כך ניצחנו את המאבק העולמי בטרור

ב-20 בספטמבר 2001 נשא הנשיא ג'ורג' ו' בוש נאום מרכזי בפני הקונגרס והאומה האמריקאית, שבו התווה את התגובה האמריקאית הצפויה למתקפת ה-11 בספטמבר של אל-קאעדה. הוא אמר: "המלחמה שלנו בטרור מתחילה באל-קאעדה, אך היא אינה מסתיימת שם. היא לא תסתיים עד שכל ארגון טרור בעל טווח פעולה עולמי יימצא, ייעצר ויובס." כך החלה מה שעתידה הייתה להיקרא במהרה "המלחמה העולמית בטרור".

במהלך רבע המאה שחלפה מאז, מצעד של פרשנים, חוקרים ופוליטיקאים באמצעי התקשורת דן לשלילה גורפת את המלחמה בטרור. הנה היועץ לביטחון לאומי לשעבר של ארה"ב, זביגנייב בז'ז'ינסקי, ב-2007: "הנזק ששלוש המילים האלה [‘המלחמה בטרור’] גרמו גדול לאין שיעור מכל חלומות הפרא שהגו מבצעיה הקנאים של מתקפות ה-11 בספטמבר." העיתונאי פריד זקריה ב־CNN ב-2008: "התפיסה הבסיסית של בוש בדבר ‘מלחמה עולמית בטרור’… לא גובשה כראוי, יושמה בצורה גרועה, והניבה עלויות בלתי מכוונות רבות שיישארו במשך שנים, אם לא עשורים." בכתב העת  International Security ב-2012, ג'ון מולר ומארק ג'יw סטיוארט הגדירו את המלחמה העולמית בטרור כ"מאמץ מוטעה וחסר רפלקסיה באופן יוצא דופן." אנדרו באצ'ביץ', הנץ של אוניברסיטת בוסטון שהפך לבדלני, ושאיבד את בנו בעיראק, חזר ב-2021 על מסקנתו ארוכת השנים: "המלחמה העולמית בטרור הייתה הסחת דעת מיותרת ויקרה." ומהשמאל הבדלני, הנה העיתונאי ספנסר אקרמן ב-2021: "למדנו מהמלחמה בטרור שפתרונות ביטחוניים לבעיות פוליטיות נידונו לכישלון, הם נידונו להחמיר את הבעיות הפוליטיות האלה." ברנדן סימס מאוניברסיטת קיימברידג'  מגנה בספרו האחרון,The Return of the Great Powers,  את "העלות העצומה והכישלון העגום של ‘המלחמה בטרור’."

השיפוטים הגורפים האלה שגויים.

הם מושפעים במידה רבה מהחוויה האמריקאית בעיראק ובאפגניסטן, כמעט כאילו "המלחמה העולמית בטרור"  הייתה פשוט שם נוסף למלחמות האלה. למעשה, מאזן הכישלונות בעיראק ובאפגניסטן עצמו מורכב הרבה יותר. אך חשוב מכך, "המלחמה בטרור" אכן הייתה "עולמית", ולא התמקדה רק בשתי המדינות האלה. והיא הייתה מלחמה לא רק במובן הקינטי, אלא גם במובן שגייסה קשת מלאה של משאבים של ארצות הברית ושל ממשלות בעלות בריתה לצורך זיהוי ותקיפה של ארגונים זדוניים ושל מערכי התמיכה שלהם בחו"ל, בטרם יוכלו לתקוף ביעילות אינטרסים אמריקאיים ושל בעלות הברית. והמלחמה הזאת, המלחמה העולמית האמיתית בטרור במלוא היקפה, הייתה הצלחה יוצאת דופן, על אף עיראק ואפגניסטן.

מה שלא קרה

נתחיל במובן מאליו. בסתיו 2001 – כלומר, בזמן אמת לאחר מתקפות ה-11 בספטמבר אך לפני שהגיעה ההזדמנות לשיפוט בדיעבד – השאלה איזו זוועה עלולה להגיע כעת על ארצות הברית קיבלה דחיפות שלא נראתה מאז התוצאות של המתקפה היפנית על פרל הארבור 60 שנה קודם לכן. המזימה המרהיבה של אוסמה בן לאדן הצליחה לא רק להרוס את מגדלי התאומים של מרכז הסחר העולמי ולהכות בפנטגון, אלא גם במטרה הכללית והעמוקה יותר שלה: היא הטילה אימה.

מה יעשו מבצעיה בשלב הבא? הייתה זו שאלה שהתשובה עליה לא הייתה ידועה הן לפקידי הממשלה הן לאמריקאים מן השורה. היה אפשר לשער – ואכן שיערו. האם פצצות יתפוצצו במרכזי הערים בניו יורק, בוושינגטון ובערים גדולות אחרות? ומה לגבי פצצה מלוכלכת שתייצר ענן של פסולת רדיואקטיבית? ומה לגבי נשק גרעיני של ממש שהגיע לידיים הלא נכונות? האם מחלקות שהידים עתידיים ייצאו למתקפות עירוניות רחבות היקף? האם ייעשה שימוש בנשק כימי ברכבת התחתית, כמו במתקפת הסארין ב-1995 בטוקיו? אנתרקס באבקה ממקור לא ידוע כבר גבה חיים באמצעות הדואר; האם מתקפת אירוסול רחבת היקף תהיה הדבר הבא? האם מאגרי המים ואספקת המזון עומדים להיות מורעלים? האם מטוסים נוספים יהפכו לפצצות דלק-אוויר?

התשובה לכל החששות האלה התבררה כשלילית, אך לא מחוסר שאיפה או מאמץ מצד הטרוריסטים. בעקבות 11 בספטמבר, מחבלי ג'יאהד שעברו הכשרה בחו"ל או הושפעו מרעיונות מחו"ל ניסו לבצע מתקפות התאבדות או חבלה רבות. בין הפעילים הבודדים היו "מחבל הנעליים" לעתיד ריצ'רד ריד, מתכנן פיגוע הפצצה המלוכלכת חוסה פדייה (שעבר אימונים עם אל-קאעדה), ו"מחבל התחתונים" לעתיד עומר פארוק עבדולמוטלב. מספר מזימות כוונו נגד תשתיות, ובהן גשר ברוקלין, מכלי דלק בנמל התעופה JFK ופיגוע באמצעות תיק גב עם פצצה בשעות העומס ברכבת התחתית של ניו יורק. גם בנייני משרדים פיננסיים היו יעד. קבוצה אחת תכננה מתקפה על פורט דיקס, ניו ג'רזי.

במקרים מסוימים, המתקפות התקרבו להצלחה קטלנית אך נכשלו בשל חוסר היכולת של מבצעיהן – פצצה שלא התפוצצה כראוי בטיימס סקוור, וכן כישלונות הפצצות בנעל ובתחתונים. אחרות אכן יצאו לפועל והיו קטלניות, כגון הפיגוע במרתון בוסטון ב-2013, שבו נהרגו שלושה ונפצעו מאות; מתקפה על בניין ממשלתי בסן ברנרדינו ב-2015, שבה שני חמושים הרגו 14 בני אדם; ומתקפת מועדון הלילה Pulse בפלורידה ב-2016, שבה חמוש אחד הרג 49 בני אדם. אולם אף אחת מהמתקפות המוצלחות האלה לא התקרבה מרחוק להיקף של 11 בספטמבר, ומבצעיהן לא הגיעו מחו"ל אלא היו ג'יהאדיסטים שעברו הקצנה עצמית על אדמת אמריקה, ממוצא צ'צ'ני, פקיסטני ואפגני.

על פי מאגר המידע של קרן ניו אמריקה, המתעדכן באופן שוטף, רק מתקפה קטלנית אחת בארצות הברית התבצעה בהכוונתו של ארגון ג'יהאדיסטי זר: הירי ב-2019 בבסיס חיל האוויר של הצי בפנסקולה, שבו נהרגו שלושה. לפי הספירה של ניו אמריקה, המספר הכולל של חיי אמריקאים שקופחו במתקפות טרור ג'יהאדיסטיות בארצות הברית מאז 11 בספטמבר עומד על מעט יותר מ-120 – בקושי 4 אחוזים ממספר ההרוגים הישירים ב-11 בספטמבר (לא כולל 19 החוטפים), שעמד על 2,977.

לכן, לפי המדד הרחב והחשוב ביותר, יש לשאול: אם זהו כישלון, כיצד הייתה נראית הצלחה?

בנוסף, מתקפות טרור ג'יהאדיסטיות רבות אחרות סוכלו על ידי הרשויות האמריקאיות, לעיתים קרובות בשיתוף פעולה עם ממשלות בעלות ברית. מאות בני אדם מרצים עונשי מאסר הקשורים למזימות האלה. מסמך עבודה של RAND משנת 2015 ניתח 150 מזימות טרור מוצלחות שסוכלו או יצאו לפועל, בין השנים 1995 ל-2012. הוא מצא שמבחינה סטטיסטית הסבירות שבשנים שלאחר 11 בספטמבר מזימות טרור יסוכלו הייתה גבוהה יותר בשש השנים שקדמו לו.

מדוע? פרטים רבים לעולם לא נדע. פעולות אלה היו ועודן פרי מאמצי סיכול טרור וסיכול ריגול המתבצעים בזירה הבינלאומית, בזירה הפנים-ארצית וברמה המקומית (לשכת המודיעין של משטרת ניו יורק היא הדוגמה הבולטת ביותר לאחרונה). צוותי המשימה המשותפים של ה־FBI  למאבק בטרור קיימים מאז הקמת המשרד האזורי הראשון מסוג זה, בניו יורק ב-1980. לאחר 11 בספטמבר, ה־FBI הרחיב באופן משמעותי את התוכנית, שפועלת בעצמה אך גם מקיימת קשרים עם רשויות אכיפת חוק פדרליות, מדינתיות ומקומיות אחרות. כיום יש בארה"ב כ-200 צוותי משימה משותפים למאבק בטרור, ובהם לפחות אחד בכל אחד מ-56 משרדי השטח של הלשכה. הגנה על ארצות הברית מפני מתקפת טרור היא "העדיפות מספר אחת" המוצהרת של הלשכה.

הקשחת המטרות

משאבים ניכרים הושקעו גם בהפיכת יעדי טרור פוטנציאליים לחסינים יותר מפגיעה. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא בדיקת הנוסעים בנמלי התעופה של מנהל אבטחת התחבורה של ארה"ב(TSA) , פרי חקיקה שהקונגרס העביר בנובמבר 2001. חוק אבטחת התעופה והתחבורה הפך את בדיקת הנוסעים בנמלי התעופה לפדרלית והחל בתהליך של חיוב חברות התעופה לדווח לממשלה על כל רשימות הנוסעים ואנשי הצוות, לרבות נתונים ביוגרפיים כגון מין ותאריך לידה.

ככל שההלם של 11 בספטמבר התפוגג במהלך השנים ספג מנהל האבטחה ביקורת על הנוהג האקראי שלו לבחור מדי פעם סבתא לבדיקה נוספת. אף על פי כן, נראה ש"תיאטרון האבטחה" שלעגו לו כל כך היה אמצעי הרתעה יעיל מפני ניסיונות להבריח כלי נשק למטוסים. הרבה לפני 11 בספטמבר, האמריקאים כבר שכחו במידה רבה עד כמה קל היה לעשות זאת בעבר, במהלך מאות חטיפות המטוסים ברחבי העולם מסוף שנות ה-60 ועד שנות ה-70.

חשבו למשל על תכנית הסוכנים הפדרליים האוויריים (Federal Air Marshals). מספר הסוכנים החמושים הסמויים המאבטחים טיסות גדל מכ-30 לפני 11 בספטמבר לכ־3,000 בשנים שחלפו מאז. מדי יום מאות טיסות בינלאומיות נכנסות לאמריקה עם חברות תעופה אמריקאיות, ולכן התוכנית מציבה בין סוכן אחד לארבעה בכל פעם בקווים (לרבות קווים פנימיים) שפקידים מגדירים כבעלי סיכון גבוה – או בתגובה למודיעין ספציפי על איום.

אין תיעוד ציבורי של סוכנים שסיכלו מזימה באוויר, אף שפורסמו דיווחים על סוכנים שטיפלו בנוסעים סוררים, ככל הנראה לרבות נסיבות שבהן הסיבה להתנהגות הסוררת לא הייתה ידועה בתחילה. אבל האם התוכנית יוצרת הרתעה, ייעודה העיקרי? קשה לומר, אבל האם האמריקאים ירגישו בטוחים יותר, ולמעשה יהיו בטוחים יותר, אם המחלקה לביטחון המולדת תודיע שהיא מפסיקה את התוכנית כדי להפנות את המשאבים למקום אחר? האם עלינו להפסיק לדרוש שדלתות תא הטייס יהיו מחוזקות נגד פתיחה קלה, בטענה שמאז 11 בספטמבר רק נוסעים שיכורים או משוגעים, ולא מחבלים, ניסו לפרוץ דרכן?

השאלות האלה רלוונטיות במיוחד משום שכל יוזמה למניעה או הרתעה מייצגת עלות אלטרנטיבית – אם אתה עושה דבר אחד, לא יישאר לך כסף לעשות דבר אחר. הקצאת המשאבים לא הייתה אקראית ולא הייתה חסרת היגיון, אלא הייתה תוצר של ניתוח סיכונים ושל שיקול דעת מצד פקידים שלוקחים את אחריותם ברצינות. העובדה שהם עלולים לטעות, ושהטעויות שלהם עשויות להתברר רק לאחר כישלון, אינה מצדיקה בשום פנים ואופן ביטול של רצינות מאמציהם.

מתקפת 11 בספטמבר הביאה גם לחקיקה שנועדה להרחיב את הסמכות הפדרלית לאתר ולשבש מזימות טרור. החוק הראשון שנחתם, בתוך שבועות מ-11 בספטמבר, היה חוק הפטריוט, אשר, בין היתר, הרחיב את כללי האזנות הסתר כך שיחולו על מספר מכשירים, ובכך הקל על מעקב אחר מתכנני פיגועים ולא אחר טלפונים ספציפיים. פקידי ממשל זקפו לזכות הכללים החדשים תפקיד מכריע בסיכול המתקפה על הרכבת התחתית של ניו יורק. חוק הפטריוט גם אפשר לרשויות אכיפת החוק בתוך ארצות הברית ולסוכנויות המודיעין האמריקאיות העוסקות במודיעין חוץ לחלוק מידע; פקידי ממשל זיהו כבר בשלב מוקדם את המחסום שהפריד בין המשימות של סוכנויות המאבק בטרור בחו"ל ובתוך המדינה כגורם מרכזי לכישלון באיתור המזימה של 11 בספטמבר.

השלב הבא היה חוק ביטחון המולדת משנת 2002, שיצר מחלקה חדשה בקבינט ושינה את המבנה של סוכנויות ביטחון רבות או מיזג אותן לתוכה. המחלקה הפכה גם למרכז לאיסוף מידע רלוונטי מה־FBI  ומסוכנויות המודיעין. בינתיים, חקירת ה"מה השתבש" של ועדת 11 בספטמבר הראויה להערכה הניבה שורה ארוכה של המלצות שיושמו בחקיקה מאוחרת יותר. ב-2004 הגיע ארגון מחדש משמעותי של מערך המודיעין, שיצר את תפקיד המתאם של מנהל המודיעין הלאומי וכן את המרכז הלאומי ללוחמה בטרור. רישיונות נהיגה נדרשו לעמוד בסטנדרטים פדרליים חדשים שנקבעו בחוק REAL ID משנת 2005. תעודות הזיהוי האלה, המספקות התאמה ודאית בין הנוסע הרשום בכרטיס לבין האדם העולה למטוס, היו החולייה האחרונה בידע המקיף של הממשלה על מי טס ולאן (ונדרשו שני עשורים עד שהמדינות עצמן יישמו את התוכנית במלואה). התהליך משלב כיום מערכות לזיהוי פנים, שלהן יתרון נוסף בדמות האצת בדיקות האבטחה בנמלי התעופה. ברוכים הבאים למה שסוכנויות הריגול האמריקאיות מכנות "מעקב טכני בכל מקום". הדבר מטריד רבים מהתומכים בחירויות האזרח. אך אם מתייחסים לכך פשוט כאמצעי ביטחוני, הנוכחות בכל מקום מספקת רמה חדשה של הרתעה.

כפי שציין אייב גרינוולד על פני מגזין זה לפני 15 שנה, במלוא עשר שנים ל-11 בספטמבר, עשור ללא מתקפה דומה על המולדת היה צריך להיחשב הישג משמעותי. בעת כתיבת שורות אלה, המאזן עומד על רבע מאה. אין דרך לחזות מה יקרה בשנים או אפילו בימים הקרובים, ואם כישלון בהיקף של 11 בספטמבר נמצא בעתיד שלנו, הרי שזה יהיה אכן דבר רע מאוד – אבל הוא לא יבטל את 25 שנות המניעה שהאמריקאים חוו עד 2026.

העברת המאבק אל המחבלים

מעבר לאמצעי ההגנה על המולדת מהסוג שנדון לעיל, הנחת יסוד מרכזית של המלחמה העולמית בטרור  הייתה שהעברת המאבק אל ארגוני הטרור במקומות שבהם התבססו תפחית את יכולתם לפגוע באמריקאים בבית ובאינטרסים של ארצות הברית בחו"ל. שוב, נתחיל מהיסודות: עוד לפני 11 בספטמבר, לארצות הברית הייתה היכולת לזהות ולתקוף את אויביה, החל ממבצעי רצח עם ביוגוסלביה לשעבר ועד לג'יהאדיסטים. אבל עשיית הדבר לא הייתה בהכרח קלה, והנכונות לעשות זאת לעיתים קרובות הייתה חסרה.

בעקבות הפיגוע במרכז הסחר העולמי ב-1993 והחשיפה של הקשר הישיר שלו לסוג חדש של רדיקליזם אסלאמי, ה־ FBI הוביל חקירה שהביאה להגשת כתבי אישום פליליים ולגזרי דין ממושכים בכלא נגד הקושרים, ולאחר מכן למרדף בינלאומי אחר מנהיג הפיגוע, רמזי יוסף. בוושינגטון ובמקומות אחרים פרץ ויכוח מדיניות בשאלה האם מודל "אכיפת החוק" הזה הולם למתקפות טרור, או שמא הסכנה החדשה דרשה גישה חדשה. ב-1995, הרשויות בפקיסטן, שפעלו בשיתוף עם ה־FBI וה־CIA את יוסף והעבירו אותו לארצות הברית, שם הועמד למשפט והורשע – ניצחון זמני למודל ה"אכיפת החוק" השאנן.

ארצות הברית לא עשתה כל ניסיון לפגוע בג'יהאדיסטים בחו"ל עד למתקפות הקטלניות של אל-קאעדה על שגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה באוגוסט 1998. מאוחר יותר באותו חודש ניסו פקידים אמריקאים לאתר ולהרוג את ראש הארגון, אוסמה בן לאדן. מתקפת טילי טומהוק על מחנות אימונים של אל-קאעדה באפגניסטן החטיאה אותו, לפי הדיווחים, בכמה שעות. ממשל קלינטון, קבעה ועדת 11 בספטמבר, קיבל הזדמנויות רבות אחרות לנסות להרוג את בן לאדן – אולם כולן היו "לא ודאיות" ונשאו "סיכונים גבוהים". הוועדה מצאה "שום ראיה מהימנה לכך שלממשלת ארצות הברית היה מודיעין בר-פעולה שהיה יכול למנוע את מתקפת 11 בספטמבר."

המסקנה הדו-מפלגתית המלומדת אך השנויה במחלוקת הזו פטרה את הנשיא בוש מאחריות בתשעת החודשים הראשונים לכהונתו – ואת הנשיא קלינטון מאחריות לשבע שנים של תגובה מאופקת בעקבות הפיגוע במרכז הסחר העולמי. סירובו להתמקד באיום נמשך לאורך כל הקדנציה השנייה שלו – אף שעוד בתחילתה, והרבה לפני הפיגועים בשגרירויות, הבין ה־CIA היטב את הסכנה שהיווה שבן לאדן. סיפור הקדנציה השנייה של קלינטון היה סיפור של הזדמנויות מרובות שהוחמצו לחסל את בן לאדן ושל ניסיון אחד שלא צלח. כמובן, אי אפשר לטעון שלכידתו או הריגתו של בן לאדן הייתה מונעת את 11 בספטמבר, אבל הקביעה הסתמית של הוועדה שלפיה שום "מודיעין בר-פעולה" שהיה בידי ממשלת ארצות הברית "לא יכול היה למנוע" אותו היא ספקולציה היפותטית של חוכמה שלאחר מעשה, הממעיטה בחשיבותה של האמביוולנטיות שאין להכחישה של ממשל קלינטון בשאלה עד כמה להרחיק לכת כדי לעשות זאת.

הנה היפותזה נוספת: אילו הייתה לנו באותה תקופה טכנולוגיית התקיפה באמצעות כטב"מים הקיימת כיום, בזמן הופעתו של בן לאדן, במיוחד לאחר מתקפות השגרירויות אך לפני 11 בספטמבר, האם קלינטון היה מנסה יותר? לדעתי התשובה היא לא, משום שמאבק רציני במחבלים ג'יהאדיסטים בחו"ל דרש את שינוי הפרדיגמה שהביא עמו 11 בספטמבר.

שינוי זה הוליד את המלחמה העולמית בטרור בצורה של התקפה. כתב האמנה שלה היה האישור לשימוש בכוח צבאי, שהקונגרס העביר שלושה ימים לאחר 11 בספטמבר ובוש חתם עליו לחוק ארבעה ימים לאחר מכן. הוא העניק לנשיא סמכות "להשתמש בכל הכוח הדרוש והראוי נגד אותן מדינות, ארגונים או אנשים שהוא קובע כי תכננו, אישרו, ביצעו או סייעו" למתקפת 11 בספטמבר "או העניקו מחסה לארגונים או לאנשים כאלה." החוק לא כלל תאריך תפוגה לסמכות זו, וכל נשיא מאז הסתמך עליה. הרשות המבצעת הפעילה אותה לצורך תקיפות אוויריות ופעולות צבאיות נגד ג'יהאדיסטים באפגניסטן, ג'יבוטי, עיראק, לוב, פקיסטן, סומליה, סוריה ותימן, וכן לצורך "תמיכה" במאמצי לוחמה בטרור במדינות שותפות, מהמזרח התיכון ועד אפריקה והפיליפינים.

השימוש המשמעותי הראשון בה היה במבצע הצבאי האמריקאי ובמבצע הפרה-צבאי ש־CIA  להפלת ממשלת הטליבאן באפגניסטן. בנאומו לקונגרס ב-20 בספטמבר 2001 הציב בוש אולטימטום בפני שליטי אפגניסטן האסלאמיסטים הרדיקליים: סגרו את אל-קאעדה והסגירו אותה, או "גורלכם יהיה זהה". כאשר הטליבאן סירב, הוא למעשה הודה בתפקידו במתקפות בכך שהעניק מחסה וממשיך להעניק מחסה למתכנני 11 בספטמבר. המערכה האמריקאית הפילה במהירות את הממשלה, פיזרה את הטליבאן ואת אל-קאעדה לאזורים מרוחקים במדינה ומעבר לגבול, אל צפון-מערב פקיסטן שהיה ברובו נטול חוק.

יכולתו של צבא ארה"ב לבצע משימה כזאת נודעה אז אך מעט. העליונות של העוצמה הצבאית האמריקאית הייתה מובנת היטב, במיוחד לאחר שהוכחנו ב-1999 שאנחנו יכולים לעצור רצח עם בקוסובו באמצעות הפעלה מושכלת של כוח אווירי. אף על פי כן, הקריסה המהירה של הטליבאן הייתה חידוש לרבים.

מערך הכישורים שכבר עמד לרשותנו בזמן אפגניסטן ב-2001 ימשיך להתפתח במהלך השנים שלאחר מכן של המלחמה בטרור. נקודות השיא הבולטות עד כה – ואין כל אינדיקציה לכך שהן מייצגות את שיא היכולת האמריקאית האפשרית – היו השמדת אתר הגרעין פורדו באיראן ב-2025, הפשיטה בוונצואלה שבה נתפס שליטה, ניקולס מדורו, והעליונות הצבאית המוחלטת על איראן במלחמה של 2026 (התערבות שהשלכותיה הגיאופוליטיות עוד מתבררות). הצבא האמריקאי טוב מאוד במה שהוא עושה, וסיבה משמעותית לכך היא הניסיון שנצבר בלחימה במלחמה העולמית בטרור.

במה אנחנו טובים

שני האמצעים המרכזיים לפגיעה בג'יהאדיסטים בחו"ל היו (ועודם) תקיפות באמצעות כטב"מים או מהאוויר, ופשיטות של כוחות למבצעים מיוחדים. כמו צוותי המשימה של ה־FBI למאבק בטרור, גם פיקוד המבצעים המיוחדים המשותף של הצבא (JSOC) קדם ל-11 בספטמבר, אך זכה לתנופה עצומה בעקבותיו. מלחמת עיראק הייתה כור ההיתוך שלו. במהלך השלב הקשה ביותר של המלחמה, 2004–2006, פיקד עליו הגנרל סטנלי מקריסטל. הוא הבין שעל אף היכולות הגבוהות, חסרו חבריו את הכישורים הדרושים לגבור על עלייתו של אל-קאעדה בעיראק. מקריסטל יצא לתוכנית חירום לשינוי דרכי הפעולה של פיקוד המבצעים כדי להתמודד עם האתגר. הוא הצליח בכך במקביל ל"תגבור" הכוחות של הנשיא בוש בעיראק בשנים 2007–2008 ול"התעוררות אנבר", שבה השייח'ים הסונים העבירו את אהדתם מן המורדים הקנאים לארצות הברית. הניסיון העיראקי – תפנית שלמעשה ניצחה את המלחמה עבור ארצות הברית אך מעולם לא הוכרה ככזו – יצר עד 2009 יציבות מספקת שאפשרה לנשיא ברק אובמה לממש את התנגדותו למלחמה מלכתחילה באמצעות סיום הנוכחות הצבאית האמריקאית שם ב-2011.

למרבה הצער, אובמה טעה טעות קשה בכל הנוגע ליורשו המתהווה של אל־קעאדה העיראקי, הלא היא המדינה האסלאמית. מלחמת האזרחים שפרצה בסוריה ב-2011 היוותה מגנט ללוחמים זרים ג'יהאדיסטים נגד משטר אסד, ורבים מהם איחדו את נאמנויותיהם תחת מייסד המדינה האסלאמית, אבו בכר אל-בגדאדי. אפילו בינואר 2014 זלזל אובמה במדינה האסלאמית כ"מועדון נוער" בהשוואה לאל-קאעדה של בן לאדן – אפילו בשעה שדגליה השחורים לגמרי התרוממו מעל שטחים נרחבים בסוריה ובעיראק, לרבות העיר האסטרטגית מוסול, שנפלה פחות משישה חודשים לאחר הערת האגב הזו של אובמה. מעשי הזוועה של הח'ליפות שזה עתה הוכרזה היו חסרי גבולות, מעריפות ראשים ועבדות מין ועד רצח העם נגד היזידים בעיראק.

הצורך להשמיד את המדינה האסלאמית היה ברור. אך האתגר היה גדול יותר בשל הנסיגה המיותרת של אובמה מעיראק ולאחר מכן בשל חוסר רצונו לספק משאבים הולמים כדי לעמוד בהתחייבותו החדשה "להחליש ולהשמיד" את הח'ליפות.

באיטיות מכאיבה, התגברו פריסות כוחות המבצעים המיוחדים האמריקאיים, הפעם כדי להוביל כוחות של צבא עיראק ושל הכורדים בעלי בריתם בדחיקת המדינה האסלאמית לאחור. הדבר הגיע לשיאו בלחימה עירונית להשבת מוסול, בית אחר בית, ב-2017. זה היה מודל ה"בידי, יחד עם ובאמצעות" של הצבא האמריקאי, שקודם לראשונה בשנות ה-90, בפעולה. נלחמנו באויב בשותפות עם כוחות מקומיים, כאשר לוחמי המבצעים המיוחדים האמריקאיים בשטח ניהלו למעשה את המערכה והכוונו את הכוח האווירי כתמיכה. הגישה הפכה לפרדיגמה לפעולות קרקע במלחמה העולמית בטרור. הרעיון היה שכוחות אמריקאיים גדולים על הקרקע יהיו מיותרים אם יהיו כוחות מקומיים שעברו הכשרה מתאימה ומונהגים כראוי. בסופו של דבר הניצחון על המדינה האסלאמית היה בעיקרו תוצר של התושייה והיעילות של כוחות המבצעים המיוחדים האמריקאיים ביישום המודל.

אפגניסטן הייתה אף היא שדה ניסויים. תפקידם של אנשי פיקוד המבצעים והכוחות הפרה-צבאיים של ה־CIA  התפתח במהלך שני עשורים מההצלחות הראשוניות על גבי סוסים, שמהם הכווינו תקיפות אוויריות מדויקות באוקטובר 2001, ועד לתפקיד מרכזי בסיוע לצבא האפגני לעמוד בפני הטליבן שהתארגן מחדש במרחק. פיקוד המבצעים פיתח התמחות באיתור ובהריגה או בלכידה של "מטרות בעלות ערך גבוה" – מנהיגי אל-קאעדה והטליבאן. פשיטות של כוחות המבצעים המיוחדים ב-2008, למשל, פגעו ב-550 מטרות והרגו כ-1,000 בני אדם. לזכותו של אובמה ייאמר שהוא ראה ערך רב ביכולות פיקוד המבצעים הסתמך עליהן אפילו יותר מבוש. אל-בגדאדי מצא את מותו בפשיטה בתקופת טראמפ בסוריה ב-2019. הוא התפוצץ חגורת נפץ והרג בכך גם שני ילדים שהיו עמו.

הנשיא טראמפ, בכהונתו הראשונה, רצה לצאת מאפגניסטן אך שוכנע שלא לעשות זאת. למרבה הצער, הנשיא ביידן לא היה ניתן לשכנוע כזה. לוח הזמנים הנוקשה שלו הוליד את המחזה המחריד, המיותר והקטלני של הנסיגה הכאוטית של הכוחות האמריקאיים באוגוסט 2021. יש לשים לב לכך שבאפגניסטן ובעיראק כאחד, הכישלונות בבלימת תחייתן של מדינות החסות הטרוריסטיות היו תוצר לא של חוסר יעילות צבאית אלא של החלטות פוליטיות שקיבל המפקד העליון, נשיא ארצות הברית. וההצלחות הצבאיות והפוליטיות שהשיגה ארצות הברית ברבע המאה האחרונה דרשו מנהיגות אמריקאית אמיצה תחת לחץ קיצוני, שאותה סיפקה ארצות הברית בימי בוש במהלך תגבור הכוחות בעיראק ובימי אובמה לאחר ההכרה המאוחרת שלו באיום המדינה האסלאמית.

הפיליפינים, בניגוד לאפגניסטן, מספקים דוגמה לפעולות צבאיות יעילות שהסתיימו היטב. החל משנות ה-90, כמה קבוצות בדלניות אסלאמיסטיות ניהלו התקוממות נחושה בדרום הפיליפינים, שכללה חטיפות, הפצצות ועריפות ראשים. כוח המשימה המשותף למבצעים מיוחדים בפיליפינים פרס 500–600 אנשי צוות בין 2002 ל-2017. גם קציני הכוחות הפרה-צבאיים של ה CIA הצטרפו. מאמצי הלוחמה בהתקוממות של הכוחות הפיליפיניים, בסיוע האמריקאים – "בידי, יחד עם ובאמצעות" – הגיעו לשיאם ב-2017 בקרב בן חמישה חודשים במראווי, שחיסל את הג'יהאדיסטים למעט שרידים מקומיים.

ואי אפשר בלי להזכיר את פשיטת המבצעים המיוחדים הגדולה ביותר בכל הזמנים, שתוכננה בשיתוף פעולה הדוק עם ה־CIA. במאי 2011 נכנס צוות שש של יחידת אריות הים של הצי למתחם מוקף חומה באבוטאבאד, פקיסטן, והרג את אוסמה בן לאדן. הפשיטה הזאת, כמו רבות אחרות, הניבה גם מאגר מודיעיני משמעותי, ובכלל זה מכתבים המקוננים על שקיעתו של אל-קאעדה בשנים האחרונות – וכן את אוסף סרטוני הפורנו האישי של בן לאדן, שבתורו הוליד את הכותרת הנפלאה ביותר של העמוד הראשון של הניו יורק פוסט מאז ומעולם: OSAMA BIN WANKIN’ (מילולית: אוסמה בִּן מאונן).

