האירופאים לא אוהבים לשמוע שהם אנטישמים

ד"ר גרסטנפלד חשף את ההיקפים האדירים של הקונסיפירטיביות האנטי-ישראלית ברחבי אירופה. התקשורת המרכזית ביבשת לא חסכה מאמץ כדי להשתיקו.

האמת כואבת, וכאשר היא פוגעת בעצב רגיש יש מי שמעדיף להשתיק אותה • חוקר האנטישמיות ד"ר מנפרד גרסטנפלד חשף כי 150 מיליון מתוך 450 מיליון אזרחי האיחוד האירופי מאמינים בתיאוריית הקונספירציה לפיה ישראל מנהלת מלחמת השמדה נגד הפלסטינים • גופי התקשורת האירופאים לא חסכו מאמץ כדי להצניע, להשתיק ולסלף את מחקריו

מגמת ענק של קבלת השקר הפלסטיני; כתובת על קיר בליטא (יהודים החוצה). צילום: Beny Shlevich CC BY-SA 2.0 דרך FLICKR
מגמת ענק של קבלת השקר הפלסטיני; כתובת על קיר בליטא (יהודים החוצה). צילום: Beny Shlevich CC BY-SA 2.0 דרך FLICKR

כשאתה כותב על נושאים הקשורים לישראל ואירופה או אנטישמיות, בדרך כלל פונים אליך עיתונאים. לפעמים זה מוביל לחוויות מוזרות. כמה מקרים כאלו התרחשו כתוצאה מפרסום ספרי הדמוניזציה של ישראל והיהודים ב-2013.

בהתבסס על סקרי דעת קהל – המרכזי שבהם נערך על-ידי אוניברסיטת בילפלד שבגרמניה – הספר חשף את העובדה כי 150 מיליון מתוך 450 מיליון אזרחי האיחוד האירופי בגילאי 16 ומעלה, מאמינים בתיאוריית הקונספירציה לפיה ישראל מנהל מלחמת השמדה נגד הפלסטינים. במרץ 2013, כאשר המאמר הראשון שלי הופיע בהולנד בנוגע לסקרים אלו, והראה כי ישנם חמישה מיליון הולנדים המאמינים בתיאוריית הקונספירציה האנטישמית הזו נגד ישראל, יצר איתי קשר המשרד המקומי של ערוץ הטלוויזיה ההולנדי RTL. הכתב שלהם רצה ראיון איתי בהקדם האפשרי. קבענו פגישה ליום המחרת, והכתב הגיע יחד עם צלם.

כאשר הסברתי את הממצאים הלא נעימים על מולדתו, הכתב הפך במהירות לרגשני ונרגז. לאחר חמש דקות, הוא שלח את הצלם שלו הביתה. המשכנו את השיחה בזמן שאני ניסיתי להרגיע אותו. הענקתי לו עותק של הספר ומאז טרם שמעתי ממנו.

לעיתונאי הבא שהגיע לראיין אותי על הספר, לא היו קשיים כלשהם עם ההצהרות שלי. לטעמו הם נראו מנומקות היטב. עיתונאי זה ייצג את אחד מהעיתונים הגדולים בגרמניה, אך לא אחשוף את שמו, בכדי להימנע מליצור אי-נעימות עבורו. הוא ראיין אותי במשך שעתיים ולאחר מכן אכלנו צהריים במשך שעתיים נוספות. העורכים שלו מעולם לא פרסמו את הכתבה. מספר חודשים לאחר מכן דיברתי עם קולגה שלו. היא אמרה כי אחד מהעורכים הצהיר כי "אנחנו לא יכולים להעליב את הקוראים שלנו".  לאחר מכן ראיין אותי בטלפון עיתונאי מאחד העיתונים הגדולים בהולנד, אותו אני מכיר זה מספר שנים. הוא שלח לי עותק של הריאיון לאישור ואני ביצעתי מספר שינויים קטנים. הריאיון מעולם לא הופיע בעיתון.

החודשים עברו ועיתונאי נוסף מאחד העיתונים הכלכליים הגדולים בגרמניה – ה-Handelsblatt – ביקש אף הוא לראיין אותי. הוא שאל אותי על כמה דברים, כולל הממצאים שלי בספר. כפי שהובטח, הוא שלח לי טיוטה של הריאיון. הכנסתי שוב מספר שינויים קטנים, אך לאחר מכן לא שמעתי ממנו. ניסיתי להתקשר אליו מספר פעמים, ללא הצלחה. הריאיון לא פורסם מעולם.

