דני זמיר: “בשמאל יש אנשים שחיים בסרט”

עבור דני זמיר, ראש מכינת רבין, ההתפכחות מחלומות השמאל היא כואבת, חדה ומרתקת.

לא תמיד מכירים במציאות. הפגנת שמאל בשייח' ג'ראח. צילום: פלאש90

“לשמאל הישראלי יש בעיה קשה מאוד של ניתוק מהמציאות”, טוען דני זמיר, ראש איגוד המכינות הקדם צבאיות, בשיחה עם ‘מידה’. עבור אדם המזוהה עם השמאל הקשה, סרבן גיוס בעברו, אין זו אמירה מובנת מאליה. למעלה מ-20 שנה לאחר שסירב פקודה, וכ-6 שנים לאחר ששמו נקשר בדו”ח גולדסטון הידוע לשמצה, מתגלה זמיר כאדם מפוכח וזהיר, שמוכן להודות בטעויות ומלא ביקורת על מחנה הבית שלו – השמאל הציוני: “מאז תחילת תהליך אוסלו הלכנו בכיוון שהתברר כשגוי, אך רבים במחנה לא מסוגלים להסיק את המסקנות הנדרשות”, הוא אומר. או אם לתאר זאת באמצעות עולם המושגים הצבאי, מסביר זמיר: “הלכנו בציר מסוים, ופתאום התברר שהוא מוביל למבוי סתום. במקום ללכת לכיוון אחר או להמתין ולחכות שהסערה תעבור, אנשים בשמאל מנסים ‘לאנוס את המפה’ ולהמשיך באותו כיוון בכוח. זה גורם לכך שיש הרבה עיוותים באופן שבו חלק מהאנשים בשמאל חושבים”.

במה טעיתם?

הנחת העבודה שלי ושל חבריי בשנת 1993 הייתה שככל בני האדם במערב, הערבים רוצים בעיקר ריבונות אזרחית שוות זכויות ועצמאות מדינית. הנחה זו הייתה שגויה. עברנו מאז כמה שנים וגילינו שיש לנו פה עסק עם תרבות אחרת ותפיסות עולם אחרות, ואנחנו לא יכולים לדבר איתם בשפה שלנו ובמונחים שלנו. צריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה. אבל בגלל שטעיתי לפני 20 שנה אני צריך להמשיך לחיות את הטעות שלי עד היום.

איך אתה מסביר ההתעלמות הזו מהמציאות?

אנשים המחזיקים בעמדה מסוימת רוצים להמשיך להחזיק בה בלי להיחשב חריגים בקרב חבריהם. זו האפשרות הנוחה, והיא לא מצריכה יותר מידי מאמץ אינטלקטואלי בפענוח המציאות. נצבט לי הלב מכך, כי מדובר באמת באנשים שהם אחי ורעיי, אבל בשמאל יש אנשים שבאמת חיים בסרט. אנשים לא מקשיבים למציאות, לא קוראים את הטקסטים של הצד השני ולא מבינים את המציאות לעומק. במובנים מסויימים יש לי יותר שפה משותפת עם ראשי המכינות ביהודה ושומרון כמו משה הגר ואחרים מאשר עם חבריי לספסל הלימודים באוניברסיטת תל-אביב. מה אפשר בכלל להגיד לאנשים שחושבים שישראל אשמה בהכל? מה אפשר לומר לאנשים כאלה?

אם לא הפתרון של השמאל, איזה דרך נראית בעיניך היום?

המציאות היא מאוד מאוד מורכבת. אני חושב שבמובנים רבים בוגי יעלון בספר שלו מתווה את המדיניות הנכונה: לא כל סכסוך הוא פתיר בטווח המיידי, ויש סכסוכים שצריכים לנהל אותם בחכמה. אני אמנם לא חושב שממשלת ישראל הנוכחית מתנהלת תמיד בחכמה, אבל זה ויכוח טקטי ולא אסטרטגי. בימים אלה ישראל לא יכולה לעשות שום מהלך שיוביל למשהו טוב יותר. אנחנו עומדים בפני כמה עשרות שנים של התגברות הסכסוך, וישראל עומדת בפני בידוד בינלאומי מתרחב מבלי שהיא יכולה לעשות משהו בעניין הזה.

למרות זאת, אחת הבעיות של השמאל היא היומרה לדעת מה הפתרון הנכון והצודק לכל סיטואציה. אני חושב שאנחנו צריכים להיות צנועים יותר. אתה לא תמיד יודע מה יהיו ההשלכות האמתיות של המדיניות שלך. אני למשל הייתי בעד ההתנתקות, חשבתי שההתנקות הייתה מעשה נכון מבחינה ציונית. אבל בדיעבד, מבחינה מוסרית, אם אני נאמן להשקפה אוניברסליסטית, ברור שהיא גרמה ליותר נזק מתועלת, במובן הזה שיותר אנשים משני הצדדים נפגעו מהמהלך הזה מאשר הרוויחו ממנו.

כבר לא סרבן

צריך לזכור כי לזמיר היו את כל הנתונים להפוך לאושיית שמאל-רדיקלי פופולרית בישראל ובעולם. כבר בשנת 1990, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, כשעוד שירת כמפקד פלוגה בצנחנים, סירב זמיר לפקודה לאבטח את המתפללים בקבר יוסף שבשכם, ונשלח בגין מעשהו ל-28 ימים בכלא הצבאי. לאחר השחרור, הסביר את מעשיו כך:

…ארץ שבה שליש מן התושבים נתונים תחת כיבוש צבאי למעלה מעשרים שנים – שמשמעותו הגבלת זכויותיהם וקוד משפטי שונה לתושבים יהודים ולערבים באותה ארץ – איננה ארץ דמוקרטית…

לכן, שיתוף פעולה עם משטר או ממשלה המאלצת או מצווה אותי להיות חלק ממנגנון אנטי דמוקרטי המוביל להרס עצמי, התפוררות וריקבון לאומי, יחד עם התכחשות מוחלטת לבסיס קיומה, אינה לגיטימית, לא צודקת ולא מוסרית.

כל זאת נעשה, כמובן, תחת הנהגתם של “מטיפים פרימיטיביים ולאומנים משולחי רסן”, כפי שהגדיר אז זמיר את מנהיגי המתנחלים. דברים אלו, שפורסמו שוב בשנת 2004 בספר “עד כאן – עדויות של סרבנים”, יכלו בקלות להקנות לזמיר מקום של כבוד בפנתיאון השמאל הרדיקלי, והעובדה שהם שולבו בספר המכונן של תעשיית הסרבנות הישראלית לצד פעילים רדיקליים, כמו ישי מנוחין (‘מנכ”ל הוועד הציבורי נגד עינויים’), עדי אופיר וחגי מטר, מבהירה זאת היטב.

כששואלים אותו על כך היום, זמיר מתרעם: “סיפרו לי שיצא ספר כזה אבל מעולם לא ראיתי אותו וזה לא נעשה בתיאום איתי”, הוא מוחה בפנינו. “מאז הסירוב שלי בראשית שנות ה-90 פרסמתי הרבה דברים בעניין הסרבנות והסברתי את עמדתי בצורה ברורה, אבל מחברי הספר לא טרחו לדבר איתי ופרסמו את הדברים ללא ידיעתי… כנראה שהגינות היא לא הצד החזק של החבר’ה האלה”, הוא אומר (פרץ קדרון, עורך הספר ‘עד כאן’, נפטר בשנת 2011, ולא ניתן להשיג את תגובתו).

ומה לגבי הסירוב עצמו, האם אתה סבור שזה היה מעשה נכון? 

חשוב לי להבהיר שאני לא סירבתי מעולם למשימות של הגנה על אזרחים או פעולות שיש להן נגיעה לחיי אדם. אני סבור שמשימות כאלה יש לבצע ללא קשר להשקפות פוליטיות ורעיוניות. אני סירבתי לבצע משימה אחרת לגמרי, כשנדרשתי לפקד על מבצע הכנסת ספר תורה למתחם קבר יוסף בשכם. בעיניי זו הייתה משימה בעלת אופי פוליטי ואני לא הסכמתי לבצע אותה.

היום אני חושב שזו הייתה טעות. יש מקום לסירוב צבאי, אבל הוא רק במקרי קיצון של פשעי מלחמה דרמטיים, וזה לא היה המקרה. ואני מסכים עם מי שטוען שמי שמחזיק בעמדה התומכת בסירוב פקודה מסיבות פוליטיות לא צריך לשאת בתפקידים במוסדות חינוכיים לא במכינות קדם צבאיות ולא בישיבות הסדר.

GOLDSTONE REPORT
רגע ההתפכחות. דו”ח גולדסטון. צילום: פלאש90

“לא” ל’שוברים שתיקה’

בלי ספק, המעשה שהעלה את זמיר לתודעה, היה פרסום עדויות הלוחמים לאחר מבצע ‘עפרת יצוקה’, שהתגלגלו לבסוף לדו”ח גולדסטון.

ומעשה שהיה כך היה. בפברואר 2009, מיד לאחר שוך הקרבות, כינס זמיר את בוגרי המכינה לערב דיון בעקבות המבצע, בו סיפרו הבוגרים – לוחמים ביחידות מובחרות, קצינים וטייסי קרב – על חוויותיהם במלחמה. במהלך הדברים עלו עדויות אודות “פשעי מלחמה”, כביכול, שביצעו חיילי צה”ל במהלך המבצע. זמיר המזועזע, לא נמנע מלהביע את דעתו על עדויות הלוחמים: “נורא הפתיעה אותי ההתלהבות מהורדת משטרת התנועה של עזה ביום הראשון של המבצע. הורידו 180 שוטרי תנועה. זה היה מעורר אצלי סימן שאלה בתור טייס”, העיר ביחס לאחד הדוברים. זמיר תהה מדוע החיילים לא טרחו לנקות אחריהם את הבתים בהם שהו בלחימה: “פשוט התנהגות של בהמות… לא שמעתי כל-כך שירו עליכם. אני לא בא אליך בטענה, אבל אם היית שבוע בבית, תנקה את כל הג’יפה שלך”.

סיפורים אלו כה זעזעו את זמיר עד שפרסם שיר קצר, שהמחיש את תחושותיו באותם ימים. “לאנחת הרווחה על השיבה של היקרים לנו בשלום ועל הפגיעה בחמאס מצטרף הכאב על ההרס הבלתי נתפס ועוצמת המוות שזרענו, ושאת פריו המורעל נקצור עוד שנות דור”, כתב בדברי הפתיחה לשיר, שפורסמו באתר ‘הגדה השמאלית’. בינתיים הוא ירד מהאתר, אך ניתן למצוא במקומות אחרים. בשיר חוזר זמיר ומתאר איך “בעזה ערמו את גוויות הילדים המתים”; “בעזה הביט הרופא בגוויות משפחתו”; “ובעזה, החורבות מעלות עשן”, בזמן שהישראלים (קצינים, פוליטיקאים ועיתונאים) ממלמלים “זו הייתה הצודקת במלחמות”.

עדויות החיילים תומללו ופורסמו בעלון המכינה ‘בריזה’, ונשלחו לעיונו של הרמטכ”ל. מרגע שפורסמו העדויות, נפתח גל של הכפשה ותעמולה אנטי-ישראלית עולמית שעטה על עדויות הלוחמים כמוצאת שלל רב. האות ניתן עם פרסום רשימתו של עמוס הראל מ’הארץ’ ב-19 למרץ, מיד לאחר פרסום העדויות, שתורגמה לאנגלית תחת הכותרת “צה”ל הורג אזרחים על-פי הוראות הפתיחה באש”. החשיפה גררה סדרה של פרסומים דומים בעיתונות הבינלאומית (אל-ערביה: “חיילים ישראלים: הורו לנו להרוג אזרחים עזתיים”), והזינו את אווירת השנאה העולמית שהגיעה לשיאה עם מינוי ועדת החקירה של השופט ריצ’ארד גולדסטון לבדיקת תוצאות המבצע בעזה.

עדויות אלו, יחד עם עדויות שאסף הארגון הרדיקלי ‘שוברים שתיקה’ שימשו בסיס לפרק החשוב ביותר של דו”ח גולדסטון, בו נידונות הוראות הצבא וההנחיות שניתנו לחיילים, ובו נקבע כי:

המשלחת גילתה כי במקרים רבים כוחות ישראליים פתחו באש לעבר אזרחים שלא לקחו חלק בלחימה ולא היוו כל איום כלפי החיילים. אירועים אלו מלמדים על כך שההוראות שניתנו לכוחות הישראלים… סיפקו סף נמוך לשימוש בירי קטלני נגד אוכלוסיה אזרחית. המשלחת מצאה ראיות לכך בעדויות שאסף ארגון ‘שוברים שתיקה’ ובפרוטוקול “שיח הלוחמים” של המכינה הקדם צבאית על שם רבין…

פרק זה נועד לקבוע את מידת האחריות של הדרג הבכיר והמדיני לאותם “פשעי מלחמה” עליהם סיפרו הפלסטינים, ולהפוך את הסיפורים אודות ההרג וההרס שזרעו כביכול לוחמי צה”ל בעזה, לעניין של מדיניות מכוונת. למרות העובדה שמדובר בעדויות כלליות וחסרות פרטים, היה למסמך “שיח הלוחמים” של המכינה אפקט קשה. כה קשה עד כי גם העובדה שהשופט גולדסטון עצמו חזר בו לבסוף ממסקנות הדו”ח לא יכלה לכפר.

“מבחינתי כל הסיפור הזה הייתה טעות נוראה”, מודה היום דני זמיר. “אני בכלל לא התכוונתי לצאת עם זה לעיתונות. המטרה הייתה להעביר את זה לטיפול הצבא בכדי שיערוך בדיקות פנימיות”, הודה. לדבריו, גם הפרסום בעלון המכינה לא היה מעורר מהומה, לולא כמה נשמות טובות שהעבירו את החומר לעיתונות במטרה לפגוע בצבא. “חודש אחרי שזה עלה לאתר שלנו מישהו העביר את זה לעיתונות וכל השאר היסטוריה… נכנסנו למצב מביך. אני לא רצתי עם זה לעיתונות ולכל העולם, אני פעלתי מול הרמטכ”ל בשביל לתקן את הצבא. לא העליתי על דעתי שזה יעשה מהומה כזו וישרת את הקבוצות האנטי-ישראליות הרדיקליות בעולם שחלקן פועלות בכלל ממניעים אנטישמיים”.

לדבריו, העדויות הללו נופחו מעבר לכל פרופורציה: “בסך הכל דובר בעיקר על פגיעה ברכוש ודברים כאלה. לא פשעי מלחמה ולא שום דבר חריג במלחמות. הייתי חייל במלחמת לבנון הראשונה וקצין בשנייה, ולא היו בעופרת יצוקה דברים שלא היו בשתי המלחמות האלו”, אומר זמיר. “בא לא נהיה תמימים. צריך לטפל בדברים בעייתיים אבל לא צריך להיכנס להיסטריה”.

מה אתה חושב על גופים כמו ‘שוברים שתיקה’ שפועלים להפיץ עדויות מסוג זה?

למרות שאני נחשב סמן שמאלי, אני אחת המכינות היחידות שלא עושות סיורים עם ‘שוברים שתיקה’. אני ממש לא אוהב את הפעילות שלהם. אם אתה מזהה תופעה בעייתית בזמן אמת צריך לטפל בה בזמן אמת. אבל מכאן ועד לפעילות שלהם, שהיא הלשנה במימון כסף זר, יש מרחק רב מאוד. הסיפור שלי בעופרת יצוקה היה שגגה שיצאה מפי השליט, אבל ‘שוברים שתיקה’ עושים מזה מקצוע, וזה נראה לי ממש לא לעניין. בסופו של דבר אפילו מתנחל קיצוני יחסית כמו אביחי רונצקי שגר באיתמר, הוא אח שלי, ולא יוהנס מנורבגיה שתורם את הכסף ל’שוברים שתיקה’. ולמרות שאני חלוק פוליטית על רונצקי, הוא אח שלי וזה בעייני חשוב מאוד.

נכון לפרסום הכתבה, מ’שוברים שתיקה’ לא נמסרה תגובה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

15 תגובות למאמר

  1. זה שביגמן לא מביא תחקירים כפי שהוא הבטיח, התרגלנו. זה שהוא פתאום שולח ידו בסכסוכים בתוך השמאל, בסדר. אבל אם כבר, למה לא לכתוב כתבת סקירה על הזמיר הזה שלרוב הקוראים אין בכלל מושג מיהו.

  2. אריק, אם היית קורא ולא מרפרף היית רואה שהוא כן כתב סקירה ורקע למיהו זמיר. בכלל מומלץ לאנשים שלא אוהבים לקרוא כתבות שלמות, לקרוא כתבות שלמות וגם ספרים. הבנת הנקרא תסייע לכם להיות מציאותיים יותר ויעזור לכם להגיב בהתאם למה שכתוב בכתבות ולא רק לפי מה שכתוב בכותרת.

  3. ההתפכחות שלא אינה ברורה לי כלל.
    1. המשפט: “ארץ שבה שליש מן התושבים נתונים תחת כיבוש צבאי למעלה מעשרים שנים
    – שמשמעותו הגבלת זכויותיהם וקוד משפטי שונה לתושבים יהודים ולערבים באותה
    ארץ – איננה ארץ דמוקרטית” נכון גם היום. לא ניתן להיות דמוקרט ולשלוט בשלטון צבאי על אוכלוסיה אזרחית.
    2. כיצד המשפט: “נורא הפתיעה אותי ההתלהבות מהורדת משטרת התנועה של עזה ביום הראשון של
    המבצע. הורידו 180 שוטרי תנועה. זה היה מעורר אצלי סימן שאלה בתור טייס” מסתדר עם הצהרתו המאוחרת: “”בסך הכל דובר בעיקר על פגיעה ברכוש ודברים כאלה. לא פשעי מלחמה ולא שום דבר חריג במלחמות”. איפה ההסבר? והאם לטענתו היו דברים דומים גם בלבנון?
    3. מדוע יציאה לעיתונות של “כביכול פשעי מלחמה” היא דבר רע? האם ניתן לסמוך על גוף שיעביר ביקורת על עצמו? האין זה ראוי שהעיתונות ה”חוקרת” (העיתונות בישראל היא הכל מלבד חוקרת) תרד לעומקם של הדברים?
    4. ההתמודדות עם שוברים שתיקה היא ילדותית. הסיבה הפשוטה ששוברים שתיקה פונים גם לחו”ל היא שמסתבר שבישראל אף אחד לא חוקר את העדויות. במקום להתמודד עם התוכן הוא מתמודד עם דרך הפעולה. ד”א לאחרונה קראתי כתבה במידה התומכת ב’שוברים שתיקה’ בטענה שהעדויות שלהם לא מצביעות על פשעי מלחמה. אז אם הכל בסדר למה אתם חוזרים ותוקפים אותם?

    1. מצטרף לדבריך.

      ובנוסף – קלישאת “השופט גולדסטון עצמו חזר בו לבסוף ממסקנות הדו”ח” שהימין כה נהנה להשתמש בה. גולדסטון חזר בו מהטענות שישראל אינה חוקרת את המקרים, לא מהטענות שהמקרים אכן התרחשו.

    2. זמיר התכוון בדיוק אליך.
      בתור התחלה,שתף את הקוראים במספר הערבים הנמצאים תחת שלטון צבאי ישראלי.
      רמז:נא לא לספור את העזתים ואנשי איזור B ו A.מה נשאר?

    3. מסכים איתך עם הכל חוץ מ-4. שוברים שתיקה פונים לחו”ל כי כמו כל עמותה (כולל ‘מידה’) הם צריכים לגייס תרומות, ו-90% מהתרומות מגיעות מחו”ל. בגלל זה גם רוב העדויות שלהם לא עוסקות בפשעי מלחמה, או אפילו במעשים בלתי קורקטים ממש, אלא ב-feels של החיילים (“הרגשתי נורא רע שאני צריך לעשות את זה”), בגלל שזה מדגדג את בלוטות הרגש של תורמים.

      זה מה שנהיה מישראל, עמותות של הימין שמסובסדות על ידי מליונרים אמריקאים מתווכחות עם עמותות מהשמאל שמסובסדות על ידי מליונרים אמריקאים. אפשר לסגור את הבסטה.

    4. 1. “לא כל סכסוך הוא פתיר בטווח המיידי”. כלומר, זמיר מעדיף את השלטון הצבאי כי הוא הגיע למסקנה ששאר האופציות הישימות הינן גרועות יותר. אני בטוח שזמיר היה תומך בשתי ידו בפתרון שתי המדינות – אם הוא היה מאמין שהוא אפשרי בטווח הקרוב. מדבריו של זמיר משתמע, שהוא אינו מאמין שפתרון 2 המדינות אפשרי כיום (“ואנחנו לא יכולים לדבר איתם בשפה שלנו ובמונחים שלנו”).

      2. בהתחלה הוא האמין לשקרי החמאס שמדובר בשוטרי תנועה, לאחר מכן הוא למד את העובדות והבין שמדובר בלוחמי חמאס המוסווים כשוטרי תנועה. ולכן להוריד אותם אינו פשע מלחמה.

      3. אין דבר בין חקר האמת ובין “שוברים שתיקה”.

      4. שוב הגזענות השגרתית של השמאל. בכל ישראל אף אחד לא מעונין באמת, הרי מדובר במדינת אפרטהייד מפלצתית שבה אין אדם אחד שאכפת לו מדם שפוך של ילדים ערבים. לכן חייבים לחפש מושיע מחוץ לארץ, שיהיה קצת אנושי. “שוברים שתיקה” הם בסך הכל אופרטוניסטים שרוצים כסף, ובחו”ל יש מי שישלם כסף טוב לכל יהודי שיכפיש את ישראל.