במקרים מסוימים, הפוטנציאל לאיסוף מודיעין הנובע מחיסול מטרה בעלת ערך גבוה באמצעות פשיטה מצדיק את הסיכון הגדול יותר הכרוך במבצע של פיקוד המבצעים. במקרים אחרים, סילוקו של אויב מהלוח הוא גמול מספיק כשלעצמו כדי להצדיק תקיפה באמצעות כטב"ם או מהאוויר. תקיפה אווירית ב-2006, שעליה הורו כוחות המבצעים המיוחדים, חיסלה את אבו מוסעב א-זרקאווי, ראש אל-קאעדה בעיראק. קאסם סולימאני, ראש כוח קודס, הזרוע של משמרות המהפכה האסלאמית של איראן שפעלה מחוץ למדינה, מצא את מותו בתקיפת כטב"ם בעיראק ב-2020.

תקיפות ממוקדות באמצעות כטב"מים ומהאוויר הגיעו לאלפים באפגניסטן ולמאות בפקיסטן, בתימן ובסומליה. אף על פי שב-2013 זקף אובמה לזכותו לזכותו את הפחתת ההסתמכות האמריקאית על הרג ממוקד באמצעות כטב"מים, במהלך כהונתו הראשונה הביא את מספר התקיפות לשיאו ב-2010. בתקופת כהונתו הרגה או לכדה ארצות הברית 45 מנהיגים ג'יהאדיסטים מאל-קאעדה, מהמדינה האסלאמית ומאל-שבאב במזרח אפריקה. נראה שהדבר מעיד על חיוניותם של כטב"מים ושל הרג ממוקד לנשיאים במסגרת התוכנית הכוללת להגנה על המדינה.

ארצות הברית איבדה כ-660 אנשי כוחות המבצעים המיוחדים במהלך הלחימה במלחמה הגלובלית בטרור. יותר ממחציתם נהרגו באפגניסטן, כאשר עיראק אחראית לכאחד מכל חמישה. זירות אחרות של המלחמה עולמית בטרור  גבו בסך הכול כ-90. המספר הוא מעט פחות מ-10 אחוזים מכלל אנשי השירות האמריקאים שנהרגו ברבע המאה האחרונה, כולל בעיראק ובאפגניסטן. יש להוסיף עוד כ-140 הרוגים מקרב הכוחות הפרה-צבאיים של ה־CIA, שמטבע הדברים המידע הזמין עליהם דליל יותר.

האם הייתה זו הצלחה? באפגניסטן, כן – עד הבריחה הקטסטרופלית של ביידן, שהשליכה את ההצלחה לפח. השירות באפגניסטן היה רחוק מלהיות קל, אך המספר הכולל של מקרי המוות בקרב לוחמים אמריקאים שם מ-2020 ועד הנסיגה הכאוטית עצמה, שבמהלכה איבדו 13 אנשי שירות את חייהם בפיגוע התאבדות, היה ארבעה. המספר היה פחות מ-20 בכל אחת מהשנים 2017, 2018 ו-2019. אילו זו הייתה באמת "מלחמה לנצח", כפי שמבקריה החלו לכנותה בבוז, עד 2021 היא הייתה "מלחמה" רק במובן של מבצע תמיכה שהעניק לכוחות האפגניים את עמוד השדרה הדרוש להם כדי להחזיק את הטליבאן במרחק.

בעיראק, עלייתה של המדינה האסלאמית לאחר שהצלחנו לדכא את הכאוס שלאחר סדאם נחשבה לכישלון של ערנות, והשמדתה נחשבה להצלחה. ראוי לציין שעיראק אינה עוד מקור לדאגות ביטחוניות מחוץ לגבולותיה. וזכרו שעיראק ככל הנראה שמשנת 1969 ואילך, לאחר שסדאם חוסיין תפס את השלטון, הייתה עיראק גדולת המערערות על היציבות העולמית.

אילו סדאם חוסיין היה נותר ללא הפרעה, האם עיראק הייתה שלווה כפי שהיא כיום? האם סדאם היה מרסן את העלייה העולמית של רדיקליזם בסגנון המדינה האסלאמית, או שהיה נותן לו לגיטימציה ומסייע לו להתפתח? רוב המשקיפים מציינים שכוח המשיכה של ארגוני טרור עולה עם הצלחתם (למשל, 11 בספטמבר והכרזת הח'ליפות של המדינה האסלאמית) ויורד עם הזמן בעקבות מפלות, כגון תבוסת המדינה האסלאמית. כפי שמציינים חוקרים מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון במחקר מ-2022, "גם דאעש וגם אל-קאעדה – שני המותגים של הג'יהאדיזם העולמי – נחלשו באופן חמור. שניהם ספגו מכות משתקות למנהיגות שלהם, ונראה כי לאף אחד מהם אין עוד המעמד, כוח האדם, השליטה הטריטוריאלית והיכולת לפעול בקנה מידה עולמי שהיו להם בשיאם." מזימות בינלאומיות רחבות היקף – הפיגועים בפריז ב-2015, למשל – נדמה שנדחקו לאחור לטובת מאמצי ג'יהאדיזם מקומיים לגייס גורמי "זאב בודד" מקומיים. ניסיונות גדולים יותר בדרך כלל מסוכלים. זהו שיפור.

כלי המלחמה העולמית בטרור

מאז ראשיתה, המלחמה העולמית בטרור הייתה נתונה לביקורות גדולות וקטנות, החל מטקטיקות ועד לתפיסה הכוללת. מאז השימוש הראשון בהם במלחמה בטרור, תקיפות באמצעות כטב"מים ספגו ביקורת חריפה. היו שהביעו דאגה בנוגע לנפגעים אזרחיים, וזו סוגיה לגיטימית ככל שמדובר בכך שכוונה נגד אזרחים היא מעשה פסול מבחינה מוסרית ובלתי חוקי. אך שום תקיפה אמריקאית באמצעות כטב"ם אינה יוצאת לפועל ללא הערכת הסיכונים לאזרחים. אנקדוטות רבות מתארות תקיפות שבוטלו משום שאזרחים היו קרובים מדי למטרה. למרבה הצער, מותם של אזרחים כ"נזק אגבי" היה תמיד מרכיב במלחמה, והוא ייפסק רק כאשר השימוש בכוח לא יהיה עוד נחוץ כמכשיר של מדיניות לאומית.

