למה הם אומרים שהבחירות מיותרות? הבחירות האחרונות הכניסו שורה של דמויות "מעניינות". זו הזדמנות לנפנף אותן
מה שנראה לפני שבועיים שלושה כרחש שגרתי ובלתי מזיק הידרדר במהירות למפולת פרלמנטרית, לפיטורי שרים ולמערכת בחירות שכבר נלאינו לשמוע ולקרוא בכל מקום, שהיא "מהמוזרות שהיו לנו אי פעם". זה אולי נכון אך צריך לזכור שגם הממשלה הזאת היתה "מהמוזרות שהיו לנו", לטוב ולרע.
היא אופיינה בשני פוליטיקאים כוכבים, שהגיעו משום מקום להישגים גדולים בבחירות, והכניסו איתם לכנסת שובל של אנשים לא מנוסים. כמובן שגם הדמויות הפחות מנוסות ב"בית היהודי" (יוני שטבון ומוטי יוגב) החווירו מול מפגן הקרקס המעופף המרהיב שסיפקו כמעט כל חברי 'יש עתיד'. שרת הבריאות שעקפה בתור למיון בבית החולים וח"כ רות "גם ערבים חתמו על מגילת העצמאות", קלדרון אם לקחת רק שתי דוגמאות מהשבוע האחרון. זה עוד בלי להיזכר בהתקפי הצחוק על במת הנואמים, במופעי הגיטרה והתופים, בשר חינוך שמסביר כי ילדים לא יכולים ללמוד שברים פשוטים במתמטיקה לפני שהם חווים שבר בחיים (כן, סיפור אמיתי), בח"כ זוטר שמצטלם בעירום מרומז בדף הפייסבוק שלו. וכמובן, בח"כ עדי קול שרצתה למשול בישראל "כמו קורח" והושתקה על-ידי הבוס הגדול בשיחה מפורסמת בה שתתה דיאט ספרייט ונאלצה לפרסם סטטוס משפיל, בו היא מודה שטעתה ומתנצלת בפני חבריה לסובייט, סליחה – לסיעה.
ואי אפשר בלי ח"כ יפעת קריב ששאלה את הסטודנטיות שהגיעו לוועדת הפנים של הכנסת להתלונן על הטרדות מיניות חוזרות ונשנות מדוע אינן "מנסות להסתדר" עם התוקפים שלהן ועוד ועוד.
רבנות חרדית ומלך הטייקונים
בסערת הבחירות וההתלהבות מהכוכבים הפוליטיים החדשים והמבטיחים – באמת מבטיחים – נשכחה העובדה שבבחירות בישראל עדיין בוחרים מפלגה ולא נציג אחד. כך, מי שבחר בנפתלי בנט בגלל ההבטחה הגלומה בו להשקפה יהודית דתית חדשה ומותאמת יותר לעם ישראל הקיים באמת ולא חלק הקטן שלו שחי בישובים דתיים בגב ההר, מצא את עצמו מכניס לכנסת ח"כים שנאבקו למען רבנות חרדית והתנגדו לכל שינוי ולו הקטן ביותר במוסדות הדת המאובנים במדינה. ומי שבחר בלפיד, מגן מעמד הביניים, שיצליח להילחם בחברות ארנק ובמכסי ייבוא מקוממים קיבל את יעקב פרי, מנכ"ל סלקום חביב הטייקונים, ואיתו כאמור קרקס שלם של דמויות אזוטריות שסיפקו בעיקר רגעים קומיים למכביר, גרוטסקיים אפילו. ומי שבחר בליבני כדי לחתום על הסכם מדיני עם הערבים? ובכן, כל מה שקיבל אזרח כזה מגיע לו ללא ספק.
