לאור אינו ראוי

יצחק לאור הוא איש ציבור ופרס לנדאו הוא פרס ציבורי, לפיכך תמוהים דבריהם של אלו המתייצבים להגנת לאור כאילו זכיה בפרס הינה זכות אדם בסיסית, ודאי לנוכח ההאשמות החמורות כלפי לאור

פרשת ביטול זכייתו של יצחק לאור בפרס לנדאו הכתה גלים בביצת הספרות והשירה המקומית. זאת בעיקר משום שחלק מהמגיבים לפרשה בחרו בעמדה צדקנית ומוזרה המצדיקה את זכייתו של יצחק לאור, משלל טעמים שגויים. כך למשל, היו מי שהצדיקו את הענקת הפרס ללאור – מי שהואשם שביצע עבירות מין (הגם שמעולם לא הורשע או הועמד לדין) ומי שבעבר הביע עמדות פוליטיות קיצוניות (כמו האמירה ההזויה והמתועבת: "ובמצותינו דם נערים פלסטינים" בשירו "המנון לגוש") ואף ישב בכלא על סרבנות שירות.

הדורש התורן בטובתו של יצחק לאור הוא יובל אלבשן, שבמאמר מוזר תוקף את מבקריו של לאור. כמה טיעונים לאלבשן, כולם בלתי מתקבלים על הדעת. האחד הוא טענתו של אלבשן כי מבקריו של לאור – בין אם אלו המתנגדים להענקת הפרס משום דעותיו הפוליטיות של לאור, או אלו שהתנגדו להענקת הפרס משום החשדות וההאשמות באלימות מינית – נוהגים מנהג "פאשיסטי" בכך שהם מייצרים לחץ ציבורי לשינוי החלטת ועדת הפרס.

פאשיסטי? המילים "פאשיזם", "פאשיסטי" ואף "נאצי" הן מילים שהלשון הישראלית קלה בשימוש בהן – וברובם המוחלט של המקרים לא בצדק. כך גם במקרה הנדון.

לאור הוא איש ציבור, הן משום מעמדו הציבורי והן משום שהוא עצמו טורח להיות כזה – בהתבטאויות פוליטיות, בהצבת עצמו כאוטוריטה ספרותית וציבורית ובוודאי כשהוא מועמד לפרס ציבורי. כאיש ציבור הוא חשוף לביקורת – ולעיתים ביקורת זו מגיעה מקבוצות מאורגנות. חלקן קבוצות פוליטיות.

הדבר לא נוגע רק ליצחק לאור – אלא לכל איש ציבור וכל מקרה בשדה הציבורי. כך, המחאה החברתית של קיץ 2011 הייתה לחץ ציבורי מאורגן נגד הממשלה שכיהנה אז, כך מחאת המילואימניקים לאחר מלחמת לבנון השנייה, כך מחאת השמאל לאחר מלחמת לבנון הראשונה, כך הפגנות הפנתרים השחורים בשנות השבעים. כך כל קבוצה שלה עמדה ציבורית.

פרס איננו זכות יסוד של אדם. פרס הוא, כשמו, פרס. האם ראוי אדם לפרס ציבורי? זו שאלה שהתשובה עליה קשורה גם בעשייתו הרחבה של אותו אדם כמו גם בדמותו הציבורית. לפיכך, ראוי שעמדותיו הפוליטיות של אדם, בוודאי כשהן קיצוניות כמו אלו של לאור, יעלו לדיון כשהוא מועמד לפרס ציבורי. אין זה אומר שיש לבטל את הפרס, אך פרס ציבורי הוא אקט ציבורי – ולפיכך דרוש דיון ציבורי רחב. ממש כשם שהתקיים דיון ציבורי לאחר שנמנע תואר דוקטור לשם כבוד מישראל אומן, כשזכה אריאל זילבר בפרס אקו"ם וכשהיה ישעיהו ליבוביץ' מועמד לפרס ישראל ונתקל בהתנגדותו של יצחק רבין שהיה אז ראש המשלה.

כך גם לגבי הטענה כי ללאור עומדת חזקת החפות בנושא התקיפות המיניות לגביהן הואשם. חזקת חפות זו אכן עומדת ללאור בכך שלא הושלך לכלא ולא נפגעה פרנסתו. אך כיבודים ציבוריים, כאמור, אינם זכות יסוד. כך, חשדות שטרם בוססו פגעו בצדק בסיכוייהם של בנימין בן-אליעזר, דליה איציק, סילבן שלום ומאיר שטרית בהתמודדות לנשיאות. כדי שלא נתלה באילנות גבוהים מדי, יש לזכור כי אנשים כשרון גל, עמנואל רוזן ואייל גולן ספגו ביקורות קשות בהרבה על חשדות לגבי תקיפות מיניות. אף אחד מהם לא הורשע עקב האשמות אלו וכולם ניזוקו (ולפחות במקרה אייל גולן, בצדק מוחלט).

זאת ועוד, בתגובות שונות של יצחק לאור להאשמות אלו היו תשובותיו מגוונות מדי, לעיתים הכחיש ואף טען כי מדובר ב"עלילת דם", לעיתים אמר כי כאיש תרבות וספרות לא הובן, או רמז רמיזות מוזרות. הגיוון בתשובותיו של לאור מעלה סימני שאלה.

היו שטענו, וביניהם גם אלבשן, כי אין לערבב אומנות במה שלא קשור לאומנות. זה טיעון הזוי, לא פחות. פרס ציבורי הוא בעל משמעות ציבורית, לכן התנהלות ציבורית חייבת להיות חלק משיקולי מתן הפרס. זאת בייחוד במקרה יצחק לאור שיצירותיו הספרותיות הן פוליטיות במופגן – כך מחזהו "אפרים הולך לצבא", ספרו "עם מאכל מלכים" וכתב העת אותו ערך "מטעם" שהוגדר ככתב עת של השמאל הרדיקלי.

בהערת אגב, הפרס ניתן ללאור על שירה אך שירתו של לאור בינונית ברובה (גם לדעת מבקרים ומשוררים רבים, אני ביניהם). מתוך כל מכלול יצירתו, זכתה שירתו למיעוט משמעותי של הערכה ציבורית –בצדק.

לבסוף, בנוסף לכל הטענות שכבר הועלו, יש לזכור כי מדובר בפרס שמוענק במימון ממשלתי. למעשה, הדיון הציבורי-ספרותי סביב זכייתו של לאור הוא תוצר של התנהלות כושלת של מפעל הפיס שממומן מכספי ציבור.