כטב"מים מדויקים להפליא, הרבה יותר מטילי השיוט ששוגרו לעבר בן לאדן. נכון, תקיפות באמצעות כטב"מים מכעיסות את מי שנמצאים בקרבתן. היו שטענו שתקיפות באמצעות כטב"מים יזעיקו גל של מגויסים חדשים המחויבים לטרור ג'יהאדיסטי. גל כזה לא הגיע. תנועות ג'יהאדיסטיות באפריקה גדלו בשנים האחרונות, אך שאיפותיהן נוגעות רק בעקיפין לתקיפת אזרחים אמריקאים או אינטרסים אמריקאיים. האג'נדות שלהן מתמקדות בעיקר בעניינים מקומיים.

יש גם מי שהטילו ספק ביעילות הכוללת של כטב"מים ושל הרג ממוקד. המבקרים מכירים בכך שמבצעים כאלה פוגעים ביעילות במטרותיהם, ובמקרה של כטב"מים, גם ללא סיכון לאנשי צבא אמריקאים. אבל האם החברים זוטרים בארגוני טרור לא פשוט יתפסו את מקומם של הממונים עליהם שחוסלו, בין אם מתו בתקיפת כטב"ם ובין אם בפשיטה? בהחלט, אבל כפי שמסמכים שנתפסו חשפו, השיבושים יצרו קושי וחיכוך בארגונים ג'יהאדיסטיים, כפי שמתארים מנהיגיהם עצמם.

עלינו לזכור גם את הממד המוסרי של הרג ממוקד בעת מלחמה. הבה לא נייפה את הדברים. כפי שאמר מפקד פיקוד המרכז של ארה"ב ומזכיר ההגנה לעתיד ג'יימס מאטיס, כשדיבר אל חיילי המארינס שלו בתחילת מלחמת עיראק: "יש כמה בני זונות בעולם שפשוט צריך לירות בהם." זה נכון, והסיבה לכך במקרה של הג'יהאדיסטים היא שהם מרושעים ומתכוונים לעשות מעשים מרושעים.

ברמה רחבה יותר, היו כאלה, כמו בז'ז'ינסקי, שהתנגדו כבר בשלב מוקדם בעצם הרעיון של "מלחמה בטרור" או בהגדרה של "מלחמה עולמית בטרור" למה שצפוי לארצות הברית לאחר 11 בספטמבר. הזמן הוכיח שהם טעו. כמובן, אומה אינה צריכה לצאת למלחמה נגד טקטיקה מתוך ציפייה לרסק אותה מפני שהיא אמצעי המדיניות המועדף על ארגוני אויביה, במיוחד כאשר הטרור הוא כל מה שיש להם. אבל אפשר לצאת למלחמה נגד מי שמתכננים ומבצעים טרור ונגד מי שנותנים להם מחסה ומממנים אותם. אפשר להעביר את הסכסוך המזוין אליהם, למקום שבו הם נמצאים. זה מה שארצות הברית עשתה במשך 25 שנה, במלחמה בטרוריסטים, עם יותר הצלחות מכישלונות, למעט הטרגדיה של אפגניסטן תחת ביידן.

עצירת צינור הכסף

למלחמה העולמית בטרור היו שני מרכיבים מרכזיים נוספים, אחד בתחום הכלכלי ואחד בתחום הדיפלומטי. המאבק האמריקאי בהובלת ארצות הברית במימון הטרור היה אחד ההישגים הבולטים מאז 11 בספטמבר. אם כסף הוא חלב האם של הפוליטיקה, הדבר נכון לא פחות לגבי האמצעים לקידום פוליטיקה ג'יהאדיסטית באמצעות טרור.

העיקרון הבסיסי היה לקטוע את זרימת הכספים לפני שהכסף יוכל להגיע למקום שאליו מעוניינים שולחי הכספים הג'יהאדיסטים שיגיע. נקודות שונות בזרימת הכסף מציעות הזדמנויות שונות לשיבוש. דוגמה אחת, כמעט משעשעת, מ-2016, כאשר המלחמה במדינה האסלאמית צברה תאוצה: תקיפות אוויריות אמריקאיות השמידו יותר מ-500 מיליון דולר במזומן פיזי במרכזי חלוקה של המדינה האסלאמית, שבהם השטרות המתינו לתשלום עבור הוצאות שונות, לרבות משכורות ללוחמים.

עם זאת, תהליך השיבוש הוא בדרך כלל פחות קינטי, כאשר משרד האוצר האמריקאי ממלא את התפקיד המרכזי. חוק משנות ה-90 העניק לשר החוץ סמכות להעניק לגורמים עוינים את המעמד של "ארגון טרור זר", ובכך להכפיף אותם לסנקציות. צו נשיאותי מהיר של הנשיא בוש לאחר 11 בספטמבר העניק למשרד האוצר סמכות להכניס גורמים מסוימים תחת הגדרה מיוחדת של "טרוריסטים עולמיים" והרחיב באופן משמעותי את היקף הסנקציות הזמינות. לאחר הגדרה כזו המשרד לפיקוח על נכסים זרים של משרד האוצר יכול להקפיא נכסים, לשלול מהגורמים שהוגדרו גישה למערכת הבנקאות הבינלאומית, ולאסור עסקאות עם אזרחים ועם ישויות אמריקאיות, מעסקים ועד ארגונים לא-ממשלתיים. בעוד שלפני 11 בספטמבר הכסף זרם באופן חופשי באופן מדאיג, כיום ג'יהאדיסטים ותומכיהם צריכים להתאמץ הרבה יותר כדי לממן את פעילותם. מספר הגורמים שהוגדרו ככאלה גדל מכמה מאות שנים ספורות לאחר 11 בספטמבר ליותר מ-900 באמצע שנות ה-2010 וליותר מ-3,000 כיום.

ב-2004 הודיע משרד האוצר על הקמת המשרד לטרור ולמודיעין פיננסי שלו, כמרכז מאוחד לפעילויותיו ולקשריו עם סוכנויות ממשלתיות אחרות, לרבות משרד המשפטים, ה־FBI, רשות המסים וסוכנויות המודיעין.

ארצות הברית גם גייסה בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים במגזר הפרטי למאבק בטרור ובפשעים אחרים. דרישה אחת כזאת נקראת "הכר את הלקוח שלך "(Know Your Customer) תוכנית למאבק בהלבנת הון שקדמה ל-11 בספטמבר אך שופרה לאחריו. על הבנקים להוכיח שעשו את הנדרש כדי שתהיה להם "אמונה סבירה" בכך שהלקוחות שלהם הם מי שהם טוענים שהם. עליהם גם להעריך את הסיכון הפוטנציאלי הנשקף מלקוח ולפקח אחר עסקאות חשודות. להם ולמוסדות אחרים יש תמריץ חזק – מעין ביטוח מפני תביעה אזרחית נגדם – להגיש דיווחים על פעילות חשודה בנוגע לכל דבר שהם נתקלים בו לרשת אכיפת הפשעים הפיננסיים או ל־FinCEN, זרוע נוספת של האגף לטרור ולמודיעין פיננסי במשרד האוצר. הנקודה המרכזית היא שלכל בנק יש קצין ציות שאחראי על הגרסה הבנקאית והפקידותית של "אם ראית משהו, תגיד". אנשים רבים שהורשעו בסיוע למזימות טרור עמדו גם בפני אישומים של הונאת בנק או הונאת העברה בנקאית.

ארצות הברית לא התמקדה רק בגבולותיה שלה, אלא גם פעלה בזירה הבינלאומית כדי להקים מערכת עולמית לזיהוי לקוחות בנקים ולמעקב אחר פעילות חשודה ולדיווח עליה. סנקציות גלובליות תרמו גם הן ללחץ על כספי המדינה האסלאמית.

כמו במקרה של המאבק הבינלאומי במימון הטרור, כך גם המרכיב הקינטי של המלחמה בטרור כלל שותפים בינלאומיים ודיפלומטיה, וכך גם איסוף מודיעין נגד טרור. תפקידה המוביל של ארצות הברית בפוליטיקה הבינלאומית דרש זה מכבר את תמיכתם של בעלי ברית ושל שותפים אחרים. כצפוי, מתקפת 11 בספטמבר הייתה נקודת מפנה.

לפני 11 בספטמבר, ערב הסעודית, אף שהייתה בעצמה סונית מבחינה דתית באופן קונבנציונלי וממלכה אוטוריטרית ודכאנית מאין כמותה, הייתה גם מממנת משמעותית של אידיאולוגיה אסלאמיסטית רדיקלית – סלפיזם או הגרסה הווהאבית שלו. אין ספק שכמה מבני בית סעוד היו מאמינים אמיתיים בג'יהאד טרוריסטי. אחרים כנראה הגיעו למסקנה שלפני 11 בספטמבר, מתן תמורה לרדיקלים יביא לפחות לחץ פנימי למהפכה שתתקין ח'ליפות בבית. בכל מקרה, ממשלת ערב הסעודית הוציאה מיליארדים על מדרסות שלימדו אסלאם רדיקלי ברחבי העולם. 15 מתוך 19 חוטפי המטוסים ב-11 בספטמבר היו אזרחים סעודים, וכך גם בן לאדן לפני שנשללה אזרחותו לאחר שגינה את אירוח הכוחות האמריקאיים של ערב הסעודית במהלך מלחמת המפרץ ב-1991 ולאחריה, שנועדה לגרש את סדאם חוסיין מכוויית. האמביוולנטיות הסעודית נמשכה לאחר 11 בספטמבר, אפילו כאשר ארצות הברית הגבירה את הלחץ הדיפלומטי על ריאד לפעול נגד זרימת הכספים מהממלכה לאל-קאעדה. לאחר מכן, סדרה של פיגועי התאבדות של אל-קאעדה בתוך ערב הסעודית בין 2003 ל-2006 יצרה תחושת דחיפות גדולה יותר. בעקבות זאת הגיעו קיצוצים משמעותיים במימון מדרסות בחו"ל.

ערב הסעודית, שהייתה מודעת היטב לאיום שנשקף לה מהרדיקליזם שאותו סייעה לקדם, הייתה מודעת היטב גם לסכנה גדולה יותר שעלתה לזירה ב-1979: איראן. השיעה של איראן רואה באסלאם הסוני טעות ובמדינות המפרץ המאמצות אותו יריבות המבקשות לסכל את איראן. מסיבות שונות אך לא פחות עמוקות, איראן המהפכנית נשבעה זה מכבר למחוק את ישראל מהמפה. ישראל, מצדה, מעולם לא תמכה בכך שארצות הברית תצא למלחמה כדי להפיל את סדאם חוסיין; היא ראתה באיראן את הבעיה הגדולה יותר. השקפה זו התלכדה עם ההשקפה הסעודית, ולפי דיווחים שונים הובילה לפיתוח דיאלוג ביטחוני ומודיעיני בין ישראל לערב הסעודית.

חילופי הדברים האלה התגברו לאחר מלחמת לבנון השנייה ב-2006 והתעצמו עוד יותר סביב 2009–2010. ראש המוסד נפגש שוב ושוב עם עמיתיו הסעודים. האיראנים, מצדם, היו מודעים למערכת היחסים המתפתחת הזאת, והם שנאו אותה. ב-2011 הודיע משרד המשפטים כי חשף מזימה איראנית להתנקש בשגריר סעודיה בארצות הברית, עאדל אל-ג'ובייר, באמצעות פיצוץ פצצה במסעדה בג'ורג'טאון שבה נהג לבקר. אבל – למה דווקא הוא? נראה סביר שהוא מילא תפקיד גדול במיוחד בפיתוח קשרים חשאיים חזקים יותר בין ערב הסעודית לישראל, שעליהם דווח מעט באותה תקופה.

בכל מקרה, התפיסה של מקור האיום הטרוריסטי הגדול ביותר הלכה והשתנתה, עם אירועים מאל-קאעדה ומהמדינה האסלאמית ועד איראן. הדיפלומטיה האמריקאית לפיתוח הדיאלוג הסוני–ישראלי העדין הניבה בסופו של דבר את הסכמי אברהם – עדיין עבודה בתהליך, במיוחד בכל הנוגע לערב הסעודית עצמה, אך פריצת דרך דיפלומטית גדולה בכל זאת.

אודיסאה של 25 שנה

למלחמה העולמית בטרור בת 25 השנים היו הצלחות רבות – ובמקומות שבהם היא נכשלה, במיוחד באפגניסטן, הסיבה לא הייתה שארצות הברית הייתה מעורבת במאבק, אלא שעזבה בחופזה מסיבות מיותרות. כך היה גם עם עלייתה של המדינה האסלאמית, שתוקנה למרבה המזל באמצעות חיסולה.

היזכרו בשנית בציטוט ההוא מנאומו של ג'ורג' ו' בוש ב-20 בספטמבר 2001 על המלחמה בטרור: "היא לא תסתיים עד שכל ארגון טרור בעל טווח פעולה עולמי יימצא, ייעצר ויובס."

לא נותרו הרבה ארגוני טרור בעלי טווח פעולה עולמי שעדיין פעילים. זה מרשים בפני עצמו, אבל נניח לכך. הרטוריקה של בוש נראתה כאילו היא מרמזת על נקודת סיום שניתן להשיגה – אך רק באופן שטחי. טרור מסוג כלשהו תמיד יהיה איום, ולכן המלחמה העולמית בטרור תימשך. הטרוריסטים עצמם ידאגו לכך. השאלה היא האם נוכל לשמור על ערנותנו.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מגזין קומנטרי ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו בעברית.