לגליזציה? לא, תודה

אנחנו מודים ל'קומנטרי' ולדייוויד פרום על הרשות לתרגם את המאמר

תרגום: צור ארליך

חמישים מדינות ארצות-הברית מכונות לעתים "מעבָּדוֹת לדמוקרטיה". אמנם ביטוי זה נועד להתפאר בחדשנות שמדינות אלו יודעות להפגין, אבל יש בו גם כדי ללמד שהניסויים הפוליטיים הנערכים בהן נידונים לעתים לכישלון. היתרון במעבדות כגון אלו הוא שגם במקרה של כישלון בכל זאת הרווחנו – שכן למדנו שהרעיון החדש מזיק, ולא ננסה אותו במדינות אחרות.

כיום מתבצע ניסוי כגון זה בלגליזציה של מריחואנה בכמה וכמה מהמעבדות הדמוקרטיות הללו. ולנגד עינינו הוא נכשל בהן, זו אחר זו. ככל שהניסיון במדינה מסוימת נועז יותר, כך הכישלון מפואר. שרשרת הכישלונות מואצת, אף-על-פי ששוחרי הלגליזציה נתונים במה שנראה כמסע ניצחון מתמשך.

בחודש נובמבר 2012, החליטו מדינות קולורדו ווושינגטון בהצבעת רוב להתיר מכירת מריחואנה לכל לקוח בגיר. תומכי הלגליזציה השיגו את הניצחון הזה בעזרת תקציב פרסום מרשים בן כמה מיליוני דולרים, שבמרכזו סיסמה מבריקה: "סוחרי סמים לא מבקשים תעודת זהות". השתמעה מכך הבטחה כי הלגליזציה של הסם תלווה באכיפה נחרצת, שתרחיק אותו מהישג ידם של קטינים. ובצדק, שכן נמצא שצריכה כבדה וממושכת של מריחואנה בידי בני נוער הפחיתה את מנת המשכל שלהם בשש עד שמונה נקודות. מחקר שנערך באוסטרליה בצמדי תאומים זהים, כאשר בכל צמד תאוֹם אחד בלבד החל להשתמש בקנאביס לפני גיל 17, העלה כי שיעור ניסיונות ההתאבדות בקרב המשתמשים היה גבוה פי שלושה מזה שבקרב תאומיהם.

לאזרחי קולורדו הייתה סיבה טובה במיוחד לחשוש מפני צריכת הסם בקרב בני העשרֶה. תריסר שנים קודם לכן, בשנת 2000, אישרו המצביעים בקולורדו ניסוי מוגבל במריחואנה רפואית. לאחר מכן, בשנות אמצע העשור, התקבלה שורה של החלטות משפטיות ומנהליות שהסירה את רוב המגבלות על מתן המריחואנה. בין השנים 2009 ו-2012 זינק מספר בתי המרקחת המוכרים מריחואנה ליותר מ-500, ומספר מחזיקי המרשמים האמיר מסביבות אלף ליותר מ-108 אלף.

אולם, במדינה שבה רבים כל כך מחזיקי המרשם למריחואנה, כמעט בלתי נמנע שחלקם ימכרו את המריחואנה שקנו למשתמשים קטינים. ואכן, מחקר שנערך ב-2013 בקרב בני נוער המצויים בתהליך גמילה מסמים, העלה כי 74 אחוזים מתוכם השתמשו במריחואנה רפואית של מישהו אחר. כל אחד מהם עשה זאת, בממוצע, בחמישים הזדמנויות שונות. על-פי דו"ח של שלוחת התוכנית הלאומית למאבק בסחר בסמים באזור הרי הרוקי, בשנת 2012 שיעור בני הנוער בקולורדו שהשתמשו במריחואנה היה גבוה פי אחד וחצי משיעורם בכלל מדינות ארצות-הברית.

