התערוכה שנערכה לאחרונה בהר-הצופים היא בעיקר שטחית, קלישאתית ומשעממת. סטודנט תוהה האם אין לשמאל עוד דברים בראש מלבד מיתוס המפתח
בשבוע האחרון של חודש פברואר, מסדרונות הפקולטה למדעי החברה שוב סיפקו לסטודנטים של האוניברסיטה עבודת תעמולה מגמתית אודות פלסטינים. זו אמנם לא הפעם הראשונה שראינו אלמנטים כאלו תלויים על קירות הפקולטות השונות, אך ההפקה הקלישאתית צריכה להזכיר לנו שוב ושוב מדוע חשוב לשאול ולהסתכל בעין ביקורתית על הדרך שבה מנסים לגרום לנו לאמץ דפוסי חשיבה מסוימים.
התערוכה הנוכחית היתה מורכבת מכ-20 תמונות קנבס גדולות. באחת מהן נראתה אישה מבוגרת עם חיג'אב (כיסוי ראש מוסלמי) שחור, מחזיקה את ידיה המקומטות כלפי פניה – כנראה מחכה לבנה שישוחרר מהכלא. באחרת אנשים עם כאפיות פלסטיניות שחורות; שוטר משמר הגבול מתאבק עם אקטיביסט; גבר מחזיק, ככל הנראה, במפתחות לבית שנטש ב-1948. ועוד ועוד.
התמונות אמורות אמנם לעורר את חמלתנו, אבל האמת היא שהן רק מעודדות מנטליות אוריינטליסטית גזענית. הן מציגות את הערבים הפלסטינים כקורבנות בלבד. הם כולם חובשים כיסויי ראש או כאפיות, לכולם יש מפתחות לבתי "אבותיהם". זהו הנראטיב היחיד שמתירים לנו ללמוד אודות פלסטינים באוניברסיטה. לא קיימות נשים פלסטיניות העובדות בהיי-טק. לא קיימים אלו הנהנים מיציאה לילית של שתייה וריקודים. לא קיימים גברים פלסטינים שאינם אסירים, או שלא נלחמים למען "זכויותיהם" בכל רגע נתון. כל אישה מבוגרת תמיד מחכה עם ידיה חבוקות, להיות פעם נוספת קורבן של דבר מה.
אומה שלמה מצומצמת לנראטיב אחד קטן: קורבן, פליט, דתי, איכר. מהו ההבדל בין נראטיב זה לבין זה של המאה ה-19, אשר הציג ערבים באורח חד-ממדי בלבד כ"מרכיבים אקזוטיים של הנוף"? אולי ההבדל הוא שבימים אלו נראטיב זה השתרש גם בקרב הפלסטינים עצמם. הם נדחפים לאמצו על-ידי כל טובי הלב, המשוכנעים שהם תומכים בפלסטינים בעזרת התערוכות הללו. לא עלה על דעתם לבחור מדיום רחב יותר, מורכב יותר, עם מסרים מעט יותר מגוונים מהקלישאה הממוחזרת על הנראטיב הפלסטיני.
ומה עם הנהלת האוניברסיטה?
כל זה מוביל לשאלה נוספת. בכל פעם שעולה מיצג יפה-נפש כמו זה האחרון, אני נזכר כיצד אף פעם לא התאפשר לנו, הסטודנטים, לקבל דבר אחר באוניברסיטה שלנו. במשך 10 שנים למדתי באוניברסיטה העברית, ומעולם לא ראיתי מיצג אחד שלא היה באופן כלשהו אודות פלסטינים, או פועלים ערבים, או אפליה כנגד ערבים. היכן הוא המיצג אודות סטודנטיות אשר הוטרדו מינית בהליכתן חזרה למעונותיהן? היכן התערוכה אודות הקולגות שלנו אשר מוטרדות מינית, אפילו באוניברסיטה, על-ידי הפרופסורים שלהן? היכן המיצג אודות הגזענות בוועדות הקבלה לקיבוצים? או המיצג אודות טרור? ומה עם רציחות בשם כבוד המשפחה?
לא. לעולם לא יתירו לנו להיחשף לדבר אודות נושאים אלו. יש רק נושא אחד ראוי בנמצא: שטות אוריינטליסטית קלישאתית אודות מספר פלסטינים, שמנסה להלעיט בכוח את תודעתינו שהם אינם שווים, ואינם כמונו;
אך מה לעשות, הם כן כמונו. ביום מן הימים אשמח ללכת במורד המסדרון ולראות מיצג אודות מעצבות האופנה הערביות, או אודות סוכנות דוגמנות פלסטינית אטרקטיבית. זה, כמובן, עלול לפוצץ את הבועה הישראלית ואת הניסיון להחדיר למוחנו את האמונה בנראטיב צר יחידי.
הכותב הוא פוסט דוקטורנט באוניברסיטה העברית בירושלים
