חוק הגיור: גרוע למדינה, גרוע לדת וגרוע במתמטיקה

רקע

כידוע, הרבנות הראשית לישראל משמשת הזרוע הרשמית של המדינה בנושאים מסוימים, ובייחוד בענייני המעמד האישי של היהודי בישראל (נישואים, גירושים, גיור), כשרות וניהול מקוואות. זהו מצב העניינים עוד מהתקופה העות'מאנית, והבעייתיות שלו במדינה דמוקרטית מוכּרת זמן רב. הקואליציה הנוכחית, נטולת החרדים, היא מן הבודדות ששמו להן למטרה לשפר מצב זה בחקיקה. ואכן, שורה הצעות חוק שנועדו להגביל את כוחה של הרבנות הראשית נמצאת עתה בשלבים חקיקה שונים.

כל אחד מהחוקים הללו ראוי לבחינה מעמיקה בפני עצמו, שכן כל אחד מתחומי הממשק בין הדת למדינה מתאפיין בבעיות ובאתגרים משלו. כך למשל, הפסקת שליטתה הבלעדית של הרבנות בתחום הגירושים תהיה קשה ומסובכת יותר מביטול המונופול שלה במתן אישורי כשרות. בתחומים אלה ואחרים אולי אדון במאמרים עתידיים; לעת עתה, אתמקד בחוק המושך לאחרונה תשומת לב רבה: חוק הגיור של ח"כ אלעזר שטרן.

חוק זה מבקש להתמודד עם מציאות שנוצרה בעקבות העלייה ההמונית מברית-המועצות לשעבר, למן ראשית שנות התשעים, שהביאה ליצירתו של ציבור אזרחים גדול הנחשבים כיהודים על-פי חוק השבות, אך לא על-פי ההלכה.

ואכן, מטרותיהן של הגדרות אלו שונות: בעוד שחוק השבות מתבסס ביודעין על התבחינים הגזעניים של חוקי נירנברג − מתוך מחשבה שכל מי שהינו יהודי די הצורך כדי שירדפו אותו בעוון יהדותו, הוא יהודי די הצורך כדי למצוא בית במדינת ישראל − הרי שאבן הבוחן ההלכתית, היא דתית במהותה, והיא קובעת את מעמדו של האדם על-פי אמו, משיקולים תיאולוגיים.

כתוצאה מפער זה, ישנם בישראל על-פי ההערכות כ-330 אלף אזרחים שהם או הוריהם עלו מברית-המועצות לשעבר, בזכות הקשר שלהם לעם היהודי, אך מבחינה הלכתית אינם נחשבים יהודים. מבחינת החוק בישראל הם מוגדרים "חסרי דת" (למעשה, כ-30 אלף מתוכם מכריזים על עצמם שהם נוצרים; לשמחתנו מוסכם על הכול שאין לעשות שום ניסיון לגייר אותם).

נוכחותה של אוכלוסייה זו בישראל מחוללת בעיות משני סוגים. תמצת זאת היטב הרב ד"ר שאול פרבר, ראש עמותת 'עתים' שסייעה בהכנת הצעת החוק:

מבחינה מעשית, פירוש הדבר הוא שהם אינם יכולים להתחתן ברבנות ולא להיקבר בחלקות רגילות בבתי קברות יהודיים.

תיאורטית, משמעות הדבר היא ששמונה אחוזים מאוכלוסיית ישראל אינם יהודים, משמע שיעור נישואי התערובת יזנק בשנים הבאות, ובהדרגה תתפתח מציאות המאיימת על אופייה היהודי של המדינה.

הקשיים שבמצב הנוכחי מתוארים בפרוטרוט בדברי ההסבר המצורפים להצעת החוק:

היעדר חקיקה מסודרת בנושא זה יצרה בעיות שונות, החל בהערמת קשיים בירוקרטיים בלתי סבירים על מתגיירים, דרך סירובו של משרד הפנים להכיר בחלק מהגיורים… ועד לרַשמי נישואין ובתי דין רבניים שמסרבים להכיר בגיורים. בתי הדין המיוחדים לגיור אשר הוקמו בהחלטת הממשלה… אינם מהווים מענה מספק עבור כלל המתגיירים, והעמימות החוקית סביב סוגיית הגיור פוגעת באלו המבקשים להתגייר. (עמ' 6)

למעשה, היו ניסיונות קודמים ליצור מגנון גיור שיוביל להתגיירות המונית של "חסרי הדת", אך ניסיונות אלה לא השיגו את התוצאות המקֻוות. על-פי נתונים שפרסמה עמותת 'עתים' במאי 2013, מזה כשלוש שנים מספר המתגיירים יוצאי ברית-המועצות לשעבר יורד בהתמדה. כפי שציין באותו חודש פרופ' ידידיה שטרן מ'המכון הישראלי לדמוקרטיה', מספר הגיורים שנעשו בחסות המדינה צנח בין 2007 ל-2011 כמעט במחצית, אף שהממשלה הציבה באותה עת מטרה הפוכה: הכפלת מספר המתגיירים מדי שנה.

על רקע זה מבקש החוק החדש להקים מערכת נגישה ודינאמית שתוכל לטפל באופן יעיל בבקשות הגיור, באופן ש"יתאפשר להקים בתי דין מיוחדים לגיור בכל רחבי הארץ, הכפופים לפיקוח ולאמות מידה אחידות", תוך עיגון מעמדם של המתגיירים במסגרת החוק. כך "לא ניתן יהיה להפלות אותם לרעה בעקבות גיורם".

במבט ראשון, החוק המוצע נראה הגיוני ביותר. אין ספק שהוא ישפר את השירות ויפשט את הביורוקרטיה בתהליך הגיור. היחס האישי שיכול לתת רב מקומי עשוי אפילו להפוך את הגיור ממפגש עבש עם מערכת פקידותית לחוויה דתית משמעותית. זאת ועוד, הרבנות הראשית לא תהיה עוד גוף מרכזי השולט בגיור, כי אם רגולטור שתפקידו מסתכם בבחינה ורישוי של רבנים המעוניינים לערוך גיורים. נוכח המונופול שיש כיום לרבנות הראשית על המעמד האישי, הגדלת חופש הבחירה הניתן ליחידים היא בהחל צעד חיובי. ולבסוף, אפשר לקוות שהנגישות המשופרת של בתי הדין לגיור, ובפרט אלה שיפעלו בחסותם של פוסקים שגישתם לגיור מקֵלה יותר מזו המקובלת כיום בבית הדין, תגדיל את מספר הגיורים – ועל-ידי כך תפתור את בעיית שלילת הזכויות מ"חסרי הדת" ותסיר את איום ההתבוללות ונישואי התערובת.

ובכל זאת, בחינה קפדנית יותר של החוק תגלה שהוא סובל מליקויים קשים בכמה רבדים. יותר משהוא מתיר את סבך הדת והמדינה, הוא מלפף את הקשר ביניהן; הוא מנציח פרדיגמה בעייתית ולא בריאה, המזהה ישראליוּת עם יהודיוּת ובכך הופכת לא-יהודים, מכל סוג, לאזרחים סוג ב'; והוא מתבסס על פרשנות כה שגויה של הנתונים הדמוגרפיים, באופן המעורר את החשד כי הרבנים, האקדמאים והפוליטיקאים המקדמים אותו שבויים בדעות קדומות, מסמאים את עיני הציבור, או פשוט חלשים בחשבון. אסביר את טענותיי אלו, אחת אחת, בשלושת החלקים הבאים.

פגיעה בחופש הדת

כדי להבין מדוע הצעת החוק מגדילה את מעורבות המדינה בעניינים דתיים ופוגעת בעצמאותם של הרבנים ושל התהליך ההלכתי, חשוב להתוודע להיבטים הלכתיים אחדים, ולכמה נקודות הנוגעות לתכליתה של הפרדת הדת מהמדינה.

