פרשת ויצא: מה קדוש בבית אל

כשיעקב מגיע לבית אל הוא חש בקדושת המקום ומכריז עליו כמקום פולחן, אך כידוע, המקרא מבהיר כי ישנו רק מקום קדוש אחד: ירושלים • מה היחס בין המקומות? מדוע לייחס קדושה לבית אל? ומה יש ללמוד מכאן על אפיה של קדושת המקום המקראית? ד"ר יונתן כהן מנתח ומסביר

במלכים א, י"ב מסופר כי בזמן פילוג הממלכה לישראל הצפונית ויהודה הדרומית (928 לפנה"ס) עשה ירבעם מלך ישראל שני עגלי זהב – וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן. ממעשי ירבעם וכתובים נוספים אנו למדים שבישראל של בית ראשון היו שלושה מקדשי מלך, מקדשים מרכזיים, שבהם נערך פולחן ממלכתי – בית אל ודן בממלכת ישראל וירושלים ביהודה. זאת בנוסף לבמות רבות "עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה" ומזבחות שדה. כל מקדש, ובמיוחד במציאות של ריבוי מקדשים, שואף לבאר ממה נובעת קדושתו, בזכות מה הוא תובע מן המאמין לבכר אותו על פני המקדשים המתחרים. סיפורי הסבר של קדושה קיימים משום כך מאז ומעולם בעולם כולו.

באורח פלא מצויים במקרא סיפורים שמתוכם אנו יכולים ללמוד על מה ביססו מקדשי הצפון, בית אל ודן, את תביעת הקדושה שלהם. באורח פלא, כי התקופה המאוחרת החל מימי שלמה וביתר תוקף אחרי חורבן ישראל הצפונית (722 לפנה"ס), העדיפה כמובן את המקדש בירושלים ואף פסלה החל מימות המלך יאשיהו (כארבעים שנה לפני חורבן בית ראשון ) את כל המקדשים האחרים. ניתן היה לצפות משום כך שהדורות המאוחרים יעלימו סיפורים המהללים את המקדשים שנפסלו ולא יכללו אותם בתורה. את סיפורו של המקדש בדן אנחנו יכולים לשחזר מתוך הסיפור על פסל מיכה (שופטים י"ז-י"ח), שאת פתיחתו הבאנו בשבוע שעבר בפרשת תולדות (ברכת יצחק), וסיפורו של המקדש בבית אל נתון בראשית הפרשה שלנו כ"ח, 10-22. הסיפור מספר כיצד בזמן בריחתו של יעקב מעשו אחיו שוקעת השמש. יעקב נאלץ להפסיק את מסעו. מניח אבן תחת ראשו וחולם חלום שבו הוא רואה: " וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ". מן המראה מסיק יעקב כי זה שער השמים ומבטיח ליסד מקדש במקום.

קדושת בית אל

נמנה את שלוש מעלותיו העיקריות של מקדש בית אל על פי הסיפור:

1. שם התגלה ה' ליעקב ככתוב בפסוק 13: "וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו". אלוהים קידשו בהתגלות.

2. כל מקדש שואף לקשור את ייסודו במייסד נעלה ובעבר רחוק, וככל אשר תעמק באר העבר כן ייטב. באלילות רווח שהאל בעצמו יסד את המקדש בראשית הימים. מהפרשה שלנו מתברר שקדושת בית אל עתיקת יומין ומגיעה עד אבי האומה יעקב. קדושת שני המקדשים המתחרים נפלה מבחינה זו מקדושת בית אל. מקדש דן יסודו בתחילת תקופת השופטים, ומקדש ירושלים בימי דוד.

3. ומעל לכל מלמד הסולם על יתרון מעלתו של מקדש בית אל: " וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (כ"ח, 12). מן המראה מסיק יעקב: "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (17). מקדש בית אל מכוון מול שער השמיים ומאליו נובע שכל המקדשים האחרים נחותים ממנו.

מקורו של הסיפור שלנו הוא מן הסתם בחוגים הקרובים למקדש בית אל בישראל הצפונית, שסיפרו כיצד יסד יעקב-ישראל את המקדש. הסיפור בודאי קדום מאד, כפי שמוכח מן העובדה שהוא מפליג בחשיבותה של המצבה בבית אל: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים", שנאסרה מאוחר יותר בספר דברים: "וְלֹא-תָקִים לְךָ, מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (ט"ז, 21). הרגיש בניגוד לאיסור בדברים המדרש (ספרי על ספר דברים, קמו) שהעיר ש"המצבה אהובה לאבות שנואה לבנים". הסיפור נוצר מן הסתם קודם לדומיננטיות של ירושלים. דורות מאוחרים התקשו מאד בשבח בית אל בפסוק 17: "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". הייתכן לומר זאת שלא על מקדש ירושלים. משום כך מפרש רש"י בעקבות המדרש "נעקר הר המוריה [מקום המקדש בירושלים] ובא לכאן".

יתר על כן, כמה יסודות בסיפור מעידים על קדמות מופלגת עוד יותר, כי הסיפור כולל שני יסודות ארכאים על סף האלילות, הנראים כקדומים לאמונה הישראלית.

היסוד הראשון המצבה-האבן הנמצאת במרכז המקדש והיסוד השני הסולם המכוון לשער השמים.

מקדשים שבמרכזם אבן אנחנו מכירים באלילות. המפורסם בהם הוא מקדש הכעבה במכה, שקדושתו אלילית במקורה וקודמת לאיסלם. השקפת האלילות היא שהאבן היא חפץ אלוהי-מעשה ידיו של האל, או לחילופין שהאלוהות שוכנת באבן, דהיינו שהאבן היא בית-האל. וייתכן שזה מובנו הראשוני של "בית אל" ככתוב: "22 וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים". השקפה מעין זו רווחה גם באלילות הכנענית. היסוד הארכאי השני הוא המיקום של בית אל מול שער השמים. מכאן שקדושתה של בית אל קודמת לקידושה על ידי ההתגלות. היא טבעית קוסמית. כלומר, נובעת מן החומר – ממהותו של המקום.

התמורה המונותאיסטית

שני היסודות שרדו אמנם, אך כדרכו של המקרא חלה בהם תמורה שהחלישה את הבסיס המיתולוגי. האבן, האלהית במקורה האלילי, הפכה במקדש הישראלי לאבן רגילה, סתם אבן "מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם". תהליך דומה התרחש ב"מַטֵּה הָאֱלֹהִים" (שמות ד, 26), הממלא תפקיד חשוב בניסים השונים שמשה עשה במצרים ובמדבר. סימנים רבים מראים שמטה האלוהים הוא מלכתחילה מטה שהאל מחזיקו בידו ומשאילו לאדם, אבל במסורת המקראית הפך למטה רועים פשוט, שמשה החזיקו בידו: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מזה (מַה זֶּה) בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה" (שמות ד,2).

גם המקום עבר תמורה דומה: כדי להחליש את המיקום הטבעי קוסמי של בית אל מול שער השמים מדגיש הסיפור את הפן המקרי: "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש". גם כאן ניתן להצביע על מקבילה. ביצירה הבבלית "אנומה אליש" קובע האל מרדוך את מקומה של בבל על פי השיקול הקוסמי שהיא מצויה בין מקדשי האלים של מעלה ומטה. ואילו בסיפור מגדל בבל המקראי מובלט אופיו האקראי-אנונימי של מקום בבל: "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר" (י"א, 2) – בקעה סתם.

חשוב לציין שהעיצוב המקראי של יסודות מיתולוגים בדוגמאות שמנינו הוא סיפורי-עממי-בלתי מודע לעצמו. הוא איננו תוצאה של עיבוד חיצוני מושכל של עורכים. העיצוב הזה מלמד אותנו על העומק והעוצמה של ההשקפה המונותאיסטית של יוצרי הסיפורים, שמכוחה נובעת התמורה.

והערה אחרונה. ספר מלכים רואה את הפולחן בבית אל ובדן כאלילות, כחטא כבד וגורם עיקרי בחורבן ישראל. המלך יאשיהו אשר עליו מעיד ספר מלכים כי "כָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל יְהוָה בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ" (מלכים ב כ"ג, 25) שורף את מקדש בית אל ומטמא אותו. אבל סיפור בית אל המופיע בבראשית הוא מונותאיסטי לגמרי למרות השרידים הקדם מקראיים שעמדנו עליהם ושכמותם ניתן למצוא במקומות רבים במקרא. בעקיפין אנו לומדים מן הסיפור בבראשית, שהויכוח בין מקדשי ישראל ובין מקדש ירושלים אינו עקרוני על יסודות האמונה אלא ויכוח שעיקרו על פרטים משניים: איזה הוא המקדש הנכבד מכולם? המותר להציב מצבה במקדש? להיכן ראוי להביא מעשר? וכו'. בדומה להבדלים היום בין ספרדים ואשכנזים, חסידים ומתנגדים, חצרות חסידים בינם לבין עצמם. עוצמת ויכוח בין זרמים קרובים אינה נופלת כידוע מויכוח בין השקפות רחוקות ולעתים קרובות אף עולה עליו.

לכאורה סותר את דברנו מה שפתחנו בו – שירבעם שם עגל זהב בבית אל, היש מעשה אלילי חמור מזה? אבל באמת אין כאן סתירה, כפי שנראה כשנגיע לפרשת העגל. לעת עתה נסתפק בדברי קויפמן, שאגב עיונו בשאלה המסובכת מהי אלילות מפנה את הקורא לדברי יהודה הלוי (כוזרי מאמר א צז) ומעיר בהתפעלות "באינטואיציה גאונית ראה יהודה הלוי כי אין בין העגל לכרובים (פסלים בעלי כנפים שהוצבו במקדש בירושלים) אלא זה, שהעגל נאסר, והכרובים הותרו".

__________
ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.