חוק הלאום מחזק את שלטון השופטים

חשבתם שאפשר “להכריח” את השופטים להפוך לציוניים יותר באמצעות חוק הלאום? הצחקתם אותם.

יחליף את הכנסת? בית המשפט העליון בירושלים. צילום: פלאש90

כשקוראים את החלטת הממשלה ‘חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי’ מגלים שורה ארוכה של הכרזות משמחות: המנון המדינה הוא “התקווה”; כל יהודי זכאי לעלות ארצה ולקבל את אזרחות מדינת ישראל על פי חוק; המשפט העברי ישמש כמקור דין לבית המשפט בתנאים מסויימים ועוד ועוד. לכאורה, משאת נפשו של כל אזרח שהאופי היהודי של מדינת ישראל חשוב לו.

יחד עם זאת, בקריאה שנייה, קשה להשתחרר מהתחושה שכבר שמענו את ההכרזות האלו בעבר – ולא במקרה: כל ההכרזות הללו מעוגנות כבר היום בחקיקה ראשית ומחייבת לכל דבר ועניין. חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, תש”ט-1949 מעגן את “התקווה” כהמנון הלאומי; חוק השבות, תש”י-1950 מעגן את זכותו של יהודי לעלות לארץ ולקבל את אזרחות המדינה, ומעמד המשפט העברי מעוגן מכוח חוק יסודות המשפט. אז למה בעצם אנחנו מחוקקים שוב את אותם החוקים?

למזלנו, תומכי החוק נותנים לנו תשובה ברורה: בשביל בג”ץ. השר נפתלי בנט כותב זאת במפורש: “כשבפעם הבאה יובא חוק לעצירת המסתננים לבג״צ, בג״צ יצטרך גם להכניס לשיקוליו שישראל היא ‘הבית הלאומי של העם היהודי’ ולא רק את ‘כבוד האדם וחרותו'”. דברים דומים נשמעו גם מפי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהשווה בין הצורך בהצעת החוק הנוכחית לבין הצורך בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

במילים אחרות, הממשלה מבקשת לעגן בצורה חוקתית את האופי היהודי של מדינת ישראל. לדעתי, מדובר בצעד לא יעיל ולא ראוי. בשורות הבאות אנסה לשכנע גם אתכם.

פרשנות יוצרת

נתחיל דווקא מעניין היעילות. כידוע, פרשנות חוקתית היא נחלתו הבלעדית של בית המשפט. לפיכך, כמו כל חוק, גם הצעת החוק המדוברת תובא בפני בית המשפט ותקבל את המשמעות החוקית שהשופטים יבחרו לייחס לה (זאת במידה והחוק עצמו לא יפסל כלא-חוקתי). בשלב זה תוכלו להעיר, בצדק, כי בית המשפט מוגבל בפרשנותו על-ידי הטקסט החוקי עצמו. זה נכון תיאורטית, אך כאשר בוחנים את ההיסטוריה השיפוטית של ישראל ניתן לראות כי גבולות הפרשנות גמישים למדיי.

קחו למשל את עניין המשפט העברי. בהחלטת הממשלה, תחת כותרת “המשפט העברי” מופיע טקסט זהה לחלוטין לסעיף שקיים כבר שנים בחוק יסוד יסודות המשפט. כך פרש השופט ברק את אותו הסעיף: “אין זה נכון מבחינה פורמאלית, ואין זה רצוי מבחינה מהותית, להעמיד את המשפט העברי כמקור פרשני, אליו חייב השופט לפנות, במקום שהוא מתקשה בפירוש החוק”. לא במקרה ציין חה”כ אריה דרעי כי הוא לא היה מעגן חוקתית אפילו את עשרת הדיברות אם היה יודע שבג”ץ יהיה זה שיפרש אותם.

גם בנוגע לנאמנות הח”כים הערבים, בג”ץ כבר אמר את דברו מזמן: בשנת 1985 תוקן חוק יסוד: הכנסת והתווסף בו סעיף 7א הקובע כי אדם או מפלגה לא יוכלו להתמודד לכנסת “אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם… שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”.

השופט חשין קרא את הסעיף, והחליט כי הוא אינו מונע ממפלגת “התנועה הערבית לשינוי” להתמודד בבחירות שכן: “הקביעה כי מדינת ישראל היא ‘מדינת כל אזרחיה’ אין בה כדי לשלול את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית” (פרשת איזקסון).

דברים מפורשים נכתבו גם בפסק-דינו של השופט ברק בפרשת עזמי בשארה: “לדיבור “מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית” בסעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת, יש ליתן פירוש מצמצם, שכן הוא נועד לצמצם את זכות היסוד לבחור ולהיבחר. לעומת זאת, לדיבור ‘ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית’ בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש ליתן פירוש מרחיב, שכן הוא נועד להגן על כבוד האדם וחירותו”.

