מי מפחד מיהדות? דת, צבא ומח"ט גבעתי

מח"ט גבעתי שלח מכתב ובו תכנים דתיים לפקודיו וספג אש קשה מכיוון המחפורות ברחוב שוקן ומצד גורמים אנטי-דתיים נוספים • הצצה לדינמיקה הצבאית בצרפת ובארה"ב מגלה כי גם במדינות הבולטות ביותר בתחום ההפרדה בין דת ומדינה קיימים מאפיינים דתיים רבים בתוך הצבא, באין מפריע • וכמו בשאר עולם המערבי, גם בישראל לא ניתן לנתק בין המורשת הצבאית של העם היהודי לבין המקרא והדת

ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי "העזתי" אשר מחרף מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל… אני נושא עיני לשמים וקורא עמכם, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"… אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. בשם לוחמי צה"ל ובפרט לוחמי החטיבה והמפקדים, עשה ויתקיים בנו מקרא שכתוב "כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם עם אויבכם להושיע אתכם" ונאמר אמן.

הדברים הללו לקוחים מתוך מכתב ששלח אלוף-משנה עופר וינטר, מפקד חטיבת גבעתי, לפקודיו, והרעיש את הארץ. או בעצם בעיקר את מערכת עיתון 'הארץ'. שומו שמיים, העיז מפקד וקצין בישראל להלהיב ולחזק את חייליו באמצעות רטוריקה ואלגוריה דתית-יהודית. "וינטר איבד את הזכות להוביל לוחמים בצה"ל", כתב סגן-אלוף במיל' מני פרידמן מעל דפי העיתון, והפרשיה הפכה חיש מהר ל"סערה ציבורית".

למרות הנימה החריפה והטון הדרמטי, נראה כי מחוץ לרחוב שוקן הציבור הכללי בישראל שרד את הזעזוע הקשה. האינטואיציה הציבורית נסמכת, אולי בלא-יודעין, על מה שאפילו בשתי המדינות הבולטות בתחום הפרדת דת ומדינה – ארה"ב וצרפת – יודעים כבר שנים ארוכות: אי אפשר לנתק בין המורשת הצבאית של העם למסורות והעבר שלו.

הפרדה בין מדינה וכנסייה

כדי להדגים זאת, כדאי לבחון מה מתחולל בהקשר של מקום הדת במרחב הציבורי ובמיוחד במרחב הצבאי במדינות המערב.

נקודה שלרוב ישראלים אינם מודעים אליה, היא שבמערב מדובר לא בהפרדה בין "מדינה ודת" אלא בין "מדינה וכנסייה" – וההבדל גדול מאוד. המאבק והיחסים בעולם הנוצרי הם בין מדינה לבין כנסייה, אחת או יותר, דבר השונה מהמקרה היהודי, בו אין ומעולם לא הייתה "כנסייה".

נפתח בהסבר היסטורי. רבים מהאבות המייסדים של ארה"ב היו חברי קבוצות ודנומינציות נוצריות שהגיעו מאירופה, ובעיקר מאנגליה, לאחר שסבלו שם מרדיפות. הפוריטנים הם הדוגמה המובהקת לכך.

על כן, כאשר נוסדה ארה"ב, האבות המייסדים של האומה האמריקנית הנהיגו את "הפרדת הכנסייה מהמדינה" – כדי להגן על הכנסיות והדנומינציות הקטנות מפני התנכלויות אפשריות של המדינה. לא על-מנת להנהיג סוג של אתיאיזם ממלכתי במרחב הציבורי, דבר שלא עלה על דעתם. והרי ההוכחה הידועה לכל, שעד היום על הדולר מתנוסס הכיתוב "In God we trust".

בהקשר הצבאי, מקום האל והדת היה אף בולט יותר. לדוגמה, בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית, בשנת 1861 נכתב "מזמור הקרב של הרפובליקה", ששימש כמעין המנון עבור חיילים מדינות האיחוד (הצפון). השיר כולו עמוס בהרמזים כלפי התנ"ך והברית החדשה, וקורא "הללויה" לכך ש"אלוהים עוד צועד" ("Our God is marching on").

לכן, כאמור, אין משמעות הפרדת המדינה והכנסייה "איסור מוחלט על כל רטוריקה דתית במרחב הציבורי ו\או הצבאי" אלא הענקת סוג של הגנה לדתות מפני העדפת דת אחת על פני השנייה, ומפני מעורבות של המדינה וכוחה בחייהם הדתיים של המאמינים, מכל הדתות והכתות.

צרפת: כמרים צבאיים בשירות המדינה

בצרפת, הפרדת הכנסייה והמדינה התרחשה בעקבות פרשת דרייפוס. היה זה לאחר מאבק קשה, עקוב מדם, בן יותר ממאה שנה, בין שני מחנות עיקריים.

מחד, מחנה המונרכיה הצרפתית תמך בהמשך שלטון המלך "בחסד האל", ובשלטון הכנסייה הקתולית. נזכיר כי צרפת כונתה Fils aîné de l'Église– הבת הבכורה של הכנסייה. מאידך, בצדו השני של המתרס היה המחנה הרפובליקני. לכל אורך המאה ה-19 נאלצו הרפובליקנים להתמודד עם גורמי הרסטורציה המלוכנית, ובייחוד עם המסדר הקתולי-הישועי. הישועים שלטו במערכת החינוך, וערכו אינדוקטרינציה של דורות שלמים נגד ערכי הרפובליקה השברירית. תקצר היריעה כאן מלהרחיב על תולדותיה של צרפת, אך כדאי רק להזכיר כי כעת צרפת נקראת הרפובליקה החמישית – וכל ילד מבין שהכינוי נובע מארבע רפובליקות צרפתיות קודמות, שקרסו.

אם כן, בחקיקה שעברה לאחר פרשת דרייפוס נקבעה החילוניות (laïcité) כעקרון מרכזי בחייה הציבוריים של צרפת. אך האם בצרפת יש חובה חוקית לאתיאיזם במרחב הצבאי? התשובה לכך היא לא.

הצבא הוחרג מהחוקים שהפרידו בין הדת והכנסייה בצרפת. על כן, עד היום בצבא הצרפתי קיימים כמרים צבאיים (Les aumôniers militaries) ורשות מיוחדת המטפלת בנושא הדת בצבא צרפת. קברי חללי המלחמה בצרפת, בשתי מלחמות העולם, הם בצורת צלב, אלא אם כן מדובר בחללים יהודים או מוסלמים. אין מאפיין בולט יותר לנצרות מאשר צלב, ואיש לא ערער על מבנה בתי הקברות הצבאיים בצרפת.

נציין עוד כי כמרים בצרפת הם עובדי מדינה לכל דבר ואף מקבלים ממנה משכורת. כך, למעשה מדובר בהכפפת הדת למדינה, ולא בריקון המרחב הציבורי מהקשר דתי-נוצרי כלשהו.

קשר בל ינתק

בשל קוצר היריעה, הצגנו כאן רק את שתי המדינות שחוקקו חוקי הפרדה בצורה הבולטת ביותר, אך ישנן מדינות רבות באירופה שבהן מעולם לא התקיימה הפרדה בין הדת והמדינה. מביניהן יש שהדת משמשת כחלק בלתי-נפרד ממנגנון המדינה, וישנה אף כנסיה לאומית. בממלכה הבריטית, למשל, הכנסייה הלאומית היא הכנסייה האנגליקנית, ומלך (או מלכת) בריטניה עומדים בראשה.

ובחזרה לישראל: לא ניתן לנתק בין המורשת הצבאית של העם היהודי לבין המקרא והקשריו הדתיים. ביטוי כמו "מערכות ישראל" נטוע במורשת הלשונית של השפה העברית והתרבות בישראל. וכאמור, במכתבו המפורסם של גרשום שלום אל פרנץ רוזנצוויג: "אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו".