וצדק (חלוקתי) לכל

החוק היבש? חופש החוזים? התחייבויות קודמות? הצחקתם את בי"ד לעבודה, שלמען העובדים יעשה כמעט הכל

תמיכה חד-צדדית; הפגנת עובדים מחוץ לבי"ד לעבודה. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

מזה מספר שנים שעורכי הדין העוסקים בדיני עבודה, מוצאים עצמם מעט נבוכים. הלקוחות – עובדים ומעסיקים – מעלים שאלות בנוגע למצבם המשפטי, ולא אחת אין בנמצא עבורם תשובות מוחלטות. הפעלתנות החקיקתית בתחום דיני העבודה, יחד עם האקטיביזם השיפוטי הנרחב בבתי הדין לעבודה, הביאו למצב שבו שוררת מידה רבה של חוסר ודאות עבור הצדדים בנוגע לזכויותיהם. הערפל המשפטי הזה מיתרגם להלך רוח ציבורי לפיו "שווה לנסות" להגיש תביעה נגד המעסיק, שעשוי להעדיף פיצוי של כמה אלפי שקלים על-פני נטילת סיכון גדול יותר. למזלם של העובדים, בתי הדין לעבודה הם אכסניה אוהדת מאוד עבורם.

כמה מילים על בתי הדין לעבודה בישראל: עם הקמתה של המדינה נחקקה מערכת דיני עבודה מהמפותחות בעולם, וזאת כיאה לאתוס הסוציאליסטי המכונן של מדינת ישראל ושל מפלגת פועלי א"י, שאחזה בהגמוניה השלטונית. מערכת זו קבעה שורה של "חוקי מגן" לטובת ציבור העובדים, שההגנה שהם מספקים לעובד היא אבסולוטית; העובד אינו רשאי לוותר עליהם, אפילו אם קיבל עבורם תמורה (ימי חופשה, חופשת מחלה, פיצויי פיטורין, דמי הבראה ועוד – הם חלק מהזכויות שעובד חייב לקבל, גם אם העדיף "למכור" אותן תמורת משהו אחר). בשנת 1969 הוקמה מערכת בתי הדין לעבודה, שנועדה לטפל בסבך הנושאים שהתעוררו בעקבות זכויות העובדים ובסכסוכי עבודה.

כפי שניתן היה לצפות מארגון שהוקם לשם שמירה על העובדים, בתי הדין לעבודה גילו ומגלים נטייה "פרו עובדים" – ובשורה ארוכה של פסיקות הם הקלו עם העובדים, על חשבונם ולרעתם של המעסיקים. חלק גדול מפסיקות אלו ניתן להצדיק בכך שמעסיקים רבים אכן מנצלים לרעה את חוסר הידע של העובדים, בעיקר החלשים, ומפרים את זכויותיהם (שאפשר לחלוק על טיבן, אך הן מעוגנות בחוק). במקרים הללו, בתי הדין לעבודה ממלאים את מטרתם ושומרים על העובדים.

אולם, לצד השמירה על הזכויות, מתחזקת בבתי הדין בתקופה האחרונה המגמה המעדיפה כמעט א-פריורי את העובד על-פני המעסיק או התאגיד. זאת, לא מתוך כלל משפטי אובייקטיבי וברור, אלא ממקום של "צדק חלוקתי" ורצון להעביר את העושר לעובד "המסכן" מהמעסיק ה"עשיר" (לעיתים קרובות מדי נראה שנקודת המוצא של הדיון היא שכל עובד הוא "מסכן" וכל מעסיק הוא "עשיר") – גם כאשר מדובר על עובדים הנהנים ממשכורות ותנאים גבוהים, ואינם משתייכים לקבוצת העובדים חסרי האונים.

העדפת העובד על המעסיק משתלבת במגמה מעניינת אחרת בבתי הדין (ובמערכת המשפט הישראלית בכלל), במסגרתה בתי המשפט מגמישים את החוקים ומכופפים אותם על מנת שיתאימו ל"תחושת הצדק" הסובייקטיבית שלהם. שתי מגמות אלו – נטייה ל"צדק חלוקתי" והגמשת הכללים – מובילה לתוצאות חריגות, שבהן עובדים מקבלים סעד גם כאשר לפי החוק "היבש" לא מגיע להם כלל.