עד לא מכבר – במונחים היסטוריים – הצטרפות לעם ישראל משמעותה הייתה קבלת דת ישראל, וקבלת דת ישראל משמעותה הייתה הצטרפות לעם ישראל. בפרפראזה על מילותיה הידועות של רות המואבייה, לא הייתה שום אבחנה בין "עַמֵּךְ – עַמִּי" לבין "אֱלוֹהַיִךְ – אֱלוֹהַי" (רות א, טז). האמנציפציה באירופה היא שהולידה את הכפילות: היהדות כזהות דתית, והיהדות כזהות אתנית-לאומית. עד שכיום, השתייכות לעם היהודי אינה כרוכה בהכרח באימוץ דת כלשהי. זהו מצב מודרני וייחודי.

כעת, הפיצול בין הזהות הדתית לזהות הלאומית יצר מציאות בעייתית מבחינה הלכתית, שבה אנשים באים להתגייר מתוך רצון להצטרף לעם היהודי, אך בלי כוונה לשמור את הדת היהודית (שפירושה, מנקודת מבטם של הרבנים האורתודוקסים, להיות יהודי אורתודוקסי דתי).

ביחס לגיור בלי כוונה לשמור את מצוות הדת, יש שלש גישות הלכתיות מרכזיות:

1. אפשר לגייר בלי קבלת עול מצוות – אם מפני שזה אינו תנאי לגיור, ואם מפני שדי בכך שהמתגייר מסכים כי היהדות שהוא נכנס אליה היא דת של מצוות, גם אינו מתכוון באמת לקיים אותן.
2. אסור לגייר כאשר ברור מלכתחילה שלמתגייר אין מחויבות אמתית לאורח החיים האורתודוקסי. אולם אם התברר הדבר רק בדיעבד הגיור כשר.
3. גיור שאין בו מחויבות כנה לאורח חיים אורתודוקסי בטל ומבוטל.

אם נמפה את עמדותיהם של העוסקים בגיור בישראל כיום, התמונה שנקבל היא בערך כזו: רוב הרבנים מן הציונות הדתית, ובייחוד הפוסקים הבכירים במחנה זה, דוגלים בגישה ב'. למעשה, זו הייתה גם גישתו של הרב עובדיה יוסף. חלק מרבני הערים והדיינים, בעיקר חרדים אשכנזים, אימצו את גישה ג', ובעקבות זאת הם מסרבים לרשום לנישואים אנשים שלדעתם לא אימצו מעולם את אורח החיים האורתודוקסי, או "מבטלים" את גיורם בדרך אחרת. מיעוט קטן של רבנים אימץ את גישה א', אך איש מהם אינו מוסמך כיום בידי המדינה לגייר.

בפועל, הרבנות הראשית ובתי הדין לגיור הפועלים כיום אימצו ברובם את גישה ב'. על כן בתהליך הגיור נדרשים הגרים לקיים אורח חיים אורתודוקסי – אם גם, לא פעם, תוך קריצת עין ידענית; שהרי ברור שרוב הגרים אינם מקיימים בפועל אורח חיים אורתודוקסי.

הרבנות הראשית אף יצרה במתכוון מנגנונים המאפשרים לגרים כאלה לעקוף את הרבנים המחמירים שאינם מכירים בגישה זו. אולם, למרות גמישות זו של בתי הדין כיום, מעטים מתגיירים בחסותם. יש אומרים שהגרים הפוטנציאליים נרתעים מהביורוקרטיה המתישה ומהאפשרות שייפלו לידיו של דיין או פקיד חרדי. אחרים טוענים שהרבנים והמתגיירים הפוטנציאליים כאחד חשים אי-נוחות מהתהליך שלמעשה מעודד שקרנות; גר פוטנציאלי המבין שהגיור כרוך במחויבות לאורח חיים דתי, אפילו אם הוא יודע שאפשר לפטור מחויבות זו במס שפתיים, עשוי להעדיף שלא להשתתף בנשף המסכות הזה.

כך ברבנות ובבתי הדין. הדרג הפוליטי, לעומת זאת, מצדד ברובו מזה זמן רב בגישה א', המקילה. לדידו, הרבנים האורתודוקסים צריכים להכריז שאותם ישראלים חילונים "חסרי דת" הם יהודים – שהרי ביהדותם של היהודים החילונים בישראל אין איש מפקפק, ובמה נופלים מהם מהגרים אלה, הדומים להם במידת מחויבותם הדתית ונטמעים בהדרגה בחברה הישראלית ובתרבות הישראלית? בעיניים ישראליות חילוניות, שמירת "מצוות" לאומיות כמגורים בישראל, דיבור עברית ושירות בצבא, היא סיבה מספקת שההלכה תכיר באדם כיהודי. דא עקא, רק קומץ קטן של רבנים מקבל גישה זו.

לכאן נכנס חוק הגיור של אלעזר שטרן. על-ידי מתן אפשרות לרבנים מקומיים להקים בתי דין לגיור, שטרן וחבריו לדרך מקווים שגישה א' תיעשה לאופציה רלוונטית, ולמעלה מזה – אף תשמש כלי לגיור המוני של "חסרי הדת". הצעת החוק אינה קובעת את גישה א' כמחייבת, אולם היא מאפשרת לגישה זו, שכיום היא שולית, להיעשות מרכזית. למעשה היא מהנדסת "מרוץ אל התחתית" שבו בתי דין לגיור יתחרו זה בזה בהצעת הליכי גיור קלים וריקים ממחויבות ככל האפשר.

אפשר לטעון שזהו צעד חיובי להתרת סבך הדת והמדינה בישראל. הרי כיום גישות ב' ו-ג' המחמירות זוכות להעדפה ממסדית על פני גישה א', ואילו החוק ייתן לראשונה בידי המתגייר את האפשרות לבחור בית דין הדוגל בגישה כלבבו. רובם המכריע של הרבנים האורתודוקסים יתנגדו כנראה לצעד זה, אבל מנקודת מבט אזרחית מדובר בהגדלת חופש הבחירה בין חלופות דתיות, ובהקטנת הכפיפות לממסד דתי מנַכֵּר.

אולם, בכל הנוגע לחקיקה דתית, הקביעה אם חוק מגדיל את חופש הדת או מגביל אותו צריכה להיעשות על-פי שני ממדים, הנוגעים לשתי חירויות דת בסיסיות שהממשלה מחויבת להגן עליהן: מידת ההגנה על הפרט מפני סמכות דתית (חופש מדת), ומידת ההגנה על מוסדות דתיים מפני רשויות המדינה (חופש הדת). אין ספק שחוק הגיור מגן על הפרט מפני הרשויות הדתיות; אלא שבעשותו כן הוא מפחית את עצמאותם של המוסדות הדתיים. מטרתה של חקיקה בענייני דת חייבת להיות הפחתת כוח הכפייה של רשויות דתיות בלי ערעור על חופש הפעולה שלהן. חוקים המגנים על הפרט מפני סמכות דתית על-ידי הכפפת סמכות זו למדינה – אינם מגדילים את חופש הדת. וכזה בדיוק הוא חוק הגיור, בסעיף 19 שלו:

תעודת גיור תשמש כראיה ליהדותו של נושא התעודה בפני כל גורם ולצורך כל עניין, לרבות חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.

במילים אחרות, החוק המוצע לא רק מאפשר לאזרחים להתגייר בחסות רבנים המאמצים את גישה א', אלא גם דורש מרבנים בעלי גישה ב' וגישה ג' לקבל גיורים אלה כעובדה מוגמרת, אף על-פי שבעיניהם אין להם תוקף.