אמור לי מיהם חבריך

כמה מהעיתונים הקטנים יותר באירופה, יחד עם בלוגים בגרמניה, שוויץ והולנד, נתנו קצת תשומת לב לספר, אך התקשורת המרכזית עמדה בשתיקתה. האמת? זה לא כל כך קשה להבין למה. המסקנות שעולות מן הספר משמידות חלק גדול מהתדמית ההומניטרית של אירופה לאחר מלחמת העולם. לאורך קיץ 2014 זה הפך להיות הרבה יותר ברור עד כמה התמונה הזו שקרית, יחד עם התפרצותן של תקריות אנטישמיות ומספר רב של הפגנות בעד תנועת חמאס האיסלאמו-נאצית במדינות רבות באירופה.

העובדות דלעיל מציגות תיאור עצוב למדי של הצנזורה בתקשורת האירופאית המרכזית. ובכל זאת, אינני יכול להתלונן על הפרסום שהספר שלי קיבל. היומון הקנדי הלאומי הגדול, The National Post הקדיש לו טור. השבועון היהודי האמריקני החשוב The Jewish Week הקדיש לו מאמר מערכת בעמוד הראשון. אתרים אמריקניים מרכזיים פרסמו ראיונות ארוכים עמי אשר קיבלו תגובות רבות. הג'רוזלם פוסט וכלי תקשורת ישראליים דוברי אנגלית נתנו לספר תשומת לב רבה. התקשורת היהודית ב-13 מדינות שונות כתבה על הספר.

הגדיל לעשות הרב מרווין היר, דיקן מרכז שמעון ויזנטל (SWC) הממוקם בלוס אנג'לס, העלה את הנושא בפגישה עם האפיפיור פרנציסקוס הראשון. ה-SWC ומכון גייטסטון שלחו את הספר מלווה במכתב למנהיגי מדינות כמו גם למנהיגי האיחוד האירופי. לשכתו של הנשיא הגרמני השיבה כי בקרוב ייצא לפועל מחקר משמעותי על אנטישמיות, אשר יכלול בתוכו גם מחקר על אנטי-ישראליות גרמנית. דיקן המשנה של הSWC, הרב אברהם קופר, נפגש לאחר מכן עם סגן שר גרמני בנושא הזה. בסך הכל, הספק די נחמד עבור סופר.

הראיון לא פורסם מעולם; העיתון הגרמני Handelsblatt. צילום: Andreas Wecker CC BY-NC-ND 2.0 דרך FLICKR
הראיון לא פורסם מעולם; העיתון הגרמני Handelsblatt. צילום: Andreas Wecker CC BY-NC-ND 2.0 דרך FLICKR

באירופה לא מדברים על אסלאם רדיקלי

אולם החוויות המוזרות שלי עם עיתונאים אינן מוגבלות רק לספר הזה. יום אחד בשנת 2012, כתב של תחנת טלוויזיה ממלכתית בבלגיה הגיע לראיין אותי. הוא רצה לשאול לדעתי על תוכנית טלוויזיה ישראלית בשם 'אללה אסלאם' על התפשטות האסלאם באירופה, אשר שודרה באותה העת בערוץ 10. הכתב הישראלי צבי יחזקאלי הציג את עצמו באירופה כפלסטיני. הוא צילם את הגטאות של המוסלמים במספר מדינות באירופה. התוכנית הקדישה תשומת לב לאלימות, הסמים והחזקת הנשק, כמו גם פעילות עבריינית נוספת בחלק מהקהילות המוסלמיות.

יחזקאלי הזכיר את הקנאות הדתית, ההפחדה של המוסלמים שחולקים על הפנאטים, האפליה נגד נשים ורצח על כבוד המשפחה. הוא גם הקדיש תשומת לב לאנטישמיות הנפוצה בקהילות הללו. התוכניות האירופאיות הנדירות שיסכימו לדון בנושאים הללו, יעשו זאת בדרך כלל תוך כדי התמודדות עם היבט מסוים אחד במדינה אחת בלבד.

הכתב הבלגי שאל אותי מה דעתי על התוכנית. אמרתי לו שבהתחלה חשבתי כי ערוץ 10 לא היה צריך לעשות את התוכנית הזאת. הבעיות הרבות עם חלק מהקהילות המוסלמיות באירופה הפכו לסוגיה אירופאית משמעותית. זה היה נורמלי אם ערוץ 10 היה יכול לרכוש תוכנית כזו ממקורות אירופאיים, אך לא הייתה תוכנית כזו בנמצא, אמרתי. הכתב הסכים שיש לי נקודה, אבל הוסיף, "אני לא משוכנע שהבוסים שלי ירצו לשדר את זה". ואכן, הם לא שידרו.

חוויה שונה למדי חוויתי בנובמבר 2008, כאשר פרסמתי מאמר בעיתון ההולנדי החשוב De Volkskrant. הכותרת הייתה "האם אנו חווים מחדש את שנות השלושים?". במאמר, הבעתי את דעתי כי העתיד טמון בשאלה מה יהיה חזק יותר, הערכים האירופאיים או האסלאם הרדיקלי והאידיוטים השימושיים, שמשמשים כבני ברית עבורו בחברות המערב, כמו הגזענים ההומניטריים אשר שותקים מול אידאולוגיית רצח העם הקיימת בתוך ארגונים פלסטיניים וחלקים אחרים של העולם המוסלמי. המאמר התפרסם באנגלית ובעברית ללא שום בעיה.