אם כן, הניסיון של השר  בנט “להכריח” את בית המשפט להתחשב גם בערכים יהודיים לא נראה מבטיח במיוחד.

.
משחק לידי השופטים. בנט עם לבני בימים טובים יותר. צילום: פלאש90

חוק מסוכן

אבל מעבר לעניין הפרקטי, החוק גם פסול ואף מסוכן מבחינה עקרונית. החוק מוסר בידי בית המשפט את המפתחות על ההכרעות הערכיות החשובות ביותר במדינה, ומגביל למעשה את כוחה של הכנסת לעצב את החיים הציבוריים.

רבים לא מודעים לכך שהחוק מגביר באופן משמעותי את יכולתו של בית המשפט להתערב בחקיקת הכנסת. אם בעבר היה צורך לתלות זאת בפגיעה ב”כבוד האדם” או “חופש העיסוק”, עתה יכולים השופטים להיכנס בדלת הראשית. שהרי איזה חוק לא נוגע לאופיה של ישראל כמדינה “יהודית ודמוקרטית”? מעתה, כל חקיקת הכנסת והחלטות גופי ממשל אחרים יהיו תלויים באופן שבו מפרש בג”ץ את המילה “יהודית”. עד כמה הדבר מסוכן ניתן ללמוד מהאופן שבו אהרן ברק עצמו הסביר זאת בספרו (שופט בחברה דמוקרטית, עמוד 158) שפורסם בזמן בו כיהן עדיין כנשיא בית המשפט:

על השופט להימנע ככל האפשר מנטילתם של ערכים היוצרים סתירה וניגוד. כך למשל, אם בעולמה של היהדות מצוי זרם פרטיקולוריסטי וזרם אוניברסלי, מן הראוי הוא לשופט לאמץ את הזרם האוניברסלי, שכן זרם זה מתיישב עם ערכיה של ישראל כמדינה דמוקרטית יותר מהזרם הפרטיקולריסטי.

למי שלא הבין, הזרם ה”אוניברסלי” ביהדות הוא הזרם שמזוהה עם תנועת הרפורמה ו”תיקון העולם”, זה הקורא לשיוויון ולשלום עולמי, ואשר בגרסאות מסויימות שלו שולל לחלוטין את ההצדקה בהקמתה של מדינת לאום יהודית.

מי שמצפה, אפוא, שבזכות החוק החדש בג”ץ יאפשר הרחקת מסתננים, הקמת יישובים עבור יהודים בלבד, או טיפול נחוש יותר באתגריה הביטחוניים של ישראל, שוגה באשליות.

אם מנהיגי הימין רוצים באמת לשנות את המצב החוקתי הקיים, טוב יעשו אם יפסיקו לנסות להשפיע בעקיפין על פסיקת בג”ץ ויחוקקו חקיקה מפורשת וישירה שתצמצם את את סמכותו של בית המשפט, תשנה את שיטת מינוי השופטים ותחזיר את הכוח לבוחר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

8 תגובות למאמר

  1. בגדול מסכים אבל יש דבר אחד טוב בחוק. כשלונו יגביר את הכעס כלפי הרודנות המשפטית ובכך יגביר את הסיכוי של חקיקה מפורשת וישירה נגדה. דרך מפותלת עדיפה על עמידה במקום

  2. לכבוד ספי היקר,

    אני קראתי מה שרשמת, ואתה בעצם אומר שלמרות מה שכתוב בחוק, בג”צ עושים מה שבראש שלהם.

    וזה מאוד נכון.
    כיוון שבג”צ לא באמת מתייחסים לזאת שאנחנו חיים במדינת העם היהודי – וחבל.

    לדעתי חוק הלאום הינו מעולה.
    נכון, זה לא יכול להכריח את שופטי בג”צ להיות הגיוניים ולפסול מפלגות שרוצות להרוס את הארץ ולגרש מכאן אותנו היהודים.
    אבל, עם זאת, זה פותח דלת לכיוון הנכון.

    אין ספק שהדבר הנכון יותר לעשות הינו לשיםם את בג”צ בקולר ולשמור שבג”צ לא ינסה לשלוט במדינה במקום אלו שאנו שמנו בשלטון עצם הבחירות.

    ככה או ככה, זה כן לקח דברים שהיו צריכים להיות מובנים מאליו כמו לדוגמא היותה של ישראל כמדינה יהודית קודם כל, ורק אחר כך מדינה דמוקרטית – כמו שהיה במגילת העצמאות – והפך את זה לחוק.

    החוק הזה הינו מעולה.

    מה שנשאר לראות, זה האם הממשלה תמשיך בכיוון הנכון, ותאכוף את החוקים אשר היא מחוקקת.

  3. שיטת מינוי השופטים, השיטה שמאפשרת לשופטי בג”צ לפעול בדרך של חבר מביא חבר ולמעשה לשכפל את עצמם לתמיד, היא אבי אבות הטומאה. מי שיצליח לשנות אותה ישבור את מעגל הקסמים ויזכה, לפחות מבחינתי, בתהילת עולם.

  4. מה שאתה אומר הוא שבג”צ עושה מה שבראש שלו. אחר כך אתה אומר שהחוק החדש הזה יגרום לבג”צ לעשות מה שבראש שלו. לא הראית למה בעקבות החוק בג”צ יוכל לעשות משהו שונה או יותר גרוע ממה שקורה היום.
    כלומר, בהיבט בג”צ הכל נשאר אותו הדבר.
    שאר הדברים שמנית בהתחלה קורים במילא.
    כך שבעצם, אין שום סיבה להתנגד לחוק הזה….

  5. כמו בהרבה מקרים שעלו לחדשות לאחרונה, אנו עדים גם כאן למצב בו גם הימין וגם השמאל משקרים. חוק שלא ישנה דבר הוא חוק שלא צריך להציע ולחוקק אותו, מוטב שנבחרינו יטפלו בבעיות אמיתיות. מצד שני, התנגדות נמרצת כל כך לחוק הזה גם היא בזבוז זמן. ניתן לראות שכמעט כל ההתבטאויות לא עוסקות בתוכן החוק, אלא רק בכינויי גנאי. זה בגלל שאין תוכן לחוק, זה ספין טפשי שכל המשתתפים בו מחפשים הון פוליטי

    החוק הזה תחילתו בעבירה – ביבי מנסה למשוך את בוחריו ואנשי מרכז הליכוד בסיסמאות – וסופו בחטא – לפיד ולבני מנסים להראות את נאורותם, שלא יברחו להם המצביעים לעבודה. למרבה הצער, יש דוגמאות נוספות לספין דו כיווני. בחוק ישראל היום השמאל מנסה להשתיק תקשורת ימנית תחת מסווה של ניתוק הקשר בין הון ושלטון (ומה על כוחו הכלכלי של ידיעות אחרונות? והעיתון חינם הזה שקוראים לו אינטרנט?), והימין מגן על העיתון שלו באיצטלא של שמירה על זכות הביטוי (האם המימון של אדלסון שונה מהמימון האירופאי לתנועות שמאל?). חוק השכירות הוא נסיון של סתיו שפיר להשמיע קולות של עבודה, ואחרי שטחנה אותו הרבה, גילו לפיד ולבני שיש שם קצת רייטינג וגנבו אותו ממנה. החוק הזה ישנה במעט את השכירות בת”א-רמת גן-גבעתיים, ולא ישפיע על מאות אלפי דירות שמושכרות במחיר גבוה מאוד, אך בהתאם לחוק החדש

    המחלה של הדמוקרטיה היא הפופוליזם – וכולנו חולים בה. המנהיגים שלנו קובעים את סדר היום בצורה פופוליסטית, האופוזיציה משרבטת הצעות חוק חסרות ערך בשביל לשמור על נוכחות, התקשורת מבשלת את קדירת הרפש הזו ללא הרף, וכולנו שותים את הקוקטייל המשובח הזה בעיתונים ובאתרי האינטרנט. התקשורת לא באמת מעבירה תוכן אמיתי על מה שקורה סביבנו, זו מציאות מדומה

    1. ההתייחסות שלך לחוק הזה כאילו הוא “לא ישנה כלום”, היא הטעות הפטאלית שחוזרת ונשנת אצל הימין. כך הימין אמר שהשקרים של הפלסטינים הם בסך הכל “נביחות כלבים” והשיירה עוברת, ושרעיון המדינה הפלסטינית, שרק שמאלנים קיצונים בודדים דיברו עליו לפני 40 שנה הוא חסר משמעות. ההיסטוריה הוכיחה שהקרב האמיתי הוא על התודעה ועל השיח.

      השמאל מיומן מאוד בשליטה על השיח (“קורבנות השלום” “איפוק זו עוצמה” וכו’), ולכן מזהה את משמעותו האדירה של החוק לשינוי השיח. זוהי הסיבה להיסטריה הפראית של השמאל ולמלחמת השמד נגד החוק (“כתם שחור בספר החוקים”, “הרס הדמוקרטיה” וכו’). הקביעה כחוק יסוד שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי מהווה מכה תודעתית ניצחת לאנטי-ציונות הפושה בשמאל, ולנסיונו הזוחל להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה.