טעויות עובדתיות, שגיאות היסטוריות ושימוש בעייתי במקורות, הן רק חלק מהטענות המוטחות בשמעון נווה, ה"איש החושב" של צה"ל.
הספר "אמנות המערכה – התהוותה של מצוינות צבאית" הוא מסוג הספרים שיש להם קוראים מעטים, אך השפעתם רבה מאוד. זאת, בעיקר בשל זהות המחבר, ,תא"ל (מיל.) ד"ר שמעון נווה ומפעל חייו – 'המכון לחקר תורת המערכה', שבמשך כעשור היה אחראי על הנחלת המחשבה הפוסט-מודרנית לקצונה הבכירה של צה"ל. זו שהפכה את שדה הקרב ל"צביר של מטרות", את יעדי המלחמה ל"צריבת התודעה" והחליפה את התמרון הקרקעי ב"מהלומות אש" וב"השתבללות" מבולבלת.
למכון, שהוקם באמצע שנות ה-90, הייתה השפעה רבה, ולמרות שהוא נסגר בשנת 2006 בעקבות אי-סדרים מהסגנון של 'ראשונטורס', היא נמשכת עד היום. מבין תלמידיו המובהקים ניתן למנות את האלוף אביב כוכבי, האלוף היוצא גרשון הכהן תא"ל גל הירש וקצינים נוספים, וכמובן את שר הביטחון לשעבר יעלון, שכפי שתואר בהרחבה ב'מידה' פתח את דלת המטכ"ל בפני נווה, והפך את צורת החשיבה שלו לחלק בלתי-נפרד מעבודת המטה בצה"ל.
רעיונות אלו הגיעו לביטוי מבצעי במלחמת לבנון השנייה ואף במבצע 'צוק איתן', והם אופפים את הדיונים על "שדה הקרב העתידי" שבו כביכול אין כבר צורך בהפעלה מסיבית של יחידות שריון וארטילריה.
הספר עצמו הוא כמעט ולא קריא, הניסוחים מסורבלים, הלשון מעורפלת והשפה רב-משמעית. הדבר אף חמור יותר בגרסה העברית, כאשר מושגים שיש להם ביטוי שונה באנגלית כמו Oparations Systems משתמשים בערבוביה בעברית במילה "מערכה". (המונח העברי "מבצעים" הוא כנראה לא מספיק מתחכם והוא היה עשוי, חלילה, להקל על הקורא).
אולם, למרות שלספר אין קוראים רבים, חשיבותו נובעת מעצם קיומו, ובזכותו זכה המחבר בהילת האקדמיה והאינטלקטואליזם. נווה הוא "האיש החושב" של הצבא, וכל קצין שרואה את עצמו אינטיליגנט רוצה להיות בצד של "החושבים" ולא של ה"טכנוקרטים".
איזמל ההיסטוריון
אך האמת היא שספרו של נווה מוערך יתר על המידה. ביקורת נוקבת שחיבר ההיסטוריון הצבאי השוודי ניקלס זטרלין, מפרקת את טיעוניו של נווה בזה אחר זה ומשאירה אחריה לא יותר מאדמה חרוכה, זרועה חשדות כבדים של פלגיאט. במקרה או שלא במקרה, הביקורת, שנכתבה לפני למעלה מעשור, מעולם לא פורסמה בעברית והערותיו הנוקבות והקשות של זטרלין מתפרסמות לראשונה ב'מידה', סמוך למאמר זה.
הביקורת של זטרלין היא ארוכה ודקדקנית והוא לא מוותר על דבר. הכל אצלו עובר דרך סכין המנתחים המחקרית: סדרי כוחות, מספרי דיוויזיות, תיאוריות ארגוניות, תוקף ההפניות ואופן השימוש בחומר ארכיוני. וכשזטרלין מסיים, כמעט ולא נותר דבר מה בעל ערך של ממש.
ספרו של נווה מבקש להתחקות אחר התפתחות החשיבה הצבאית במאה ה-20, שעל-פי ניתוחו כללה שתי גישות עיקריות: הגישה ה"קלאסית" מבית מדרשו של קלאוזביץ' שעיקרה כיתור והשמדה של כוחות אויב; והגישה ה"מערכתית" שהתפתחה בצבא הסובייטי בשנות ה-20, שהתבססה על תמרונים מתוחכמים לעומק שטח האויב במטרה לנטרל את רצון הלחימה שלו. באופן ברור למדי, נווה מעדיף את הגישה הסובייטית, והתיאורים שבספרו נועדו למעשה לשבח אותה ולהצביע על יתרונותיה.
אלא שכאן נעוץ הכשל המרכזי של הספר: במקום לספק ניתוח היסטורי-עובדתי שיכול להוכיח את עליונותה המעשית של התפיסה ה"מערכתית" שהוא מייחס לסובייטים, נווה מתרכז בתיאור סלקטיבי למדי של התפתחות התאוריה הצבאית במאתיים השנים האחרונות, תוך שהוא נשען בעיקר על תקנוני שדה צבאיים וספרות תאורטית אחרת. אצל נווה אין ניתוחי קרבות, אין תיאור של מהלכים אסטרטגיים, אין נתונים על אבדות וצריכת תחמושת או על ביצועים טכניים. הכל תיאורטי, סלקטיבי ושיפוטי להכביר.
הבליצקריג הגרמני – שכלפיו מופנית רוב הביקורת של נווה – זוכה לכינויי גנאי משונים כמו "מכני","לינארי" ו"היררכי"; והגנרלים הגרמנים מושמצים בהיותם "אופורטוניסטים" וחסרי "ראיה מערכתית". הקורא ההדיוט, שעשוי להתרשם מסופרלטיבים פסאודו-אקדמאיים, מנסה להבין מה רע כל-כך בטקטיקה שהכניעה את אירופה כולה בתוך שנה וחצי, ושעקרונותיה אומצו לבסוף על-ידי רוב צבאות העולם, כולל במבצעים הסובייטיים בחלקה השני של המלחמה. תיאור עובדתי וניתוח אמפירי של כמה קרבות ממשיים היה יכול לעזור כאן, אבל את זה נווה לא טורח לספק.
הנתונים מקלקלים את החגיגה
אך כפי שחושף זטרלין, גם מעט הטענות העובדתיות שמביא נווה, סובלות מאי-דיוקים והטיות רבות. כך למשל, באחד המקומות מבקש נווה להוכיח כי הבליצקריג הוא תיאוריה כושלת בטענה כי כבר חודשים מעטים לאחר פתיחתו של מבצע 'ברברוסה' הגרמנים סבלו מנחיתות ארטילרית ואווירית: "למעשה היו עוצבות הוורמאכט נטולות סיוע ארטילרי לחלוטין במשך חודשי החורף של 1941-42" (עמוד 136).
ובכן, זטרלין בדק את הנתונים על צריכת התחמושת של צבא גרמניה בחזית המזרחית באותם ימים, וגילה כי בחודשים אלו צריכת התחמושת הייתה כמעט זהה לזו שנרשמה בחודשי הקיץ – 90,000 טונות (לעומת 106,000 בקיץ), שרובה נועדה לשימוש ארטילריית השדה. כך, שהגרמנים לא היו בדיוק "נטולי סיוע ארטילרי".
במקומות נוספים טוען נווה כי כבר בחורף 1941 נעשה הצבא הגרמני נתון "לחלוטין לחסדי חיל האוויר האדום". שוב, טענה מדהימה הסותרת כמעט את כל מה שהיה ידוע עד כה על המלחמה. ניתן היה לצפות למסד עובדתי מפורט ומבוסס שיגבה טענה מהפכנית שכזו, אך כל מה שנווה מספק הם שלושה דו"חות המתעדים שלוש תקיפות אוויר סובייטיות בשלושה תאריכים שונים. סה טו.
שלושת התקיפות הטקטיות הללו מספיקות לנווה כדי לטעון באופן כללי הצבא הגרמני כולו היה נתון לחסדי חיל האוויר האדום, וכי זו הוכחה למגבלותיה של אסטרטגיית ה'בליצקריג'. תעשו את החשבון: לצבא גרמניה היו בחזית הזו 30 דוויזיות מסוג זה והתקופה המדוברת משתרעת על בערך 180 ימים. כלומר, מדובר בכ-5,000 ימי לחימה דווזיוניים, שב-3 מתוכם נווה מוכיח כי חיל האוויר האדום הצליח לתקוף. איך אמר זטרלין? זו "הגחכה של המתודולוגיה המחקרית".
אחד הטיעונים הבסיסיים של נווה הוא שהצבא הגרמני לא הבין כראוי את תכניות המתקפה במזרח ולא נערך באופן "מערכתי" להתפתחויות הצפויות בהמשך. נווה מבסס זאת על הקביעה כי למרות שהיעד המרכזי של ההתקפה במבצע ברברוסה נמצא בחזית המרכז מול מוסקבה, הצבא הגרמני לא נערך בהתאם והקצה "כוחות בסדר גודל דומה לכל שלוש קבוצות הארמיות לשם ביצוע משימותיהן השונות" (עמוד 141).
למרבה הצער, נווה לא סיפק לקוראים מן השורה מקורות לקביעה זו, אך זטרלין החליט לבדוק, וזה מה שהוא גילה: בראשית המערכה היו לקבוצת הארמיות צפון היו 18.5 אחוז מהטנקים, לקבוצת הארמיות דרום 23.5 אחוז ולקבוצת הארמיות מרכז הוקצו לא פחות מ-58 אחוזים מהטנקים. הקצאת כוחות האוויר מגלה תמונה דומה: צפון – 18 אחוז, דרום – 31 אחוז ומרכז – 51 אחוז.
