למה רבין הלך לאוסלו

בניגוד לתדמית המקובלת, רבין לא יזם את הסכמי אוסלו מתוך תחושת עצמה וביטחון. להפך: תחושת קטסטרופה וסכנה, לצד אכזבה מביצועי צה"ל גרמו לו לתור אחר מוצא מדיני.

מערכת שיקולים מורכבת. רוה"מ יצחק רבין בהתייעצות טלפונית. מצילום: פלאש90

נהוג לתאר את יצחק רבין כאסטרטג גאון בעל כישורים אנאליטיים, שתפיסת עולמו הייתה ריאל-פוליטית ועמדותיו נגזרו בעיקר מן המניע הביטחוני והעוצמה הצבאית. על פי תיאור זה, ניתח רבין בתחילת שנות ה-90 את מצבה האסטרטגי של ישראל, והסיק כי בתקופה שאחרי קריסת ברית-המועצות והניצחון האמריקני במלחמת המפרץ, ישראל נמצאת במצב הטוב ביותר בתולדותיה. ניתוח זה הביא את רבין למסקנה כי זהו הזמן המתאים לנהל משא ומתן מעמדה של כוח כזה שיחזק את מעמדה האזורי ויקבע אותה כאחת מאבני היסוד של הסדר העולמי החדש.

ואולם, על אף הפופולריות שלו, מצג זה נתקל בקשיים רבים. שהרי אילו ישראל ניהלה משא ומתן מעמדת כוח הרי שהיא הייתה המכתיבה את התנאים למדינות ערב, שהיו נאלצות לוותר על דרישותיהן בתמורה להסכם. אך כשבוחנים את התנהלותו של רבין מתגלה דפוס הפוך בתכלית: רבין חיזר במרץ אחר מדינות ערב, פתח במגעים רבים במקביל, והיה מוכן להציע ויתורים מפליגים מראש, אף לפני תחילת השיחות עצמן.

התנהלות כזו מאפיינת מדינה הפועלת מתוך חולשה ופחד, החותרת בים סוער ומחפשת חוף מבטחים.

כאשר בוחנים את עמדותיו של רבין במשך התקופה מתגלה כי בניגוד לפרשניו המאוחרים, רבין פעל מתוך מצוקה אסטרטגית קשה, והיה משוכנע שהקטסטרופה נמצאת מעבר לפינה. על רקע זה, ההגמוניה האמריקנית שנוצרה באזור יצרה בעיניו הזדמנות בלתי חוזרת להגן על בטחונה של ישראל באמצעות הסכמי שלום ובחסות ערבויות בינלאומיות.

החזית המזרחית

אחד הגורמים החשובים בשיקוליו של רבין, היו האיומים ממזרח. רבין ראה בכוח העולה באיראן סכנה ממשית למזרח התיכון. בעידן הטילים והנשק הבלתי קונבנציונאלי. גם אפשרות שעיראק תשקם את יכולותיה במהירות הטרידה את מנוחתו. בנאום שנשא במכון לשלום במזרח התיכון בדצמבר 92', טען כי לישראל חלון הזדמנויות של שבע שנים כדי לפתור את בעיות הליבה של המזרח התיכון, לפני שהאיום האיראני יהיה רלוונטי. למעשה, טען רבין שתהליך השלום השפיע לטובה על הפחתת הסבירות שהערבים ישתמשו בכוח כנגד ישראל, אך יכולתם של הערבים לפגוע בישראל דווקא גדלה.

איום הטרור שרבין לא ייחס לו חשיבות בעבר, הפך בשנות ה-90 לרציני בעיניו. התפשטות האסלאם הפונדמנטליסטי היוותה בעיניו איום על שלום העולם המערבי כשישראל נמצאת בחזיתו גם בטווח המידי: הטרור הפלסטיני והתחזקות תנועות חמאס והג'יהאד האסלאמי. מעיד על כך רבין עצמו בישיבת ממשלה בינואר 95' באמרו כי לטרור האסלאמי והפלסטיני יש משמעות אסטרטגית.

