בעידן קונפורמיסטי עד אימה הוא היה מקור ולא חיקוי, אישיות גדולה בעלת אינטלקט אדיר שהלכה בדרכה שלה, בעוז ובענווה.
החודש הלך לעולמו אחד המוחות המבריקים של לימודי המזרח-התיכון והאסלאם – ההיסטוריון והאינטלקטואל, יליד לבנון, פרופסור פואד עג'מי • הוא תמך בפלישה האמריקנית לעיראק, עמד בלי חת מול ביקורות חריפות והשמיע קול ייחודי ולא-מתנצל במגוון רחב של נושאים • "בעידן קונפורמיסטי עד אימה הוא היה מקור ולא חיקוי, אישיות גדולה בעלת אינטלקט אדיר שהלכה בדרכה שלה, בעוז ובענווה"; ד"ר מייקל דוראן, חוקר ולשעבר איש ממשל בכיר, בדברים לזכרו
כמה כותבים יכולים לטעון ביושר שהם נשארו מעניינים לאורך יותר משלושים שנות כתיבה? מבחינתי, פרופ' פואד עג'מי, שהלך החודש לעולמו והוא בן 68, היה אדם שכזה.
בימים שחלפו מאז פטירתו היטיבו כותבים אחרים לתאר את הישגיו. גם אני מוקיר עד מאוד את ההישגים הללו, אבל כאן אני רוצה להיות אישי יותר. הערצתי את רוחו החופשית של עג'מי, את שנינותו, את חוש ההומור שלו, את האומץ שלו ואת העידון והתחכום שלו, ועל כן אני מבקש להוסיף כמה הרהורים על מה שדיבר אליי בדמותו ובסגנונו.
לא היינו קרובים; "מכרים" היא כמדומני המילה הנכונה. אולם אינני זוכר עוד מקרה שמותו של מכר טלטל כל כך את נפשי. לאחר הסתלקותו הבחנתי בדברים שלא הייתי מודע להם בעודו מתהלך בינינו. אני תופס פתאום, למשל, שקראתי כל מה שכתב. בעיניי, פנינת הכתר במדף חיבוריו הייתה ונשארה ספרו הראשון, 'מלכוד: ערביוּת וערבים מאז 1967' (1981, ובעברית ב-2001). בספר זה בדק עג'מי במבט פנים-תרבותי את הדילמות שהערבים חווים – ברגישות, באמפתיה, בסמכות ידענית ובלי שום קורטוב מן הנימה האפולוגטית המזהמת את לימודי המזרח-התיכון באקדמיה. מאמרו במגזין Foreign Affairs, 'קץ הפאן-ערביוּת', שמעטים זוכרים כיום, היה אף הוא פורץ דרך כשהופיע בשלהי שנות השבעים.
הערבים אשמים במצבם
עג'מי גדל בכפר שיעי בדרום לבנון והיגר לארצות-הברית. הוא למד שם לתואר ראשון בקולג' איסטרן אורגון, ולדוקטורט באוניברסיטת וושינגטון. הקריירה האקדמית שלו, כמרצה למדע המדינה באוניברסיטת פרינסטון ובבית הספר ללימודים בינלאומיים מתקדמים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, שימשה לו כן זינוק למעמד של אחד המשקיפים הבולטים על המזרח-התיכון, בתקופה של מתח גובר ושל מעורבות אמריקנית שנויה במחלוקת בענייני האזור.
עג'מי פרע את הקונצנזוס האקדמי כאשר ייחס גורמים מולדים לאלימות ולסמכותנות המכות בעולם הערבי. שלא כעמיתיו לאקדמיה בארצות-הברית, ושלא כלאומנים הערבים במזרח-התיכון, הוא מעולם לא האשים את האימפריאליזם או את הציונות בסערות הזעם, ה-"Furies" בלשונו האופיינית, המאמללות את אזור הולדתו. ועוד זאת – הוא תמך במדיניות חוץ אמריקנית שרירית, ובכלל זה במלחמתו של ג'ורג' וו' בוש בעיראק.
קריאה בעג'מי פירושה לא פעם התענגות על פרי אסור. נהניתי מהכאב שהוא הסב לאויביו, הן בעולם הערבי הן בקרב אינטלקטואלים ו"מומחים" במערב. בשום נושא הקשור להיסטוריה ולמציאות של המזרח-התיכון, ובפרט לאופיים של עמי ערב ומנהיגיהם, אין כעג'מי להרתיח את דמם של יריבים; הוא פשוט ידע מה לומר כדי להוציא להם עשן מהאוזניים.
לדידי, חלק נכבד ממה שעשה את המופע של עג'מי למענג כל כך היה דרכו לעטוף את עוקצו הכואב בדבש. כדי להגביר את ייסוריהם של יריביו, הוא כמעט שלא פנה אליהם ישירות. אבל היה זה הוא, לא הם, שישב מול דן ראד'ר בחדשות סי-בי-אס, שיצא משערי הבית הלבן, שפרסם בהוצאות היוקרתיות ביותר, ושהתקבל אצל מלכים וראשי מדינות במזרח-התיכון. הודות לכישוריו העצומים, בתחום החברתי לא פחות מבתחום השכלי, הוא היה בן בית עלי במות שעה שאויביו ישבו בקהל – בטלנים המוצאים מפלט בסולידריות זחוחה.
העימות הגדול עם אדוארד סעיד
אחד הרגעים הנדירים שהוא ירד מהבמה ופנה ישירות אל מבקריו אירע בשלהי שנות השמונים, או אולי מעט אחר כך, כשהוא נכנס לפולמוס מאמרים שוצף עם אדוארד סעיד, רמטכ"ל צבא החרטטנים הערביסטים. סעיד האשים אותו בבגידה בעניין הערבי הלאומי, שנועדה למצוא חן בעיני האימפריאליסטים. עג'מי, אמר סעיד, הוא ערבי מַחמד. הוא הדוד תום. "הִברקת, חבר", ענה לו עג'מי, היישר מתוך 'הערבי מגבעות מורנינגסייד' (סעיד היה פרופסור באוניברסיטת קולומביה). לא אשכח את השורה הזאת, ולא את צחוק ההוקרה שהיא העלתה בי, שבעוונותיי לא הודיתי לו עליו.
הפולמוס עם סעיד הופיע בכתב עת נידח בשפה הערבית, שפה שסעיד לא הפליא במיוחד לשלוט בה. אפשר רק לדמיין את חדוותו של עג'מי כשהכריח את בעל דבבו למצוא מתרגם המתמצא כראוי בלשון אמו כדי להאשים את עג'מי עצמו בחוסר אותנטיות תרבותית. זה היה עג'מי קלאסי. במקום להוכיח את סעיד על היותו אידיאולוג רדוד, הוא גרר אותו להוכיח בעצמו את ריקנות יומרנותו. ספק אם סעיד, שלא התברך בחוש אירוניה מושחז כשל עג'מי, בכלל הבין שיריבוֹ ביתֵר אותו פעמיים באבחת סכין אחת.
הוא יכול היה לעשות זאת בזכות הכלים הרבים שעמדו לרשותו. עג'מי היה חד לשון מפני שהייתה לו נפש של משורר. פעם, בשנות לימודיי לתואר שני בפרינסטון, שימשתי עוזר מחקר זמני לחוקר אורח. אחד מתפקידיי היה להביא לו ספרי שירה ערבית מהספרייה – עשרות על עשרות. באותם ימים טרום-ממוחשבים, לכל כרך הוצמד כרטיס שבו נרשמו שמותיהם של שואלי הספר. נחמד היה לראות מי פקד את הכרכים הללו בשנים עברו. השתאיתי לגלות ששמו של עג'מי היה טבוע בכל כרך ששלפתי, לעתים שם יחיד בכרטיס השואלים. הוא לימד בפרינסטון, במחלקה למדעי המדינה, לפני שאני למדתי שם, ואני השתעשעתי במחשבה שבשעה שעמיתיו למחלקה הכינו הרצאות לכינוסים, הוא ישב לו לבד בביתו רכון מעל שיריו של אדוניס.
מחוץ למגדל השן
הניעה אותו שאפתנות, נכון, אבל לפחות באותה מידה הניע אותו גם הומניזם יוקד. חיי הנפש שלו היו עשירים שבעתיים מאלה של רוב האינטלקטואלים הציבוריים. אחד ממאמריו הטובים ביותר לא נגע כלל למזרח-התיכון, אלא עסק במחלוקת שהתלקחה בשנת 2000 סביב השבתו הכפויה של אליאן גונזלס בן השבע לאביו בקובה, אחרי שאמו המנוכרת טבעה בים כשברחה עם הילד לארצות-הברית. המאמר, שפורסם במגזין New Republic תחת הכותרת "בגיא צלמוות", צלל להלכי הנפש של הגולים הקובנים במיאמי, הנמצאים בגופם בארצות-הברית אך בנפשם לכודים במולדתם הישנה. אף שמעולם לא חי בין הקובנים, הוא הכירם לפניי ולפנים. "הם החבר'ה שלי", הוא אמר לי לאחר זמן, כשהחמאתי לו על מה שכתב. הביוגרפיה הפרטית שלו הכריחה אותו לחשוב לרוחק ולעומק ובדייקנות עדינה על גלות, על אובדן ועל פוליטיקה של מהגרים. על כן כה חבל שלא השאיר אחריו שום זיכרונות אישיים כתובים שיספרו לנו איך היה לחיות את האודיסיאה הזו.
לא תמיד הסכמתי עם עג'מי, אבל תמיד הוא גירה לי את החשיבה. עכשיו אני מבין שלאורך שלושה עשורים קיימתי ויכוח ערני איתו – בראשי. בדרך כלל הייתי מריע לו כשוליָה לרבּוֹ. לפעמים הייתי נוזף בו בלחישה על מה שנראה היה לי כסתירות או היסוסים בכתיבתו; ברגעים מסוימים, שזכרם מעלה בי עתה מבוכה, הייתי מתלוצץ על חשבון סגנון הכתיבה החצרוני שלו. צר לי במיוחד על שלא הצליח להעמיד לו ממשיכים אקדמיים, אסכולה עג'מית.
עכשיו עזב עג'מי את הדיאלוג-שבשתיקה שבינינו, וכעס מטופש גואה בי על שאפילו לא אמרתי לו שלום. בדמותו רבת האנפין, באנושיותו המורכבת, הוא שימש נקודת המזרח במצפן שלי. ומה אעשה עתה, כשהמזרח שקע לי?
רבים יזכרו עוד תקופה ארוכה את ספריו של עג'מי, את טיעוניו, ואת המחלוקת העזה על המלחמה בעיראק שהוא מילא בבה תפקיד בולט ומשפיע. גם אני אזכור את כל זאת, אבל אזכור עוד דבר: שבעידן קונפורמיסטי עד אימה הוא היה מקור ולא חיקוי, אישיות גדולה בעלת אינטלקט אדיר שהלכה בדרכה שלה, בעוז ובענווה. כל פטירה של אדם משאירה חלל שלא יתמלא; אבל יש חללים גדולים במיוחד.
____________
ד"ר מייקל דוראן הוא עמית בכיר במרכז סבן למדיניות במזרח התיכון במכון ברוקינגס. שימש סגן עוזר מזכיר ההגנה וחבר בכיר במועצה לביטחון לאומי בממשל הנשיא לשעבר ג'ורג' וו' בוש. בקרוב ישלים כתיבת ספר על אייזנהאואר והמזרח-התיכון. חשבון הטוויטר שלו: @doranimated
המאמר המקורי פורסם במגזין 'מוסאיק'. אנו מודים להם על הרשות לתרגמו.