נשמע לכם כמו היטפלות לזוטות? אתם טועים, זה ממש לב העניין. מהי הסיבה לכך שכל הפרשנים מסבירים שוב ושוב שאלה בחירות מיותרות? שהמניעים של כל הנוגעים בדבר פסולים, אינטרסנטיים, אגואיסטים? נכון, זו נימתם הקבועה של פרשנים פוליטיים, אבל הפעם היא הנימה המרכזית בכל הדיווחים וגם ההרגשה השלטת בקרב המגיבים והטוקבקיסטים. הסיבה היא, שהבחירות איבדו את קסמן, הנובע מאשלייה שבפעולתו זו יכול האזרח להשפיע על הכיוון אליו תחתור הנהגת המדינה. האשלייה הזו לא התפוצצה פתאום כששי פירון נהיה שר החינוך, היא הולכת ודועכת כבר שנים ארוכות.
בשני העשורים האחרונים האוויר הפוליטי בישראל היה רווי תכניות "לשינוי שיטת הממשל". חלק מהתכניות נוסו (בהצלחה מפוקפקת מאוד), רובן לא (ברוך השם) אך כולן היו סימפטום לחוסר הנחת הגדל והולך מהפוליטיקה בישראל. כיום שתי האמיתות היסוד של השיטה הפוליטית שלנו ברורות גם לאחרון האזרחים (כמעט) : 1. המערכות (משרדי הממשלה על רבבות גופי המשנה שלהם) לא מתפקדות ולא מסוגלות לבצע את תפקידן המקורי, שהוא ניהול מסודר של מערכות השלטון לטובת כלל האזרחים. 2. כתוצאה מכך, אין זה משנה מה יצביע האזרח בבחירות.
מי שר האוצר? לא משנה
במשק חנוק ותקוע בו אין לאף שר אוצר או כלכלה, חזק פוליטית ככל שיהיה, יכולת להעביר אפילו את הפשוטה ברפורמות, ברור שאין ערך לשאלה מיהו אותו שר ואם הוא "ימני" או "שמאלני". בתקשורת עדיין קוראים לנתניהו פוליטיקאי "ימני". האם 'צוק איתן' נוהל באופן "ימני"? מה היה "ימני" בהתנהלותו? האם שלי יחימוביץ' היתה מנהלת אותו אחרת? קשה לראות במה. בתקשורת עדיין קוראים לנתניהו "קפיטליסט". האם בקדנציה האחרונה, זוללת התקציבים, מגדילת ההוצאה הממשלתית ומרחיבת הגירעון, היה משהו "קפיטליסטי"? האם בוז'י הרצוג היה עושה דברים אחרת? קשה לראות במה.
רבים וטובים ניסו להסביר, למה המערכת הפוליטית שלנו מפורקת כל כך. איך יתכן כי למרות המאמצים הרבים שהשקיעו הממשלות האחרונות ב"משילות" וחיזוק הגופים המבצעים, אנו מוצאים את עצמנו עם ממשלות חלשות מאי פעם שמצליחות לכל היותר לבהות במבט מבוהל בהתרחשויות בלי יכולת להגיב בצורה משמעותית, שלא לדבר על ליזום ולהוביל?
מעבר להסברים הפוליטיים והסוציולוגיים שוכנת התחושה העמוקה שזה כנראה לא משנה. מכאן הנהייה העיוורת, ההולכת וגדלה, אחרי מפלגות אוירה ו"אנשים חדשים" למיניהם, מכאן אחוזי ההצבעה הצונחים ומכאן כמובן המערכת הפוליטית הכאוטית, בה כל ממזר מלך אבל מלך אין בישראל, איש הישר בעיניו יקים מפלגה, יזכה בעשרה מנדטים ויוכל למצוא את עצמו בתפקיד ביצועי בכיר בממשלה נעדרת כל הגיון פנימי שנמצאת שם, כך הולך ומתברר, רק על מנת להיות שם, בלי יכולת להוביל את ההחלטה הקטנה ביותר משלב ההחלטה ועד לביצועה; החלטה בסדר גודל של מיגון נגמ"ש או פתיחת רשימת המעבדות המוכרות במכון התקנים. על החלטות בסדר גודל של פתרון בעיית האלימות הערבית בירושלים, שלטון חמאס בעזה, או הקטנת החוב הלאומי אף אחד כבר לא חולם אפילו. נדמה שאפילו יוצרי תשדירי הבחירות נבוכים כשהם באים לדבר עליהם, ומעדיפים למקד את הקמפיינים שלהם באישיות אותה הם מריצים לכנסת או יותר טוב: במחדלי אישיותיהם של המתחרים.
מלחמה כל שנתיים, בחירות כל שנתיים, משק הנסחף בזרם הפרוע כספינה ללא קברניט, וביבי נתניהו אחד, עומד על הגשר ונואם אל הרוח הקרה בסאונד בייטס מוקפדים ובתנועות ידיים מוגזמות.
התשובה פשוטה מאוד. מי ששולט זו מערכת המשפט שום רפורמה לא תשנה כלום עד שלא תהיה מערכת משפט מאוזנת. ופה הכשלון המדהים של ביבי נתניהו הוא מגן בחרוף נפש על שילטון השמאל הקיצוני במערכת המשפט. הוא ממש מתנהג כעבד נרצע של אנשים ששונאים אותו ומזלזלים בו ובכל מה שקשור לציונות.
טוב מאד
ולא נשכח את הנזק הכי גדול: שרת המשפטים ציפי לבני. יש לקוות שאחרי הבחירות האלו ימונה שר משפטים שיחזיר את האיזון הנדרש בין רשויות השלטון ויבטל את ההפיכה השיפוטית הלא דמוקרטית שבוצעה כאן.
הכל נכון, אבל כדאי למקד את הבעיה: הברדק הוא בשמאל-מרכז, שנובע מהתפרקות העבודה אחרי עידן רבין, והקמת קדימה שהותירה מורשת של 2 מנדטים וראש ממשלה בכלא. בימין, המצב מסודר הרבה יותר, וגם אצל החרדים
צריך לזכור גם את חלקה של התקשורת – מימין ומשמאל – לחולשה של השלטון. תמיד ניתן למצוא חסרונות, והאינטרס של כל עיתונאי הוא לחשוף איזו תקלה ענקית. כמעט אין עיתונות שסוקרת בצורה מעמיקה ואובייקטיבית את המציאות בעולם שלנו – האנשים הרגילים שאינם עיתונאים או פוליטיקאים. אובייקטיבית משמעו שאפשר להגיע למסקנה הלא פופולארית שהממשלה דווקא בסדר. איך מצפים ממישהו רציני להיכנס לשדה המוקשים הזה ולהיות מואשם כאויב המדינה עוד לפני שסיים קדנציה?
אין ברירה, אלא לקוות כי משה פייגלין יעלה לראשות הליכוד, רק הוא יוכל להשליט שלטון ימני אמיתי
שר החינוך צודק- ילד לא יכול להבין מה אלו שברים מבלי לחוות משבר בחייו. מה ששגוי פה זה הרעיון כאילו ילד בכיתה ג' ( או ד' או ה' מתי שלומדים) לא חווה משבר בחייו. זה שאלו מנסים לגונן על הילדים שלנו לא אומר שאנחנו מונעים מהם תחושות. ובכלל, אם נסתכל טוב על חיי האדם נראה שהמשבר זו התחושה הראשונה שהאדם חווה, אומרים שתינוק שנולד מסתנוור מהאור שהוא יוצא אליו, הקולות שהוא יוצא אליהם, הגוף שלו מתנועע בתוך אוויר ולא בתוך נוזל, והנשימה הראשונה חורכת אותו מבפנים. אז מי אמר שילדים לא חווים משברים? לעומת כל זה המעבר בין ג' לד' או בין ד' לה' נראה קליל