הזירה הסורית היוותה אף היא איום אסטרטגי משמעותי. עצם העובדה שסוריה שלטה בלהבות מלבנון והפוטנציאל הצבאי שלה, גרמו לרבין לרצות להוציאה ממעגל האיבה במהירות. זו הסיבה בגינה העדיף רבין קודם כל את הערוץ הסורי על פני הפלסטיני. רבין ביקש למצות את האפשרות לשלום עד תום כמי שקץ במלחמות. "אני התנסיתי די עם מלחמות, ואני רוצה לחיות עם מצפון נקי שעשינו הכל למען השלום", אמר בראיון ל'על המשמר' בספטמבר 92'. ביוני 94', אמר רבין ב'הארץ' כי סוריה רוכשת מאגר גדול של טילים ארוכי טווח ואם לא תהיה פשרה טריטוריאלית עם סוריה, אזי תהיה מלחמה תוך 3-7 שנים. ושבוע לאחר מכן אמר ב'ידיעות אחרונות', שאם לא תגיע ישראל להסדר עם סוריה תוך שנתיים עד שלוש שנים, יציע לשנות את סדרי העדיפויות ולהקצות לצה"ל סכומי כסף אדירים שיאפשרו לו להתכונן למלחמה עם סוריה. הוא לא סבר שהמצב הקיים יימשך לעד אלא ראה החמרה בתוך שנים ספורות.

העם לא יעמוד במלחמה נוספת

בעיני רבין, חוסנם הלאומי של אזרחי ישראל נחלש עד כדי כך שחשש שישראל לא תהיה מסוגלת לעמוד במלחמות בעתיד. איתן הבר, יועצו ומנהל לשכתו, סבר שגורם החוסן הלאומי היה הגורם המרכזי בהערכתו האסטרטגית של רבין. בריאיון לעיתון מעריב בדצמבר 95', כחודש לאחר הירצחו של רבין, ציטט אריאל שרון את ההסברים ששמע מראש הממשלה המנוח לגבי מדיניותו: "רבים יתקשו לעמוד במלחמה נוספת… לכן עלינו לעשות ויתורים".

כוח העמידה של אזרחי ישראל באינתיפאדה ובמלחמת המפרץ אכזב את רבין ולכן שקל זאת כגורם חשוב בהערכתו האסטרטגית. בריאיון עם איתן הבר (ידיעות אחרונות, 18.9.2013) לרגל עשרים שנים להסכם אוסלו מנה הבר את בעיית החוסן הלאומי כאחד משלושת הגורמים המרכזיים לאימוץ הסכם אוסלו:

רבין סבר שעם שעומד על בהונות רגליו כבר יותר מיובל שנים, סופו שיתעייף. את העייפות הזו ראה במו עיניו מחלון ביתו במלחמת המפרץ בשנת 1991 כאשר חצי מיליון ישראלים ברחו – ברחו זו המילה הנכונה – בכל אחר צהריים מאזור גוש דן מחשש לנפילת טילים מעיראק. מראה הכבישים הפקוקים הוביל לנפילת רוחו ולפקפוקו בחוסן הלאומי.

1200px-Flickr_-_Government_Press_Office_(GPO)_-_An_Israeli_family_in_its_sealed_room
לא יעמדו בעומס? משפחה ישראלית במהלך מלחמת המפרץ. צילום: נתן אלפרט לע"מ

צה"ל לא יכול

 מגבלת הכוח הצבאי הייתה חלק משמעותי מתפיסתו של רבין. הוא לא האמין בפתרונות צבאיים, אלא בשימוש בכוח צבאי למטרות מוגדרות. לתפיסתו, יישומו היעיל של הכוח הצבאי מסתיים בהרתעה בלבד, כלומר פחד של האויב מן היכולת להסב לו נזק משמעותי בזמן קצר. אכיפת סדר או תנאים מדיניים באמצעות כוח צבאי, היו בלתי אפשריים לדעתו, אלו הישגים השמורים לערוץ המדיני. הספקנות הגדולה של רבין באשר ליכולת לאכוף סדר מדיני באמצעים צבאיים, באה לידי ביטוי ביתר שאת במלחמת שלום הגליל.

אחרי מלחמת יום הכיפורים, גרס רבין כי אין שום מטרה מדינית שמצדיקה יציאה למלחמה נוספת. בספר 'המלחמה בלבנון' בו משיב יצחק רבין על שאלות במהלך המלחמה ואחרי הפסקת האש, ניתן לחוש בדעותיו היסודיות בעניין השימוש בכוח. רבין אומר שהיה נמנע מיציאה למלחמה, לא רק בכדי להשיג מטרות מדיניות כמו סילוק הסורים והקמת ממשלה ידידותית, אלא גם כדי להשיג מטרה ביטחונית ישירה כמו חיסול אש"ף בלבנון. "אין תועלת תכליתית באשליית השימוש בכוח להשגת מטרות מדיניות בסיסיות וכי באמצעות הכוח ניתן להגיע לפתרונות מדיניים סופיים לסכסוך הערבי-ישראלי", אמר. בהקשר הפלסטיני בלבנון, אמר רבין כי אין פתרון צבאי לבעיה זו – כוח צבאי יכול לסייע אבל לבעיה זו יש רק פתרון מדיני. הספקנות הגדולה לגבי היכולת להשיג גם מטרות ביטחוניות באמצעות כוח צבאי, באה לידי ביטוי כאשר הביע רבין את דעתו על המצב בלבנון בעת המצור על בירות. לטענתו, אש"ף אמנם קיבל מכה קשה אבל לא יותר מזה – אש"ף ישתקם בהמשך וישראל לא השיגה בכך דבר. כידוע, לבסוף הובס אש"ף וגורש מלבנון לתוניס בעקבות פעולת צה"ל והמצור על בירות, אך רבין המשיך להחזיק בגישה דומה גם בהמשך.

במשך האינתיפאדה ולאור הכישלון במיגורה, המשיך רבין להציג את עמדתו שאין פתרון צבאי לטרור: "אי אפשר לשים קץ לטרור בפעילות צבאית". במקרה אחר בדיון מול פורום מטכ"ל כשר ביטחון, שתק רבין אל מול הצהרת קצינים במטכ"ל כי אין בנמצא פתרון צבאי לאינתיפאדה. על פי עדותו של יוסי פלד בספרו היה ברור שרבין שותף לדעה זו.

למרות התבטאויות חריפות המעודדות שימוש בכוח, נראה כי בתפיסתו רבין סבר כי יכולת ההשפעה של הכוח היא מצומצמת ביותר ועל כן הפתרון הוא אחר; "עלינו להבין שפתרון הבעיה צריך להיות פוליטי", כפי שמביא אריה שלו בספרו על האינתיפאדה.

תפיסה זו חזרה בהתבטאויות שונות שוב ושוב גם אחרי מלחמת המפרץ, כאשר טען כי ישראל לא מסוגלת לגייס כוח גדול די הצורך כדי לכפות שלום על שכנותיה. בהרצאה בפני המכללה לביטחון לאומי ב-1988, ציין שבגלל התנאים המדיניים, לעולם לא תוכל ישראל להכריח את אויביה לציית לתכתיבים של המנצח ואף הביע ספק ביכולות של מעצמה להגיע להישגים באמצעות שימוש בכוח.

ביולי 93', התקיים מבצע "דין וחשבון" כנגד חיזבאללה. עקב אי הצלחתו של צה"ל להפסיק את ירי חיזבאללה, המבצע הסתיים בהסכם הפסקת אש שקבע כי לא תהיה פגיעה הדדית באזרחים, אלא רק במטרות צבאיות. מבצע זה היווה אישוש נוסף לתפיסתו של רבין לפיה אין משמעות מדינית רצינית לשימוש בכוח, שהרי אפילו הפעלת כוח צבאי רב כנגד ארגון קטן אינה מביאה לתוצאות מדיניות רצויות. עקב כך, שינה רבין את עמדתו התקיפה בעניין דרום לבנון ובראיון לה'ארץ' (14.12.94) ביקר את אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין שתכנן לחימה יזומה מסוג חדש כנגד חיזבאללה: "מי שחושב שיש לו נוסחה בדוקה צבאית לפתור את העניין טועה". איתן הבר מנה את אכזבת רבין מהישגי צה"ל ב"דין וחשבון" כאחד ממניעיו לאמץ בסופו של דבר את יוזמת אוסלו.

רבין, אפוא, התמלא ספקות לגבי יכולתו של צה"ל להתמודד עם האתגרים שיציבו צבאות ערב ופקפק בתכניות שהוצגו בפניו על ידי הדרג הצבאי הבכיר. הערכות אלה לא היו ידועות  לציבור.

Yitzhak Rabin during his visit in Hebron
לא האמין ביכולותו של צה"ל. רבין בעת סיור בחברון. צילום: פלאש90

בידוד מדיני ואיום קיומי

מדיניות רבין נבעה איפוא מהערכתו את ישראל כמדינה מוגבלת ביכולותיה, שהזמן אינו פועל לטובתה. לפי רבין, האיומים סביב ישראל גדלים וימשיכו לגדול, בעוד ישראל מאבדת את יכולתה להתמודד איתם. הערכת האיומים, בשילוב פחד מהיעדר חוסן לאומי ואופציה צבאית דלה, היוו שיקול מרכזי ביותר בקביעת מדיניות החוץ והביטחון של ממשלת רבין. הם שהובילו לוויתורים משמעותיים חסרי תקדים  בעמדות ישראל, תוך תחושה שעל ראש הממשלה לסיים בדחיפות את משימת השלום, לפני שישראל תגיע למצב אסטרטגי בלתי נסבל של איום צבאי ובידוד מדיני.

ככלל, נהג רבין להתייחס ליסודות החולשה האסטרטגית של ישראל כאל דבר נתון ובלתי משתנה במערכת השיקולים. אפשר לשאול, מדוע נלקחו הנתונים של חוסן לאומי ועוצמה צבאית כמצב בלתי הפיך? ככל הנראה, היעדר הביטחון בחוסנה הלאומי של ישראל ופסימיות קשה באשר ליכולת להשפיע על המרכיב הזה, גרמו לרבין לאמץ גישה המבוססת על פתרון בעיות החוץ. בעיות הפנים כנראה נראו לו קשות מכדי שניתן יהיה לפתור אותן או לפחות להיטיב עם מצבן תוך זמן סביר (לפני בוא הקטסטרופה).

אחרי מותו של רבין התבדתה ההנחה שלו לגבי החוסן הלאומי: במהלך האינתיפאדה השנייה, הראה הציבור הישראלי חוסן רב תוך יכולת עמידה מרשימה מול מתקפת טרור שנמשכה כשלוש וחצי שנים; צה"ל הצליח להכריע כמעט לחלוטין את הטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון באמצעות לחימה התקפית שיטתית בסיוע מודיעין על רמה גבוהה.

תפיסת עולמו האסטרטגית של רבין בתחילת שנות ה-90 הובילה את ישראל ליוזמות השלום כשהיא בתפקיד הצד החלש. זו תפיסת השמאל המוכרת גם כיום לפיה אין מענה לקטסטרופה הקרבה שלא באמצעות מהלכים מדיניים.

מורשתו של רבין אינה המורשת המשיחית של פרס וביילין, אבל היא מובילה לאותו מקום: זוהי מורשת של כשל מחשבתי  ושל פסימיות נמוכת רוח.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

11 תגובות למאמר

  1. כתבה עלובה. ניתוח שטחי וחסר מעוף. טיעונים היסטוריים מקולפים. פשוט מעליב.

    1. תגובה מעולה. ניתוח מעמיק ורב רושם. טיעונים היסטוריים מפורטים ומעמיקים. פשוט תענוג

    2. ממש לא , כל הטחת ההאשמות שכתבת נועדה לטייח את העובדה שאין לך מה לענות לאמת , מה שמוציא אותך ???? מעניין , לפי דבריו של יוסי ביילין הוא בישל את ההסכם בעודו מריח את הלחץ של רבין להביא הסכם לאחר שהתחייב לדד ליין במצע שלו להבאת הסכם , וכך קיבלנו הסכם בלחץ , למען מטרות פסולות , הרצון לשלום ראוי אבל הדרך אליו לא צריכה לבוא מנחיתות או מכניעה או ויתור על עמדותינו וצדקת עמנו בארץ ישראל , בקיצור .. לך תלמד קצת ואז תשנה את קובץ ההאשמות למעלה

  2. כל זה כי "אנשים ברחו מתל אביב"? ולמה שישארו, מה זה נותן? גם במלחמת השחרור פונו אזרחים, בן גוריון פירק את המדינה שהכריז עליה? לא!

    בגלל שהאיש היה דיכאוני ופסימיסט, אנחנו וכל עמי הסביבה מקיזים דם כבר עשרות שנים. ש

  3. ההערכה לגבי האיומים הגדלים קיימת גם היום, לא ייחודית לרבין.
    לגבי החוסן הלאומי, כולם אוהבים להתהדר בו אבל צוק איתן הראה ההפך, ההלם והקושי להתמודד עם חיילים שנהרגו במבצע צבאי היה בולט, צריך לזכור שרבין הוביל את צה"ל במלחמות עם כמות פגיעות והרוגים משמעותית, מישהו יכול לתאר בכלל איך המצב פה יראה אחרי מלחמה מול צבא אמיתי (לדוגמה מצרים) או מול אירן גרעינית? יש לי הרבה כבוד לחוסן הלאומי ולעם שלנו, ואני עדיין חלק מצה"ל (מילואים) אבל לומר שרבין לא היה בכיוון זה רחוק מהאמת. ועם כל הכבוד לזלזול בבידוד בינלאומי, בלי גב אנחנו לא כל כך חזקים, אנחנו לא רוסיה או ארה"ב עם משאבים לנהל מלחמה אמיתית לאורך זמן או מלחמות חוזרות, לשכנים שלנו יש הרבה נפט, הרבה אנשים ופחות רגישות לחיי אדם. גם בצה"ל לומדים שקו המגע תמיד ייפרץ וישראל מהירדן לים היא קו מגע לא הרבה יותר מקו מגע. יש כמובן עוד שיקולים חברתיים וכלכליים בעד חתירה לשלום אבל די ברור שהאופציה השניה מובילה (אולי רק בעוד עשרות רבות של שנים) לאפשרות מאד לא אופטימית.

  4. ניתוח מאיר עיניים וחדש עבורי.
    זה החלק שהיה חסר לי זמן רב בניסיונותיי להבין את יסודותיה הנפשיים של תפיסת עולמו הנוכחית של השמאל בישראל:
    משיחיות, דטרמיניזם, הדחקה, אשליות ו… חרדה.

  5. למען האמת רבין לא הלך לאוסלו. יוזמות משלו לא היו לו. הוא נגרר לכך, כמו תמיד, על ידי היועצים סביבו, ובראשם פרס. נניח שהיינו הולכים לפי "המורשת" שלו לשלום בכל מחיר עם השכנים, סוריה תחילה ובהמשך "הפלסטינים". תוך הגעה לפשרות טריטוריליות. בדיעבד ברור לנו שלא העיסוק בטריטוריה מעסיק את השכנים, אלא, קיומנו בכלל. נניח שהיינו חותמים על הסכם שלום עם סוריה ו"נותנים" את רמת הגולן. האם זה היה מונע את עלית האסלם והפונדמנטליזם ופירוק מדינות ערב במזרח התיכון. האם עקב חוזה שלום עם סוריה, המורדים לאסד או הכוחות של "מדינת האסלם" לא היו יורדים לכנרת לשקשק במים. מי שעוצר את כניסתם לארץ אינו חוזה כזה או אחר, חתיכת נייר, אלא צה"ל, שרבין לא סמך על קציניו במטכ"ל. דברים דומים ניתן לומר גם על האופציה ה"פלסטינית" תוך וויתור על יהודה ושומרון לטובת שלטון מחבלים. די ללמוד מה יצא לנו מזה שוויתרנו על עזה, תוך גירוש אכזרי של אלפי אנשים. דווקא היעדר הוויתורים מצדינו הם אלה המאפשרים היום להיות במצב טוב יותר מכל הפנטזיות של יועצי רבין ובראשם פרס. ובכן, במבט של היסטוריה, נוכל לומר שזה יותר ממזל, שרבין לא הצליח ליישם את תכניותיו. ה

  6. ועכשיו שלמדנו ההיפך, אז ליישב את שטחי סי במרץ! כל מקום שלא ניישב ישמש נגדינו במלחמה.

  7. בטווח של שנים כל ההנחות שהניח רבין לגבי התחזקות של סוריה ועירק התבדו
    גם המחשבה שארה"ב תגן עלינו מפני אירן גרעינית מתבררת בימים אלו כטעות חמורה.
    בהסכם אוסלו רבין ויתר על נכסים אסטרטגיים רק כדי להשיג הישגים טקטיים קיצרי טווח.
    אבל רבין לא היה האדריכל של הסכם אוסלו. ההסכם הזה בושל מאחורי גבו ע"י פרס ואנשיו והובא לפניו כהסכם מוגמר.
    רבין היה יכול לזרוק את פרס יחד עם ההסכם שלו מכל המדרגות, בדיוק כפי שעשה לו שמיר כמה שנים קודם לכן, לאחר שפרס בישל מאחורי גבו את הסכם לונדון . אבל זה היה שם קץ לתהליך השלום עליו השליך את כל יהבו, דבר שקרוב לודאי מביא את הקרירה הפוליטית שלו אל סופה.
    מסיבה זו, ורק מסיבה זו רבין בחר לאמץ את ההסכם למרות שלחלוטין לא היה שלם איתו.

    1. ההנחות של רבין לגבי הסכנה מחזית מזרחית דווקא קיבלו אישוש אבל לא זהו העניין.
      רבין רץ לפרק את ישראל מנכסיה האסטרטגיים בניסיון נואש להביא לפריצת דרך להסכם שלום בודד שיפתח את הדרך להסכמי שלום אחרים. במקרה של ירדן התיאוריה הזו עבדה אחרי הסכם אוסלו, אך זאת משום שהממלכה הירדנית החזיקה באינטרסים משותפים ויחס חשאי חם מזה עשרות שנים עם ישראל.
      הפלסטינים פחות עניינו את רבין משאר מדינות ערב ובראשן סוריה. אני מסכים איתך שהמהלך עם הפלסטינים היה מהלך טקטי שנועד לפתוח את הדרך להסכמים נוספים. את ההצדקה לכך רבין שאב מן הקטסטרופה הגדולה שהוא חשש מבואה.
      זו הייתה הסיבה לאימוץ יוזמת אוסלו של פרס, ביילין ושאר אנשי משרד החוץ -ה רצון לברוח מן הקטסטרופה בהיעדר תחלופות אחרות לתהליך מדיני. המניע היה מדיני ולא פחות חשוב, ביטחוני. בעוד שביוני 93' דרש פרס מאנשי משרד החוץ לחסל את ערוץ ההידברות עם אנשי תוניס, הרי שכבר בחודש אוגוסט אימץ ערוץ זה בשתי ידיים. באמצע (יולי), התנהל מבצע 'דין וחשבון' שלהערכתי היווה תמריץ ואישוש לעמדת רבין לפיה אין פתרון זולת פתרון מדיני של "אין ברירה".