החוק לסגירת 'ישראל היום' הוא מכה לדמוקרטיה

כך נראית דמוקרטיה בקריסה: שרים וח"כים מתגייסים למען האינטרסים של 'ידיעות' וחמור מכל: שרת המשפטים לבני מגויסת למען חוק בלתי חוקתי

פגיעה בציבור ובדמוקרטיה. צילום: מרים אלסטר, פלאש90

הצעת החוק החדשה המוצעת נקראת, ה"חוק לקידום והגנת העיתונות הכתובה בישראל". לפי ההסבר הרשמי להצעת החוק, מטרתו לטפל ב"אחת הסיבות העיקריות למשבר בענף העיתונות הכתובה המונעת ממנה להתאושש – העדרה של תחרות הוגנת המבוססת על מצוינות מערכתית עקב חלוקתם של עיתונים בחינם".

זה נשמע טוב: תחרות, מצוינות מערכתית, חיזוק העיתונות החופשית. אך האמת היא שהחוק הזה מיועד להשיג את ההיפך הגמור – לסלק תחרות ולהשיב לעיתון 'ידיעות אחרונות' את כבודו האבוד שאיפשר לו לצבור רווחים מונופוליסטיים עבור בעליו המקושרים היטב.

החוק נכתב במונחים כלליים, כמובן, אך תוצאתו תהיה אחת ויחידה: הוא יאסור על 'ישראל היום' להמשיך לחלק את העיתון הפופולרי בחינם. מדי יום, כ-40 אחוזים מהציבור בישראל קוראים או נחשפים לעיתון זה, והחוק הזה מיועד למנוע מהם את הזכות הזאת. 'ידיעות אחרונות', המתחרה בו, שקוראיו מונים מספר דומה של אנשים, יהיה כמובן המוטב העיקרי של ההתערבות עזת המצח הזאת בשוק החופשי – וכל זאת בשם "החזרת השוק לתחרות הוגנת ודמוקרטית".

ציפי ליבני נגד הדמוקרטיה

זהו מאמץ באמת מדהים להתערב ביוזמה החופשית ולהטות את הכף לטובת עיתון מסוים הנמצא בבעלות משפחה מסוימת ורבת עוצמה עם אג'נדה פוליטית מסוימת. זהו חוק קלאסי "לגופו של אדם" – הפקעת נכסים וזכויות – ניסיון בלתי חוקתי לבצע הפקעת זכויות ו/או רכוש ללא הליך משפטי.

בעוד שהמטרה העיקרית מאחורי מעשה זה מיועדת אולי להשגת רווחים כלכליים עבור הבעלים רבי העוצמה של ידיעות, המהלך מצליח לגייס תמיכה פוליטית. כך הצדיקה שרת המשפטים ציפי לבני את תמיכתה הנלהבת במעשה ההפקעה האנטי-דמוקרטי הזה בנימוק ש'ישראל היום' תומך בעקביות בביבי נתניהו ולפיכך הפרסום היומי של העיתון כמוהו כתרומה כספית בלתי מוסדרת לצרכים פוליטיים. היא הסבירה שבעוד שהיא נאלצה להדפיס עלוני פרסומת בקמפיין הבחירות האחרון, נתניהו זכה לקבל תמיכה מקבילה ללא כל עלות באמצעות התמיכה המסורה של 'ישראל היום'. טיעון זה מעניין במיוחד, כי ממחקר שערכה מורן ראדה יחד עם 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', מסתבר שהכיסוי של  'ידיעות אחרונות' את מערכת הבחירות בישראל ב-2009 היה מוטה לטובת 'קדימה' ומנהיגתה ציפי לבני במרבית החלטות המערכת.

ואת כל זאת אנחנו מקבלים משרת משפטים הטורחת להזכיר לנו השכם והערב שהיא נושאת בתפקיד על מנת להגן על ההליך הדמוקרטי ועל ערכים דמוקרטיים. להסבר המלומד של הגברת לבני ישנה מעלה אחת ויחידה: הוא שומטת כל העמדת פנים שמטרת החוק היא לחזק את התחרות בתקשורת הכתובה.

שליחת ציבור? צילום: פלאש90
שליחת ציבור? צילום: פלאש90

חיסול ממוקד ללא תקדים בעולם החופשי

חלק מהתומכים בהצעת החוק הזאת רואים בה גם הם אמצעי לתקוף ולערער את השפעתו של הבעלים של 'ישראל היום', שלדון אדלסון, מתוך התנגדות להשקפותיו הפוליטיות, או לעיסוקיו הפילנטרופיים. אך מרבית החברים לדרך הפוליטיים נמנים על מתנגדיו של נתניהו הנאבקים, כמו לבני, נגד תמיכת העיתון במדיניותו בנושאי חוץ ופנים. המניע שלהם מובן, אך החיסול הממוקד המוצע הוא חסר תקדים בדמוקרטיה כלשהי. איני מצליח למצוא מקרה אחד של ממשלה דמוקרטית שאסרה את פעילותו של עיתון פעיל בגלל האסטרטגיה השיווקית שלו. חופש היוזמה אמור לאסור חסימת עסק חוקי כלשהו באמצעות חקיקה ממשלתית, אפילו כזה שאינו קשור לאינטרסים הדמוקרטיים המרכזיים של חופש העיתונות וזכות הציבור לקרוא כל מה שהוא רוצה. הוצאתו של עיתון אל מחוץ לחוק בחברה דמוקרטית הנשלטת על-ידי חוקים ולא על-ידי אנשים היא מעשה מעורר סלידה.

עיתונים יומיים ברחבי העולם, כולל בישראל, מצויים במגמת ירידה. הסיבה, כמובן, היא הופעת האינטרנט. מרבית האנשים מתחת לגיל 30 שואבים את החדשות שלהם באופן בלעדי מהאינטרנט, בעיקר מפרסומים באינטרנט אך גם מתכנים עיתונאיים חינמיים המופצים כמעט על-ידי כל העיתונים המודפסים, כולל 'ידיעות אחרונות' ומתחריו כאן בישראל. בישראל, ירידת הרווחיות נובעת בעיקר מהירידה העקבית בתעריפי הפרסום. ואין זו מקריות גרידא שהריכוזיות הצרה של הבעלות בעיתונים בידיהם של מספר מצומצם של גורמי שליטה כוללת אינטרסים המקושרים לעולם הפרסום הדוחפים להורדת תעריפים. הבעלים של 'ידיעות אחרונות' מחזיקים בידיהם גם את אחד מאתרי החדשות הנקראים ביותר (Ynet), יחד עם אחד מגופי השידור הטלוויזיוני המצליחים ביותר (רשת), וחלק מהבעלות על חברת הכבלים היחידה בישראל, HOT. אך תפוצת העיתון שלהם – הן בימי חול והן במהדורת סוף השבוע – יורדת בעקביות.

במשך שנים רבות (החל מ-1995), 'ידיעות אחרונות' היה כל כך דומיננטי עד שהוא הוכרז כמונופול. זה היה באמת "העיתון של המדינה" והכוח שלו להשפיע על פוליטיקאים נחשב אגדי. כל ענף העיתונות היה אוליגופול שנשלט על-ידי משפחות מעטות ורבות עוצמה שהבטיחו שהמחיר של כניסת מתחרים חדשים יישאר מרתיע (נשמע מוכר?). שליטה זאת במה שהיה בעידן הטרום-אינטרנטי מקור המידע העיקרי של הציבור הטרידה משפטנים כמו פרופ' אהרון ברק (שמונה אחר-כך לנשיא בית המשפט העליון), שכתב מאמרים מלומדים והזהיר מפני שליטה צרה כזאת על מה שהציבור קורא. הוא ראה במצב הקודם סכנה למשטר הדמוקרטי.

ידיעות אחרונות נלחם נגד השוק

אך עם ההוצאה לאור של עיתון 'ישראל היום' החדש והחינמי ועם הגישה הרחבה לתכנים חינמיים באינטרנט, נשחקה עוצמת המונופול, כך שכיום ידיעות נלחם בכל הכוח לשמור על מעמדו כ"עיתון הנפוץ ביותר במדינה". אחת הטקטיקות הננקטות בידו היא חלוקה חינם! אני, לדוגמה, מקבל בכל יום שישי במחנה יהודה בירושלים עותק של ידיעות בחינם! אלה הם פניה של התחרות. ובידיעות יודעים היטב איך חלוקה חינם יכולה להסיג לאחור גורם תחרותי מוביל. כי זו בדיוק הטקטיקה שבה נקטו בידיעות כדי לחלץ את ההובלה מידיו של המתחרה שהיה קודם לכן דומיננטי – 'מעריב'. מאות אלפי עותקים של ידיעות חולקו בחינם וכך הוכרע בסופו של דבר מעריב.

הם חילקו עיתונים בחינם אז והם מחלקים עיתונים בחינם כיום. אך כעת, העיתון מתאמץ להגן על תחום שליטתו במקום להרחיב אותו. מה שידיעות עשה למעריב בשנות ה-60 נעשה לו בשנות ה-2000 על-ידי 'ישראל היום' ועל-ידי האינטרנט. ולאט לאט מפסיד ידיעות בקרב, כך שנדרשת מבחינתו אסטרטגיה חדשה ודרסטית: אין פתרון טוב יותר מזה שהממשלה תוציא את המתחרה אל מחוץ לחוק. זהו החלום המונופוליסטי בהתגלמותו. פוף! ובאבחה אחת הבעיה נפתרת.

עיתונים בחינם אינה המצאה של ידיעות אחרונות או של משפחת מוזס (הבעלים העיקריים של העיתון) ולא של ישראל היום או של משפחת אדלסון. האסטרטגיה השיווקית הזאת התחילה עוד בשנות ה-40 והיא רווחת ונפוצה בעולם בימינו. ההכנסות של עיתון מגיעות משני ערוצים: הרווחים ממכירות בדוכנים או באמצעות מינויים, והתשלומים עבור מודעות פרסום. האסטרטגיה השיווקית של חלוקה בחינם מיועדת להגדיל את ההכנסות מפרסום על חשבון ההכנסות מהפצת העיתון. תעריפי הפרסום (ולפיכך ההכנסות) קשורים באופן ישיר לתפוצה. כך, על-ידי הורדת העלות לצרכן, העיתון מגדיל את תפוצתו ומגדיל בכך את הכנסותיו מפרסום. (יש אסטרטגיה שיווקית הפוכה – כאשר לא מכניסים כל חומר פרסומי ושיווקי לכלי התקשורת ומסתמכים על רק על הכנסות ממכירות או מתשלום עבור הזכות להיכנס לאתר התוכן האינטרנטי).

אסטרטגית ההפצה החינמית נפוצה מאוד באירופה, שם אחד מכל חמישה עיתונים הנקראים על-ידי הציבור מחולק בחינם (ממוצע של שלושה עיתונים בכל מדינה). זהו המודל של האינטרנט –  שם אין שום עלות לנגישות הקוראים והכנסות המו"ל מבוססות רק על פרסומות. אלא ששוק חופשי כשאינו עובר קניבליזציה באמצעות התערבות ממשלתית, הוא דינמי, וקיימת מגמה ניכרת מצד עיתונים באינטרנט להתחיל לגבות מחיר תמורת חלק מהנגישות (לדוגמה, 'הארץ' בישראל, ה'וול סטריט ג'ורנל' וה'ניו יורק טיימס' בארה"ב, וה'גארדיאן' בבריטניה). ניכרת גם ירידה במספר העיתונים המחולקים חינם בשנים האחרונות.

המושך האמיתי בחוטים. נוני מוזס. צילום: פלאש90
המושך האמיתי בחוטים. נוני מוזס. צילום: פלאש90

החוק ייפסל והכנסת תיפגע

סיפור ההצלחה הקלאסי של אסטרטגיית החלוקה חינם הוא סיפורו של העיתון London Evening Standard. אחרי 182 שנים של גביית מחיר עבור העיתון, החליט המו"ל ב-2009 לחלק את העיתון בחינם. כתוצאה מכך, הפך העיתון לבעל התפוצה הרחבה ביותר בלונדון ולעיתון הרביעי בגודלו בבריטניה כולה. ב-2009 היה העיתון על סף סגירה (כשאיבד כ-30 מיליון לירות שטרלינג באותה שנה) אך בתוך שלוש שנים בלבד הוא הפך לרווחי.

החוק החדש, שנועד לחסל את התחרות ל'ידיעות אחרונות', מבקש להציג את האסטרטגיה השיווקית של חלוקה חינם כמעשה נכלולי ומפוקפק, כאיזו אסטרטגיה בריונית, גסה ואנטי-דמוקרטית. אלו דברי הבל ואיוולת. חלוקה חינם היא אחת מבין כמה וכמה אסטרטגיות שיווקיות אפשריות שכולן לגיטימיות. האם מישהו יכול אפילו לדמיין שחבר בפרלמנט הבריטי יעלה על דעתו לנסות להוציא אל מחוץ לחוק את ה-London Evening Standard בגלל הצלחתו?

אין לי ספק שהחוק המוצע, אם יעבור, ייפסל על-ידי בית המשפט העליון. הצעת החוק הזו נכשלת בכל אחת מאמות המידה שקבע בית המשפט לפסילת חוקים שלדעת בית המשפט הם "בלתי חוקתיים". החוק אינו מיועד למטרה ראויה ולמעשה זהו חוק "לגופו של אדם", זהו צו להפקעת נכסים המכוון נגד מו"ל מצליח אחד המחזיק בהשקפה פוליטית שאינה לטעמם של מתחריו. החוק מוגזם בפירוש ואינו מידתי, אפילו אם נקבל את ההנחות הכלכליות המוטעות שעליהן הוא מתבסס. (כדי להיפסל, די בכך שאינו עומד באחת בלבד מתוך אמות המידה שנקבעו לפסילת חוק). הוא אינו אפקטיבי וחורג מעבר לכל מה שנדרש. המחיר החברתי שלו הרסני. זוהי פגיעה חמורה בחופש העיתונות, בכבוד הראוי כלפי רכוש הזולת, וביוזמה החופשית. והוא בלתי מידתי ביחס לסכנה לכאורה שמתהווה לתחרות בתחום העיתונות – גם אם צפויה סכנה כזאת (ואין הדבר כך).

נדרשת כאן אמירה אישית. לא אני ולא שום ארגון צדקה שעמו אני קשור באופן פעיל מקבל הטבה כלשהי מ'ישראל היום', מבעליו של העיתון או מהמו"ל שלו. כולנו היינו יכולים להיות רגועים יותר אם אלה התומכים והנותנים גיבוי לחקיקה הדרקונית הזאת היו מצהירים הצהרה דומה ביחס ל'ידיעות אחרונות', בעלי העיתון והמו"לים שלו.

הכנסת מחויבת לפעול למען האינטרס הציבורי. עבור אלה מאיתנו המתנגדים לאקטיביזם השיפוטי המיותר לפיו בתי המשפט הופכים לבוררים לגבי מה מתאים לישראל ומה אינו מתאים לה, חשוב ביותר שהכנסת תפעיל שיפוט עצמי בוגר ותקבע את הקביעות האלה. הדבר חיוני למערכת הפרלמנטרית שלנו, המחייבת שהכנסת תישאר הרשות הריבונית המכריעה. הצעת החוק הזו ל"קידום ולהגנת העיתונות הכתובה בישראל" היא חקיקה גרועה, החונקת את חופש העיתונות, לועגת לתחרות החופשית בשוק המידע ומשרתת אינטרסים כלכליים פרטיים שאינם ראויים. החוק הרסני לכנסת ולדמוקרטיה שלנו.

מר גולובנסקי עוסק בעריכת דין בישראל ובארה"ב. הוא הנשיא המייסד של המכון לאסטרטגיה ציונית

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

8 תגובות למאמר

  1. אפשר להרגע, גם אם החוק הלא דמוקרטי יעבור הוא לא ישנה הרבה.
    כיוון שהחוק תפור לישראל היום, כפי שהוא מופץ היום, שינוי קטן בשיטת התפוצה תהפוך את ישראל היום לחוקי מחדש.
    למשל החוק חל על עיתון המפרסם 6 ימים בשבוע. ישראל היום יוכל להתפצל לישראל היום ולסוף שבוע ישראלי.
    הורדת כמות הדפים יום אחד בשבוע גם תהפוך את העיתון לחוקי.

    העיסוק בחוק עוזר לישראל היום.
    עימות של מוצר מול המוצר המוביל בקטגוריה מייצב אותו כאלטרנטיבה ונותן לו פרסום חינם.

    1. החוק הזה מחלק את הכנסת לשלוש קבוצות.

      אלה שהם נגד ביבי ולכן בעד החוק (השמאל + הימין הקטנוני שרוצה "להכניס" לביבי כמו בנט וליברמן)

      אלה שהם בעד ביבי ולכן נגד החוק (אקוניס ושאר החיילים של ביבי בליכוד)

      ואלה שבוחנים את החוק בצורה עקרונית. לצערי יש בקבוצה השלישית רק אדם אחד – פייגלין.

  2. זכותו של בעל בית לחלק חינם ותודה לישראל היום על העיתון חינם. יש לשלול מינוי חינם לחברי כנסת שתומכים בחוק נגד ישראל היום.

  3. המכון לאסטרטגיה ציונית שכותב המאמר ייסד כולל ב"פורום האסטרטגי" שלו את דרור אידר, פובליציסט קבוע ב"ישראל היום", ואת משה יעלון, חבר בכיר במכון אדלסון.

    1. ואז?
      האם זה אומר שהכותב קשור לאדלסון או שזה אומר שהכותב מכיר אנשים שקשורים לאדלסון?

      סתם, מנסה להבין…

  4. החוק לא בהכרח יפגע בישראל היום יש אפילו סיכוי שהוא יפגע בידיעות כי בכסף העיתון יהפוך ליותר גדול ועם יותר תכנים ויתחרה ישירות בידיעות

  5. עד שיש איזה עיתון בחינם השמאל כל הזמן צועק חופש העיתונות חופש התעסוקה לבירליות וכו וכו כנראה שלא כל מה שצועקים גם מתכוונים אליו וכל זה תקף אם הדעות שלך הם חופפות אחת לאחת לדעות של השמאל אבל חס וחלילה אם אתה סוטה אפילו במקצת מהדעות של השמאל אין בעיה נסתום לך את הפה באמצעות חקיקה חבל שחברי הכנסת לא משקיעים את כוחם ומרצם ולחוקק חוקים בנוגע ליוקר המחיה ומחירי הדירות במקום להתעסק בסתימת פיות ובקהילה הלהטבית כנראה כשמקבלים 40000 שח בחודש לא מרגישים ביוקר המחיה ועכשיו אתה רואה שהחברי כנסת מחוברים למונופולים ואז אתה מבין איך נוצר יוקר המחייה