זה איננו מאבק בערביי ישראל. זהו מאבק של מדינת ישראל על היכולת להישאר ריבונית ונורמטיבית
שלוש שנים אחרי הטבח, השאלה איננה אם רוב ערביי ישראל רוצים לחיות את חייהם בשקט. השאלה היא מה עושה מדינה מול מיעוט מתוכה שמזדהה עם אויביה, מעורב בטרור, מחזיק מאגר עצום של נשק בלתי חוקי או מבקש להפוך מאבק אזרחי למאבק לאומי נגד ריבונותה.
זו כבר אינה שאלה של "דו-קיום". זו סוגיה של ביטחון לאומי. והכתובת מהדהדת על הקיר, במלוא חריפותה ועוצמתה.
יום אחרי 7 באוקטובר, בעוד מחבלי חמאס נמצאים בשטח ישראל, פרסם יו"ר בל"ד סאמי אבו שחאדה מאמר בערבית. בבקשת הפסילה שהוגשה נגדו נטען כי הגדיר את מתקפת חמאס כ"אירוע היסטורי חשוב" מבחינה צבאית, מדינית ואסטרטגית, כינה את אנשיו "לוחמי ההתנגדות", ואף כתב שאם עזה הקטנה והנצורה הצליחה לעשות זאת, אחרים יכולים לעשות זאת ביעילות רבה יותר.
נזכיר: אבו שחאדה הוא מי שמבקש לשבת בכנסת ישראל.
ומנסור עבאס, הפרזנטור המתון כביכול של הפוליטיקה הערבית, גינה אמנם את הטבח ואת הפגיעה באזרחים, אך עד היום אינו מוכן לומר את המשפט הפשוט שחמאס הוא ארגון טרור שיש לחסלו. כשנשאל על כך ישירות ביולי האחרון, השיב שיש לו תשובה חד-משמעית, אך הוא אינו רוצה לומר אותה. גם שתיקה היא עמדה.
ואז הגיע אירוע מג'ד אל-כרום מהשבוע החולף. אפשר להתווכח עד מחר על בעלות, מרעה והיתרים – בתי המשפט יודעים להכריע בסכסוכי מקרקעין. מה שצריך להטריד הוא מה שפרץ סביב האירוע: קריאות "תחי פלסטין", התגייסות פוליטית רחבה ושיח החורג מסכסוך על חלקה ונוגע לעצם הנוכחות היהודית בגליל.
צריך להקשיב למילים האלה. קריאות "תחי פלסטין" שלוו בקריאות לסילוק כל היהודים מהגליל ולביטול ריבונות המדינה בו. לא משום שכל מחאה ערבית היא איום, אלא משום שאחרי 7 באוקטובר מדינה רצינית אינה רשאית להתעלם מהצטברות של סימנים מעידים רק מפני שכל אחד מהם ניתן להסבר בנפרד.
ומעל כל אלה מרחף הר הנשק הבלתי חוקי במגזר. המספר המדויק אינו ידוע וההערכות הפומביות שונות מאוד זו מזו. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא שחלק מרכזי מתופעת הנשק הבלתי חוקי מצוי בחברה הערבית. כבר ב-2019 דיווחה המשטרה כי כ-80 אחוז מ-3,661 כלי הנשק הבלתי חוקיים שתפסה במחצית הראשונה של אותה שנה נתפסו בחברה הערבית.
וזה מזמן כבר אינו רק נשק של עבריינים שיורים זה בזה. החיבור בין הנשק הפלילי לבין הטרור כבר מתועד בחקירות ביטחוניות. בנובמבר 2025 הודיע השב"כ כי חשף תשתית שבה תושבי כפר קאסם ורהט נחשדו בהעברת אמצעי לחימה וכספים ליהודה ושומרון. לפי השב"כ, התשתית פעלה בהכוונת אזרח ישראלי שהתגורר בטורקיה ופעל מטעם חמאס; הנשק נרכש מסוחרי אמל"ח בנגב והועבר לאזור יהודה ושומרון, כאשר לפי הודעת השירות היה חשש שיגיע לפעילי טרור לצורך קידום פיגועים.
ב-2024 לבדה בוצעו בתוך תחומי ישראל 14 פיגועים משמעותיים בידי ערבים ישראלים, חמישה מהם בידי בדואים מהנגב, לפי ניתוח של המכון למחקרי ביטחון לאומי המבוסס על נתוני השב"כ. אלה אינם נימוקים להכתמת ציבור שלם – אלה נתונים שמדינה אחראית חייבת לבנות לפיהם מדיניות ביטחון.
ופה נמצא המחדל. מדינת ישראל יודעת לשלוח מטוסים אלפי קילומטרים כדי לפגוע באיום המתפתח באיראן. היא יודעת להפעיל מודיעין, סייבר וכוחות מיוחדים מעבר לגבולותיה. אבל מול מאגר עצום של נשק בלתי חוקי, ארגוני פשיעה חמושים, זליגת נשק לטרור וביטויים של הזדהות עם אויביה, היא עדיין מתנהלת כאילו מדובר באוסף תיקים נפרדים למשטרה, לפרקליטות ולוועדת הבחירות.
אין מי שמחבר את הנקודות, מגדיר את מכלול התופעות כאיום לאומי וגוזר ממנו מדיניות אחת סדורה.
זה אירוע של ביטחון לאומי, ומול אירוע של ביטחון לאומי צריך להציב תוכנית לאומית:
ראשית, לפרק את מאגר הנשק הבלתי חוקי. לא עוד מבצע תפיסה פרוביזורי פה ופשיטה אקראית שם. נדרשים יעד ממשלתי רב-שנתי, מודיעין, יחידות ייעודיות, חקירות כלכליות, ענישה מחמירה ופגיעה בשרשרת ההברחה והסחר. נשק בלתי חוקי בהיקפים כאלה הוא לא רק בעיית פשיעה – הוא פוטנציאל ממשי ומיידי לאיום ביטחוני בשעת משבר.
שנית, להכיר בכך שמאגר הנשק הבלתי חוקי הוא פצצה מתקתקת בלב מדינת ישראל. כמות עצומה של כלי נשק המצויים מחוץ לשליטת המדינה אינה רק בעיה של החברה הערבית ואינה מאיימת רק על מי שחי בתוכה. זהו מאגר נשק גדול וזמין שבשעת משבר לאומי, התלקחות רחבה או הסלמה ביטחונית עלול להיות מופנה גם כלפי כבישים, יישובים, כוחות ביטחון ואזרחים בכל רחבי ישראל. ההשלכות האפשריות אינן מקומיות אלא לאומיות. זהו איום בעל השלכות רוחב על ביטחונם של כלל אזרחי ישראל, וככזה בדיוק חייבים להתייחס אליו: לא כתיק פלילי ענק, אלא כאיום ביטחוני המחייב את המשטרה, השב"כ ומערכת הביטחון כולה למפות אותו, להיערך אליו ולפעול לפירוקו לפני שהפצצה הזאת מתפוצצת.
שלישית, להחזיר את הריבונות לנגב ולגליל. ריבונות איננה הצהרה ולא סימון גבולות על מפה. משמעותה היא שמדינת ישראל היא שקובעת את כללי המשחק בכל חלק משטחה – והיא גם מסוגלת לאכוף אותם. אין אזורים שבהם המדינה "מתחשבת ברגישויות" במקום לאכוף את החוק, ואין כבישים, יישובים או שטחים שבהם אזרח צריך להתאים את חייו למידת האלימות שמישהו אחר מוכן להפעיל. קרקע מוכרעת במסמכי בעלות ובבית המשפט, בנייה בלתי חוקית נאכפת, נשק מוחרם ואלימות מטופלת. יהודי רשאי להתגורר בכל מקום שבו החוק מתיר לו, בדיוק כפי שערבי רשאי לעשות זאת. לא המון זועם יקבע מי רשאי להיות בגליל, ולא ירי, אלימות או השתוללות בכבישים יקבעו כיצד ומתי אזרחים ינועו בנגב. מדינה ריבונית אינה מבקשת רשות לאכוף את חוקיה, ואזרחיה אינם אמורים לחיות בפחד, להסתגר ביישוביהם או לחשב מסלול מחדש מפני שהמדינה אינה מסוגלת להבטיח את שלומם. החזרת הריבונות פירושה דבר פשוט: בכל מקום שבו חל החוק הישראלי, המדינה אוכפת אותו ומבטיחה לכל אזרח את הזכות לחיות, לנוע ולהתגורר בביטחון.
רביעית, להפסיק להתייחס לתמיכה בטרור כאל סוגיה שנפתרת רק בוועדת הבחירות. הדיון סביב פסילת מועמד לככנסת חשוב, אבל הוא רק מסלול משפטי אחד. יש גם דין פלילי.
סעיף 24 לחוק המאבק בטרור, שכותרתו "גילוי הזדהות עם ארגון טרור והסתה לטרור", קובע כי מי שעושה מעשה של הזדהות עם ארגון טרור, לרבות בדרך של "פרסום דברי שבח, תמיכה או אהדה", בתנאים המפורטים בסעיף, דינו עד שלוש שנות מאסר. סעיף 24 (ב) קובע עונש של עד חמש שנות מאסר למי שמפרסם קריאה ישירה לביצוע מעשה טרור, וכן למי שמפרסם "דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו", כאשר על פי תוכן הפרסום והנסיבות קיימת האפשרות הממשית הנדרשת בחוק לכך שהפרסום יביא לעשיית מעשה טרור.
המשמעות פשוטה: כאשר הדברים המיוחסים לאדם מקיימים את יסודות העבירה, השאלה איננה רק אם ראוי לאפשר לו להתמודד לכנסת, אלא קיימת שאלה נפרדת וקודמת בדבר אחריות פלילית. אם פרסום מסוים חוצה את הרף שקבע חוק המאבק בטרור, המדינה צריכה לבחון חקירה והעמדה לדין בדיוק כפי שהייתה עושה כלפי כל אזרח אחר. הכנסת אינה אמורה להיות תחנת מילוט מן הדין הפלילי, ומועמדות אליה אינה יכולה להפוך התבטאות פלילית לעמדה פוליטית חסינה.
וחמישית, לעבור מתפיסת תגובה למתודת מניעה. זהו אולי הלקח החשוב ביותר של 7 באוקטובר. תפיסת תגובה מתחילה כשהאיום כבר התממש; מתודת מניעה מתחילה כשהנשק עדיין במחסן, כשהתשתית עדיין נבנית, כשהכסף עדיין זורם וכשהמסית עדיין בוחן את גבולות המותר. המשמעות היא לחבר מודיעין משטרתי, שב"כ, מודיעין כלכלי ורשויות אכיפה לתמונת איום אחת; למפות נשק, מקורות מימון, ארגוני פשיעה וקשרים עם גורמי טרור; ולפעול בכלים שהחוק מאפשר לפני שהיכולת הופכת לאירוע.
בדיוק כפי שישראל אינה ממתינה שאיראן תחזיק בנשק גרעיני כדי להתחיל להתעניין בתוכנית הגרעין שלה, היא אינה יכולה להמתין שמאגרי נשק בלתי חוקיים, הסתה ותשתיות טרור בתוך גבולותיה יתלכדו לאירוע ביטחוני רחב כדי להכיר בסכנה.
מניעה אינה נבואה ואינה ענישה קולקטיבית. היא זיהוי של סיכון קונקרטי ויכולת קיימת, איסוף מודיעין והפעלת הדין לפני שהסיכון מתממש. 7 באוקטובר לימד אותנו בדרך האכזרית ביותר שהמחיר הכבד ביותר משולם כאשר הסימנים קיימים, היכולות נבנות, והמדינה דורשת עוד הוכחה אחת לפני שהיא פועלת.
זה איננו מאבק בערביי ישראל. זהו מאבק של מדינת ישראל על היכולת שלה להישאר מדינה ריבונית ונורמטיבית שיש בה ביטחון אישי לאזרחיה ושאינה חיה תחת איום מיידי שתשתית פלילית חמושה תהפוך בשעת משבר לטרור מאורגן.
מדינה שאינה מסוגלת לפרק נשק בלתי חוקי, להכות בתשתיות טרור, לאכוף את ריבונותה ולהפעיל את הדין נגד מי שחוצה את הרף הפלילי של תמיכה או הסתה לטרור – אינה מגלה סובלנות. היא מפקירה את עצמה.
כשהאויב מבית, הסכנה כבר אינה דופקת על הדלת – היא נמצאת בפנים.
