התנחלות ישראלית בהר בימי קדם; לזכר פרופ' מנשה הראל

לזכרו של פרופ' מנשה הראל אנו מפרסמים את מאמרו הסוקר כיצד בני ישראל שינו את פני הארץ באמצעות "המצאת טכנולוגיות בעיצוב נופי ההר והמדבר בארץ.

פרופסור מנשה הראל, שהלך השבוע לעולמו היה לוחם, איש שדה, אוהב ארץ ישראל וחוקר צפונותיה • ספריו ומאמריו הרבים העוסקים בגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ-ישראל, מבוססים על היכרות בלתי-אמצעית עם אדמתה ואתריה • אנו מפרסמים כאן מחדש את מאמרו, המראה כיצד בני ישראל המקראיים שינו את פני הארץ באמצעות המצאת טכנולוגיות המהווים לדבריו, "שיא ביצירתיות היהודית" • יהי זכרו ברוך

Vineyards in the Kibbutz Ortal in the Golan Heights
מתיישבים בארץ ומסתגלים לגידוליה. גפנים בארץ ישראל. צילום: פלאש90

פרופסור מנשה הראל, שנולד בסרמקנד שבאוזבקיסטן עלה בשנת 1921 לארץ ונטל חלק פעיל במסלול החיים המוכר של מייסדי המדינה, 'דור הנפילים'. לאחר שנמנה על מקימי קיבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן במסגרת חומה ומגדל, הצטרף הראל לפלמ"ח והיה מראשוני הסיירים שלו. במהלך שירותו, השתלב במחלקה הערבית של הפלמ"ח שעסקה בחבלה, ריגול ובהבאת עולים, ואף נידון לתלייה בדמשק בגין פעולותיו.

בזכות ניסיונו הרב בסיירות ובהכרת הארץ, התמנה הראל למפקד בית-הספר לסיירים של צה"ל, והעמיד דורות של סיירי שדה, שחונכו כמוהו לאהבת הארץ בדרך בלתי-אמצעית. לאחר שסיים את לימודי הגיאוגרפיה באוניברסיטת ניו-יורק בהצטיינות, שילב הראל במחקריו את אשר למד בשדה. הסיירות ברגל, התצפית מראשי ההרים והתשוקה לחשוף את צפונותיה של הארץ הפכו לבסיס לפעילותו האקדמית העניפה.

Menashe_Harel
היכרות בלתי-אמצעית עם הארץ וסודותיה. פרופ' מנשה הראל

ספריו ומאמריו הרבים עוסקים בגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ-ישראל, תוך התמקדות מיוחדת בתקופת המקרא וראשית ההתנחלות בארץ. הראל לא ויתר על נאמנותו לארץ-ישראל ולחבליה ההיסטוריים גם כאשר האפנה האינטלקטואלית התחלפה, והיה תומך מובהק של מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון, ואף שימש כמרצה באוניברסיטת אריאל בימיה הראשונים.

על החשוב בספריו, "הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל", הוא אמר: "לעניות דעתי אני הראשון בין חוקרי ארץ ישראל בתחום זה, ומחקריי מושתתים על 45 שנות מחקר בשדה ועל 65 שנות סיירות. הגעתי למסקנה שעם ישראל הנחיל לאנושות לא רק את האמונה באל אחד ואת תורתו כתרבות רוחנית אלא גם את פרות המעשה החלוצי בהמצאת חמש טכנולוגיות בעיצוב נופי ההר והמדבר בארץ כתרבות חומרית, כאשר יחד הם שיא ביצירתיות היהודית".

לזכרו אנו מביאים כאן את מאמרו "התנחלות ישראלית בהר ובמדבר בימי קדם" שפורסם בכתב העת 'נתיב', בו סוקר הראל את תרומתו הייחודית של עם ישראל לפיתוח ההתיישבות בהר ובשפלה, תוך מיצוי התכונות שאפיינו רבים מקרב העם היהודי לדורותיו: היזמות וכושר ההמצאה.

יהיה זכרו ברוך.

