פרופסור אמיר חצרוני צפה בהצגת התיאטרון 'המשרתות', של במאי צרפתי מתוסבך במיוחד. הוא חזר מופתע לטובה, למרות כמה סצנות לא פשוטות
פרופ' אמיר חצרוני הלך לצפות בהצגת התיאטרון 'המשרתות', של המחזאי הצרפתי המתוסבך ז'אן ז'נה • למרות שלא קל להזדהות עם פרשיית רצח רוויה בסאדו-מאזו, הוא מצא ב'משרתות' רעננות ואהבת משחק אמיתית
המשרתות. מחזה: ז'אן ז'נה; בימוי: אולגה שצמן; ביצוע: אנסמבל 'המוזות מן ההר'.
האם ניתן ליהנות מהצגה כאשר לא אוהבים את המחזה? על השאלה הזו חשבתי כשראיתי את המשרתות של ז'אן ז'נה, בביצוע אנסמבל "המוזות מן ההר" החיפאי. ראשית הגילוי הנאות – הוזמנתי להצגה על ידי אחת השחקניות, רנטה מיכלזון, שהיא גם חברה טובה וגם בעלת תואר שני מהטכניון (ולא בהוראת המדעים). זה נועד להבהיר שבאתי משוחד לטובה ביחס לשחקנים, שכן מטבעי יש לי חולשה למדענים שמשתעשעים בתיאטרון, כמו למשל קארל דג'ראסי שגם היה מעורב בהמצאת הגלולה נגד הריון וגם כתב מחזות על דילמות מדעיות.
מצד שני, לא קל לי להתחבר לטקסט של המשרתות. הומו צרפתי פושע, שכתב דרמה סאדו-מזוכיסטית על זוג אחיות משרתות שרוצחות (או לא?) את גבירתן ואת בתה הקטנה בצרפת של שנות הארבעים, הוא לטעמי יותר מדי אוונגרדי, לא מספק בקלות את ליטרת הקתרזיס, ובטח שלא נוגע בכאן ובעכשיו שקרובים לליבי. בכל זאת, קשה שלא לשים לב שמשהו בעיבוד הזה של "המשרתות", כנגד הסיכויים, עובד היטב.
למחזאי היו חיים לא קלים. ז'נה נולד ב-1910 מחוץ לנישואין לאם שעסקה בזנות, גדל להיות עבריין רכוש וישב בכלא בנעוריו, ובבגרותו הפך לזונה ממין זכר. גם כשהפך למחזאי מפורסם ומוערך (זה קרה לו רק באמצע החיים), הוא לא הצליח למצוא את מקומו בחברה ה"נורמטיבית", והמשיך לנהל אורח חיים של קלושאר ללא קורת גג קבועה, ולשלב ביצירותיו מוטיבים הומוסקסואליים ובדס"מים שלכל הפחות הקדימו את זמנם בשנות דור.
המשרתות, מחזהו הראשון של ז'נה, הוצג לראשונה ב-1947. הוא נכתב בהשראת מקרה רצח אמיתי שזעזע את צרפת בשנת 1933; אם ובתה נטבחו בברוטאליות על-ידי שתי המשרתות של המשפחה. אולם הטקסט שכתוב בסגנון מנוכר, גרוטסקי ולפרקים סתום (שיא האופנה באוונגרד של התקופה), מבליע את העובדות – לרבות את המסר הסוציאליסטי אודות מלחמת מעמדות – וכולל בעיקר ריטואלים סאדו-מזוכיסטיים. המחזה זכה בשעתו להצלחה, אולי בגלל שנתפס על-ידי קהל בורגני כצוהר כמעט תיירותי לזר ולמוזר. הטקסט העברי (תרגום – עדה בן נחום) נאמן למקור, מה שמותיר אותו אוניברסאלי אך גם עלום במקצת.