עמימות משפטית בשירות העובדים

כך למשל, אף עורך דין העוסק בדיני עבודה לא יופתע אם בית הדין יקבע כי עובד שנתפס מועל באמון המעסיק, או אפילו גונב, יזכה בכל זאת לפיצויי פיטורין – וזאת על אף שהחוק מתיר למעסיק לא לשלם פיצויים בנסיבות חמורות כאלו; ככל שהסיפור האישי של העובד שנתפס בקלקלתו "קשה" יותר כך בית הדין ייטה ליתן לו פיצוי, למרות שבמשפט פלילי (שלעתים מתנהל במקביל להליך בבית הדין לעבודה) הסיפור האישי הרבה פחות משמעותי.

תופעה זו הביאה ומביאה לגל עצום של תביעות שמגישים עובדים כנגד מעסיקים, לעיתים כאשר עילת התביעה חסרת בסיס. המחשבה שעומדת מאחורי הגשת התביעה על-ידי העובד (בעידוד אלפי עורכי הדין הנכנסים לשוק העבודה כל שנה ומבקשים להתפרנס) היא כאמור "שיטת מצליח" – אם הסיפור האישי מספיק מרגש, וה"נראטיב" שיוצג לבית הדין יראה שהמעסיק היה "מנוול", יש אפשרות לקבל כמה עשרות אלפי שקלים. אם לא, לא נורא.

בית הדין הארצי לצדק חלוקתי. צילום: מרים אלסתר, פלאש 90
בית הדין הארצי לצדק חלוקתי; שופטי בי"ד לעבודה. צילום: מרים אלסתר, פלאש 90

המעסיקים מצידם נכנסים לעמדת התגוננות, וכל פעולה הכרוכה בחיכוך עם עובדים (וכאלו יש לא מעט בכל יום אצל מעסיקים גדולים) מלווה ביועץ משפטי צמוד, שמנסה מצד אחד לעבוד לפי החוק ומצד שני חושש מ"הנראטיב" שעלול להצטייר בפני בית הדין, ולכן נוקט בגישת בית הלל ומטיל על המעסיק עוד חובות וחומרות וכל המהדר הרי זה משובח. לעתים גם בכך אין די, ובמקום שבו בית הדין חושב שמגיע לתובע לקבל כסף – אפילו המעסיק הכי דקדקן בארץ ישלם גם ישלם. דוגמה טובה לכך ניתנה בפסק דין מלפני כמה חודשים.

ד"ר רוזנטל הייתה רופאה שעבדה באופן עצמאי במשך למעלה משלושים שנה, וגם עם לקוחות של קופת חולים כללית. לאחר שקופת החולים הודיע לרוזנטל כי היא אינה מעוניינת עוד בשירותיה, החליטה האחרונה לפנות לבית הדין לעבודה, בטענה כי במהלך כל אותן שנים היא הייתה למעשה עובדת ככל יתר עובדי הקופה – ולכן היא זכאית לפיצויי פיטורין ודמי הבראה עבור עשרות שנות עבודתה. זאת, למרות שרוזנטל עצמה טענה במפורש, בהליך משפטי אחר שהייתה מעורבת בו, כי היא עצמאית.

למי שאינו מכיר את דיני העבודה ובתי הדין לעבודה, טענה כזו יכולה להישמע חצופה: כיצד אדם שחתם על חוזה מתכחש לו, ודורש מאות אלפי שקלים בטענה שמה שנקבע באותו חוזה חסר משמעות? רוזנטל אינה היחידה. טענות כגון אלו נשמעות מדי יום בבתי הדין לעבודה במדינת ישראל, והתובעים המעלים אותן זוכים לאוזן קשבת ולא מושלכים מכל המדרגות.

במקרה של רוזנטל, בית הדין לא יכול היה להושיע לה. עם כל הרצון הטוב, לא ניתן היה לקבוע כי היא עובדת של קופת החולים. אך לא אלמן ישראל. בית הדין קבע כי על אף שרוזנטל אינה עובדת בכל זאת "מגיע לה משהו", שהרי זה לא נראה טוב שאדם עבד 33 שנים ומסיים את ההתקשרות החוזית בלי כלום. ה"משהו" הזה, לשיטת בית הדין, הוא סכום של 330,000 ₪, שקופת החולים (גוף שלא נהנה מעודפי תקציב) צריך לממן. מה הבסיס המשפטי להחלטה זו? "תכלית החוק", דהיינו, לעזור למי שנקלע למצוקה כלכלית עקב סיום חוזה עם לקוח מרכזי. ברור כי פיצוי עתק זה ניתן רק מתוך הרגשתו של בית הדין שאם רוזנטל תצא בלא כלום התוצאה תהיה "לא צודקת", ולא ייתכן שהמעסיק ה"חזק" לא ישלם לקבלן "החלש".

כל קבלן מלך

ההשלכה הרוחבית של פסק הדין הזה מדאיגה; כל גורם במשק מעסיק ספקים, קבלני משנה ועובדים במיקור חוץ, לעתים במשך שנים ארוכות. האם בסוף ההתקשרות יצטרך אותו גורם לשלם לכל אחד כזה עשרות ומאות אלפי שקלים, כדי שלא יסיימו את ההתקשרות בלי "משהו"? ומה על העובדה שאותו קבלן ביקש לעבוד כקבלן ואף נהנה מההטבות הכלכליות המשולבות בכך – למשל היכולת לעבוד עם אחרים מתי שירצה, או להעלות מחירים ולשנות את תנאי ההתקשרות? מה בנוגע לוודאות העסקית של אותו גורם, שעלול מעתה למצוא עצמו ניצב מול תביעות משפטיות חמורות, וזאת על אף שהספק התחייב בפניו כי הוא קבלן חיצוני גרידא וההתקשרות תומחרה בהתאם? את בית הדין שאלות אלו לא מעסיקות, ואין להן שום זכר בפסיקה.

פסק דין זה, על אף שהוא חריג בתוצאה שלו (ואף הוגש עליו ערעור), אינו יוצא דופן במגמה ההולכת ומתפשטת של מעבר מוודאות עסקית להכרעה על-פי "תחושת צדק" של בית הדין; תחושה שנועדה להיטיב עם "החלש" על חשבון המעסיקים.

גם אם האג'נדה של בתי הדין לעבודה (שבאה לידי ביטוי גם בתחום הקיבוצי, כגון סכסוכים בין המדינה לוועדי העובדים) אינה בלתי לגיטימית לכשעצמה, עדיין עולה השאלה האם הם – כגוף שיפוטי שאמור להיות נטול פניות – יכולים לקבוע לעצמם אג'נדה כזו ללא שהריבון התיר להם, ותוך התעלמות בוטה מזכויותיהם המינימאליות של המעסיקים ומהחקיקות המפורשות, ובראשן הזכות לסמוך כי חוזה שנחתם יקויים, ללא התערבות של בית הדין בדיעבד.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. התוצאה היא שאותם עובדים דופקים את כולנו: מעסיקים יעלו את מחירי המוצרים שלהם כדי לעמוד בהוצאות החדשות האלה, וצעירים, שנחשבים לעובדים לא יציבים, יתקשו מאד למצוא עבודה.

    מי שלא מאמין, שיקרא מה קרה לשוק העבודה בצרפת. בדיוק אותו תסריט.

  2. מאמר מדויק המייצג נאמנה את המצב הבזוי בבתי המשפט. כבעל עסק לשעבר זוהי אחת הסיבות המרכזיות לכך שמכרתי אותו. איך יתכן כי עובד שמעל באמון המעסיק וגנב מקבל יחס של כבוד מלכים ולא מופעלת כנגדו כל סנקציה על אף הוכחת הגניבה בצילומים ותיעודים. זהו בית הדין לענייני עובדים ולא לענייני עבודה