בלי אסטרטגיה עצמאית, לא נצא מזה

המלחמה בעזה הציבה שוב את ישראל מול שאלה שממנה ניסתה המדינה לחמוק זמן רב מדי: האם מדינה הנמצאת במצב של מלחמה מתמדת על עצם קיומה יכולה להרשות לעצמה לבנות את האסטרטגיה הלאומית שלה על ההנחה שברגע הקריטי גם בעלת הברית החשובה ביותר שלה, ארצות הברית, תחשוב כפי שהיא עצמה חושבת?

התשובה ברורה. ארצות הברית יכולה לסייע, לספק נשק, גיבוי דיפלומטי, טכנולוגיות ותמיכה מודיעינית. אבל נשיא ארצות הברית ואנשי ממשלו אינם גרים בשדרות ובאשקלון. מבחינתם, מלחמה במזרח התיכון היא חלק ממאזן אזורי, מרכיב במיקוח גלובלי, פרק במדיניות חוץ. מבחינתנו, זהו עניין של חיים ומוות.

עזה הפכה למראה שבה נחשפו חולשות כרוניות של התרבות האסטרטגית הישראלית בעשורים האחרונים: התלות ברצון האמריקני, פולחן הפתרונות הזמניים, האמונה שניתן "לנהל" את האויב, הזנחת חלק מן היכולת התעשייתית העצמאית, ובעיקר היעדר יכולת להגדיר מראש מה אמור לבוא אחרי הניצחון הצבאי. לעזה נוספו גם איראן ולבנון, וגם שם ניכרת אותה הבעיה: ישראל החליפה לעיתים קרובות מדי את האסטרטגיה העצמאית שלה בתקווה שבעלת הברית המרכזית תחליט עבורה היכן המלחמה צריכה להסתיים וכיצד אמור להיראות השלום שלאחריה.

ההיגיון האמריקני בעזה מובן. וושינגטון מבקשת לסיים את המלחמה, לייצב את האזור, לא להרוס את היחסים עם מצרים, קטאר, סעודיה, טורקיה ושחקנים נוספים, לשלב את עזה בארכיטקטורה אזורית חדשה ולהציג לעולם הישג דיפלומטי. אבל המזרח התיכון אינו שוק נדל"ן, וחמאס אינו תאגיד כושל שאפשר לשנות את שמו, לארגן אותו מחדש ולשלב אותו בפרויקט השקעות חדש. חמאס הוא מבנה אידיאולוגי, דתי־צבאי, שעבורו הפסקת אש אינה סוף המלחמה אלא הפוגה עד לשלב הבא. לכן כל תוכנית שבה ישראל משמידה את תשתיות הטרור, ולאחר מכן מוכנסת במקומן "רשות פלסטינית מחודשת" תחת מעטפת בינלאומית, ערבית או טורקית, אינה פותרת את הבעיה אלא מחזירה אותה באריזה חדשה.

ישראל כבר עברה את הדרך הזאת. דרום לבנון לאחר נסיגת ישראל לא הפך לאזור שלום. הוא הפך לבסיס של חיזבאללה. עזה לאחר ההתנתקות לא הפכה למעבדה של שגשוג פלסטיני. היא הפכה למפעל של רקטות, מנהרות, שנאה וטרור המוני. כל סבב חדש התחיל מהנקודה שבה הסתיים הסבב הקודם, אך ברמה גבוהה יותר של הרס, חימוש ולחץ בינלאומי על ישראל.

כאן מתגלה הפער העיקרי בין ההיגיון האמריקני לבין ההיגיון הישראלי. ארצות הברית יכולה להרשות לעצמה לטעות במזרח התיכון. היא טעתה בווייטנאם, בעיראק, באפגניסטן, בסוריה, בלבנון ובאיראן, ובכל פעם שילמה בעיקר בכסף, ביוקרה ובוויכוחים פוליטיים פנימיים. לישראל אין מותרות כאלה. טעות אמריקנית בעזה פירושה פרק לא מוצלח בספר זיכרונותיו של נשיא לשעבר. טעות ישראלית פירושה משפחות שנרצחות, ילדים שנחטפים, קיבוצים שנשרפים, ערים שמפונות ומלחמה חדשה בעוד כמה שנים.

