עלייתה ושקיעתה של שושלת דיין

סיפרה של יעל דיין 'מנגד' מצטרף לביוגרפיה שכתב מרדכי בר-און ('משה דיין') כדי לתאר את אופרת הסבון המיתולוגית של השבט הדייני.

סיפרה של יעל דיין 'מנגד' (מודן, 307 ע') מצטרף לביוגרפיה שכתב מרדכי בר-און ('משה דיין', הוצאת עם עובד) כדי לתאר את אופרת הסבון המיתולוגית של השבט הדייני • משמואל ודבורה, משה ורות, ועד אסי, יעל, ליאור וגם יונתן ואביב גפן – כולם אנשי עט • משה מציג אומץ נלמד, ויעל דבקות ונאמנות לחזון • הנשימות קצרות אבל הגוף חי, מהמדבר ועד פלגי מים בצפון

DAYAN-FAMILY
כולם היו בני; משפחת דיין לדורותיה: משה, יעל, אסי וליאור. צילומים: משה מילנר, לע"מ; Chen Shabo (Edited by Aviad Bublil), דרך ויקישיתוף; משה שי, פלאש90

כנראה שבכל שבט נחוצה משפחה אחת כזאת; באמריקה היו אלה בני משפחת קנדי, ואצלנו אלה בני משפחת דיין. מין משפחה כזאת, שהכול נושאים אליה את עיניהם, כאילו הייתה זו איזו אופרת סבון מתמשכת. או לחילופין, כאילו לפנינו מיתולוגיה שחצאי אלים משחקים בה לפנינו על הבמה, את ניצחונותיהם והתרסקויותיהם הפומביות.

לפני ארבעים או חמישים שנה משה דיין היה איש שלא צריך להציג, הוא היה הישראלי המפורסם ביותר בעולם. דמותו האיקונית של שתום העין, רהוט וגא, ייצגה את קפיצת הדרך הענקית שעשתה הישראליות מן היהדות הגלותית. אדם העומד על מקומו ודעתו, שלא ייסוג מחפירות חייו וחיינו תחת שום איום, דיפלומטי או צבאי. כדורים שורקים, וחרמות בינלאומיות לא ירתיעו, ולא יניעו אותו סנטימטר אחד מנתיב חייו. ואף שהיה גם איש של משאים ומתנים – פרגמטי להפתיע, לפעמים – זה היה הדימוי שהתמיד והעולם שתה אותו בשקיקה. משה דיין היה סמל ריבונותה האמיצה של ישראל הצעירה בשלושת העשורים הראשונים לקיומה.

אם אגיע לבית חולים אשאר בחיים

אך למעשה הסיפור מתחיל עוד הרבה קודם בתחילת המאה הקודמת, כאשר נפגשו בקיבוץ דגניה שמואל ודבורה, שלימים קבלה את השם דיין מנישואיה. שמואל דיין הגיע לארץ ישראל בעלייה השנייה, וכרבים מעולים אלה התכלית הייתה חלוצית. את חיי השיתוף בקיבוץ הוא העריך פחות, והיה לחלק מגרעין ההקמה של המושב הראשון בארץ, נהלל. בכך הפך שמואל דיין גם לאחד ממייסדי ומנהיגי מושב העובדים, וחבר כנסת בשלוש הכנסות הראשונות.

מאז היו הדיינים מיוצגים ברוב כנסות ישראל שהתכנסו, עד הכנסת האחרונה, התשע-עשרה במספר.  הם גם מחזיקים בשיא של ייצוג משפחתי, כאשר שלושה דורות ברציפות, שמואל משה ויעל דיין, משמשים כנבחרי ציבור. לעת עתה, נדמה, כי לרצף זה לא יבוא המשך בקרוב. דבר נוסף שמאפיין את הדיינים זה שהם כולם כותבים. כותבים ספרים הרבה. שמואל דיין כתב על הקיבוץ והמושב, דבורה כתבה ספרות ופובליציסטיקה. משה דיין כתב על שלום ומלחמה, ורות כתבה רבות על חייה המשותפים עם בעלה משה. יעל דיין כתבה על משפחתה, אהבותיה ועל ארצה. וכמובן, שגם אסי דיין, אחיה של יעל, כתב שירה, תסריטאות ופרוזה. יהונתן גפן, הבן דוד, כתב בכל סוגה כמעט. ובנו, אביב גפן כידוע כותב שירים. ליאור דיין, כוכב מחוברים בימים אלה, פרסם קובצי סיפורים, מאמרים וטורים.

בעיתוי מעניין, יצאו בחודשים האחרונים שני ספרים חדשים על שושלת דיין. 'מנגד' שחיברה יעל דיין ומהווה מעין אוטוביוגרפיה מאוחרת, נפשית וגם פיזית מאוד, שמאופיינת בתחושה של חידלון חריף. והספר, 'משה דיין' של מרדכי בר-און, היסטוריון, ואיש צבא בעברו, ששימש גם כראש לשכה למשה דיין בעת שזה היה רמטכ"ל באמצע שנות החמישים. כאשר סוכמים את שני הספרים יחדיו, מתקבל סיפור מלא שיאים שראשיתו בנסיקה מעלה מעלה, ואחריתו בשקיעה, מרה וחמוצה.