מחאה נגד הבורגנות
כאן נכנס לתמונה הבימוי. אמנם האנסמבל מתהדר בכך שהם "לא תיאטרון שעושה נעים בגב לצופים", אך הבחירה של הבמאית אולגה שצמן שלא לאמץ את הנחיות הבימוי המקוריות של ז'נה, ולא ללהק שחקנים גברים לתפקידי נשים, מאנישה ומרככת לטובה את הניכור המוגזם שבטקסט. ז'נה שאף לעצבן את הקהל, אולי במטרה שיקום ויעשה מעשה, אך בעידן הריאליטי צופים לא מתעצבנים ממחזה קאמרי ששומר במכוון על קצב איטי, עם חילופים שרירותיים של דמויות ותפקידים, ובוודאי לא קמים לעשות מהפכה; הם פשוט נרדמים על הכסא הרך.
המחאה של ז'נה נגד הזעיר-בורגנות היתה לא רק בתוכן אלא גם ובעיקר בסגנון, אבל מעבר לספק אם היא אי-פעם החזיקה מים – היא התאימה לתקופה שבה אנשים לא חיכו בקוצר רוח להפסקת פרסומות בכל חמש דקות. דווקא ההחלטה לא ללכת עד הסוף עם הניכור, מאפשרת לצופה לחשוב יותר על המניעים של הדמויות שמביאות אותן לרצוח ולא להיות אדיש משעמום.
גם בהפקה הנוכחית נשבר הקיר הרביעי, אך זה נעשה בחן. מעל לכל, ישנה תחושה של רעננות ואנרגטיות. מדובר בשחקניות צעירות – שתיים למדו משחק, אחת מגיעה כאמור ממדעי הטבע, והבמאית בכלל מהנדסת בהכשרתה – אך אצל כולן מורגשת הנאה מהעשייה התיאטרונית. הרגשה כזו כמעט ולא יוצא לחוות בימינו בהפקות של הבימה, הקאמרי ודומיהם, שמסובסדים עד מעל לראש אך נותנים בתמורה מעט מקוריות והרבה שטיקים משומשים.
אפשר ומותר להוסיף שההצלחה להרים הצגה מחוץ למעגלי ההפקה הקונבנציונליים, מעודדת בכל הנוגע לסיכוי שבישראל תיווצר זירה תרבותית מגוונת. ייתכן שגם המוזות מן ההר היו שמחות אילו משרד ממשלתי או גוף מוניציפאלי היה פורס עליהן חסות פיננסית, אבל לי נראה שדווקא הפרינג'יות מסייעת להן לשמור על אותנטיות כובשת. השורה התחתונה שלי רושמת אנסמבל מוכשר, שמצליח להפוך ענתיקה שכמעט פג תוקפה ליצירה קבילה.
אשמח עוד יותר לצפות בהן בהפקה אחרת – קומוניקטיבית ורלוונטית יותר לחיים שלנו בישראל היום.
אגב, הבמאית של האנסמבל, מתקוממת למשמע טענותיי כנגד המחזה. הנה דבריה:
המחזה המשרתות איננו כרוניקה פלילית. להתייחס אליו כאל כזה, משמע לעשות לו עוול נוראי. כמו יוצרים רבים בני זמנו, ז'נה השתמש בסיפור המוכר לכול כפלטפורמה לחשבון נפש חברתי-פוליטי נוקב, אך גם זה לא העיקר. אם לקלוף מהטקסט קליפה אחר קליפה, את מעטה הסקנדל, הפרובוקציה והקיטש המכוון, מתקבל מחזה חידה, מתעתע ואפל כמו מעמקי האוקיינוס. אי אפשר לנתח אותו בצורה "אקדמית" מבחוץ. כדי להבין אוקיינוס יש לצלול פנימה, אל החושך. הדרך אל האמת של ז'נה מתפתלת במבוכים הפחות סימפטיים בנפש האדם. יש הרבה הפתעות לא נעימות שאורבות בשולי הדרך, אבל ככל שמתקדמים במסע, מגלים שהטקסט המנופח, האבסורדי לכאורה, מקבל לפתע משמעויות שונות לחלוטין, הופך לברור וחד כתער, וכבר כמעט ואי אפשר להסתכל על המחזה כעל עוד קונפליקט תקופתי-בנאלי של מאבק בין מעמדות.
הכותב הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת אריאל. המאמר מייצג את דעתו ולא את עמדת האוניברסיטה.