שלא כטענותיו של נווה, הצבא הגרמני אכן ריכז כוחות עדיפים ביותר בחזית המרכז, וכנראה שהגנרלים שלו הבינו דבר או שניים באסטרטגיה צבאית, למרות שהם לא זכו לצפות במצגות המעמיקות שמקרינים במלת"מ. "נווה טוען כי הכישלון לכאורה לרכז את הכוח בחזית המרכז הייתה טעות גסה", מסכם זטרלין חלק זה. "אם מישהו ביצע טעויות גסות, הרי שהן נמצאות במחקרו של נווה".
פאדיחות בארכיון הרייך
כאשר בדק זטרלין את השימוש שעושה נווה בחומרים ארכיוניים הוא חשף תופעה שערורייתית. בפרק העוסק בתורת הלחימה הגרמנית – הבליצקריג – מספק נווה לא פחות מ-52 הפניות לחומרים ארכיוניים השמורים בארכיון הצבא הגרמני. לכאורה עבודה קלאסית של היסטוריון שיודע לנבור, למיין ולנתח חומרי יסוד. אבל היסטוריונים מהתחום, כמו זטרלין, יודעים עוד דבר: שבע שנים לפני שנווה פרסם את ספרו הופיע ספר אחר "לוחמת שריון" שמו, שפורסם על-ידי החוקר הצבאי רודולף שטייגר (יצא בעברית בשנת 1995 בשם 'טקטיקות השריון הגרמני במלחמת העולם השניה'). בצירוף מקרים מפליא, שטייגר מתבסס על אותם חומרי ארכיון שמופיעים מאוחר יותר אצל נווה. למעשה מדובר בצירוף מקרים כל-כך מפליא עד ש-47 מתוך 52 ההפניות שמציין נווה מופיעות בספרו של שטייגר – ומדובר בדיוק באותם מספרי תיקים ומספרי המסמכים. גם ההפנייה לעמודים ספציפיים בתוך המסמכים היא זהה לחלוטין, ומפתיע מכל: כאשר שטייגר טעה בהפניה, גם נווה טועה.
"אחרי שרואים את זאת, יש לתהות האם נווה באמת היה בארכיון הצבאי בפרייברג", אומר זטרלין. "ואם הוא אכן היה שם, נדמה שכל מה שהוא עשה במקום הסתכם בבדיקה של מקורות שמחברים אחרים כבר השתמשו בהם".
חורים בתאוריה
מכיוון שספרו של נווה דל בטיעונים אמפיריים המתבססים על לקחי קרבות ממשיים, עיקר טענתו היא שתורת המערכה שלו עדיפה על-פני התיאוריה הקלאסית של קלאוזביץ מכיוון שהיא מתיישבת עם תיאורייה כללית יותר – 'תורת המערכות הכלליות', שנועדה להסביר כיצד פועלות כלל המערכות בטבע באמצעות מודלים מתמטיים סבוכים. ואם המדע הטהור תומך בתאוריה של נווה, מי יהין להתווכח?
ובכן, לא מדע ולא בטיח: מעבר לעובדה שהרעיונות הבסיסיים של תורת המערכות שנויים במחלוקת בקרב מדענים, גם השימוש שעושה בה נווה הוא חסר תוחלת. נווה מנסה להקביל למשל בין "חומר" במובן הפיסיקלי, לבין גודלם של כוחות צבאיים; בין מגוון המינים הביולוגי בטבע, לבין סוגי הכוחות השונים (חי"ר, שריון, אוויר) וכן הלאה. לא צריך להיות מדען גדול כדי להבין שהשוואות מעין אלה לא בדיוק מבוססות.
זטרלין מקדיש מאמצים רבים להראות כי השימוש שעושה נווה בתורת המערכות הוא שגוי ומוטה. הציטוטים לא רלוונטיים, ההפניות לא מוכיחות את הטענות והשפה המעורפלת של נווה ("האופי הבלתי לינארי של האינטרקציה בין מרכיבי המערכת קובע את הצורה הטורית של התמרון המערכתי") לא מצליחה להבהיר דבר. וכאשר נווה מסיק כי "רמת המערכה הינה הרמה שבה באה לידי ביטוי המערכת האוניברסלית בתחום הצבאי". תוהה זטרלין בקול: "האם נווה עושה צחוק מקוראיו?".
אך הבעיה העיקרית בספרו של נווה נותרת העובדה שהוא לא עורך שום מחקר היסטורי רציני. אם נווה היה מבקש להוכיח כי המבצעים הסובייטיים, שהתבססו על תורת הפעלה "מערכתית" היו מוצלחים יותר מאלו של הגרמנים, היה עליו לערוך מחקר השוואתי בין הפלישה הגרמנית לרוסיה במבצע 'ברברוסה' בשנים 1941-42 לבין המתקפות הסובייטיות בכיוון השני בשנים 1944-45. זטרלין אפילו מציע זירה ספציפית: בלארוסיה, שהמבצעים בה התבצעו ב"אותה תקופה, באותו שטח, פחות או יותר באותם יחסי כוחות ובשניהם נעשה שימוש בייתרון ההפתעה". אלא שלרוע מזלו של נווה, אומר זטרלין, "השוואה שכזו לא תציג את התורה המבצעית הסובייטית באור טוב".
"החסרון בתימוכין אמפיריים, והאמונה השגויה כי תורת המערכות יכולה לשמש כתימוכין להצהרותיו, מחייבים לקבוע כי מסקנותיו של נווה כלל אינן מוצדקות". מסכם זטרלין את ביקורתו. "העובדה שהוא מנסה לשוות להן מראה של ז'רגון אקדמי, כלל לא פותרת את הבעיה".
למקרא הדברים קשה שלא לתהות כיצד הצליח נווה לבסס את מעמדו בקרב האליטה הצבאית למשך תקופה כה ארוכה. האם קציני צה"ל הבכירים הם כה קלים להשפעה, עד שאדם כריזמטי עם חזות אינטלקטואלית יכול לכבשם בכזו קלות? השאלות מטרידות מאוד, אך התשובות האפשריות מטרידות אף יותר.
מדהים – דור שלם של חובבנים השתלט על עמדות מפתח ואין מי שעומד בפרץ
הליבלרליזם והיחסיות הורסים כל אמת מידה אתית ומוסרית אפילו בתחומים מדדים פחות או יותר
לא מכיר את התחום אבל בזמנו ד"ר בר עשה לצבא בדיוק את אותו הדבר בשנות החמישים (הוא נתפס אחר כך כמרגל סובייטי אבל זה לא קשור).
למרות היותו מרגל סובייטי, ולמרות סגנון כתיבה ודיבור דומה במשהו למתואר אצל נווה, מחקריו של בר הינם בעלי ערך, וחלק משמעותי ממסקנותיהם מקובל עד היום
פוסט-מודרניזם הוא אם כל החטאים, אויב מר לשוחרי האמת, בושה ליושרה ואנטי תזה לחכמה.
איך העז נווה להעדיף את תורת הלחימה הסובייטית מאשר את הבליצקריג המהולל של הוורמאכט הגרמני הגדול? מה הוא לא יודע שהצבא הסובייטי היה אוסף של תתי אדם סלאביים שיכורים שידעו בקושי לקרוא ולכתוב? ושניצחו רק בגלל החורף ועליונותם המספרית? הוא לא יודע שהטנקים הסובייטים היו עשוים מכמה מגני מתכת מרותכים ביחד (או יותר מדויק קשורים אם חוט)ואפילו אסטרטגיה לא הייתה להם. כול היום שתו וודקה ואנסו פולניות. וזה בכלל רק בגלל טוראי ראיין שהציל את אירופה, הבולשביקים הנאלחים הצליחו בכלל להגיע לברלין. נווה הזה הוא קומוניסט! ואם להיות קצת רציני לרגע……פעם כשהייתי בגרמניה ביקרתי במקרה בית קברות צבאי מימי המלחמה השנייה….על כמעט מ90 אחוז מהמצבות היה כתוב: "נפל בחזית המזרחית". מסכנים, כנראה הצטננו כולם מהקור הרוסי הקשה.
שמוליק היקר!
אחרי שגמרת להתבכיין על העוול שנעשה לצבא האדום האצילי, אתה מוזמן לחזור ולהיות ענייני. אנא השכל אותנו באילו אסטרטגיות בדיוק השתמש הצבא האדום להביס את הבליצקריג הגרמני, ואיך אתה מציע ליישם אותן כאן באזורנו על ידי צה"ל.
שמוליק,
כולנו פה תקווה שתלמד את הנושא יותר לעומק ואחר כך תסביר איך ע"י הבליצקריג כושל צבא גרמני כבש תוך חודש בחזית מזרחית שטח גדול פי שלוש משטחה של צרפת. כנראה גם נעלם ממך הידוע לכל ילד שיודע לפתוח ויקיפדיה שבמלחמת עולם השניה נהרגו יותר מפי 2 חיילים סובטיים מגרמנים בכל החזיתות. גם אולי שמעת על "השגים" יוצאי דופן של צבא סובטי במלחמה נגד פינלנד הקטנה.
ואם תקרא משהו יותר מפורט ועמוק מויקיפדיה אז תתגלה לפניך תמונת קריסה טוטלית של כל צבא האדום בתחילת המלחמה.