כוח כפייה זה ניתן למדינה על בסיס פסיקת בג"ץ כי "המדינה מכירה בחובתם של רבנים רושמי נישואין להכיר בגיורים שנעשו במסגרת ממלכתית, וזאת ללא כל צורך בבדיקה נוספת של יהדותם של הבאים להירשם לנישואין" (בג"ץ 2532/10, עתים נ' הרבנות הראשית לישראל; מצוטט בדו"ח עתים, מאי 2013). לוּ נתן החוק לכל רב מורשֶה את הזכות לבצע גיורים כראות עיניו, ולצדה את הזכות שלא להכיר בגיורים שלדעתו אינם תקפים, היה בכך מענה לשני צדי המטבע של חופש הדת. לעומת זאת, כפייה על רבנים לקבל את הכרעותיהם של בתי דין אחרים, כפי שמבקש החוק החדש לעשות, היא פגיעה בוטה בחופש הדת והמצפון של רבנים אלה.

האקלים הפוליטי הנוכחי בישראל רגיש למדי להגנה על החופש של הפרט מדת, אבל אפילו לא התחיל להפנים את החשיבות של חופש ועצמאות הדת. הקהיית כוח הכפייה של הרבנות הראשית היא מטרה ראויה, שמוטב היה לפעול למענה כבר מזמן – אך לחופש הזה חייבת להתלוות סובלנות מוגברת לכל צורות הביטוי הדתי, אפילו אלו הנחשבות מחמירות יתר על המידה. החופש של רב אחד לגייר חייב להתאזן בחופש של רב אחר לפסול את הגיור שלו. חבל שאבחנה זו נעלמה מעיניהם של אלעזר שטרן ובני חבורתו.

יהודים, ישראלים ואזרחים סוג ב'

בעיניים מַערביות, המחשבה שמדינה דמוקרטית מודרנית תהיה מעורבת ישירות בהליך של המרת דת נראית מגוחכת לחלוטין. ובכל זאת, בישראל, הרשות המבצעת מקדמת את הגיור באופן פעיל, והרשות המחוקקת מציבה אותו בראש סדר היום שלה. מפתה לחשוב שהגורם לכך הוא לחצן של המפלגות הדתיות, אך לא אלה הם פני הדברים. מזה זמן רב מי שעומד בראש החץ של הדיון בנושא הן מפלגות חילוניות בעיקרן: 'יש עתיד' ו'התנועה' בכנסת הנוכחית, ו'ישראל ביתנו' בכנסת הקודמת. אפילו חילונים מושבעים, אתיאיסטים אוכלי חזיר ופירות ים, דורשים שחבורת בעלי מגבעות וזקנים היא שתיתן תוקף ליהדותם.

הסיבה לכך היא שבתודעה הישראלית, זהות יהודית וזהות ישראלית חד הן. לפי הלך רוח זה, אם אדם אינו יהודי באופן פורמלי, הוא אינו ישראלי די הצורך. ישראלים שאינם יהודים, מכל סוג שהוא, נתפסים כאזרחים ממדרגה שנייה, כאילו הם לא "באמת" ישראלים. יתרה מכך, כאשר בית דין פוסל מועמד לגיור המדבר עברית, חי בישראל, צם ביום כיפור ומשרת בצה"ל אך אינו מחויב לשמירת מצוות, זהו עלבון לשאר היהודים החילונים המבטאים את יהדותם באותם אופנִים ממש. הדרישה שהרבנים יכירו בישראלים חסרי דת כיהודים היא, במובנה העמוק, דרישה שהרבנים יקבלו את דתם של הישראלים החילונים כצורה תקֵפה של יהדות.

אף על-פי שרוב הישראלים הם יהודים, ושקרוב היום שבו רוב היהודים יהיו ישראלים, ואף על-פי שיש מידה רבה של חפיפה בין ישראליוּת ויהודיוּת, הרי שלהיות יהודי ולהיות ישראלי אינם אותו דבר. לו הייתה ההכרה בכך נרחבת, ולו אפשר היה להיחשב ישראלי לכל דבר גם בלי להיות יהודי, היחס למיעוטים בישראל היה בריא הרבה יותר. הביטויים הקיימים למעמדם המשני של חסרי הדת – בפרט, בענייני נישואים וקבורה – היו מאבדים את משמעותם בהינתן חלופות אזרחיות. וזרים היו יכולים להתאזרח בתהליך שאינו קשור להמרת דת. ממילא, בעיית רבע מיליון "חסרי דת" לא הייתה דורשת טיפול ולא הייתה צריכה להיות מונחת לפתחם של הרבנים.