    5. אני אענה אחד אחד:

      ל-Yenta Press:
      מספר התושבים הפלסטינים, בשטח C בלבד חיים לפי הערכות זהירות 150,000 פלסטינים ולפי הערכות אחרות מגיעות ל-300,000 אלף איש. בנוסף לא ניתן להגיד שעל עזה ושטחי A,B לא חל משטר צבאי מכיוון שישראל נכנסת לשם כשזה מתאים לה, שולטת על שערי הכניסה והיציאה וכו’. לכן לא ניתן להתעלם מכך שאנו שולטים באמצעות הצבא באוכלוסיה אזרחית.

      אליהו:

      נראה לי שאתה מסכים איתי ולא עם הבחור מעלי. בנוגע לנקודה עליה איננו מסכימים יש משהו בדברייך. כל הקבוצות הפולטיות בישראל מבוססות חזק מאוד על תרומות מחו”ל של אנשים שלרוב מניעיהם זרים. נוצרים אוונגליסטים שתורמים לימין ואנטישמים מובהקים שתורמים לשמאל בהחלט לא עוזרים לאף אחד. אף על פי כן צריך להבדיל בין תוכן לבין מקורות המימון. שני הדברים דורשים ביקורת אך מסוג שונה. אני רואה ביקורת על מקורות המימון של שוברים שתיקה ולא על התוכן בעוד שכולם יודעים שגם הימין מקבל מימון ממקורות זרים מחו”ל שאינם לגיטמיים יותר מאלו של עמותות השמאל.

      אמיר:

      1. אכן הסכסוך במצבו הנוכחי אינו פתיר באופן מידי ושוטה מי שמאמין כך. הנקודה שזמיר מתעלם ממנה לחלוטין, היא מה עושים עם הנתון הזה. אתן שלושה קווים כלליים מנחים שמסכמים את הנושא:

      אפשרות א’ – סטטוס קוו (אמונה במצב סטטי) – לפי גישה זו מכיוון שאין פתרון בסכסוך צריך להמשיך לעשות הכל בדיוק אותו דבר בתקווה שהמצב לא ישתנה יותר מידי. זו גישה ללא ראייה קדימה אשר משלימה עם ההווה (שכרגע הוא רגוע ולא אלים) ומקווה שאו שהמצב יהיה סטטי או שיום אחד יצוץ פתרון והסכסוך יהפך לפתיר. גישה זו הינה נאיבית ולטעמי במקרה הטוב ממשלת ישראל סובלת ממנה ובמקרה הרע היא בוחרת באפשרות הבאה.

      אפשרות ב’ – מדינה יהודית (ואולי אם זה יצליח לנו אז גם דמוקרטית). לפי גישה זו היהודים הם עם נבחר, בעל זכויות יתר ובעיקר הזכות לארץ ישראל הכמעט שלמה מהירדן לים. לפי גישה זו, העובדה שהסכסוך אינו פתיר בימנו היא יתרון. זה נותן זמן נוסף להרחיב בצורה מסיבית את ההתנחלויות כך שהמצב יהיה בלתי הפיך (לטעמי כבר עברנו את נקודת האל-חזור אבל נשאיר זאת לדיון אחר). לפי גישה זו הפלסטינים בעזה צריכים להיות מבודדים ומבודלים ואם הם רוצים משהו שיפנו למצרים. מבחינתו יש על הגבול ההוא קיר, ולא כל כך אכפת לנו שלרוב האנשים שם יש משפחות בגדה המערבית. הפלסטינים בגדה צריכים לחיות תחת אוטונומיה מסויימת אבל לקבל את נוכחות הצבא הישראלי במקום, לקבל את העובדה שהוא יכנס להם מפעם לפעם לבית באמצע הלילה, שהוא יסגור להם את מעברי הגבול וכו’ ואנחנו צריכים לקבל את זה שמפעם לפעם הם יתנגדו ואולי אפילו בצורה אלימה.

      אפשרות ג’ – קודם כל דמוקרטית (ובתקווה בעלת אופי יהודי). לפי גישה זו עצם העובדה שהסכסכוך כיום אינו פתיר אומרת כי המדניות צריכה להיות להכין את הקרקע לקראת פתרון עתידי. משמעות הדבר היא עצירת ההתנחלויות באופן מוחלט, פירוק התנחלויות קטנות (והכנסתן לתוך כמה מוקדים מרוכזים לכל היותר), ויצירת דיאלוג עם בעל הבית הפלסטיני. באותו זמן הישראלים היחידים שיסתובבו בשטח הפלסטיני הם חיילי צה”ל שישמרו על הבטחון עד שנגיע לנקודה בה הסכסוך יהיה פתיר. בתקווה, יום אחד תקום מדינה פלסטינית, מדינת ישראל תשאר דמוקרטית וככזאת תוכל לפתח הוואי יהודי.