אם האדון שמוליק רומז שישראל מסוגלת לחקות את האסטרטגיה הרוסית
קרי יחס אבדות מבהיל של ציוד וחיילים לרעת הצבא האדום גם בנצחון
אני בספק אם צה"ל הגדול שלא מסוגל לספוג שום אבדות בגלל לחץ ההורים האזרחים יכול לגרד את יחס הנפגעים של הצבא האדום
עדות מאלפת לחוסר התיפקוד של הצבא הרוסי היה בכיבוש פינדלנד צבא של מעל מליון חיילים בקושי הצליח לכפות הסכם שלום על צבא כמעט שמינית בגודלו
מזכיר איזו צבא עצום ורב במלחמת לבנון 2 או מול עזה , לא
?
במדבר כל קוץ ופרח, ובצה״ל כל פוץ שכותב מלים יפות הוא אינטלקטואל. לא מאמינים? תשאלו את ד״ר אורי מילשטיין.
לרוב קציני צה"ל הבכירים אין כושר הפשטה, אין יכולת ניתוח ואין יכולת אינטגרטיבית. הקורסים בצה"ל אינם מכשירים אותם לכך, ולרובם אין יכולות טבעיות גבוהות. שמעון נווה היה לאורים ותומים של צה"ל על ידי הרמטכ"לים אמנון ליפקין שחק ובוגי יעלון. הלגיטימיות מצד הרמטכ"לים ושותפות עם תת אלוף דוביק תמרי במכון לחקר המערכה, הפכו אותו לסמכות על. במלחמת לבנון השנייה קרסה סמכותו של נווה כי חניכיו נכשלו. אבל הם נכשלו לא בגלל התיאוריות של נווה, אלא משום שהם היו והנם קצינים גרועים ומנותקים מן המציאות הצבאית. מפקדי צה"ל במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה לא היו חניכיו של נווה וגם הם נכשלו. נווה הוא סימפטום, אך לא הבעיה. בעייתה החמורה של מדינת ישראל היא, שאין לה מנהיגות ביטחונית המבינה בענייני ביטחון ומי שמבין אין לו אומץ לחולל רפורמות, ואין לה צבא מקצועי המסוגל לבצע ביעילות משימות המוטלות עליו. הכשל הלאומי אסטרטגי הזה הוכח במבצע צוק איתן וכל העם ראה את הקולות.
וכל העם ראה את הקולות.
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
בוקר טוב ישראל
חסרה מילה בכותרת. אולי "מבוא" ?
"אבא, אבא, המלך הוא עירום"!
עקיבא, כל הכבוד על חשיפת התרמית של נווה ועדת נספחיו.
קשה להפריז בהערכת השפעתו של נווה על צה"ל, ואם רוצים דוגמא מהעבר אפשר להזכר, למשל , בהשפעה שהייתה לרספוטין על החצר של הצאר הרוסי בראשית המאה העשרים, ועל הנזקים שנגרמו לבית רומנוב עקב כךץ
צריך רק לקוות שחשיפת המסיכה האקדמית מעל פניו של נווה וחבריו תוביל לחשיבה מחודשת ורעננה בצה"ל ובארץ בכלל.
עד ש
http://textologia.net/?p=4313
השמאל החולה החליא את המדינה במחלה ממארת בה איבריה נושרים בזה אחר זה. יש לנקות את האורווה הצואה מכל מה שנערם בה ולטהר את מערכות המשפט והכלכלה והצבא כדי להחזיר את המדינה למהותה היהודית ציונית. מפליא שיעלון מתגלה כעיוור לחלוטין שקונה את כל שיקרי והטעיות השמאל בסגנון הקרן להשמדה ולחיסול .
וואו ליה, אנטישמי משהו, כמעט גרמני
הביקורת המוזכרת מאשימה את נווה בכך שהוא טוען טיעונים בלי להוכיח אותם, ואז אתה (עקיבא ביגמן) עושה בדיוק אותו דבר רק בצורה נלוזה הרבה יותר, ועוד יותר מכך אתה הופך ביקורת לגיטימית על טקסט לביקורת אישית על המחבר
אתה טוען שמבצע "צוק איתן" הושפע מהרעיונות של המלת"ם, ללא שום סימוכין
אתה עושה הקבלה בין פרשת 'ראשונטורס' (האשמה בלקיחת שוחד), לבין דיווח פגום במילואי של דוח-שעות, ללא סימוכין
והחומר מכל, בכותרת של צהובון פח, אתה מעשים את שמעון נווה בכך שהוא הפך את צה"ל ל-"הססני וכושל", שוב ללא שום סימוכין
לגבי התענה כי התאוריות שפותחו במלת"ם הן שגויות עקב ההתנהלות במלחת לבנון השנייה, אתה מתעלם מכך שמלחמה זאת נוהלה ישירות על ידי הרמטכ"ל דן חלוץ וסגן הרמטכ"ל משה קפלינסקי, שניהם בין המתנגדים הגדולים ביותר לעבודת המלת"ם
היי לד, לכל הטענות יש סימוכין מפורטים הן בביקורת של זטרלין, שעליה למעשה מבוסס המאמר, והן במאמר שלי על תפיסת הביטחון של יעלון. הכל מלונקק בגוף הטקסט. אם יש לך הערות אחרי שתקרא, אשמח לדסקסן
מדהים. אדם שלא יודע להסביר מה ההבדל בין טקטיקה, אסטרטגיה ואופרציה ("מערכה", בין מרכאות, כדבריך), יודע לבקר את נווה ולהסביר שהכל קשקוש בלבוש. אם אתה מעיד על עצמך שלא הבנת כלום ממה שכתוב, ומצטט משפטים שלך אינם מובנים, כאילו הכל הבל, אולי אתה לא הבנת משהו?
