על סף תהום: צעדי הייאוש של הבנק המרכזי האירופי

הבנק המרכזי באירופה קבע ריבית שלילית על חסכונות. המשמעות: מפקידים מאה אירו ומקבלים אחרי שנה 99. אורי רדלר על ההשלכות הצפויות של המהלך

דמיינו שאתם מפקידים בבנק 100 ש"ח בחיסכון, וכאשר אתם פודים אותו כעבור שנה אתם מגלים שמגיעים לכם רק 99 שקלים • זו בדיוק ההחלטה החדשה של הבנק המרכזי באירופה, שהכריז על מדיניות של ריבית שלילית על פקדונות • המשמעות: משיכה המונית של חסכונות, אינפלציה, עיוות בהשקעות הציבור ובאופן כללי ברדק כלכלי מוחלט • נראה שבאירופה ויתרו על צעדים כלכליים אמיתיים, והחליטו לטפל במשבר באמצעות בובות וודו אקונומיות

אזרחים ימשכו את כספם, ותהיה אינפלציה. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90
אזרחים ימשכו את כספם, ותהיה אינפלציה. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

זה רשמי: אפשר להתחיל לפחד. החלטת הבנק המרכזי האירופי לקבוע שיעורי ריבית שליליים על פקדונות הבנקים בבנק המרכזי, היא הצעד הקיצוני ביותר שננקט עד כה במאבקם של הבנקים המרכזיים במערב כנגד הדשדוש הכלכלי ההולך ונמשך של המדינות המפותחות. השילוב בין צעד זה ובין הניסיונות להכרית את יכולת האזרחים להשתמש בכסף מזומן, מאותת כי הבנקים המרכזיים אכן אובדי עצות ואולי אף מאבדים את העשתונות.

ריבית שלילית? איך אפשר?

ריבית שלילית משמעה הפסד כסף על חיסכון. כלומר, אם לבנק מסוים יש פיקדון של מיליון אירו בבנק המרכזי האירופי, והריבית השלילית עומדת על 0.1 אחוז, כי אז הוא יזכה לקבל מן הבנק 99.9 אחוז מהכסף שהפקיד. הבנקים המרכזיים אינם מלווים כספים ישירות לציבור, כמובן, אך קביעת ריבית שלילית על פיקדונות הבנקים אצלם עתידה להוביל, כך הם מקווים, לגלגול הריבית השלילית הלאה, אל פתחם של הלקוחות — אם באמצעות ריבית שלילית גלויה, ואם באמצעות עמלות על פיקדונות.

כל זה אמור להסתיים באינפלציה; הבנק המרכזי האירופי מוטרד מכך שהביקוש הצרכני באירופה ניצב על עמדו, והאינפלציה באירופה אפסית. הוא מקווה כי הריבית השלילית על פיקדונות הציבור תוביל את אזרחי אירופה המזדקנת למשוך את חסכונותיהם לעתיד מהבנקים, ולהשקיע את כספם במוצרי צריכה. הצריכה המוגברת והצפת השוק במזומנים, בתורה, אמורה לחולל אינפלציה בשיעור נמוך – המזוהה על־ידי הבנק המרכזי כסימן מעודד – ואף תשחק את החוב הממשלתי.

אך הציבור והבנקים אינם כה טיפשים. הכלכלן גרג מנקייב מהרווארד כבר העיר כי ריבית שלילית תגרום לצמיחה בעיקר בתעשיית הכספות: אנשים פשוט ימשכו את הכסף מן הבנק ויטמינו אותו בכספות. ההתנסות בריבית שלילית בדנמרק, שנהגה מ-2012 ועד אפריל 2014, מורה כי השפעת הריבית השלילית הייתה מוגבלת לשוק הסחר במטבע חוץ — כלומר, היא הפחיתה את התמריץ של משקיעים במטבע זר להמיר אירו בקרונות דניות, אך לא הייתה לה כל השפעה מתמרצת. סביר מאוד להניח כי כל ניסיון לקבוע שיעור ריבית שלילית משמעותי יותר יוביל לבריחה של הבנקים ושל החוסכים להחזקת כסף במזומן, למתכות יקרות, למטבעות זרים, ולנכסים עמידים אחרים.

איסור שימוש בכסף מזומן

היעדר האפקטיביות החזוי של הריבית השלילית מעניק חיות לרעיונות קיצוניים יותר. מה שלא הולך בכוח, ילך בעוד יותר כוח. הרעיון התורן, הקיצוני והמסוכן ביותר, הוא למנוע מהציבור את היכולת להשקיע את כספו בערוצים חלופיים. ועדת לוקר בישראל, לדוגמה, מבקשת להילחם בהון השחור באמצעות הגבלת העסקאות במזומן, במטרה לאסור את השימוש בו כליל בעתיד הלא רחוק. באיטליה נאסרו זה כבר עסקאות במזומן בהיקף של יותר מאלף אירו, והתכנית היא להגביל עסקאות כאלו ל-50 אירו. גם בצרפת יש תכניות דומות, וזו התוכנית גם ביוון. כיום יש הגבלות מזומן מחמירות באירופה גם בבולגריה, בצ'כיה, בסלובקיה, ובבלגיה.

צעדי ייאוש; הבנק המרכזי האירופי. באדיבות ויקיפדיה
צעדי ייאוש; הבנק המרכזי האירופי. באדיבות ויקיפדיה

בכל המקומות, ממש כמו בישראל, מוצג הניסיון להגביל את השימוש במזומן כדרך להיאבק בשוק השחור או בפשיעה. בפועל, המטרה היא להעניק לבנקים המרכזיים ולממשלות שליטה בהונו של הציבור, כדי למנוע ממנו להגיב לצעדים כלכליים של הממשלה, ולאפשר לזו להפעיל כל מניפולציה הרצויה לה. לדוגמה, במצב בו כל העסקאות הן אלקטרוניות — ללא כסף מזומן — יוכל הבנק המרכזי לקבוע ריבית  שלילית ממשית (לדוגמה, מינוס 3 אחוז), ולאסור כל פעולה שאינה רצויה לו דוגמת מעבר למטבע זר או קניית מתכות יקרות. הציבור יתייצב בפני אפשרות להפסיד כסף או להפנות אותו לצריכה.

פטיש חמישה קילו

רעיון הריבית השלילית של הבנק המרכזי האירופי, ממש כמו זה המבקש למנוע שימוש בכסף מזומן, מבוסס על ההנחה כי הגברת הצריכה תביא להגברת הפעילות הכלכלית, ומכאן גם לצמיחה כלכלית. כלכלה היא עניין של מצב רוח, גורס הבנק המרכזי: שפל כלכלי אולי נובע בראשיתו מבעיה כלכלית, אך התמשכותו נובעת ממצב רוח כלכלי ירוד. כדי ליצור גאות כלכלית מחודשת, לפיכך, יש לשנות את מצב הרוח. במקרה שלפנינו, אם האזרחים באירופה חוסכים 10 אחוז מהכנסתם, הרי שאם ניתן יהיה לגרום להם להפחית את שיעור החיסכון שלהם ל-5 אחוז — בריבית שלילית או בכל אמצעי אחר — יזרמו לשוק סכומי כסף ניכרים שיגיעו לכיסיהם של יצרנים, בעלי חנויות, ספקי שירותים, וכדומה. אותם יצרנים, בעלי חנויות וכו' יגדילו את הצריכה שלהם (שהרי יש להם יותר כסף) ואף ישכרו עובדים נוספים, שאף להם יהיה יותר כסף ואף הם יגדילו את צריכתם. כך, לפי תפישה זו, ייווצר מעגל חיובי של אופטימיות כלכלית וצמיחה.

כל תכניות התמרוץ והסיוע בשש השנים האחרונות — תכניות בהן הושקעו אלפי מיליארדי אירו ודולרים — מבוססות על ההנחה כי התמשכות השפל הכלכלי בארצות־הברית ובאירופה נובעת מכך שהאזרחים והמשקיעים באותן מדינות אינם מאמינים בכך שהמצב ישתפר. משל למה הדבר דומה, לבעל מפעל טקסטיל שפשט את הרגל, ועתה הוא שוכב בצריפו ומייבב על מר גורלו תוך כדי אכילת בורקס. אילו רק ניתן היה להקים אותו על רגליו, גורסים הבנקים המרכזיים, לאושש אותו, לפטם אותו בציפרלקס ולתקוע לידו מזוודה עם כסף מזומן, כי אז היה בעל המפעל שב לצחוק עם הנשרים ולהשקיע כיד המלך.