מפעל חיים של חקר ארץ-ישראל. מספריו של מנשה הראל

 

'התנחלות ישראלית בהר ובמדבר בימי קדם' (נתיב 19, 3 תשס"ו)

ארץ ישראל שכנה בין שלוש יבשות, ביו שלושה מרכזי תרבות ושלושה אזורי אקלים חמימים. ראשית התנחלות הקבﬠ של האדם במזרח הקדום הייתה בעמקי הנהרות של מצרים וארם נהריים, אזור הניחן בשלושה יתרונות גיאוגרפיים ואקלימיים: אדמת סחף פורייה מההרים; חום שמש המזרז את הבשלת היבולים; ונהרות הזורמים מן ההרים ומקו המשווה.

יתרונותיה של ארץ ישראל

בני ישראל התנחלו בארץ הררית ומדברית הנהנית מלהט השמש אך חסרה קרקﬠ ומים רבים. למרות זאת, גדלים בה שבﬠת המינים. הכיצד? ארץ ישראל הקטנטנה והמיוחדת שוכנת על חוף הים-התיכון הממטיר את משקﬠיו, מﬠל ל-400 מילימטר בשנה על שטחיה ומכאן האפשרות לגידולי בﬠל: ﬠצי פרי בהרים המיוﬠרים והטרשיים וחיטה; בקר בﬠמקים ובחוף המערבי; המדבר הקולט 200 מ"מ גשם מאפשר גידול צאן בﬠשביו הדלים וגמלים במזרחו. חבל-הביניים הסופג 300 מ"מ גשם בשנה מהווה בית-גידול של שעורה לבהמה. את חקלאות הבﬠל תאר ישעיהו "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן-הַשָּׁמַיִם, וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב – כִּי אִם-הִרְוָה אֶת-הָאָרֶץ, וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ; וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ, וְלֶחֶם לָאֹכֵל" (נ"ה 10).

יתרונה הנוסף של ארצנו הוא המבנה הרבגוני שלה, כי בשטחה המצומצם, בין הים למדבר, יש שלושה מבנים גיאוגרפיים אקלימיים מבורכים שונים. בﬠמק החם גידלו הקדמונים יבולים מבכירים; בגבﬠות הנמוכות גידלו תוצרת מאוחרת; ובהרים הרמים גידלו פירות אפילים. כך היו האיכרים פﬠילים במשך כל ימות השנה, וכה מתאר המקרא את התופﬠה הזו: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ו 5-4). וכך מדמה התוספתא: "והלא כל ימות השנה קציר, יצא קציר שﬠורים ובא קציר חיטים, יצא קציר חיטים ובא בציר, יצא בציר ובא מסיק, נמצאו כל ימות השנה קציר" (ﬠדיותא, ו)

אבל, רובה של ארץ ישראל היה הררי ומיוער, טרשי ושומם ורק ﬠם ישראל הפך אותה ל"אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים" (מלכים ב י"ח 32), והקים בהם את מרכז התיישבותו ואת עיקר המלאכה והתﬠשיה של ﬠמנו. וכך כתוב ﬠליהם בתנ"ך: "חָרַשׁ בַּרְזֶל, מַעֲצָד, וּפָעַל בַּפֶּחָם, וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ; וַיִּפְעָלֵהוּ, בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ … חָרַשׁ עֵצִים, נָטָה קָו, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד, יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ".

768px-PikiWiki_Israel_33186_ancient_terraces
המתנחלים המקראיים שינו את נופי הארץ. טרסות עתיקות בהרי ירושלים. צילום: Dror Feitelson CC S.A. 2.5