ברמה העובדתית – סטאלין הרג את כל ההוגים המערכתיים שלו בטיהורים, והחזיר בפועל את הגלגל לאחור עוד בסוף שנות ה-30, כך שקשה מאוד לבחון את תורת המערכה הסובייטית דרך המהלכים הסובייטיים של שנות ה-40. באותה מידה, צה"ל הסיט בסוף 2005 את כל מי שנמנו על האסכולה הזו, ופרט לגל הירש שהיה 'כולה מפקד אוגדה', ובפועל אף אחד בשרשרת הפיקוד לא באמת חשב ודיבר כך, לא הרמטכ"ל, לא סגנו, לא אלוף הפיקוד, ולא שאר מפקדי האוגדות. המילה השתבללות, אגב, לא נאמרה בשום צורה ביחס למלחמה ההיא, ואתה יכול לראות את הביקורת של עמידרור על השימוש בה טרם המלחמה (חפש במערכות).
וברמה גבוהה יותר – הטענה שלך היא שנווה הונה את כולם. נסה אולי לחשוב למה הצבא 'מתפתה' ללכת אחרי כיוונים כאלו.
השאלה המרכזית שנווה שואל, ושראוי לשאול, היא מה תכלית הפעולה הצבאית. מצד אחד ניצב העולם הטקטי שטוען שהתכלית היא השמדה. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שהשמדה היא תכלית טקטית, שאין לה אחיזה ברמה האסטרטגית, ובוודאי כאשר אתה נלחם באוכלוסיה. מנגד נמצא עולם שלא יודע מה הוא רוצה, כי הוא צריך לברר את זה, וכשהוא לא מברר את זה, כמו בצוק איתן, הוא נגרר לתכליות טקטיות (וואו, השמדנו 20 מנהרות, איזה ניצחון).
אפשר לבוא בדברים עם כל טענה בעזרת עובדות מקומיות. אין לי ספק שאם תחפש עוד תמצא עוד פגמים מקומיים בעבודתו של נווה, אבל יש כאן גישה, רצינית, שלא מתמודדים איתה, או "מפריכים אותה" כי מוכיחים שהם כן ירו את אותו מספר הפגזים. מתמודדים איתה על ידי הבנה שלה, והצבת תפיסה נגדית. הסיבה שכיום גל חדש של מפקדים חוזרים לרעיונות האלו, (אחרי שכמה שנים אסור היה להזכיר בצה"ל את המילה "מערכה"), ובין השאר על רקע חוסר ההצלחה של צה"ל להסביר לעצמו מה הוא עשה בצוק איתן, אומרת כנראה שיש כאן גוף ידע שמסייע להם, ושהרעיונות השמרניים שאתם מנסים לספק להם כנראה לא מסייעים להם באותה מידה.
יותם שלום, ראשית תקרא את זטרלין. קראתי את נווה וגם אותו ויש כאן בעיות שיטתיות הרבה יותר ממה שאתה מתרשם.
שנית, העובדה שהתיאוריה הסוביטית לא נוסתה בפועל היא בעייתית ולא משנה מה הנסיבות שגרמו לכך. הפיקסציה של נווה לשיטות האלו, בלי שום תימוכין אמפיריים היא בעייתית מאוד.
לגבי צוק איתן – אם תעקוב אחר הקריירה של יעלון והתפיסות האסטרטגיות שלו אתה תראה שצוק איתן היה הגשמה מדוייקת למדי של רעיונות המערכה של נווה ויעלון. ההשמדה של מטרות היא חלק בלתי נפרד מהתיזה, הגורסת הפעלה של כוח למטרות הלם נקודתיות במטרה להביא למהפך תודעתי, במקום לחתור להשמדת האויב.
המפקדים בצה"ל חוזרים לרעיונות של נווה לא בגלל המבוכה שלאחר צוק איתן, הם חזרו לשם הרבה לפני כן, בעיקר דרך השפעות של יעלון וגנץ. צוק איתן הוא לא הסיבה לחזרת התאוריה המערכתית, הוא תוצאה מובהקת שלה.
קראתי את המאמר של זטרלין ובעיני הוא חובבני. נכתבו מאז שהספר התפרסם אינספור מאמרים בנושאים הללו (וגם קודם לכך, ע"ע סימפקין וחבריו), ולתקוף את הטענות ברמה של מסמך לכאן או לשם זו לא עבודה רצינית בעיני. את עיקר הערותי ביחס למאמר כתבתי שם, בעיני המאמר פחות חשוב מהדיון הזה. בכל מקרה, ההתפסות לשאלה האמפירית היא שולית. כל העניין במרחב הצבאי הוא לא רק להתפס למה שהצליח אמפירית. גם המהלך של סאדאת ב-73' לא נוסה אמפירית קודם, ואם היה מנוסה אמפירית לא היה מצליח…
אבל זה לא הדיון. השאלה היא מה המניע בכלל לחולל את הדיון הזה. אתם לא הראשונים לבקר את נווה וגישתו. תלכו למאמרים של עמידרור וחבריו מ-2004-5 ותמצאו את אותן הטענות. אחרי מלחמת לבנון מצאו בגישה הזו את אם כל חטאת ובכך אפשרו למערכת להטהר מגודל הכישלון, למרות שבפועל היה קשר קלוש מאוד בין מה שצה"ל עשה לבין הגישה של נווה.
כל אלו מובילים יחד לכך שבצה"ל ובישראל יש גישה אנטי-אינטלקטואלית שאוהבת מאוד לצעוק שהמלך עירום גם כשיש הרבה מאוד אנשים שמסתירים לך את התהלוכה. יש מקום נרחב לדון בגישה של נווה, אבל כדאי להבין אותה קודם. לקרוא את הספר, ויותר מכך – לקרוא אותו על מנת לקנטר, זה לא להבין בעיני.
לוויטגנשטיין יש את הטענה התמוהה שמי שלא מבין מראש את מה שכתבתי לא יבין את הספר. אבל במו עיני ראיתי מורים רבים שלימדו אותו ולא הבינו. וויטגנשטיין מנסח בכך יפה את הטענה שקריאה והבנה הם לא אותו הדבר. ראוי להכנס למבוכות של הפעלת צבאות, שלאורם נכתבו מאות ואלפי עמודים בעשורים האחרונים, כדי להבין מדוע תורת המערכה הסובייטית קוסמת לנו. נווה לא המציא את זה, האמריקאים זיהו את הפער הזה בשנות ה-80. ואי אפשר לחשוד בהם במהפכנות או בקומוניסטיות שכל כך מקוממת אתר שמרני כשלכם.
נכון שגישת ההשמדה של מטרות נמצאת חזק מאוד אצל יעלון, אין לה דבר מגישתו של נווה, וזה בדיוק המקום לנסות להבין את ההבדלים ואת הגישות.
אבל בוא נשאל את השאלה הפוך – אתה טוען שצריך לפעול להשמדת האוייב. איך זה נראה? את כולם? כל מי שמחזיק בנשק בבית שלו בעזה? כל מי שיכול להחזיק בנשק? אולי כל בת מגיל שלוש ומעלה שעשויה היתה להחזיק נשק? מה בדיוק המשמעות של "השמדת האוייב" שאתם כל כך אוהבים לדבר עליה?
אם תנסו לחשוב על זה שניה, להבין שהיכולת היא לא אינסופית (וצריך לברור את המטרות ולו רק מטעמי מלאים) תבינו שאי אפשר להשמיד הכל, ומכאן מתחיל הדיון. לפני כן זה רק אוסף של סיסמאות של אנשים שנמצאים מבחוץ ורוצים לספר לעצמם כמה הם יותר חכמים.
בפועל, ראוי, וצריך לדון ולבקר באופן שבו הרעיונות של נווה ושל תמרי השפיעו בצה"ל. האופן שבו הם הוטמעו, בלבול השפות שנוצר בעקבות האימוץ המאוד חלקי שלהם וכיוב'. כל זה לא אומר שמדובר בשרלטנות. למעשה יש איים מאוד מצומצים בצה"ל שבאמת פעלו לאור הרעיונות הללו.
ולבסוף – יש דברים שרואים מבפנים, ואי אפשר לראות מבחוץ. וכשאי אפשר לראות כדאי ללמוד, לדבר, לשוחח, ואולי להבין משהו.
לא האמנתי בחיי שיום אחד אצטרך לצאת להגנת שמעון נווה, אבל אין ברירה. אני מסכים עם התזה שלנווה וחבורתו הייתה השפעה רעה על תורת הלחימה של צה״ל. את זה טענתי עוד בזמן שירותי (הייתי אז אלוף) אחרי שהזמנתי את עצמי ל״מכון״ ללמוד מה נווה, ודוביק וצבי לניר טוענים. רוב הדברים אכן היו שגויים, ובעיקר כל מה שיצא מכך שהמילה ״מערכתי״ הובנה ע״י כל אחד מהם אחרת (אחד התכוון מלשון ״סיסטם״ והשני מלשון ״קרב״). אבל, וכאן הקטע החשוב: היו לו גם כמה תובנות חשובות: למשל ההבחנה שבין הרמה האסטרטגית לרמה הטקטית (רק שני אלו היו אצל קלאוזביץ) חסרה גם רמה נוספת שהרוסים קראו לה הרמה האופרטיבית
הביקורת על הספר ועל ההשפעה הרעה על צה״ל בחלקה מוצדקת ובחלקה לא. אגב, הענין של ״מטרות״ אין לו שום קשר לתאוריות של נווה
לא הבנתי מלבד הנימוס מה הטיעון האמיתי להגנת נווה. לכל היותר אני שומע מהאלוף בן ישראל טיעונים לעונש, בסגנון של הוא לא הספיק להזיק ככל יכולתו. לגופו של עניין גם בלי להיות מעורב בברנז'ה המטכ"לית על כל נפתוליה, תמונת המצב נראית ברורה ועצובה. הצבא מעורבב בשיקולי תוצאות המלחמה מבחינה מדינית, אינו מאמין לא בערך המלחמה ולא בערך הניצחון [כי לשיטה הרווחת בו אין כזה דבר ניצחון] ואז מומצאים תחליפים. כל מיני מושגים מעורפלים של "צריבה תודעתית' וכיו"ב. בצד השני אין "אויב". במקום זאת נלחמים ב : "מנהרות" טילים' ועוד כל מיני אויבים מעורפלים דמונים ודימיוניים.
איזה מזל שיואל משה חזר לעניין היהודי שלנו והתנתק מהוויכוח על גישת נווה. אם כול כך הרבה מוחות מסכימים שאי אפשר להבין את הגישה ה"מערכתית" אז כנראה לא הצליחו להגדיר אותה מספיק טוב, אפילו המעטים שניסו לבצעה. בעקרון אפשר לטפל במערכות כאוטיות שמאופיינות במפלסים רבים. מלחמה מתנהלת ב7 מפלסים לפחות. בעקרון ברור שפעולה כלשהי שלנו יוצרת תגובה לפעמים חיובית, לפעמים שלילית, לרוב בלתי ליניארית, כי המערכות (במובן "סיסטם") שלובות זו בזו ויש להן יחסי גומלין מורכבים בלתי ניתנים לחיזוי פשוט, אפילו במערכות היתוך המידע הממוחשבות מהדור האחרון. לכן יש לפתח מדדים ותפיסות מציאות שמאפשרים חיכוך/דגימה של המציאות באופן מתמשך כדי להבין איזו פעולה שלנו מייצרת תוצאה רצויה בשיווי המשקל החדש שייווצר, ואיזו פעולה מייצרת שיווי משקל שלילי עבורנו. בלי זה אי אפשר לטפל בכלום ברמה המערכתית כפי שמכנים זאת אלה שמדברים במושגים הללו. ומכאן לתובנה הבסיסים והחיונית; אם אין הגדרת יעד של "ניצחון" ברור, אז אנו נלחמים לשווא במנהרות וברקטות ונידונים להילחם בהן שוב בסיבוב הבא. הסיבה לתופעה הזו היא שראש הממשלה רוצה שרידות שלטונית, ולכן לא מנסה להתמודד עם יעד משמעותי. לכן משתמרת הנהגת אויב, לכן האויב גם בונה כוחו מחדש, לכן אותו ראש ממשלה נדרש להתמודד מחדש עם אויב משודרג שבחר לשמר. זה המחיר של החלטתו העלובה, וכל צמרת צה"ל מסנכרנת עצמה ( כרכיב במערכת) לאותו כיוון של שימור המערכת בשינוי מאזן הצינורות והמנהרות.
מה שחסר בצהל, בכל מערכת הביטחון, וגם בכל הפוליטיקה הצבאית של המערב היא הכרה אמיתית של תרבות השבט המזרח תיכונית ובעיקר את השפעת ה"דת" (במרכאות!!!!) האיסלמית על התרבות הזו. רוב ה"חושבים" גם בצמרות הביטחוניות וגם בצמרות הפוליטיות הם חילונים שמשליכים בהתנשאות את ערכיהם הנעלים ואת דרך מחשבתם על האחר, על האויב, פשוט משום שאינם מסוגלים לחשוב כמו האויב ולהרגיש את מה שהאויב מרגיש ובעיקר מסרבים להבין את מטרות האויב ואת מה שהוא מוכן להשקיע ולסכן כדי להשיגן. והאויב חושב אחרת ומתעב אותנו ובעיקר את הנאורים שבינינו בגלל אותם "ערכים נעלים" שלהם. במקום לנסות ללמוד כדבעי את האויב ממציאים תאוריות "צבאיות" שהן פוליטיןת במהותן והסברים מבולבלים כדי לכסות את חוסר היכולת להביס את האויב , שבגלל התנשאות ריקה , אינ ם מצליחים להבינו.