לכן אין לנהל את הדיון על הברית עם ארצות הברית במונחים של הכרת תודה או כפיות טובה. אמריקה הייתה ונשארה בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל. אך ברית איננה תלות וסאלית. בעל ברית מסייע במקום שבו האינטרסים חופפים. במקום שבו הם מתפצלים, הוא פועל בהתאם לאינטרסים שלו. זו טבעה הרגיל של הפוליטיקה הבינלאומית. הבלתי רגיל הוא מצב שבו מדינה מתחילה להתנהג כאילו אפשר להעביר את ביטחונה למיקור חוץ.

ההיסטוריה של יחסי ישראל וארצות הברית מעולם לא הייתה היסטוריה של תמיכה בלתי מותנית. ב־1948 בן־גוריון לא נכנע ללחץ אמריקני שלא להכריז על המדינה, בעוד אמברגו הנשק האמריקני פגע בפועל בעיקר בצד היהודי. ב־1957 אילצה וושינגטון, יחד עם מוסקבה, את ישראל לסגת מסיני ומעזה לאחר מבצע קדש. ב־1981, לאחר השמדת הכור העיראקי, הקפיא ממשל רייגן את ההסכם האסטרטגי עם ישראל, ומנחם בגין השיב כי ישראל אינה וסאל של ארצות הברית. בכל המקרים הללו התברר אותו כלל: ארצות הברית מסייעת לישראל כאשר האינטרסים חופפים, אך פועלת לפי אינטרס אמריקני כאשר הם מתפצלים.

המחשה מצוינת לכך היא פרשת מטוס ה"לביא". ישראל יצרה בסיס לתעשיית תעופה עצמאית, אך הלחץ האמריקאי (בשילוב סיבות נוספות) הוביל לסגירת הפרויקט. הדינמיקה הזו חזרה גם בתחומים אחרים – ממגבלות שהטילו האמריקאים על קשרים עם סין ועד כבילתה של ישראל לפסי ייצור אמריקאים.  ההחלטות האלה לא תמיד נעשות במפורש, לפעמים די בכך שארה"ב תיצור מערכת תמריצים וסיכונים שבה ההחלטה לצד השני תהיה יקרה מדי.

אבל ישראל אינה מדינה חלשה. היא נמנית עם יצואניות הנשק הגדולות בעולם, מייצרת מערכות הגנה אווירית ייחודיות, טילים, כטב"מים, מכ"מים, אלקטרוניקה, אמצעי סייבר וטכנולוגיות מודיעין. עם זאת, אנו שקועים באיזה מצב מוזר שבו מה שאנו מוכרים לאחרים אנו לא מייצרים לעצמנו בכמות הנדרשת. סגירת המפעל האחרון לייצור נעליים צבאיות בארץ תוכיח: אם מדינה החיה במלחמה מתמדת אינה מייצרת לעצמה אפילו ציוד בסיסי, כיצד תבטיח לעצמה פגזים, חלקי חילוף ופסי ייצור במלחמה ממושכת?

צה"ל הוא צבא מצוין. חייליו, מפקדי השדה, המודיעין, היחידות הטכנולוגיות ואנשי המילואים הוכיחו זאת שוב. אך הצבא אינו יכול להחליף אסטרטגיה מדינתית. הוא יכול לנצח בקרב, במבצע ובמערכה. אבל הוא אינו יכול לקבוע לבדו מה לעשות עם השטח, האוכלוסייה, הגבול, בעלות הברית, התעשייה, הכלכלה והלחץ הבינלאומי לאחר סיום השלב הצבאי. זו משימתה של ההנהגה המדינית. ודווקא כאן ישראל הראתה שוב ושוב, במשך עשורים, מחסור מסוכן בחשיבה אסטרטגית.

בעזה התגלתה הבעיה הזאת בחריפות מיוחדת. ישראל דיברה זמן רב על מיטוט חמאס, אך הגדירה מאוחר מדי ובאופן מעורפל מדי מה בדיוק אמור לבוא במקום שלטונו. כך החלו אחרים למלא את הריק: ארצות הברית עם תוכניותיה לניהול בינלאומי, מדינות ערב עם האינטרסים שלהן, טורקיה עם שאיפותיה, אירופה עם אשליותיה, והאו"ם עם עוינותו הרגילה לישראל במסווה של דאגה הומניטרית.

אמריקה רוצה הפסקת אש

וושינגטון אינה חייבת להיות ישראלית יותר מישראל עצמה. היא תקדם את האינטרסים שלה: אנרגטיים, דיפלומטיים, צבאיים, פוליטיים פנימיים וגלובליים. היא תתמוך בישראל כאשר הדבר תואם את האסטרטגיה האמריקנית. היא תגביל את ישראל כאשר פעולותיה של ירושלים יפריעו לתוכנית האמריקנית. זו אינה בגידה. זו פוליטיקה בינלאומית. בגידה באינטרסים העצמיים מתחילה רק כאשר ישראל עצמה שוכחת זאת.

גם כשטראמפ פעל נגד איראן, הוא עשה זאת מתוך היגיון אמריקני. בשבילנו איראן היא איום קיומי: תוכנית גרעין, טילים בליסטיים, חיזבאללה, חמאס, הג'יהאד האסלאמי, החות'ים והמיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה. בשביל ארצות הברית, איראן היא יריב רציני, אך עדיין מרכיב במאזן גלובלי: נפט, מצר הורמוז, סין, רוסיה, מחירי הדלק הפנימיים, בחירות, שווקים, יחסים עם מדינות ערב והרצון להציג ניצחון דיפלומטי. לכן המדיניות האמריקנית יכולה לעבור מאיומים למשא ומתן, מתקיפות לעסקה, מדרישה לכניעה לנוסחה שניתן להציג כ"הסכם היסטורי".

החזית הלבנונית מראה זאת בחריפות גדולה אף יותר. אמריקה רוצה הפסקת אש. ישראל צריכה שחיזבאללה יחדל להיות צבאה של איראן על גבולה הצפוני. הפסקת אש יכולה להיות נוחה לוושינגטון, לביירות, לפריז, למתווכים הערביים ואפילו לטהרן, אם היא משמרת את עיקר כוחו של חיזבאללה ורק מפחיתה זמנית את עוצמת הלחימה. עבור תושבי קריית שמונה, מטולה, שלומי ויישובים צפוניים אחרים, תוצאה כזאת איננה שלום. היא רק הפוגה חדשה לפני המלחמה הבאה.

אמריקה מדברת על השבת סמכותה של המדינה הלבנונית. אך המדינה הלבנונית לא הצליחה ולא רצתה במשך עשרות שנים לפרק את חיזבאללה מנשקו. צבא לבנון יכול לתפוס עמדות, מתווכים בינלאומיים יכולים לנסח מסמכים, דיפלומטים יכולים לדבר על ריבונות לבנון. אבל אם חיזבאללה שומר על נשקו, על הפיקוד שלו, על הקשר עם איראן, על התשתית התת־קרקעית ועל הזכות הפוליטית להחליט מתי לבנון נכנסת למלחמה, אין מדובר בפתרון הבעיה אלא בהקפאתה מחדש.

משום כך מדיניותו הנוכחית של טראמפ מאשרת את המסקנה העיקרית: גם הנשיא האמריקני הידידותי ביותר נשאר נשיא ארצות הברית, ולא ראש ממשלת ישראל. משימתו היא לסיים מלחמות באופן התואם את האינטרסים האמריקניים. משימתה של ישראל היא לסיים מלחמות כך שלא יחזרו בצורה הרסנית עוד יותר.

הברית עם ארצות הברית הכרחית. אך היא אינה מבטלת את העובדה שבשאלות איראן, לבנון ועזה ישראל חייבת להגדיר לעצמה יעד סופי משלה. לא "הפחתת מתיחות", לא "ייצוב", לא "חזרה להפסקת אש", אלא חיסול אותן יכולות צבאיות המאפשרות לאויבי ישראל להפוך שוב ושוב הפוגות זמניות להכנה למלחמה הבאה.

גיוון הבריתות

הדרך להפחית את התלות בארה"ב מתחילה מגיוון הבריתות של מדינת ישראל. ישראל צריכה לבנות סביב הברית האמריקנית רשת רחבה יותר של שותפויות, שתצמצם את הסיכון שמוקד כוח אחד בלבד יוכל להכתיב לה את מרחב הפעולה. שיתוף הפעולה בין ישראל, יוון וקפריסין למשל שאליו הצטרפה גם ארצות הברית במסגרת ה־3+1, הפך את מזרח הים התיכון למרחב של אנרגיה, ביטחון, תשתיות ותיאום אסטרטגי. ישראל יכולה לחזק את מעמדה האזורי לא על ידי תלות חד־צדדית בוושינגטון, אלא באמצעות עיגון הברית האמריקנית בתוך רשת שותפויות אזוריות רחבה יותר.

גם הודו מציעה לישראל מודל אחר של יחסים: לא פטרונות ולא תלות, אלא שיתוף פעולה טכנולוגי, ייצור משותף וגיוון מקורות רכש. דיווחים על אספקת ציוד צבאי, רקטות, רכיבים צבאיים וחומרי נפץ מהודו לישראל במהלך המלחמה המחישו כי גיוון כזה איננו מותרות, אלא צורך אסטרטגי, בפרט נוכח שחיקת המלאים בארה"ב ובאירופה עקב המלחמה באוקראינה.

גם אתיופיה וסומלילנד משתלבות בתמונה רחבה יותר של יציאה מבידוד אסטרטגי. אתיופיה היא כוח מרכזי בקרן אפריקה, וסומלילנד יושבת סמוך לאחד המעברים הרגישים בעולם – בין הים האדום, מפרץ עדן והאוקיינוס ההודי. ההתפתחויות סביב ברברה והשאיפה האתיופית לגישה ימית ממחישות את חשיבותו הגוברת של המרחב הזה. הרעיון איננו להחליף תלות אחת בתלות אחרת, אלא לבנות מערכת רחבה: ארצות הברית כבעלת הברית המרכזית, יוון וקפריסין כעוגן צפוני־ים־תיכוני, והודו, אתיופיה וסומלילנד כפתח דרומי לאסיה, לאפריקה ולאוקיינוס ההודי.

בפני ישראל עומדות שתי דרכים. הראשונה היא הדרך האינרציאלית: סיוע אמריקני, הפסקות אש זמניות, מלחמות מחזוריות ודחיית הסבב הבא. השנייה היא תפנית ריבונית: שימור הברית עם ארצות הברית, אך בצד בניית תעשייה ביטחונית עצמאית, גיוון בריתות והגדרת יעדי מלחמה ישראליים ברורים.

ריבונות איננה דגל, איננה המנון ואיננה זיכרון של 1948. ריבונות היא היכולת לומר ברגע הקריטי "לא" אפילו לידיד, אם הצעתו מסוכנת לקיומך. היא היכולת לשלם את מחיר ההחלטה העצמאית. היא היכולת להכין מראש את הצבא, התעשייה, האוכלוסייה והכלכלה למלחמה שמוטב למנוע, אך אי אפשר לשלול.

אחרי עזה, איראן ולבנון אין לישראל עוד זכות לשאננות אסטרטגית. יותר מדי כבר שולם בדם. השאלה כעת אינה האם בעלות הברית יעזרו לנו. הן יעזרו במקום שבו הדבר יתאים לאינטרסים שלהן. השאלה היא אחרת: האם ישראל מוכנה סוף־סוף להגדיר את האינטרסים שלה בבהירות כזאת שאיש – לא אויב ולא בעל ברית – לא יוכל להחליף אותם בתוכנית משלו.

ההיסטוריה של המדינה היהודית מלמדת: בכל פעם שישראל הסתמכה בראש ובראשונה על עצמה, היא שרדה, ניצחה ויצרה אפשרויות חדשות. בכל פעם שניסתה להעביר את האחריות לאחרים, המחיר התגלה כגבוה מן הצפוי. עזה הוכיחה זאת בדרום. לבנון מוכיחה זאת בצפון. איראן מוכיחה זאת ברמת האסטרטגיה האזורית כולה. כעת חשוב שהלקח הזה לא יישאר עוד אמת שכולם מכירים בה אחרי אסון – ושוב שוכחים לפני האסון הבא.