אולם במקום לחתור לפרדיגמה זו, המבחינה בין יהודיות לישראליות ומעניקה זכויות מלאות גם לשאינם יהודים, חסידי חוק הגיור מנציחים את הפרדיגמה הישנה, שבה רק יהודי הוא ישראלי באמת – תוך שהם יוצרים אפשרות להתחמק מרבנים המעיזים לטעון כי גרסה זו של יהדות לא עומדת בתקן.

מצב זה מזכיר את מקרהו של היינריך היינה, המשורר היהודי-גרמני הדגול שהתנצר בשנת 1825. לאחר מכן הסביר לבני דתו הקודמת שלמעשה "רק טבלתי, לא התנצרתי", ושלא אמונה דתית הניעה אותו כי אם העובדה שהטבילה היא "כרטיס הכניסה לתרבות אירופה". באירוניה היסטורית מדהימה, המציאות של ימי היינה חוזרת לחיים במדינת ישראל המודרנית, אך בהיפוך תפקידים: כאן, הטבילה המספקת לאדם כרטיס כניסה למעמד הגבוה בחברה המקומית היא הטבילה במקווה.

חלשים בחשבון

כאמור, שני הנימוקים העיקריים לטענה שיש לערוך גיור המוני של חסרי דת הם הצורך לאפשר להם להתחתן ולהיקבר כמו כל ישראלי אחר, והצורך לעצור את גל נישואי התערובת המתרגש עלינו. אלה הם טיעוני הליבה שבפי כל התומכים בחוק גיור מקיף. אכן, הדעת אינה סובלת שישראלים כה רבים לא יוכלו להתחתן בארצם. אך התרופה לכך פשוטה: יצירת חלופה אזרחית. בעיית הקבורה תצריך יצירתיות רבה יותר, אבל גם עליה אפשר להתגבר.

נותרת סוגיית ההתבוללות ונישואי התערובת, שאכן מסתמנת כמניע העיקרי לחוק הגיור. אנשים וארגונים שצידדו בפומבי בחוק דיברו על התבוללות זוחלת בממדים מבהילים. כך למשל טוען ארגון הרבנים האורתודוקסי-ליברלי 'בית הלל', כי "ההתנגדות לחוק נובעת מגישה הלכתית "מחמירה" ועלולה להביא להתבוללות בריבוי נישואי תערובת". הרב פרבר כותב: "לתת לחוק לגווע, או אפילו להתנגד לו בצורתו הנוכחית, פירושו ליצור גל חדש של התבוללות ונישואי תערובת, ובסופו של דבר אולי אף לערער את עצם מהותה של המדינה היהודית".

חלק מן הרבנים, התומכים מבחינה הלכתית בגישה א', טוענים כי אפילו אם בנסיבות אחרות עדיפה גישה אחרת, איום ההתבוללות ונישואי התערובת מחייב אימוץ גישה מקילה. בחוגים מסוימים התקבל עיקר-אמונה כי למעלה מ-300 אלף הישראלים חסרי הדת הם פצצה דמוגרפית מתקתקת, וכל עוד אין הם מתגיירים הם מהווים איום על יהדותה של המדינה.

קו המחשבה הזה סובל מבעיה אחת פשוטה: אין סכנת התבוללות, ושיעור נישואי התערובת קטן מכדי שיצדיק את התערבותה של המדינה. הדברים נכתבים על סמך נתונים הזמינים לכל דורש בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בדו"חות הכנסת, ואפילו בפרסומי 'עתים'. אך גם בלי הנתונים, השכל הישר מורה כן.

מחוץ לישראל, ההתבוללות ונישואי התערובת הם איומים מרכזיים. היהודים, מיעוט בן 2 אחוזים לכל היותר, צריכים לשמר את זהותם באופן פעיל – אחרת ייטמעו בתרבות הסובבת בתוך דורות ספורים. אך בישראל המציאות הפוכה בדיוק: היהודים הם עצמם התרבות הסובבת. חסרי הדת מהווים 5 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית. טבעו של עולם הוא שרוב בן למעלה מ-90 אחוזים מהאוכלוסיה אינו מתבולל במיעוטים קטנים. להפך, המיעוט הוא המתבולל ברוב; ואכן, הישראלים חסרי הדת משתלבים בחברה הישראלית. פחדו של אלעזר שטרן פן רוב של 95 אחוז ייטמע בתוך מיעוט בן 5 אחוזים מעיד על הלך נפש גלותי של חיים כמיעוט נרדף.

יתרה מכך, גם אם נטען שמיעוט כה קטן עלול לגרום לרוב להתבולל בתוכו, קשה להבין איך גיור פורמלי גרידא, נטול כבלים מחייבים, יעצור תהליך זה. נראה אפוא שכאשר מכון עתים, ח"כ שטרן וחבריהם לדרך מדברים על "התבוללות ונישואי תערובת", הם בעצם מתכוונים רק לנישואי תערובת. הנחתם היא שאם חסרי הדת לא יתגיירו, חלקם באוכלוסיה יגדל וילך.

אלא שזה לא יקרה. למעשה, שיעורם באוכלוסיה לא רק שלא יגדל, אלא יפחת בהתמדה.

מדוע לא יגדל? הבה נדמיין שארבעים ישראלים, מחציתם גברים ומחציתם נשים, נסחפים לאי בודד. ההרכב שלהם זהה לזה שבאוכלוסיית היהודים וחסרי הדת בישראל: חמישה אחוזים, כלומר גבר אחד ואישה אחת, אינם יהודים. באי נוצָרים זוגות ונולדים ילדים. 18 זוגות הם אפוא יהודיים בשני הצדדים, ושניים מעורבים; באחד רק האב יהודי, ובשני רק האם. היות שעל-פי ההלכה היהדות נקבעת על-פי האֵם, הילדים של 19 זוגות – שוב 95 אחוז – יהיו יהודים, ושל זוג אחד לא.

הדינמיקה באוכלוסייה הישראלית זהה. יש בעיה של 5–7 אחוזים (לכל היותר) של נישואי תערובת, אך מספר זה לא יכול לגדול. למעשה, המספר יקטן, וזאת מכמה סיבות. ראשית, אמנם שיעור הילודה בישראל גבוה באופן כללי, אבל אצל יהודים דתיים הוא גבוה במיוחד, ובמגזר זה גם נמוכה הסבירות לנישואי תערובת. לפיכך, מספר הישראלים חסרי הדת אולי יגדל בערכים מוחלטים, אך הוא יגדל בקצב אטי יותר מקצב הגידול של כלל האוכלוסייה. סיבה נוספת היא ששיעור הירידה מהארץ בקרב יוצאי חבר העמים גבוה משיעורו בכלל האוכלוסיה הישראלית.

הסיבה השלישית והחשובה ביותר לקיטון הצפוי בנישואי התערובת היא הגיור הקיים. מספרם המועט של המתגיירים, רק כאלפיים מיוצאי חבר העמים מדי שנה, הוא מקור לספיקות כפיים נואשות – אבל מבט במאפיינים הדמוגרפיים של מתגיירים אלה, שמספק דו"ח עתים, יגלה דבר-מה מפתיע ומשמעותי: יותר מ-75 אחוזים מכלל המתגיירים הם בני פחות משלושים, וכ-78 אחוזים מהם נשים. כאמור לעיל, על-פי ההלכה רק נשים שאינן יהודיות יכולות ללדת דור חדש של ישראלים שאינם יהודים. והנה, דווקא נשים בגיל הפריון הן רוב המתגיירים. לכן, אפילו אם מספרם הכולל של הגרים קטן יחסית, הקבוצה שגיורה הוא הדחוף ביותר – נשים פוריות – מתגיירת למעשה במספרים מרשימים. הגברים הלא-יהודים, לעומת זאת, אינם מאיימים על עתידה היהודי של ישראל.

הנתונים הדמוגרפיים העדכניים ביותר שהציגה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תומכים בטענותיי. למרות המשך ההגירה ממדינות ברית-המועצות לשעבר לישראל, היחס בין מספר הישראלים חסרי הדת (ובכלל זה גם נוצרים שאינם ערבים) לבין מספר הישראלים היהודים, לא השתנה בעשר השנים הנסקרות. ההגירה ממדינות ברית-המועצות לשעבר נמצאת במגמת ירידה (כ-9,000 איש בשנת 2012, השנה האחרונה שיש לגביה נתונים), ולכן היחס יגדל לטובת היהודים. בעתיד גם מספרם המוחלט של "חסרי הדת" יתחיל לרדת, ככל שהדור הבוגר ילך לעולמו ויתחלף, לפחות בחלקו, בילדיהן היהודים של אלפי הנשים שהתגיירו.

ועדיין אפשר לומר שגם שיעור זערורי של נישואי תערובת הוא גבוה מדי. נישואי אישה יהודייה לגבר שאינו יהודי על-פי ההלכה הם, אפשר לטעון, דבר נורא, אף שילדי הזוג הזה יהיו יהודים. בעיני רבים, זו אכן טרגדיה. אם אחד מילדיי שלי יתחתן חלילה עם מי שאינו יהודי, זה יהיה בעיניי אסון. אף על-פי כן, הסיכון לנישואי תערובת נמוך מכדי שיצדיק התערבות מצד המדינה. המדינה יכולה להרשות לעצמה לתת לאנשים להתחתן עם מי שלבם חפץ ולהתגייר אם הם רוצים בכך, בלי לכפות דבר.

החלופה: אפס מעורבות של המדינה בגיור

הפחד מפני נישואי תערובת והתבוללות הוא חסר בסיס. המחסום הקיים כיום המונע מישראלים חסרי דת להתחתן בישראל יכול להשתחרר בקלות על-ידי מיסוד נישואים אזרחיים. נותרה רק הביורוקרטיה הבעייתית של מערכת הגיור הקיימת. אפשר שקיומה של אפשרות לנישואים אזרחיים יגרום לשיפור השירות במערכת הגיור, מפני שהיא לא תחשוד עוד בבאים בשעריה שהם מבקשים להתגייר רק כדי להתחתן.

אולם אין שום הכרח בספקולציה הזו. ברגע שלצד מסלול הנישואים הקיים, באמצעות הרבנות, ימוסד גם מסלול אזרחי, המדינה תוכל למשוך את ידיה לחלוטין ממערכת הגיור. רבנים ושאינם-רבנים מכל הזרמים יוכלו להקים הרכבי גיור כרצונם, ולמדינה לא יהיו לא צורך ולא סיבה לאשר או לפסול גיור כלשהו. לרבנים עצמאיים, ואפילו לרבנים מקומיים רשמיים, תהיה אוטונומיה לקבל או לדחות גיורים שערך בית דין אחר. גרים שנדחו בידי רב או בית דין מסוימים יוכלו ללכת לרב אחר, או פשוט להתחתן במסלול האזרחי ואז לקיים טקס דתי כבחירתם בניהול רב שיבחרו. סוגיית הגירושים היא שאלה נפרדת ונפיצה יותר, אבל גם עליה אפשר להתגבר – ובכל מקרה אל לה למנוע אימוץ שינויים נדרשים הנוגעים לנישואים.

חלופה זו תגדיל את חופש הדת של הישראלים, ולא תדרוש משום רב לפעול שלא על-פי מצפונו הדתי. היא גם תבטיח שישראלים חסרי דת לא יצטרכו לעבור גיור דתי רק כדי להיעשות אזרחים שווי זכויות במדינתם.

אלי פישר הוא כותב, רב ומתרגם תושב מודיעין. מאמרים פרי עטו הופיע בפרסומים רבים, ביניהם כתבי העת 'קומנטרי' ו'לילית' והאתר 'לייקווד סקופ'