הבנקים המרכזיים מבינים היטב כי ערך כספי אמיתי אינו יכול להיווצר יש מאין. את מזוודת המזומן שהם מבקשים לתקוע לידו של בעל מפעל הטקסטיל יש צורך לקחת ממישהו אחר: הממשלה תצטרך לגבות את הכסף כמס מאזרחים אחרים או להדפיס את הכסף וליצור אינפלציה שתכרסם בערך נכסי הציבור. התוצאה הסופית, כך ברור לכל, תהיה שלא ייווצר ערך כספי אמיתי נוסף.

הציבור מטומטם… וחכם

הדרך היחידה בה צעדים של תמרוץ — מריבית שלילית או הזרמת כספים, עבור בפרויקטים של תשתית וכלה במזוודות מזומן לבעלי מפעלי טקסטיל — יוכלו להיות אפקטיביים, היא אם הציבור יהיה חכם מאוד ומטומטם מאוד בו-זמנית.

הציבור יידרש להיות חכם מאוד בתגובה לתמריצים: אם הריבית תהיה שלילית, למשל, הוא יבין מיד את הרמז, ימשוך את חסכונותיו ויקנה טלוויזיות ומכוניות. מן העבר השני, הציבור גם אמור להיות מטומטם מאוד: הוא מתבקש שלא להרגיש כלל כשערך כספו נשחק באינפלציה; הוא אינו אמור להבין שמסים גבוהים יותר מקזזים את הכנסתו הנקייה; הוא בוודאי מצופה שלא להבין כלל מה קורה לחסכונותיו כשהריבית נמוכה, ובוודאי שלא לתור אחר חלופות השקעה ולנפח בועות נדל"ן. ובמלים פשוטות: הציבור אמור להגיב לגידול בהכנסותיו, אך לא לקיטון בהכנסותיו.

אפיקי השקעה אחרים הופכים אטרקטיביים; מטילי זהב. באדיבות ויקיפדיה
אפיקי השקעה אחרים הופכים אטרקטיביים; מטילי זהב. באדיבות ויקיפדיה

הרעיון בדבר ציבור מטומטם וחכם בו-זמנית נשמע, ובכן, מטומטם וחכם בו-זמנית. הרעיון מטופש במובן זה שהוא ממיר צעדים כלכליים בעלי השפעה חיובית מוכחת לאורך זמן, כמו ריסון תקציבי, הקטנת החוב או הקטנת המסים, בטקסי וודו של הדפסת כספים ופיברוק תחזיות אופטימיות. הרעיון גם מחוכם מאוד, שכן הוא מנסה להבליט את ההזרמה והגידול בהכנסות, ומנסה להכמין את הקיטון בהן. המערכת הכלכלית תגיב במהירות רבה לגידול בהוצאות הצרכניות. הצרכנים, עם זאת, יגיבו רק טיפין-טיפין לקיטון בהכנסותיהם, במיוחד כשזה מוסווה כריבית שלילית מזערית, אינפלציה בעצימות נמוכה, או העלאת מסים, אגרות ועמלות קטנה.

אך תגובה מושהית אין משמעה אי־תגובה. מאמצי התמרוץ העזים בשש השנים האחרונות לא לוו בצעדים כלכליים ממשיים ולא הועילו במאום. רשימה שערכתי של הצמיחה בתמ"ג לפי הבנק העולמי בשנים 2009-2012 מציגה את התמונה במלוא כיעורה. בניכוי מדינות במצב לוחמה (סודן) ואיים זעירים באוקיינוס השקט ובים הקריבי, מדינות אירופיות מאכלסות 27 מתוך 29 המקומות ברשימה בהם הייתה צמיחה שלילית בתמ"ג באותן ארבע שנים (שתי יוצאות הדופן הן פורטו-ריקו וארמניה). בחינה של נתוני 2013 אף מצביעה על החמרה. מצבן של מדינות מתומרצות אחרות אינו טוב יותר: ביפן הייתה צמיחה ממוצעת של 0.13 אחוז בשנים 2009-2012, ובארצות־הברית של 1.08 אחוז לשנה.

בהקשר זה, החלטת הבנק המרכזי האירופי לקבוע שיעורי ריבית שליליים צריכה להיחשב צעד של ייאוש. נשיא הבנק המרכזי האירופי, מריו דראגי, הבטיח לעשות "כל מה שיהיה צריך לעשות" כדי לשמר את האירו ולהשיב את אירופה למסלול של צמיחה. אם אלו החצים שבאשפתו, ספק אם יש לו מושג מה צריך לעשות.

הבנקים המרכזיים של אירופה, ארצות־הברית, יפן, ישראל ושאר מדינות המערב נשבעו אמונים לתאוריה כלכלית שאינה הרבה יותר מעבודת אלילים. במקום צעדים כלכליים אמיתיים — אותם צעדים שעמדו מאחורי כל התאוששות כלכלית אמיתית מאז ומעולם — הם מבכרים לרקוד סביב מדורת המיתון ולנופף בתרנגולות תמרוץ שחוטות. אפשר להבין את נגידי הבנקים המרכזיים: פרנסתם תלויה בתיאוריה הזו. אם מניפולציות בריבית ותכניות תמרוץ אינן מועילות, אין בהם צורך. אם יש מקום לאופטימיות, הרי הוא מצוי בכך שצעדים כמו ריבית שלילית מקרבים את היום בו כולנו נבין שהם מיותרים — וגם זאת חצי נחמה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

6 תגובות למאמר

  1. בשביל להבין מה צריך לעשות צריך להסתכל על המציאות. כל הכלכלנים המדוברים מגיעים מאותה אסכולה ואותה דוגמה כלכלית, ושום דבר לא מעניין אותם.

  2. כל מה שאתה אומר זה טוב ויפה אבל יש לך פיתרון יותר טוב להציע? הבנקים המרכזיים של אירופה נתקעו במצב ללא מוצא,לכן הם פעלו בתגובה של ייאוש

  3. כתבה מצויינת כרגיל.
    עם זאת, כדאי לחדד, שלפחות ממה שאני יודע, שינויים מוניטריים כן משפיעים בכלכלה "רגילה". הבעיה היא שההשפעה של צעדים מוניטריים שהם קצרי טווח (מבחינה השפעה) כך שבאמת ללא צעדים משלימים – אין בהם הרבה תועלת לטווח הארוך. בנוסף, במקרה של אירופה מצב הכלכלה אינו טוב, ולכן השפעת המדיניות המוניטרית נמוכה עוד יותר, אם בכלל קיימת.
    לגבי השקעה בתשתיות (מדיניות פיסקלית), מדובר בהשקעה בעלת עלות כלכלית (כמו כל דבר) אבל יש לה השפעה חיובית כפולה ומתקיימת לאורך זמן: הגדלת תעסוקה והשקעות וכן שיפור כלכלי אמיתי (קיצור שעות פקקים, נגישות פריפריאלית וכיוצב').

  4. יפן חווה צמיחה יפה מאז החלה בתוכנית התמריצים הגדולה שלה, לראשונה מזה עשרים שנה, ואילו ארה"ב ניצלה בזכות בן ברננקי מחזרה לשפל הגדול ועכשיו היא בצמיחה איטית אך יציבה, ושיעור האבטלה הולך ויורד. לגבי אירופה, צעדי הבנק המרכזי שלה הצילו את גוש האירו (אולי חבל, כי גוש האירו רעיון רע). מה שאינו בצמיחה הוא מחירי הזהב, בניגוד לעצת הזהב (או לא) שנתן אורי רדלר לבנק ישראל לרכוש זהב ב-2011. מאז הוא צנח בחדות.

    מלבד לחוסר יכולתם לעמוד בכל מבחן אמפירי, כדאי שהקוראים יבינו כמה קיצוניים הרעיונות המובעים פה. הם לא ימינה לשמאל, הם ימינה אפילו לתומך שוק חופשי קנאי כמו מילטון פרידמן האגדי, שאמר על האסכולה האוסטרית (הכנסייה הכלכלית של רדלר), ש"הסבה לעולם מידה רבה של נזק".

    1. בכל הנוגע למדיניות מוניטרית, מילטון פרידמן היה קיינסיאני בדיוק כמו נגידי הבנקים המרכזיים בימינו.
      לפיכך הצגתו כימני בעניין זה פשוט שגויה.

  5. הפיתרון של אורי הוא ואני מצטט מהכתבה " הרעיון מטופש במובן זה שהוא ממיר צעדים כלכליים בעלי השפעה חיובית מוכחת לאורך זמן, כמו ריסון תקציבי, הקטנת החוב או הקטנת המסים, בטקסי וודו של הדפסת כספים ופיברוק תחזיות אופטימיות". הזהב לא צונח הוא צנח רק ב2013 בחדות ועכשיו בעליה שוב אבל הדולר צנח שנים ארוכות בחדות