בוגרים אינם משתמשים במריחואנה

הוויכוחים על מריחואנה נוטים לגלוש במהירות לתחומה של האידיאולוגיה הליברטריאנית: "אני מבוגר בר דעת, למה שלא אוכל לעשות מה שאני רוצה?"; אלא שלקוחותיה הטובים ביותר של תעשיית המריחואנה אינם מבוגרים. רוב האנשים המתנסים בצריכת מריחואנה מפסיקים להשתמש בה לפני הגיעם לגיל שלושים. בוגרים בשנות העשרים לחייהם נוטים לעשן את הסם הרבה פחות מתלמידי תיכון: 14 אחוזים מבני העשרים-ומשהו דיווחו שהם מעשנים מריחואנה, לעומת 22.7 אחוזים מתלמידי כיתות י"ב המעשנים לפחות פעם בחודש, ו-6.5 אחוזים שדיווחו על שימוש יומיומי.

מדוע מפסיקים אנשים להשתמש במריחואנה בהגיעם לבגרות? הניחוש שלכם לגבי התשובה יהיה נכון כמו כל ניחוש אחר. תהא הסיבה אשר תהא, התופעה מעמידה את סוחרי המריחואנה בפני בעיית שיווק. אבל הנה בשורה משמחת לתעשייה הצומחת: אצל אנשים המתחילים לעשן בשנות העשרה לחייהם, הסיכויים שיגיעו לידי תלות בסם גבוהים במידה ניכרת מהסיכויים שהדבר יקרה לאנשים המתחילים לעשן מאוחר יותר – אחד לשישה, בערך, לעומת אחד לעשרה. התחל איתם כשהם קטנים – והם שלך לשנים רבות. אין פלא, אם כן, שתעשיית המריחואנה מפתחת מוצרים המדברים אל לבם של הלקוחות הצעירים: משקאות קלים עם קנביס, טופי-שוקולד עם קנביס, סוכריות גומי עם קנביס.

ההבטחה שהלגליזציה תגן על בני הנוער מפני המריחואנה שקרית. כמוה כיתר ההבטחות של מקדמי הלגליזציה. שקר הוא לטעון שהלגליזציה תשבור את קרטלי הסמים. קרטלים אלה ימשיכו לסחור בסמים קשים יותר ורווחיים יותר, כגון הרואין, קוקאין ומתאמפטמין. סביר להניח שארגוני הפשיעה יישארו בעסקי המריחואנה גם לאחר הסדרתם החוקית, וישווקו אותה ישירות לקטינים. מדיניות ציבורית היא עניין של קח-ותן, ומשתמשי המריחואנה צריכים להכיר בקח-ותן שהם משיתים על החברה האמריקנית. שימוש חוקי במריחואנה פירושו יותר שימוש במריחואנה, ויותר שימוש במריחואנה פירושו, בראש ובראשונה, יותר שימוש של בני נוער במריחואנה.

מצדדי הלגליזציה שואלים תכופות מדוע החוק אוסר מכירת מריחואנה ולא מכירת אלכוהול וטבק. אחד ההבדלים החשובים ביניהם הוא שצריכת האלכוהול והטבק נמצאת בנסיגה. מאז שנת 1980 ירדה צריכת האלכוהול לנפש בארצות-הברית כמעט ב-20 אחוז. שליש מהאמריקנים עישנו טבק ב-1980; פחות מחמישית מעשנים היום. דעיכתה של תופעת הנהיגה בשכרות מרשימה אף יותר: מספר ההרוגים בתאונות שגרמו נהגים שיכורים פחת מאז 1982 בלמעלה ממחצית.

צמצום הצריכה של טבק ואלכוהול הואץ בזכות חוקים שהגבילו יותר ויותר את האופנים והמקומות שאפשר להשתמש בהם במוצרים אלה. עישון טבק נאסר במטוסים, במסעדות, ובהמשך כמעט בכל מקום ציבורי. לאורך שנות השבעים, רף הגיל לרכישת משקאות אלכוהוליים הונמך ברוב המדינות מ-21 ל-18, אך בשנות השמונים הוחזר ל-21 בחקיקה פדרלית. המסים על מוצרי הטבק האמירו. ברים המגישים משקאות ללקוחות שיכורים נחשפים לתביעות נזיקין גדלות והולכות.

לגליזציית הסמים מתפשטת

כלפי המריחואנה, לעומת זאת, מגמת החקיקה הפוכה מזה זמן. מאז 1996, עשרים מדינות, וכן המחוז הפדרלי קולומביה, אישרו חוקי "מריחואנה רפואית", המאפשרים רכישה ושימוש חוקיים במריחואנה למי שבידו מרשם מרופא. כמו בקולורדו גם במדינות רבות אחרות, מדיניות זו, הרפואית כביכול, מידרדרת לכדי לגליזציה בפועל. קחו לדוגמה את מדינת אורגון: בסוף שנת 2012 היא שימשה בית ל-56,531 חולים הרשאים לצרוך מריחואנה רפואית. רוב ההיתרים הללו ניתנו בידי תשעה רופאים בלבד. אחד מהם, מנתח לב בגמלאות בעיר יאקימה, נתן 4,180 מרשמי מריחואנה רפואית בתוך 12 חודשים. רק 4 אחוזים מקרב אותם למעלה מ-56 אלף חולים סבל מסרטן. נגיף ה-HIV נגע רק לאחוז אחד מהם. הרוב הגדול, 57 אחוז, נקב ב"כאב" בלתי מוגדר כחולי שבגללו פנה לטיפול. אולם בין אותם תשעה רופאים שכתבו את רוב מרשמי המריחואנה, אף לא אחד היה מומחה לכאב.

בין מחזיקי המרשמים בקליפורניה, פחות משני אחוזים היו חולי איידס, גלוקומה, טרשת נפוצה או סרטן. בסקר מקיף נמצא כי מטופל המריחואנה הרפואית הטיפוסי בקליפורניה הוא גבר בריא בן 32, עם היסטוריה של שימוש בסמים ובאלכוהול. גם כאן, בקליפורניה, ישנם רופאים החותמים על אלפי המלצות על סמך בדיקה חפוזה או אפילו בלעדיה. תחקירן של רשת אן-בי-סי נכנס לבית מרקחת בלוס-אנג'לס, נבדק בידי אדם שלאחר מכן נמצא שהוא מעסה ומטפל בדיקור, וקיבל מרשם למריחואנה חתום בידי רופא שגר 107 קילומטרים משם.

לדברי מפקד המשטרה בלוס-אנג'לס, צ'רלי בק, רוב בתי המרקחת המספקים מריחואנה רפואית הם "עסקים למטרת רווח, המוכרים מריחואנה להנאתם של צעירים בריאים". בתחילת 2012 התקרב מספר בתי המרקחת הללו בלוס אנג'לס ל-800, כמעט פי שמונה ממספר סניפי רשת הקפה סטארבקס שם. עד מהרה נחרדו תושבי העיר להיווכח כי רבים מהלקוחות שנקהלו בבתי מרקחת אלה נטלו חלק בביצוע עבירות קשות, משוד עד רצח. ביולי אותה שנה החליטה מועצת העיר פה אחד לסגור את כל תחנות המכירה הידועות בעיר. אולם, שדולת המריחואנה הצליחה לסכל את יישומה של ההחלטה, ועל כן ב-2013 ניסתה העירייה גישה אחרת: היא הכריזה על משאל תושבים בדבר הצעה שזכתה לשם "הצעה D", לפיה יוגבל מספר בתי המרקחת המספקים מריחואנה ל-135, יועלו המסים על מכירת הסם, וייאסר קיום בתי מרקחת כאלה בקרבת בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכוניים.

ההצעה אושרה ברוב קולות. אלא שגם גישה זו נמצאה בלתי יעילה. כאמור ב'יומון העסקים של המריחואנה הרפואית' (כן, יש דבר כזה) –

עד כה כפו הרשויות רק על 70 בתי מרקחת להיסגר. מיעוט מבתי המרקחת האחרים נסגרו בידי בעליהם, כדי להימנע מבעיות משפטיות. פירוש הדבר שלפחות 700 חנויות בלתי חוקיות עדיין פתוחות. "מה שקרה הוא שבעצם ניסינו לשים פלסטר על פצע פתוח, והפלסטר לא מספיק גדול לעצור את הדימום", אומר אדם ביירמן, נשיא חברת הייעוץ מֶדמֶן. "הצעה D היא חצי הונאה, ולמעשה אין שום דרך לאכוף אותה".

נכון, לתוצרי הקנאביס יש אי אלו סגולות מרפא. אך כך גם לאופיום. והרי איננו מאפשרים לרופאי אליל חסרי מצפון לשרבט מרשמים לאופיום לכל מי שמוכן לשלם על כך 65 דולר. לו היינו מאפשרים זאת, האם מישהו היה מופתע כאשר היה מתגלה כי רובם המכריע של רוכשי האופיום אינם מתאוששים משום ניתוח, ושרבים מהם מכבדים בני נוער בנתח מן המנה שלהם, או מוכרים להם אותה?

זו לא אותה המריחואנה חבר

מבוגרים רבים מתקשים להכיר בסכנות השימוש במריחואנה, משום שהם מדמים בנפשם שהמריחואנה הנמכרת כיום היא אותו חומר חלוש שהם עישנו בשנות עלומיהם בקולג'. אולם, במריחואנה שנמכרה בשנות השמונים היו בין שלושה לארבעה אחוזים של THC – הרכיב הפסיכואקטיבי – ואילו כיום, במריחואנה איכותית יש בממוצע 12 אחוזי THC, ובתזקיקים מסוימים השיעור מגיע לכדי 30 אחוז. מאות סרטוני יו-טיוב ילמדו אתכם איך למצות בעזרת גז בוטָן המצוי במצתים שמן חשיש, שריכוז ה-THC בו מגיע לכדי 90 אחוז. זאת ועוד, ככל שצרכני המריחואנה עוברים מעישון החומר לבליעתו, הם מכניסים לגופם מינונים גדלים והולכים של THC. מאז שנת 2006 נרשמה בחדרי המיון בקולורדו עלייה תלולה במספר החולים המגיעים מבולבלים, או נתונים בפניקה, כתוצאה מצריכת THC. מספרם של בני ה-13 וה-14 המגיעים במצב זה כמעט הוכפל.

אומרים שאף אחד לא מת ממנת יתר של מריחואנה. אף אחד גם לא מת ממנת יתר של טבק, אך אין זה אומר שהטבק בטוח לשימוש. מכל הסכנות הכרוכות במריחואנה, הקטלנית ביותר היא סכנת תאונות הדרכים. לאורך העשור האחרון, בארצות-הברית, מספר תאונות המכונית הקטלניות הקשורות בשימוש במריחואנה כמעט שולַש. מצדדי הלגליזציה אולי יאמרו על כך: "אפשר פשוט להחיל את החוקים נגד נהיגה בשכרות גם על נהיגה בסטלנות".

למרבה הצער, הדבר אינו פשוט כל כך. ההגדרה המדויקת ללקוּת תפקודית מחמת מריחואנה נתונה לביקורת נוקבת מצדה של תעשיית המריחואנה, המגלה אסרטיביות גוברת והולכת. למדינת קולורדו נדרשו ארבעה ניסיונות כדי לקבוע הגדרה חוקית למצב זה: 5 ננוגרמים של THC למיליליטר דם. אך גם משנתקבל הדבר בחוק, הוא נותר קשה מאוד לאכיפה: בעוד ששיעור האלכוהול בדם נמדד בעזרת מכשיר ייעודי, את שיעור ה-THC אפשר לקבוע רק בבדיקת דם, והחוק אוסר על המשטרה לערוך בדיקת דם בלי צו חיפוש.

חשוב לתפוס נהגים מסוממים בשעת מעשה, אך חשוב אפילו יותר למנוע מהם להתיישב על כיסא הנהג. באין ערכה לבדיקת דם, גם למשתמשי המריחואנה עצמם קשה לדעת מתי הם עוברים את הגבול. במגזין 'טיים' צוטט לאחרונה דובר ממשרד התחבורה של קולורדו: "זה לא דומה לאלכוהול. קצב חילוף החומרים שונה כאן מאוד בין אדם לחברו. יש יכולות שונות", אמר והוסיף: "כך שאי אפשר לדבר כאן במונחים של 'אתה במצב גבולי עכשיו'. נראה לי שאין מספיק ידע המאפשר לנו לומר 'חכֵּה איקס שעות לפני שתעלה על הכביש'. אני לא יודע אם זה חמש שעות או עשר שעות או עד מחר. אנחנו פשוט לא יודעים".

נחזור כמה שנים לאחור. בשנת 2007 גילה מחקר של הרשות הלאומית האמריקנית לבטיחות בדרכים, כי בכל מוצאי שבת 12 אחוזים מהנהגים שנבדקו נהגו בהשפעת אלכוהול, וכ-6 אחוזים בהשפעת מריחואנה. מאז ועד היום אימצו עוד 10 מדינות (וכן מחוז קולומביה) מדיניות של התרת מריחואנה רפואית על-פי מרשם; סביר לשער שמשמעות הדבר היא עוד נהגים מסטולים בכבישים.

היכולות השכליות והאישיות נפגעות

ועדיין, נראה שהנזק השכיח ביותר שהמריחואנה מסבה אינו גופני כי אם נפשי. סוללה שלמה של מחקרים מראה כי שימוש סדיר במריחואנה קשור לביצועים מופחתים בבית הספר, בחיי החברה ובעבודה. נקטתי את הביטוי הזהיר "קשור" מפני שאין זה ברור כלל אם השימוש במריחואנה הוא הגורם לבעיות הללו, או שהוא התוצאה שלהן, או (וזו כנראה התשובה הנכונה) שהוא סיבה ותוצאה גם יחד. למשל, ילד מבודד ובעל הישגים נמוכים מתחיל לעשן מריחואנה – ואז הוא שוקע בבידוד עמוק יותר ובהישגים נמוכים יותר. המריחואנה אולי איננה הגורם הבלעדי לצרותיו של הילד, אך היא מעצימה אותן ומקשה על ההיחלצות מהן, ואולי אף מונעת אותה לחלוטין.

מדובר בתהליך ספירלי. דכדוך מוביל לשימוש במריחואנה, והמריחואנה מעמיקה את הדכדוך עוד ומנציחה אותו. לפיכך, דווקא בעת הזאת, לגליזציה של הסם הזה בארצות-הברית היא מאורע מבשר-רעות. אמריקה הרי מתאוששת לאטה מהמשבר הכלכלי החמור ביותר שפקד אותה מאז שנות השלושים – שבייחוד הוצרו בו אופקיהם הכלכליים של הצעירים – האומנם רצוננו לומר להם עכשיו: "תראו, אין לנו עבודה בשבילכם, הסיכויים שלכם להינשא מדולדלים, עד גיל שלושים אתם צפויים לגור אצל ההורים ולא להגיע לבית משלכם – אז תשתעשעו לכם קצת במריחואנה, במשחקי וידיאו ובפורנו ברשת?". הם רוצים לצאת לחיים, ואנו מציעים להם במקום זאת חלומות נרקוטיים.

אנחנו רק בני אדם. כושר השיפוט שלנו אינו מושלם, ולא זו אף זו, אנו נופלים פעם אחר פעם במלכודות מוכּרות היטב. כשמוסיפים חיוב חדש לחשבון הטלפון שלנו, וחוזרים עליו חודש אחר חודש, אנחנו חדלים עד מהרה לשים לב אליו; המין האנושי התפתח בעידן שהמלח והסוכר היו יקרי המציאות, ועל כן אנו אוכלים מלח וסוכר הרבה יותר מכפי צורכנו, כל אימת שניתנת לנו ההזדמנות; אנחנו סומכים על מזלנו יתר על המידה, ומהמרים על כספנו בדרכים שאין בהן שום היגיון חשבוני; מוחותינו מתוכנתים להתמכרות. כאשר חומר מסוים מביא אותנו לידי כך, בכוחו להכניע את כל גדודי המוסר וההיגיון שבתודעתנו.

תעשיות רווחיות שלמות הוקמו כדי לנצל את החולשות הללו תוך היזק חמור ללקוחותיהן. למרבה האירוניה, כאשר נמתחת ביקורת על שיטות העבודה שלהן, הן נשבעות בשם העקרונות שהן אמונות על החרָבתם – חופש הפרט והשליטה העצמית. כך היה באשר לטבק. כך הוא עכשיו בנוגע להימורים בקזינו. וכך יהיה עם המריחואנה.

צודקים מצדדי הלגליזציה כאשר הם מביעים דאגה מכך שגישה ענישתית יתר על המידה באכיפת חוקי המריחואנה, פוגעת באופן חסר פרופורציה בבני קבוצות מיעוט. אכן, מן הראוי שמשתמשי מריחואנה רגילים ייענשו ענישה אזרחית, לא פלילית; שמשתמשים קבועים יופנו לטיפול, לא לכלא; ושקהילות יחוו את מערכת אכיפת החוק כבת בריתם וכשותפתם בקיום נורמות מקומיות, ולא ככוח חיצוני המסמן צעירים באות קין בדמות רישום פלילי בלתי מחיק בגלל טעויות שעשו – טעויות שצעירים עשירים ומקושרים יותר אינם סובלים מהן כל כך. אך מנגד, יש לזכור ששיטות חלופיות אלו יכולות להצליח רק כשנקודת המוצא היא שהמריחואנה בלתי חוקית. לעתים קרובות מאוד, האיום בענישה פלילית הוא הדוחף משתמשים לפנות לטיפול הדרוש להם כשהם עוד צעירים דיים לפתוח דף חדש בחייהם.

השוק הבלתי חוקי של המריחואנה בארצות-הברית הוא כבר עתה גדול כפליים משוק הקפה. כששוק זה ייעשה חוקי הוא יתרחב, והתעשייה המשרתת אותו תדורבן לשכור שדלנים שיקדמו את התרחבותו המתמדת. החזון שמשרטטים כמה אנשי אקדמיה, בדבר שוק מריחואנה חוקי אך לא מסחרי, מבטא תפיסה בלתי מציאותית של הממשל האמריקני. עליבות עמידתם של המחוקקים האמריקנים בפני אינטרסנטים שפנקס המחאות שמן בכיסם היא מן המפורסמות.

ההתנגדות למסע הלחצים הידוע-מראש תהיה חלשה גם משום שאת מחיר הלגליזציה ישלמו אותן אוכלוסיות שהמחוקקים האמריקנים ממעטים ממילא להתחשב בהן. קמעונאֵי המריחואנה ינהרו אל שכונות המצוקה, ממש כפי שעושים כיום מוכרי הסיגריות והמשקאות החריפים. מכיסיהם של מי ישולמו מסי הקנייה על המריחואנה החוקית? היכן יהיו שירותי הגמילה דלי תקציב במיוחד? בחברה שבה כבר עתה קשה לאנשים לקום מתחתית החבית, מי יהיו אלה שיודבקו עכשיו אל התחתית ביתר שאת?