הרצל לא חלם על אוטופיה

בניגוד לדעה הרווחת, חזונו הציוני של הרצל לא היה אוטופיה מנותקת מהמציאות • שני כתביו הציוניים המרכזיים תיארו מדינה ריאלית ושוקקת, המקיימת פוליטיקה סוערת ורחוקה משלמות, ופעילותו המדינית הייתה מחושבת ושקולה היטב • מאה ועשר שנים למותו של הרצל, וחזונו המדיני חי יותר מתמיד

היום אנו מציינים 110 שנים לפטירתו של בנימין זאב הרצל, איש של מילים. שלושת המקצועות שהוא סיגל לעצמו – משפטן, עיתונאי ומחזאי – עוסקים כולם במילה הכתובה ובהשפעתה על המציאות. גם את פעילותו הציונית ליווה הרצל בכתבים מפורטים, המתארים את החזון הציוני ואת הדרכים להגשמתו.

ובכל אלו, בניגוד למה שמקובל לחשוב, כתיבתו הציונית של הרצל מעולם לא הייתה מנותקת מהעולם הממשי. בשני ספריו הציוניים – 'מדינת היהודים' ו'אלטנוילנד', פרש הרצל חזון מעשי וקונקרטי, המתייחס לטבע האדם כמו גם לאילוצים ולתכתיבי המציאות.

ארץ ישנה חדשה

בפרגמטיזם ניתן להבחין כבר בספרון 'מדינת היהודים', שם כלל הרצל ניתוח, אפולוגטי משהו, של מצב היהודים. מחובתם, כתב, להקים מדינה משל עצמם, שתהווה חברה נכבדה במשפחת העמים. הוא קבל על חוסר התוחלת שבניסיונות ההתבוללות – כיון שהאנטישמיות איננה רק סוגיה דתית – והזהיר מפני היום בו יחויבו יהודים לשאת טלאי צהוב על בגדם (במילים אלה ממש). בשל כך, קבע הרצל, לאחר בחינת אפשרויות נוספות, שהמקום הראוי למדינת היהודים הוא ארץ ישראל, בשל הקשר הרגשי העמוק של היהודים לארץ זו. בכך הציג הרצל לראשונה את הטיעון בעד הקמתו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל דווקא.

את אופיה של המדינה הצפויה לקום, פירט הרצל בחיבורו השני 'אלטנוילנד'; רומן אודות משאה של הציונות שמסופר דרך שני גיבורים המסיירים בארץ-ישראל ומתארים את ה"חברה חדשה" שהקימו בה היהודים; חברה שעל-פי הספר מושתתת על קידמה טכנולוגית, צדק חברתי ואסתטיקה. הספר 'אלטנוילנד' תיאר מציאות שהייתה אולי בדיונית בעת כתיבתה, אך בשום אופן אין לראות בספר זה "אוטופיה".

המונח "אוטופיה", המתאר מקום טוב ומושלם שאיננו קיים בשום מקום מציאותי, רחוק מלהלום את ספרו של הרצל. החברה החדשה המתוארת בספר רחוקה מלהיות מושלמת. היא נתונה במערכת בחירות יצרית ורוויית מדנים, שסלע המחלוקת העיקרי בה הוא מעמדו של הממסד הדתי בהנהגת המדינה. הספר גם איננו מתרחש "במקום שאיננו קיים", כי אם בנוף ברור ומוגדר ביותר – נופה של ארץ-ישראל, על איכויותיה ושיגיונותיה. הרצל תיאר באופן מדויק להפליא מקומות בהם לא ביקר מעולם, כמו חיפה הטובלת באור, עמק יזרעאל על כפריו החקלאיים וים המלח המשופע באוצרות טבע.

לבד מערכו הספרותי מתאר 'אלטנוילנד' מציאות עתידנית מרתקת שחלק ממנה התגשם: מעבדות מחקר התורמות לתזונת ארצות נחשלות, מערכות השקיה חסכוניות במים, שווקים הממוקמים בתוך מבני ענק ומציעים חוויית קניה אסתטית ונעימה (קניון?), רשת תקשורת מהירה המספקת חדשות ומידע וממומנת על-ידי פרסומות (אינטרנט?). גם מבחינה כלכלית, המבנה של החברה החדשה מוכר למרבית הישראלים, באשר היא מושתתת על שוק חופשי ותחרותי המקיים רשת בטחון חברתית ואחד מעקרונותיו הוא הבעלות המשותפת על אוצרות הטבע.

הרצל אמר

כל התיאורים החיים הללו רחוקים מלייצג פנטזיה. הרצל תיאר בחדות מפתיעה מציאות דומה עד מאוד לזו המתקיימת כיום במדינת ישראל, תוך נקיטת עמדות ברורות למדי. תיאוריו החדים לא נותרו בחלל ריק, וסייעו לקדם גם את הגשמתו של החזון: יזמים כמו אליהו בלומנפלד, שקנה בשנת 1908 את אדמות מרחביה – ראשית ההתיישבות הציונית בעמק יזרעאל; ומשה נובמיסקי, שהקים את מפעלי ים המלח, העידו על עצמם שהתעוררו לפעולה לאחר שקראו את התיאורים באלטנוילנד.

יחד עם זאת, נקודה מהותית אחת לא חזה הרצל. הוא היה משוכנע שערביי ארץ-ישראל יקדמו בברכה את הקדמה שתביא עמה החברה החדשה, וממילא יחיו בשלום עם היהודים, יזכו לשוויון מלא במסגרות החברה וישתלבו ברקמת חייה. מתוך כך, הרצל לא העלה בדעתו שיתעורר צורך בצבא לוחם; לא חזה שבנוף הארץ יהיו אנדרטאות ואתרי מורשת קרב; ולא ציפה שמימוש חזונו יהיה כרוך במאבק קיומי מתמיד בטרור ובמתיחות לאורך הגבולות.

מדינת (כל) היהודים או מרכז רוחני?

לא כל הקוראים קידמו את 'אלטנוילנד' בברכה. בעיקר התנגדו לו נאמניו של הוגה הדעות אחד העם (אשר גינצבורג), שטענו כי המדינה המתוארת בספר נעדרת תרבות יהודית. לדידם, תיאורו של הרצל שרטט חברה מערבית מודרנית שחווה את יהדותה במובן הטכני בלבד, אך אין היא נרתמת לתנופת חידוש ריתמוס החיים היהודים בשפה העברית, בחקר המדעי, וביצירה התרבותית הנובעת ממסורת ישראל (לאו דווקא במובן הדתי). על כן, לטענתם, ממילא אין בה כדי להוות מגדלור רוחני וערכי לעם כולו.

טענה זו היא הד לוויכוח נושן שהתקיים משחר הציונות בין שתי גישות עקרוניות: מעבר אחד ניצבו הרצל, נורדאו וז'בוטינסקי, שדגלו ביצירת כלים מדיניים וארגוניים שיאפשרו קיום בטוח לכל יהודי העולם; ומן העבר האחר ניצבו אחד העם, אוסישקין וחיים וייצמן, שראו את ארץ-ישראל כמוקד האליטה היהודית המובילה ומנחה את חיי העם כולו, על תפוצותיו.

שתי גישות אלו אינן בהכרח סותרות זו את זו, אך סמוך לפרסום 'אלטנוילנד' הן ניצבו במסלול שעלול היה להוביל להתנגשות רבת עוצמה: בפסח של אותה שנה התחולל, בחסות השלטונות ובעידודם, פוגרום אכזרי בעיר קישינב בבסרביה. הרצל המזועזע, שבע מאמצים ואכזבות מרות בניסיונותיו העקרים לקדם את הרעיון המדיני, נעתר לעיין להצעת שר החוץ הבריטי צ'מברליין לבחינת התיישבות יהודית באוגנדה שבקרן אפריקה (האזור המדובר נמצא כיום בשטח קניה).

הרצל הגיע לקונגרס הציוני השישי וטרם התכנסות הצירים דן בנושא עם קומץ מקורביו. הנאמן בהם, ד"ר מקס נורדאו, הזהיר מפני קרע שעלול להיווצר בתנועה, בנוסף לפגיעה אנושה במעמדו של הרצל, שדמותו הפכה זה מכבר סמל לציונות כולה. בשל כך התנדב נורדאו להעלות בעצמו את ההצעה במהלך נאומו בפני הקונגרס, למרות שלא היה שלם עם הרעיון. ואכן, תכנית אוגנדה חוללה זעזוע עמוק, שבא לידי ביטוי בגינוני אבל ושבר, עד כדי-כך שאפילו נעשה ניסיון להתנקש בחיי נורדאו כמחאה על תמיכתו בתכנית.

רק בכוח הכריזמה העצומה בה ניחן הצליח הרצל לפייס את הקונגרס, בנאום מרגש שנחתם במילים "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". אלו היו מילותיו האחרונות על בימת הקונגרס. הרצל נפטר בקיץ 1904, בן 44 במותו, בטרם התכנס הקונגרס השביעי.

עם חופשי בארצנו

שנתיים לאחר פטירתו של הרצל התכנסה ביפו אגודה של יזמים יהודים שהחליטה, מטעמים כלכליים, להקים שכונת מגורים מודרנית סמוך ליפו בשם "אחוזת בית". מאחר שנקלעה האגודה לקשיים, ניאות ד"ר ארתור רופין, נציג התנועה הציונית בארץ-ישראל, להעניק לה ערבות להלוואה ענקית שנטלה מן הבנק למימון הבניה.

מעתה חדלה אחוזת בית להיות חלום בורגני תמים של משפרי דיור והפכה לספינת הדגל של המעשה הציוני. בעצת מנחם שינקין הוחלט לקרוא לשכונה בשם "תל-אביב", כשם תרגומו של נחום סוקולוב לספר 'אלטנוילנד'. לא לחינם  נקרא הרחוב הראשי בשכונה רחוב הרצל. המוסד המרכזי, שנקרא 'גימנסיה הרצליה', קם באופן סמלי במפגש הרחובות הרצל ואחד העם, ובאופן מעשי הפגיש את רעיונותיהם של שני האישים. מייסד הגימנסיה, ד"ר יהודה לייב מימון כהן הוא האיש ששינה שתי שורות בהמנון הלאומי התקווה, ובמקום הנוסח שחיבר נפתלי הרץ אימבר כתב: "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון ירושלים".

המסך ממשיך לעלות

מאז עלה הרצל על במת ההיסטוריה פעלו בעולם מנהיגים רבים, שהשפיעו באופן מכריע על דורם. ביניהם הקיסרים פרנץ יוזף ווילהלם השני, הצאר ניקולאי והסולטן עבד אל-חמיד, שעיצבו את הזירה העולמית במהלך ימיו של הרצל. כל אלה נמוגו באבק הזמן ולמשנתם אין עוד כל תוקף ואחיזה, אולם רעיונותיו של הרצל עודם שרירים וקיימים במציאות שכל עוד נרצה, אין היא אגדה.