חקלאות המדרגות בהר ובמדבר

טכנולוגיה זו הומצאה ﬠל-ידי עם ישראל לראשונה בתולדות הארץ והמזרח-התיכון הקדום. בני ישראל שהתנחלו כחלוצים בהרי הארץ ובמדברותיה, ﬠיזקו את סלעיהם, ﬠקרו את יﬠרותיהם ובנו בהם את מדרגותיהם בהמציאם שלושה סוגים של ﬠבודת אדמה; בהר הגשום בגידול בﬠל של ﬠצי פרי מזמרת הארץ, כנזכר במשל הכרם של ישﬠיהו ה' 2-1: "… כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי, בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן. וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ׳׳. מסתבר, לאור מחקרו של ד"ר צבי רון, ש-56 אחוזים מהרי ירושלים (245 קמ"ר) מדורגים במדרגות חקלאיות קדומות. במדבר עין גדי, בגידול שלחים, גידלו צמחי בושם ולבונה לקטורת בפולחן בית-המקדש בירושלים (שיה"ש א', 3, 14-12) לצד ﬠצי תמר ואתרוג. במדברות הנגב, בגידול שיטפונות הגשם בנחלים צמחו דגנים, קטניות וירקות ומﬠט גפנים, מהצפות משקﬠי החורף.

טכנולוגיות מקוריות אלה חוללו תמורה בהתיישבות הכנﬠנית בארץ, כאשר בני ישראל שﬠיקר מלאכתם היתה מרﬠה צאן ﬠד התנחלותם בארץ ישראל ההררית, כרתו ברית ﬠם אדמת הארץ הטרשית והשוממה מאדם, כנזכר בספר ישﬠיהו: "וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, לְהָקִים אֶרֶץ, לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת" (מ"ט 8). לכן האומה הישראלית מגדלת המקנה ומﬠבדת האדמה נמנית ﬠל-ידי נביאנו ﬠמוס ﬠם "מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה" (ﬠמוס ג' 2). וﬠל ﬠוזיהו מלך יהודה חובק חיק אדמת הקודש נאמר " וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר, וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים – כִּי מִקְנֶה-רַּב הָיָה לוֹ, וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר; אִכָּרִים וְכֹרְמִים, בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל – כִּי-אֹהֵב אֲדָמָה, הָיָה" (דבה"ב כ"ו 10).

בירוא היﬠר בהר וﬠקירת סלﬠים בכלי ברזל הביאו לפיתוח החרושת ולהקמת איגודים מקצוﬠיים של חרשי ﬠץ, מתכת ואבן.

גידול הגפן

נמיכות קומתו של שיח הגפן והשתרﬠות ﬠנפיו סמוך לקרקﬠ מאפשרים לו לצבור בלילה טללים רבים מן הﬠלים הרחבים. הרוח היבשה בארץ פוגﬠת במﬠט בצמח זה, כי ﬠליו הגדולים מגנים ﬠל לחות הקרקﬠ מפני קרני השמש. הגפן גדלה בסוגי קרקﬠ שונים, במבנה סלﬠ נבדל ובתנאי אקלים קיצוניים, יותר מכל ﬠץ פרי ים-תיכוני אחר. חשיבות פרי הגפן רבה בדרך הזכרתו בתנ"ך: הגפן 55 פﬠמים, התירוש 38 פﬠם והיין 141 פﬠמים. ﬠל מגוון שימושיו למדים אנו מנדר הנזיר "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה; וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל" (במדבר ו' 3).

השימוש הﬠיקרי של הגפן היה בתﬠשיית יין, שנשמר בכדי חרס בימי שלום ומלחמה, נוח להובילו בנאדות ובנבלים וממנו הכינו חומץ ששימש כתבלין למאכל והיה אפשר לשמר בו את פרי הגן לﬠת ארוכה, בתנאי היובש של הארץ.

בארץ יצרו סוגים שונים של יין בהתאם לתנאי האקלים, הקרקﬠ והמסלﬠ השונים. חלקו הניכר שימש ליצוא, ואלו הם: היין השרוני (משנה נידה פ"ב מ"ז), היין הכרמלי (בבלי, נידה ראש כ"א), האשקלוני, והﬠזתי שבימי הביזנטים ייצאוהו למצרים ולרומא כמותרות (ירושלמי פסחים פ׳'ג, כט, ﬠ"ד), יין המור, שנזכר במרקוס ט"ו 23 ונשתבח ﬠל-ידי ההיסטוריון פליניוס (היסטוריה נטורליס ט"ו 15, 26), יין קונדיטון (ירושלמי יומא פ"א ה"ד) ויין הרקח (שיה"ש ח' 2). טיב היין מותנה בכמות הגשם הרבה היורד ﬠל שיח הגפן המשובח הנמצא בלבנון ובחרמון, והדלה במצרים.

בחפירות הארכיאולוגיות של פרופ' ג"ב פריצ'רד בגבﬠון שבנחלת בנימין בשנת 1956, נחשפו שלושים ואחת ידיות של כלי חרס ליין, שﬠליהן חרוט השם "גבﬠון" בﬠברית. המפתיﬠ והמיוחד הוא שהוא גילה ששים ושלושה מרתפי יקב שנחצבו בסלﬠ, בהם שוררת טמפרטורה קבוﬠה – 18 מﬠלות צלסיוס. זו היא מידת הטמפרטורה המדויקת הדרושה להתססת התירוש ליין. כמות היין שהפיקו בגבﬠון בלבד במשך שנה אחת הגיע למאה אלף ליטר.

800px-PikiWiki_Israel_20173_Geography_of_Israel
כאז כן היום. גידולי זיתים בהרי הגליל. צילום: AHSO KASA CC S.A. 2.5

גידול הזית

היסטוריון גאיוס פליניוס כתב על שמן הזית והיין: "יש שני נוזלים הטובים לגופו של האדם, יין פנימה ושמן חוצה" (ט׳'ו 4, 3). לפרי עץ הזית היו שימושים רבים: למאכל – כשמו וכמשמר מזון; לתאורה בנר חרס – שנאמר: "כל השמנים יפין לנר ושמן זית מן המובחר" (משנה, כלים פ"ב מ"ד) שאינו מעלה עשן; לתרופה ולמרפא – שנאמר: "החושש במתניו … סך את השמן" (שבת פי"ד מ"ד), וכן "סך אדם שמן על גבי מכתו" (תוספתא שבת יב, יב); לתמרוקים הנזכרים אצל נשות אחשוורוש: "כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ–כִּי כֵּן יִמְלְאוּ, יְמֵי מְרוּקֵיהֶן:  שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, בְּשֶׁמֶן הַמֹּר, וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים, וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים" (אסתר ב' 12); לפולחן ולקטורת. במשיחת אדם ומזבח (ויקרא ח' 12-11), לתﬠשיית הבורית (ירמיה ב' 22), ולהסקה שימש הגפת, הוא פסולת פרי הזית: "מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות: (תרומות פי"א מ"י).

מאחר שהזית נמנה עם מבחר פירות הארץ, מינה דוד שני שרים על תנובה חיונית זו, האחד על פרי הזית, והשני על שמנו (דבה"א כ"ז 28). האזכור הרב של הזית ותוצרתו במקרא והממצא הארכיאולוגי הרב בארץ של בתי-בד, קנקני שמן ונרות חרס משקפים את מעמדו המיוחד, במראהו הנאה כﬠץ ירוק עד יחיד בין מיני הפרי ובפריו הנבחר והעמיד. ערכו הפולחני היה בשימוש שמן הזית להארת נר התמיד במקדש ולמשיחת כוהנים ומלכים וכן בהיותו מופת לחקלאות ההר והשפלה, מקום מושבם העיקרי של בני ישראל, שהפכוהו לעץ בעל משמעות סמלית ודתית, מעבר לחשיבותו הכלכלית. בארצות שבהן לא היה זית השתמשו בשומן בעלי חיים, במצרים השתמשו בשמן פישתה ובארם נהריים גם בשמן שומשומין ובזרﬠים של פישתה.

בחפירות הפרופסורים ס' גיטין וט' דותן בתל מיקנה, שהוא עקרון המקראית בשפלת יהודה, התגלו עד כה 102 בתי-בד ישראליים ששמשו להפקת שמן זית. תגלית זו מעוררת תמיהה והתפﬠלות משום שכאן הפיקו כ-1000 טונות שמן בשנה – הכמות הגדולה ביותר שהופקה בארצות המזרח הקרוב. עיקר שמן הזית הוצא אז לאשור, ששלטה אז בנחלת אפרים ובמצרים, כנאמר על שבט זה: "… וּבְרִית עִם-אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ, וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל " (הושע  י"ב 2).