      2. חמאס הוא בעל הבית בעזה ואנחנו צריכים להכיר בזאת. כבר ב-2006 אמרתי שחמאס הוא מפלגה דוחה, תומכת טרור, דתית מידי ומנגנת על המיתרים של האומללות של תומכיה. אף על פי כן, חמאס גם מנהל את הרצועה מבחינה לוגיסטית ולכן פגיעה בפעילי חמאס באשר הם אינה לגיטמית. אל לנו לשכוח שחמאס מספק חינוך, מזון ושירותי רפואה לאוכלוסיה מאוד גדולה ולכן אותה אוכלוסיה תומכת בו. אני לא תומך בהם אבל להוריד כל איש חמאס כי הוא איש חמאס זה אינו מעשה לגיטמי.

      3. על סמך מה אתה אומר זאת? כי אתה לא אוהב אותם?

      4. אני מכיר כמה אנשים משוברים שתיקה. מצטער, אבל המניע שלהם הוא לא בצע כסף. אתה יכול להתנגד לדרך הפעולה שלהם וזו זכותך אבל לא להאשים אותם בטענות חסרות בסיס.

      ואחרון חביב, קיפוד רדיואקטיבי.

      1. ” ישראל חקרה את כל העדויות. בצה”ל יש אגף שלם שזהו תפקידו…”. האמת זו בדיוק הבעיה. אותו אגף בצה”ל סוגר 96% (ויותר) מהתלונות ללא כתב אישום, ובתי המשפט הצבאיים מזכים במעל מ-95% מהמקרים. יוצא שהנאשמים היחדים הם פחות או יותר החיילים הבדויים. אם היינו מזכים 75% הייתי אומר שאנחנו הצבא המוסרי בעולם. ברגע שהאחוזים כל כך גבוהים זה מריח כמו טיוח.

      רק לשם השוואה, מה דעתך על כך שאסד נבחר בבחירות דמוקרטיות ברוב של 98% אחוז מהקולות? כנראה שאנחנו מסכימים שיש שני אחוז של מראית עין.

    6. 1. הא לך אפשרות ד’: מדינה יהודית ודמוקרטית, כשאר מובן לנו שמטרת הפלסטינים אינה שלום אמת. מטרתם היא השמדת מדינת ישראל באמצעות תורת השלבים. אחרי הכל, שני שליש מהפלסטינים מודים שזו מטרתם בפה מלא (http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/589/002.html?hp=1&cat=666&loc=4). ולכן מטרת ישראל היא למנוע כל אפשרות מן הערבים להקים מדינה נוספת בלב ישראל, כל עוד הפלסטינים מאמינים במטרה זו.

      2. מדובר בלוחמי חמאס. בעת מלחמה עם החמאס. זה מה שעושים במלחמה, הורדים את האויב. לא מדובר בגננות שמקבלות כסף מהחמאס.

      3. על סמך העובדה שהם לא גילו אמת, ולא בזמן אמת. הם בסך הכל מספרים סיפורים “פיקנטיים”, ומציגים אותם בצורה מרושעת.

      4. הטענה ששוברים שתיקה מונעים מבצע כסף היא תמונת מראה לטענה שלך שבישראל אף אחד לא חוקר את העדויות או את האמת. לא העיתונות, לא בלוגרים עצמאיים, לא צה”ל, לא המשטרה, לא מצ”ח, לא הפרקליטות ולא בתי המשפט? זוהי הוצאת דיבה קטגורלית שלא ראוייה להתייחסות רצינית.

      יש לך עוד המון אי דיוקים והטעיות בפוסט שלך. אתייחס רק לתגובה שלך לyenta press, מפאת מספרם הגדול.

      1) מספר הפלסטינים בשטח C הוא בין 150 ל 300 אלף. לפי וויקיפדיה: “הערכות שונות, בין 50,000-150,000, ניתנו לגבי מספר הפלסטינים המתגוררים בשטח C”.
      2) עצם העובדה שישראל יכולה להיכנס “מתי שבא לה”, הופך שטח מסוים לשטח צבאי. לא באמת ראוי להתייחסות, לפי זה אין שטח אחד בעולם שהוא לא צבאי למעט ארה”ב, שלה הצבא הגדול והחזק פי עשרות מונים מכל מדינה אחרת.
      3) עצם העובדה שישראל מטילה מצור חלקי, ועוצרת סחורות מסויימות מלהגיע לעזה הופכת את עזה לשטח בשליטה צבאית. יש הבדל עצום מלעצור סחורות, לבין שליטה יום יומית על אוכלוסיה אזרחית באמצעות חיילים. אי אפשר להשוות בכלל.

  4. לא לשכוח את תפקידו של עופר שלח בכל הפרשה. שלח היה אחד הראשונים ששמע על המקרים של “עופרת יצוקה” ופרסם את העדויות הללו. זמיר ,ככל הנראה, אינו מעוניין להכניס אותו לסיפור הזה – והרי הוא ח”כ בממשלה כיום. אני סבור כי זמיר ודומיו לא הבינו עד הסוף את הבעייתיות הזו בדעותיהם והדבר שדחף אותם לשנות את דעתם היה ,כמו תמיד, הערבים סביבנו. אני תוהה מה הוא ושכמותו חושבים על אנשים כמו אחמד טיבי או חנין זועבי…האם הם דמויות פוליטיות לגיטימיות בנוף שסביבנו או לא?

    מעבר לכך – ישראל חקרה את כל העדויות. בצה”ל יש אגף שלם שזהו תפקידו, שלא כמו צבא ארה”ב או אנגליה, שחקירה אמיתית של פרטים במהלך המלחמה הייתה מהם והלאה. כמו כן הורדת ה180 שוטרים הייתה כמובן בגלל שרבים מהם היו בעצם חיילים של חמאס לכל דבר ועניין ,ורובם לא אזרחים כלל. החמאס פרסם את שמות השוטרים באתר שלו תחת הכותרת “פעילים” ולא תחת “חפים מפשע” ולא בכדי. יונתן דחוח-הלוי סקר כבר את הכל בחודשים שאחרי המלחמה.

  5. יהודים וישראלים מפחדים להסתובב ברחובות בצרפת בגלל חלאות השמאל הקיצוני והתעמולה האנטישמית שהם מפיצים. יהודי שיחשוף את מוצאו האתני עלול להיות קורבן לפוגרום במרסיי למשל.

    חבורת הפרובוקטורים חסרי המצפון שנקראים “השמאל הרדיקלי”,
    מפיצים עלילות דם באנגלית על אפרטהייד ורצח ילדים פלסטינים תמימים, והתעללות בפליטים אפריקאים ובאתיופים ובדרוזים ובחתולים, ואלוהים יודע מה עוד.
    לוקחים מקרים מורכבים שלא ברור מה קרה בהם, והופכים אותם ל “הז’ידים רצחו את הילד בשביל מצות לפסח”.
    דמוניזציה חסרת אחריות ומרושעת. הרבה מהתעמולה הניאו נאצית והאנטי ציונית באירופה וארה”ב נסמכת על “אינפורמציה” של אתרים נתעבים כמו +972 והארץ באנגלית.
    “וענו ואמרו ידינו לא שפכו1 את הדם הזה ועיננו לא ראו”..

    אני רוצה להדגיש שאני לא מדבר על השמאל הציוני, שהוא סתם תמים וטועה ובד”כ ללא כוונת זדון, אני מדבר על טיפוסים כמו כותבי +972 שיש להם הרבה חשבון נפש לעשות.

  6. בעופרת יצוקה בוצעו פשעי מלחמה נוראים.
    כל אדם סביר שעקב אחרי המבצע וצפה גם בחומרים ששודרו בערוצים הערביים (וצונזרו בערוצים הישראלים) יודע זאת.
    במקום להתמודד עם העדויות של שוברים שתיקה,צדקנים כמו זמיר מעדיפים להסיט את הדיון אל מקורות המימון של הארגון.
    ישראל בדרך הבטוחה למציאות של מדינה אחת מהירדן לים התיכון,מדינה דולאומית שבה היהודים יחיו כמיעוט ועל מנת לשמר את שלטונם הם יקימו משטר אפרטהייד.
    אנשים כמו דני זמיר יתרמו לכך תרומה מכרעת.

  7. חה חה חה. מי שמדבר. ההזויים והמטורללים חיים בימין הישראלי- אורטודוכסיה עובדת עבודה זרה, מוטציה של יהדות. הוא מדבר? אלוף ההבלים של השבוע.