לאחר שהמאמר פורסם, הודיעו לי כי לא אוכל לכתוב יותר עבור העיתון. המקורות שלי גילו כי היו מספר פניות של קוראים אשר איימו לבטל את המנוי שלהם לעיתון, אם זה יפרסם מאמר נוסף שלי. רק לאחר שעברו כמה שנים והגיע עורך חדש, התאפשר לי לפרסם שוב מאמרים בעיתון הזה.

לא מדברים על מוסלמים; רב-תרבותיות בשטוקלהולם. צילום: Kevin CC BY-NC-SA 2.0 דרך FLICKR
לא מדברים על מוסלמים; רב-תרבותיות בשטוקלהולם. צילום: Kevin CC BY-NC-SA 2.0 דרך FLICKR

לא בוחלים באמצעים

החוויות ההזויות ביותר שקרו לי היו עם התקשורת הנורבגית. ראיון של הכתב פרדריק גרסביק שודר במרץ 2009 בידי ערוץ הטלוויזיה המסחרי הנורבגי TV2. הוא תרגם את רוב מה שאמרתי בצורה נכונה. עם זאת, גרסביק התערב בתוכן ואמר שאני טענתי כי כל הנורבגים הם "ברבריים ולא אינטלקטואליים" מכיוון שהם הורגים לווייתנים וכלבי ים. היה זה עיוות גדול של המילים שלי.

אותו אחד שתרגם את הריאיון המעוות הזה לאתר האינטרנט של התחנה, התעלל עוד יותר בציטוטים שלי, כאשר הוא ציטט באופן שקרי טענה שלי כי "הנורבגים הם לא אינטליגנטיים וברבריים" וכי "נורבגיה היא המדינה הכי אנטישמית באירופה". סוכנות הידיעות הנורבגית NTB הפיצה גם היא את הציטוטים השקריים הללו. אלו צוטטו בידי עיתונים נורבגיים ושבדיים רבים. כתוצאה מכך, יש בבעלותי כיום אוסף ייצוגי של מיילים של שנאה מהנורבגים.

סידסל וולד, מי שהייתה באותה העת הכתבת לענייני ישראל של תחנת הרדיו הנורבגית NRK, הצליחה להאפיל על מעשי ערוץ TV2. היא ראיינה אותי ולאחר מכן טענה כי היא מחקה בטעות את הריאיון. במקום לראיין אותי מחדש, היא פברקה ראיון מומצא. היא ליקטה טקסט אחר שלי באינטרנט. לאחר מכן, היא שידרה ראיון מפוברק איתי, מלא בעיוותים, ואז העבירה ביקורת על הטקסט שיוחס אליי בטעות.

בשנת 2010, ארגון ניטור התקשורת Honest Reporting בחר בוולד לציון לגנאי מיוחד מבין עיתונאים ברחבי העולם. בכך הייתה וולד לעיתונאית הנורבגית היחידה אשר קיבלה תשומת לב בינלאומית כלשהי לעבודה שלה.

_________________

ד"ר גרסטנפלד הוא חוקר אנטישמיות והיו"ר לשעבר (2012-2002) של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. ספרו הבא, 'מלחמת מיליון החתכים', מנתח כיצד ישראל והיהודים עוברים דה לגיטימציה וכיצד ניתן להילחם בה. 

תירגם: מתן אשר

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

10 תגובות למאמר

  1. אם לא נתעורר נמצא עצמו תחת אסון. היינו בסרט הרע הזה הרבה פעמים לאורך ההיסטוריה. אני לא מבין למה לא נעשה דבר בנידון

    1. מה זאת אומרת לא נתעורר? אנחנו ערים לחלוטין ויודעים בדיוק מה המצב, אבל שתי הדרכים שלנות אוטתו הן
      אחת: ניתן לערבים לרצוח אותנו ואז האירופים יאהבו אותנו מתים
      שתיים: נמתין עד שהערבים ירצחו את האירופים או להיפך ואז נדבר על אנטשימיות עם מיי שנשאר חי לאחר אותו מסע רצח. צ

  2. כל כך נכון, לצערי. אני חיה באירופה כבר יותר משבע שנים ויצא לי לחוות את העניין מקרוב.

  3. ליברמן ומשרד החוץ נכשלו כשלון חרוץ בהסברה ולחימה
    למען ישראל ונגד השמצה וחרם

  4. זה אחד לאחד הניסיון של טוביה טננבום עם פרסום ספרו "אני ישן בחדרו של היטלר" . טוביה מתרכז באנטישמיות הפושה בגרמניה, אבל ההתנהגות דומה לגמרי והספר … מחכים והומוריסטי.