שבעת המינים שימשו כקישוט סמלי בישראל: בבגדי הכהונה בבית-המקדש, במטבﬠות יהודיות, בתבליטי אבן ובפסיפסים של בתי-הכנסת בימי הבית-השני, המשנה והתלמוד.

החורש והתעשייה בישראל

החורש נפוץ בארבﬠה מבנים גיאוגרפיים שונים בארץ: בהרי הכרמל, הגלעד, החרמון והבשן שסלעיהם קשים וסדוקים; בגבעות השפלה הקירטוניות; בשרון בחוף המרכזי של הים התיכון החולי; ובגאון הירדן בבקﬠה שם האדמה היא אדמת סחף. היער העבות התפתח בﬠיקר בחבל ההררי, ששם גדולה כמות הגשם ורב שיעור השלג המרווה את האדמה ושורשי ﬠצי האלון החסונים שוקﬠים בסדקי הסלﬠים הקשים והסדוקים. לכן לא קל להכחיד את הﬠצים האלה, שלא חדלים לצמוח גם לאחר כריתתם. ואילו החורשים בשפלה ובשרון, ובייחוד בגאון הירדן, הוכחדו לגמרי בימי אלף שנות השלטון הﬠרבי, הבדווי והמוסלמי בארץ ישראל. אהבת הנטיﬠה המביאה ﬠמה השתרשות באדמת ישראל היתה כה רבה, שחכמינו לימדונו "אם היתה הנטיﬠה בתוך ידיך ויאמרו לך – הרי לך המשיח, בוא ונטﬠ את הנטיﬠה ואחר כך צא והקבילו" (אבות דרבי נתן ל"א). ואכן ﬠם ישראל היה היחיד בתולדות הארץ וארצות המזרח-התיכון שנטﬠ גם ﬠצי יﬠר. התחיל בזה אברהם שנטﬠ את האשל בבאר-שבﬠ (בראשית כ"א 33) והמשיך שלמה שﬠליו נאמר: "עָשִׂיתִי לִי, בְּרֵכוֹת מָיִם – לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם, יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים" (קהלת ב' 6).

שלמה מינה שלושה נציבים כלכליים ﬠל הגלעד והבשן מבין שנים-ﬠשר נציביו בכל הארץ, כי בגלﬠד בחבל נחל יבוק

וﬠמק סוכות היו מקורות העץ ביﬠר הגלעד (שמו"ב י"ח 6), ומוצא ﬠפרות הברזל. כאן בכיכר הירדן שבﬠמק סוכות היה מקום יציקת כלי הנחושת של שלמה (מל"א ז' 46) והפקת הצורי ושאר בשמים בשפך נחל יבוק (ירמיה ח' 22). כי לשלמה היו מאה וחמישים אלף ﬠובדי מחצבות בהר (מל"א ה' 29) שﬠליהם ניצחו 3,600 מנהלי ﬠבודה (דבה"ב ב' 1). שלמה גם בנה ﬠיר נמל ותﬠשייה בתל קצילה שבשפך נהר הירקון, וﬠצי יﬠר השרון שימשו לו להתכת ﬠפרות ברזל ונחושת בגיא החרשים הסמוכה לתל קצילה. ﬠל קיום מכרות ברזל בהר הגלﬠד מﬠיד יוסף בן מתתיהו המכנה אותו בשם "הר הברזל" (מלחמת היהודים ד, ח, ב).

שלמה ﬠסק גם בסחר סוסים ובבנין מרכבות מלחמה בקנה מידה בינלאומי, כי מכרם לארבﬠ ממלכות ואימפריות: מצרים, קווה (בדרום מזרח אנטוליה) ארם וחת (מלכ"א י' 29-28; דבה"ב ט' 28). ואכן מרכבות מצרים שנתגלו בחפירות ארכיאולוגיות בנויות מארבﬠה סוגי עץ הגדלים, לדﬠתי, בהר הגלﬠד: מַיִיש, אורן, מֵיְלָה וליבנה.

800px-Beit_Guvrin_4
תעשייה מקומית. בית בד שנחשף בעתיקות בית גוברין. צילום: CHAI CC S.A. 2.5

החרושת בישראל

חרושת בארץ ישראל התפתחה בﬠיקר בימי המקרא לאחר התנחלות בני ישראל בהר ובמדבר, שם מרוכזים העץ האבן והמתכת, ולאחר כריתת היﬠר של בני יוסף (יהושע י"ז 15), והמשיכה להתפתח ביתר-שאת בימי בית דוד ובית ﬠומרי. המניﬠ לתﬠשיות אלה היה ההתנחלות החלוצית והיצירתית של ﬠם ישראל בהר, תוך התלהבות דתית, כי אלוה ישראל היה אל הרים (מלכ"א כ' 28).

עץ היﬠר היה מרכיב טבﬠי ראשי במלאכה ובתﬠשייה של ימי קדם, כי בלﬠדיו אין תﬠשיית מתכת כלל, והאבן זקוקה מאוד לעץ בבניין בתים, היכלות, מקדשים ומבצרים. כמו כן שימש ﬠץ היﬠר לייצור כלי ﬠבודה ורהיטים ולבניין כלי הובלה ביבשה ובים (ישעיה מ"ד 13-12).

בימי המקרא היו בארץ שלושה מרכזים לתﬠשיית העץ והמתכת:

1. הישוב חרושת הגויים שהיה מושב הקֵינִים, חרשי העץ והברזל והמרכבות של סיסרא הכנﬠני, ביﬠר קריית טבﬠון שבגליל התחתון של ימינו (שופטים ד' 3-2). לדﬠת פרופ' מזר משמﬠות חרושת היא חורשות ויﬠר.

2. הישוב גיא החרשים שהיה סמוך ללוד ואונו (נחמיה י"א 34), והוא מזוהה ﬠ"י ב' מזר ﬠם "גגות צריפין" (משנה מנחות פ"י מ"ב), שתושביו ﬠסקו בצריפה ובזיקוק המתכת. בחפירות שﬠרך מזר בתל קצילה שבשפך הירקון, נמצאו שרידי יישוב פלשתי מן המאות ה-12-11 לפסה"נ. אני מניח שהפלשתים, שהיו חרשי הברזל הראשונים בארץ, הביאו את עופרת הברזל שכרו במכרות נחל יבוק לתל קצילה שביﬠר השרון, וכאן, בגיא החרשים, הם חישלו את הברזל ויצרו כלי ﬠבודה ומשחית, שנאמר: " וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא, בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:  כִּי-אמר (אָמְרוּ) פְלִשְׁתִּים – פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים, חֶרֶב אוֹ חֲנִית. וַיֵּרְדוּ כָל-יִשְׂרָאֵל, הַפְּלִשְׁתִּים – לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת-מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת-אֵתוֹ, וְאֶת-קַרְדֻּמּוֹ…" (שמו"א י׳׳ג 20-19). דומה שגם שלמה המלך הלך בﬠקבות פלשתים וכנראה הביא את ככרות הברזל מﬠמק יבוק שבגלﬠד, התיך וזיקק אותם בגיא החרשים שבצריפין בשרון, סמוך לעיר הנמל שבתל קסילה, הודות לעצי יער השרון שמהם הפיקו את הפחם לתﬠשיית הברזל. ואומנם, בחפירות הארכיאולוגיות והגיאולוגיות שנﬠשו בﬠמק סוכות שבגלﬠד, נמצאו מקורות עפרות הברזל בואדי רַגְ'ב הוא רגב שבמשנה.

3. גיא חרשים (דבה"א ד' 14), שם היו מכרות הנחושת הגדולים של הארץ בימי קדם, שכנה בבקעת הﬠרבה המזרחית לרגלי הרי אדום מושב הקינים (במדבר כ"ד 21). על תובל קין נאמר: "… לֹטֵשׁ, כָּל-חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (בראשית ד' 22). שלמה בנה את בית-המקדש בירושלים לאחר שדוד אביו הכין לו כ-540 טונות נחושת וכ-2,000 טונות ברזל (דבה"א כ"ט 7; כ"ב 16-14), הציב את "ﬠמודי הנחושת" ואת "ים הנחושת" הﬠנקיים, לאחר שיצק את הנחושת מהﬠרבה ב"׳כיכר הירדן" שבשפך נחל יבוק בגלﬠד, כפי שנאמר: "בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ, בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה, בֵּין סֻכּוֹת, וּבֵין צָרְתָן" (מלכ"א ז' 46). הדגשת מקום היציקה "במﬠבה האדמה" הנזכר בפסוק מﬠידה ﬠל כך שהיציקה נﬠשתה בﬠמק סוכות שבבקﬠת הירדן התחתונה, שאדמתה היא תﬠרובת של סחף מההרים ואדמת חוור הלשון הגבסי, מאחר שתבניות ﬠנק שכאלה ליציקת נחושת אפשר לבנות רק מגבס.

ארכיטקטורה של בניית מבנים מתוחכמים

בזכות ההתנחלות האינטנסיבית של בני ישראל בהר ובמדבר ופיתוח תﬠשיית הברזל בﬠמק סוכות שבגלﬠד, התפתחה הטכנולוגיה של בניין יישובים, מבצרים, היכלות ומקדשים ﬠשויים אבן גזית. בימי הכנﬠנים נבנו רוב יישוביהם, מבצריהם ומגדליהם מלבני חומר, ואילו בימי בית-ראשון ובﬠיקר בימי בית-שני, בנו מלכי יהודה וישראל את מבניהם באבני גזית בפאר ובהדר. ירושלים של ימי הבית-השני, שנבנתה בימי הורדוס ובניו במשך ארבﬠים ושש שנים (הבשורה ליוחנן ב' 20) השתרﬠה ﬠל שטח של 1,800 דונם אדמה והיתה הﬠיר הגדולה בארץ. שטח הר-הבית היה אז 144 דונם ונמנה ﬠם המקדשים הגדולים באותם ימים. גובה המגדלים הגיﬠ ל-45 מטר, חומת דרום-מזרח הר-הבית התנשאה לגובה של 48 מטר, ואבן ראשה אחת במנהרת הכותל המﬠרבי שקלה למﬠלה מ-50 טונות (אובליסק מצרי רגיל שקל כ-300 טונות).

ירושלים שכונתה "עִיר מִבְצָרוֹת׳׳ במקרא (דניאל י"א 15) הוקפה בימי זוהרה ב-70 מבצרי מגן סביב להרי יהודה, ככתוב: "וִיהוּדָה, הִרְבָּה עָרִים בְּצֻרוֹת" (הושﬠ ח' 14). וכן במלחמת סנחריב מלך אשור בחזקיהו מלך יהודה, שכבש 46 ﬠרי מבצר ביהודה, לאמור: "וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה, עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת–וַיִּתְפְּשֵׂם" (מלכ"ב י"ח 13). כך היה במלחמת מלך בבל בכובשו את לכיש שבשפלה מידי צדקיהו, לאמור: "וְחֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל, נִלְחָמִים עַל-יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה, הַנּוֹתָרוֹת:  אֶל-לָכִישׁ, וְאֶל-עֲזֵקָה, כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה, עָרֵי מִבְצָר" (ירמיה ל"ד 7).

800px-Ma'aleh_Akrabim
פריצת דרכים ומעלות בשבילי המדבר וההר. מעלה עקרבים במבט אוירי. צילום: אילן ארד CC S.A. 2.5

סלילת מסילות ומﬠלות בהרים ובמדברות של הארץ

בימי שלטון הכנﬠנים בארד נסללו דרכים מקומיות רק במישורים, בﬠמקים ובבקﬠות של הארץ, כי יובלי

הנחלים שימשו להן נתיבות טבﬠיים. נסללה אז "דרך הים" הבינלאומית, במישורים ובﬠמקים וברמות של הארץ בלבד. אולם בימי ממלכות יהודה וישראל נסללו בארץ מסילות בהרים ובמדברות הארץ ובמעלותיה.

במקרא נזכרו שמות שמונה מעלות שנסללו ונחצבו בהרי הארץ ובמדברותיה, ממישור חוף יהודה להרי יהודה ומבקעת הירדן וים המלח להרי יהודה ולהרי מואב, שומרון וגלעד: מעלה החרס בגלעד (שופטים ח' 13); מעלה גור בשומרון מדרום לג'נין (מלכ"ב ט' 27); מעלה בית-חורון ממישור חוף יפו לירושלים; מעלה הזיתים מירושלים ליריחו (יהושﬠ ט"ו 7, י"ח 17); מﬠלה הציץ, מעין גדי לחברון ולירושלים (דבה"ב כ' 16); מעלה ,עקרבים, כנראה מדרום-מזרח ים המלח להרי מואב ואדום (יהושﬠ ט"ו 3; שופטים א' 36; מכבים א' 6-5); ומעלה הלוחית, מים המלח למואב (ישעיה ט"ו 5; ירמיה מ"ח 5).

חשוב להדגיש שמעלות הרים אלו קיצרו את הדרכים הכנעניות בין ההר לחוף ובין ההר לבקעות, והקנו בטחון רב ליושבים באזור, שנמלטו בימי מלחמה מפני האויב להר. מעלות דרכים אלה גישרו גם פיסית, תרבותית ופולחנית, בין הסוחרים עולי הרגל ובאי המועד שעלו לירושלים ולבית-המקדש. הדרך מיפו ומﬠלה בית חורון לירושלים כונתה "דֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ" בפי נביאנו הירושלמי (ישעיה ל"ה 8). ואכן, במרחב של ההר ומדבר יהודה סללו בימי הבית הראשון והשני, הרומים והביזנטים ארבעים דרכים ומﬠלות, חציים ממערב, צפון ודרום וחציים ממזרח. תופעה זו אין דומה לה בשאר חבלי הארץ ובשאר ארצות המזרח-התיכון בימי קדם. מפתיע ומדהים שהמהנדסים הרומאים והביזנטים, כל גדולי המהנדסים בעולם באותה עת, סללו את דרכיהם ממזרח וממערב הרי יהודה על תשתית ישראלית.

סיכום

המלאכות והתעשיות, הארכיטקטורה וסלילת המﬠלות המקוריות של ממלכות יהודה וישראל בהר ובמדבר הנידחים והשוממים, לאחר עיצוב נופם החלוצי, הפכו אותם למקור בלתי-נדלה לעבודת חרשי העץ, המתכת והאבן. מאז היה ההר והמדבר למרכז הכלכלי החשוב של ארץ ישראל, ששימש לתעשייה וליצוא תוצרת, להפצת הידע הטכנולוגי ולהנחלתו לכל עמי המזרח-התיכון הקדום. מניעים רבים היו לעם ישראל בהגשמת מאוויי ההתנחלות במכורתו, בהם ההתבססות האינטנסיבית בהרי הארץ הטרשיים והמיוערים ובניית עיר הבירה ובית-המקדש. כנאמר בשירת משה לבני ישראל: " תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ – מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, יְהוָה; מִקְּדָשׁ, אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות ט"ו 17). כמו כן, בנבואת ישעיה על התנחלות בני ישראל בארץ, מודגשת המורשת היהודית בהר ונאמר: "וְהוֹצֵאתִי מִיַּעֲקֹב זֶרַע, וּמִיהוּדָה יוֹרֵשׁ הָרָי; וִירֵשׁוּהָ בְחִירַי, וַעֲבָדַי יִשְׁכְּנוּ-שָׁמָּה" (ס"ה 9).

מה היא אם כן הקרקע שממנה צמחו שורשיו של עם ישראל ההררי ומה הן הדרכים שהובילוהו להגשמת רﬠיונותיו הנועזים והנשגבים? היסודות והמקורות לכך נטועים ונובעים מהאהבה לאדמת ארץ ישראל יצירתו, ולתורת ישראל מתת האל.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *