ארז הפיליפיני הוא הציוני הכי נלהב

ביקורת סרט: 'מאנפאואר'. מה זה להיות ישראלי? להדליק נרות שבת? להתגייס לצה"ל? לראות כדורגל ולפצח גרעינים? האפריקנים בדרום תל-אביב עושים זאת בכשרון רב

'מנפאואר' הוא מה שאני קוראת, בלי חיבה יתרה, "סרט פסטיבלים". סרט שנעשה במחשבה על חבר השופטים בפסטיבלים כאלה ואחרים עם מודעות חברתית; סרט למבקרי קולנוע יומרניים; והמטרה לזכות בפרסים. אם תהיתם מדוע לא שמעתם על הסרט הזה עד עכשיו, הסיבה הפשוטה היא כיוון שהוא כלל לא מיועד לקהל, לציבור קוני הכרטיסים. כדי למכור כרטיסים היוצר צריך להציע לכם סיפור מעניין, מרגש ועשוי היטב. כדי לזכות בפסטיבלים די בנושא "חשוב" לדיון.

עוד מהטריילר ידעתי שהסרט הוא בעל אמירה פוליטית, שאולי תרגיז אותי, אבל האמנתי שאזכה כפיצוי לראות סיפור אנושי מרגש ודמויות מעניינות. לצד מנת השמאל המתיפייף, קיוויתי לבידור סביר. אבל כשיצאתי מבית הקולנוע התחושה העיקרית היתה של אכזבה מהקולנועיות הדלה של הסרט יותר מהאמירות הפוליטיות הרדודות.

'מנפאואר' מציג את סיפורם של ארבעה גברים החווים התמודדויות שונות על רקע דרום תל-אביב המתחדשת ובעיית המסתננים והעובדים הזרים בישראל. מאיר (יוסי מרשק) הוא שוטר במשטרת ההגירה המתמודד עם קשיים כלכליים. במבה (פמפס שמעון אודי) הוא מהגר ניגרי שעובד כעובד ניקיון, מגדל משפחה ופעיל באיגוד העובדים האפריקאיים בדרום תל אביב, מה ששם אותו על כוונת משטרת ההגירה כמיועד לגירוש. חיים (שמואל קלדרון) הוא נהג מונית אלמן שבנו, שנישא למהגרת פיליפינית שילדה לו בן, עומד לעזוב לקנדה ולהשאיר אותו לבד. ארז (סאן אינטוספ) הוא בן מהגרת פיליפינית שחולם להתגייס ליחידה קרבית בצה"ל.

את כל זה המידע הזה אפשר היה לקבל מתקציר הסרט, ותרשו לי ספויילר קצר: בסוף הסרט לא גיליתי דבר חדש על גיבורי הסרט שלא ידעתי מהתקציר. כי ב'מנפאואר' יותר מכל חסר סיפור. כזה שיש בו התפתחות בעלילה ודמויות שעוברות שינויים. גיבורי הסרט לא עוברים תהליך ולא מתמודדים עם דילמות מהותיות, וכתוצאה מכך גם אין לנו כצופים התרה. הגיבורים סתם חווים קשיים מול המצלמה, וסיפוריהם אפילו אינם מתקשרים זה עם זה. (זהירות, ספוילרים) שוטר ההגירה שחווה קשיים כלכליים מוצא עבודה חדשה וקשייו הכלכליים נפתרים. ארז בן המהגרים הפיליפינים שרוצה להתגייס לצה"ל מתגייס לצה"ל. חיים נהג המונית שחושש להישאר לבד נשאר לבד. במבה שחושש מגירוש מגורש. זהו.

הרגשתי כאילו נעם קפלן, במאי ותסריטאי הסרט, אומר לי: תכירי את ארבעת הגברים האלה. אני לא אספר לך שום סיפור מעניין עליהם. בואי רק נלווה את החיים שלהם לכמה רגעים וניפרד לשלום. הם כולם ביחד מייצרים תמונה של חברה שאני מנסה להציג לך. או במילים אחרות: זהו סרט עם אג'נדה חברתית. הוא רוצה לעסוק ב"נושא חשוב", ומוכן להקריב לשם כך את העלילה והדמויות, וליפול לקלישאות בנאליות.

מה זה ישראלי

יותר מכל הסרט עוסק בשאלת הישראליות. הסרט אומר שוב ושוב, בכל רגע, בכל בחירה שהוא עושה: האנשים האלה הם בדיוק כמוכם. הם ישראלים. כל סמל של ישראליות נמצא פה, וזה בדרך כלל אצל המהגרים, ולא אצל הישראלים מלידה. במבה הניגרי דובר עברית שוטפת, יש לו שפע של חוצפה ישראלית ("אין לנו זמן עכשיו, תלך לפינה קח סיני"), אישתו מנדנדת לו לקחת את הילד לקופת חולים והוא מתעניין בעיקר בכדורגל. כלתו הפיליפינית של חיים נהג המונית הישראלי מדליקה נרות שבת ומספרת בגאווה שבקנדה יש הרבה יהודים. ארז הפיליפיני הוא הציוני הכי נלהב בכל הסרט, הוא חולם להתגייס ליחידה "הכי קרבית" ומכיר את כל המילים לשירים הישראליים ברדיו. כבר בסצינה הראשונה שלו בסרט הוא מלמד חייל ישראלי איך לקמבן את המערכת ומה ההבדל בין ערבי לישראלי ("אותו דבר רק בלי חסה"). גם שמות הדמויות הם ישראליים לעילא: המהגר הניגרי נקרא על שם החטיף הכי ישראלי (במבה), ולבן שלו קוראים איתן. לבן המהגרת הפיליפיני קוראים ארז.

טשטוש הזהויות הוא מוטיב מרכזי: כל שוטרי ההגירה חוץ ממאיר הם רוסים, מהגרים בעצמם. כשאחת מהם אומרת לבמבה בהתנשאות ובמבטא רוסי "די, פה זה מדינה של יהודים", הוא אומר ש"פעם גם הרוסים היו עובדי ניקיון, היום רופאים ומהנדסים". לפקידה הצה"לית שלא מצליחה להבין מדוע כפיליפיני ארז רוצה להתגייס לצה"ל, הוא עונה: "אני פיליפיני כמו שאת מרוקאית". בעצם כולנו מהגרים, לא?

כי מה זה להיות ישראלי? להדליק נרות שבת? להתגייס לצה"ל? לראות כדורגל ולפצח גרעינים? את כל זה המהגרים הזרים יכולים לעשות בדיוק כמוכם ואפילו יותר טוב. ארז הפיליפיני שעובד ב'ארומה' ורוצה להתגייס לצה"ל, ציוני וישראלי הרבה יותר מבנו של חיים נהג המונית, שלא רק שנישא לפיליפינית ועוזב את הארץ – עוד מבקש פלאפל "לקחת" במקום לאכול במקום. אז מספיק עם הרעיון המוזר הזה של "מדינת יהודים". זה כל כך 1948. היום הזהויות הרבה יותר מורכבות, והכל ממילא הבנייה חברתית. לא עדיף לנו במבה שרואה בישראל את "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" ודואג לבנה החייל של האישה הבורגנית הקרה, שאצלה הוא עובד על פני מי שבוחר להגר לברלין?

את כל זה הסרט עושה, באופן לא מפתיע, במימון אותה מדינה שאת זהותה הוא מפרק באלגנטיות. בעבר כבר כתבו ב'מידה' על הנטייה האנטי-ישראלית של הקולנוע הישראלי, כולל זה הממומן על ידי המדינה. ואף כי 'מנפאואר' מעודן הרבה יותר מסרטים כמו 'גן עדן עכשיו', ברור כי הוא מבקש להציג את המציאות התל אביבית החדשה באופן שחותר תחת הרעיון של זהות מובחנת של המדינה היהודית. אז ברור שנשלם על זה מכספי משלם המיסים היהודי.

אג'נדה ברורה

כל הייצוגים בסרט נועדו לעודד את הרעיון הזה והם מתעלמים מכל מה שאנחנו יודעים על המצב האמיתי בדרום תל אביב, שרוב המהגרים שם הם גברים בגילאי עבודה, ולא זוגות ומשפחות כפי שמוצגים לנו בסרט. והפתעה: לא ניתן למצוא סודני או אריתריאי אחד לרפואה בכל הסרט. בסצינה באמת יפה מוצגת ישיבה של איגוד העובדים האפריקאים הדן בליגת הכדורגל האפריקאית. מנהל הישיבה קורא את שמותיהן של נציגי כל המדינות הנוכחות. מוזכרת כל מדינה אפריקאית ששמעתם עליה – מגאנה עד קונגו, לבד משתיים. נחשו אילו. ולא שאני דורשת מסרטים להיות ריאליסטיים (אני לא), אבל הייצוג החסר בולט מדי.

בקטעים מסוימים הסרט גולש להשוואות כמעט נאציות. בסצינה ארוכה בה פושטים שוטרי מחלקת ההגירה לדירה בה מסתתרים מהגרי עבודה לא חוקיים, נראים השוטרים הישראלים במדים כמעט שחורים מתנשאים מעל שלוש משפחות קטנות (שלושה גברים, שלוש נשים ותינוק) כשמפקדם מסתובב בדירה שנהרסה בעקבות החיפוש ומאתר בבוידעם קטן גבר נוסף מסתתר. האסוציאציה של היהודי המסתתר בעליית הגג ממש מקרית. בסצינה אחרת מדבר במבה עם עובד זר אחר על ה"כלא הסודי שנבנה בדרום", ושניהם מסכימים שלא יכול להיות שבאמת יכניסו אליו אנשים ("זה לא יכול להיות בשבילנו, זה בטח בשביל הערבים"). את השואה לא אני העליתי, זאת ממש הסצינה הראשונה בסרט: שוטרי מחלקת ההגירה בדיוק חזרו מביקור ממלכתי במחנות ההשמדה בפולין, ועברו מייד לעסוק ברדיפתם וכליאתם של עובדים זרים, כמשימה ציונית ראשונה במעלה.

למאיר, שוטר מחלקת ההגירה, הדמות היחידה שיש לה אינטראקציה עם המהגרים בסרט אין התמודדות אמיתית עם הסיטואציות הקשות שהוא נכנס אליהן. הקושי והתסכול העיקריים שלו הם מול הכספומט שמסרב לפלוט כסף, ולא מול המהגרים האפריקאים שאותם הוא מגרש על נשיהם וילדיהם. זה מצטרף לרדידות הקרה של המעסיקה הבורגנית המנוכרת של במבה, לוועדת הקבלה לצה"ל חסרת הרגישות, ולאדישות הכללית של החברה ה"ישראלית" כפי שהיא מוצגת בסרט, ומסתכם במסקנה: אנחנו חברה איומה ונוראה. אולי כדאי שנביא לפה כמה מהגרים שילמדו אותנו אנושיות ויהודיות מהי.

כשסרט עוסק בפוליטיקה אני מתרגזת, אבל כשהוא גולש לדידקטיקה והטפה אני באמת מתעצבנת. אין בזה לא מורכבות דרמטית ולא רגשות אנושיים. זאת סתם חוסר כנות אמנותית.