה”ב היא סוציאליסטית. תלושי אוכל, מדיקייר, מדיקאייד, דמי אבטלה (של שנתיים!), מיסוי חברות גבוה, דיור ממשלתי.
      אין חופש היום בארה”ב.

  3. כתבת רהוט ויפה אבל מהכרות עם מאמריך הקודמים ובין השיטין במאמרך זה, ברור על מה היית שמח לוותר-
    כל מה שקשור לרגולציה ופקידות שמלווה למשל היתרי בניה, תווי תקן, בטיחות בתחומים שונים: אוכל, רכבים, בניה וכו’ וכו’
    היית מן הסתם כותב ואולי כך תכתוב בחלק השני – שצריך לתת לחברה את החרות לנפות מתוכה את מה שלא מקצועי, מזיק וכו’ וממילא ניתן לוותר על משרד השיכון בריאות וכו’ וצמצום סמכויותיהם.
    אבל כיום כשהעולם כ”כ רחב ומורכב (פעם היה רופא, היום יש תתי התמחויות ומה שרופא עור אחד יודע לעשות חברו אינו יודע וכך בכמעט בכל תחום) האדם זקוק לכך שהמדינה תפקח ותקבע תקנות,
    המדינה לא יכולה להשאיר לאזרחים את החירות להחליט אם הם בונים בפל קל (אסון וורסאי) או לא, כיוון שעד שהאזרחים יבינו שהם לא רוצים לעבוד עם חברה קבלנית מסויימת או מהנדס מסויים – יהיו הרבה הרוגים.
    כנ”ל באוכל לתינוקות וכו’ וכמעט בכל תחום.
    שלא לדבר על כך שיש מרחק בין מדינת רווחה לרשת חברתית שתאפשר חיים תקינים למי שבאמת זקוק לכך.

    1. חן חן.
      ראשית, אף אחד לא מדבר על מהפכות. הציבור התרגל למעורבותה של המדינה בכל תחום, וייקח זמן להתרגל לדברים אחרים. לא מדובר על הסרת הרגולציה באבחת חרב, אלא טיפין טיפין.
      כעת, ישנם מספיק מנגנונים שיפצו על היעדר רגולציה. למשל, אם יש משטר אחריות מחמיר בנזיקין, שבו קבלנים יהיו חייבים בנזקים שייגרמו כתוצאה מהתרשלות בבנייה, זה יתמרץ אותם לבנות באופן איכותי. אף אחד לא רוצה לשבת בכלא.
      הדוגמה של הפלקל לא ברורה לי. הרי בניית הפלקל נעשתה בעולם רגולטיבי לחלוטין, אז מה הועילו חכמים בתקנתם? אם הרגולציה עצמה לא מועילה, אז וותר עליה מראש.

      בשורה התחתונה, לרגולציה יש עלויות כבדות – מנגנון, פיקוח, אגרות, הכבדה על השוק. ניתן להשיג את אותן תוצאות ותוצאות טובות אף יותר, כאשר תטיל אחריות חמורה על יצרניםקבלנים למעשיהם. גם האזרחים יהיו מודעים יותר. כיום, דאגת המדינה מסרסת את האחריות הטבעית שיש לאדם.

  4. הסברת מה המוטיבציה למדינה בתיאוריה שלך, אבל מה המוטיבציה למדינה לאומית? נאמר מחר כל הערבים בין הירדן לים נהיים שוחרי שלום, איזו סיבה יש לא לתת להם אזרחות ולהקים מדינה דו לאומית לפי התיאוריה שלך? כמו כן לא ברור לי למה לא להשתמש במנגנוני המדינה כדי לדאוג לשכן שלי (נאמר כדי שיחגור חגורת בטיחות), אבל אני כן אמור לדאוג לו לפי איזשהו מנגנון קהילתי או באופן פרטני.

    1. אתה לא יכול לדאוג לשכן שלך בעזרת מנגנוני המדינה, אתה יכול לשלם מיסים והמדינה מחליטה מה לעשות עם הכסף, והיא יכולה לסייע רק דרך חוקים גורפים שנוגעים לכלל האוכלוסיה שעומדת בקריטריונים מסוימים. בקהילה אתה מזהה מצוקה ומסייע לה באופן ישיר- גם יותר יעיל (אין כסף שנספג במנגנון) וגם הקצאת כסף לטובת האחר ביודעין ומבחירה, וזה מבטא יותר דאגה מאשר תשלום מיסים כללי שלא צבוע לשום מטרה ספציפית.

  5. אתה קצת מערבב וזה סבוך. בנוגע ללאומיות, אשמח אם תקרא קודם את המאמר “חמשת עמודי התווך של הימין השמרני-ליברלי”, שעוסק גם בסוגיה הזו. הכי בתמצית שאפשר: מדינת לאום היא הערובה הטובה ביותר לקיומם של שלות מוסדות המדינה הבסיסיים, בגלל ההומוגניות והאמון ההדדי שהלאומיות מייצרת.
    בנוגע לשאלתך השנייה – הכלל הוא שככל שהדברים מוסדרים ברמה יותר מקומית ויותר מחוברת לאזרחים, כך זה יותר טוב. לקהילה יש הרבה יותר גמישות מלעיר, ולעיר יש יותר גמישות ממדינה. מדינה ריכוזית שמנסה להסדיר חיים של מיליוני אזרחים, תעשה את זה הרבה פחות טוב מהתארגנות קהילתית שמכירה את ענייה וחסרונותיה היטב. זה על קצה המזלג.

  6. אינני מתנגדת דווקא לעמדתך, אבל אני סקרנית לגבי הדוגמה שהבאת – ארה”ב אחרי מלחמת העולם הראשונה, בה ההוצאה הציבורית עמדה על 10%. זו אינה דווקה דוגמה חיובית, הרי אנחנו יודעים שהמשבר הכלכלי הגדול קרה באותה תקופה, עשור אחרי המלחמה הגדולה. אשמח אם תתייחס לכך.

    1. דפנה, השפל הגדול קרה דווקא בגלל שהממשלה התערבה בכלכלה.
      בשנת 1921 היה משבר כלכלי שהתחיל כמו השפל הגדול, אבל בגלל שהממשל אז לא התערב, הכלכלה התאוששה במהרה. (ראי מאמר מעניין שמשווה לשפל הגדול: http://www.fee.org/the_freeman/detail/the-depression-youve-never-heard-of-1920-1921#axzz2uWsQgmxk)

      מעבר לזה, השפל הגדול התחיל בגלל שהממשל הדפיס הרבה כסף בשנים שלפני, וכשהמשבר הכלכלי קרה, הממשל התערב בצורה ברוטלית בכלכלה והחמיר את המשבר עד שהוא הפך לשפל הגדול.

      (אני יכול להמליץ לך על ספר: http://mises.org/store/Politically-Incorrect-Guide-to-the-Great-Depression-and-the-New-Deal-P580.aspx)

  7. לעניות דעתי מדיניות כלכלית צריכה להישפט בהתאם לתוצאות שלה ולא בהתאם לכלל דאונטולוגי כזה או אחר. האם מדינת הרווחה מביאה לביסוס חברה מלוכדת בעלת זהות קוהרנטית שבמרכזה מעמד ביניים יציב? תלוי איפה. באירופה בדרך כלל כן, בארה”ב בדרך כלל לא (בעיקר בעשורים האחרונים), בישראל לפעמים כן ולפעמים לא. אפשר וראוי להתווכח על זה, אבל מדיניות כלכלית לא אמורה להיות מוכתבת בשום מקרה על ידי נורמות מופשטות.

    ובלי קשר לתוכן, לכתוב מאמר פוליטי כמו רשימת מכולת: המדינה צריכה לעשות א’, ב’, ג’ אבל לא ד’, ה’, ו’, מזכיר יותר דוגמה קומוניסטיות מאשר טקסט ליברלי.

  8. הצגת את השמרנים כמאמינים בתורת האבולוציה (תורה שהשפיעה רבות על היטלר
    וניתן לומר שהביאה לשואה, מלבד נזקיה העצומים במחיקת הא-ל וייחוד האדם מהמרחב)
    – דבר שהוא שגוי לחלוטין.
    תומס ג׳פרסון, אדם סמית וכו׳ היו כולם אנשים מאמינים, ולא ייתכן שהיו נותנים אמון
    בתורתו של הכופר דרווין לו שמעו עליה (הם כמובן לא שמעו על כך כי חיו לפני דרווין).

    מי שבין מקורות ההשראה לרעיונותיו נמצאת האבולוציה – הוא אדם לא מוסרי שמסוגל
    לרצוח אנשים בלי למצמץ. אחרי הכל, גם קופים עושים זאת, ולפי דרווין אנו לא יותר
    מאשר קופים מפותחים (עפ״ל).