הביוגרפיה 'משה דיין', אף שהינה ספר-מחקר עם הערות ומראי מקום לציון המקורות, נקראת כספר מרתק מלא תפניות ומעקפים. נודעותו הראשונה של דיין באה לו כבר כנער בשתי תקריות שאפיינו אותו מיידית כצעיר אמיץ מאוד ונחרץ. בגיל צעיר מאוד יצא עם שני נערים למסע חוצה ארץ שהסתיים בשערי עזה. הידיעה על הנער, שתבע את זכויותיו על הארץ בשפה העברית, משומרי הגבול בעזה, נפוצה ברבים. פרסום שני בא לו כאשר נפצע בראשו בעת מאבק קרקעות שבו סירב להיכנע לדרישות השבטים הבדואים מן הצפון, והמשיך לבדו במלאכת הזריעה אף שבקצה הנחלה המתינו לו הבדואים חמושים באלות. נועז גם היה בקרב, כאשר הצטרף לפעולה של הכוחות הבריטיים בלבנון, במהלך מלחמת העולם השנייה, ואיתם כבש תחנת משטרה מידי הצרפתים ששלטו בשטחי סוריה ולבנון. באותו קרב הרים משקפת מגג המשלט וכדור צלף נכנס בעדה והוציא את עינו, תוך שמרסק את ארובת העין, וגשר האף. לוחם שהיה איתו מדווח שעלה לגג לחבוש את פצעיו ומתוך הרגל שאל אותו: "משה, מה אתה אומר?" לדבריו, שמר דיין על קור הרוח ואמר: "איבדתי את העין, אבל אם אגיע מהר לבית חולים, אשאר בחיים" ( משה דיין, עמ' 52).

הרל"ש מפקד על הרמטכ"ל

יש לציין שלאורך כל השנים של יריבות מרה עם ערביי הארץ, דיין לעולם העריך והתעניין בתרבותם ובמנהגיהם. במידה לא פחותה גם היה נערץ על ערביי המרחב, ששמעו הגיע אליהם. בסיפור פציעתו הקשה, הוא מוצא לנכון לחלוק שבחים גם למורה הדרך הערבי רשיד שלחם והיה שותף לחילוצו. כן גם, שנים קודם, מציין דיין את אותו הבדואי שהכה אותו באלה בעת הקטטה הכפרית בנהלל, כמי שמניעיו מובנים לו, ואילו היה המצב הפוך היה נוהג בדיוק כמו אותו בדואי שזכה לכינוי "וואחש".

ככלל, ניתן לומר על ספרו של בר-און, שהוא דיוקן של אומץ בלתי רגיל, כמעט כפייתי. שוב ושוב מתאר בר-און מסעות בלתי אחראיים של דיין לחזית ולאזורי הלחימה. לעתים שלא לצורך, וגם במחיר היכולת לפקד ולשלוט על הכוחות מעדיף דיין כמפקד חזית וכרמטכ"ל להיות בסמוך לאש. שיאם של תיאורים אלה בא מעדות בר-און עצמו כראש לשכה, שנאלץ לפקוד על דיין הרמטכ"ל שלא לצאת להסתערות עם אקדח בידו. המקרה מתרחש יומיים לאחר סיום מערכת קדש, בנובמבר 56', כאשר כוחות פדאיון שהחדיר נאצר מאיימים על ציר ירושלים תל-אביב. למרות אזהרה שלא לצאת, יוצא דיין עם רכב אבטחה. אך השיירה מותקפת פעמיים בשער הגיא ובעוקף לטרון.  הרכבים ניתקים, וחוליית הרמטכ"ל נאלצת לעצור בצד מבודדת. בר און מספר: "החבורה קפצה לתעלה שבצד הכביש. הם היו שלושה. לדיין ונועם [הנהג, א.מ.] היו אקדחים, וראש הלשכה היה חמוש בתת מקלע…ידענו שחוליית פדאיון עדיין נמצאת בראש הגבעה… מאחורינו לא היה זכר לשום מכונית חולפת. היה קר ורטוב אך את לבי מילאה דאגה לרמטכ"ל… עם אקדחו השלוף הוא אמר לי פתאום: "בוא נסתער עליהם". (עמ' 170).

לצד סיפורים אלה של אומץ עיוור, ישנה גם נטייה הפוכה לפרגמטיזם, אפילו עד כדי התקפלות. לא פעם אחת הקצינים הבכירים אינם מאמצים את הערכות שר הביטחון ונוהגים על פי שיקול דעתם, תוך שדיין אינו מתרעם על כך. כן גם, במהלך משאים ומתנים הן עם הירדנים והן עם המצרים, דיין הקשוח מתגלה כמי שמצליח להוציא את המגעים מהבוץ עם הצעה חדשנית, או ניסוח יצירתי. כלומר, דיין רחוק מאוד מלהיות איש שהולך עם הראש בקיר; אמנם עיקש לעיתים, אבל גמיש כשנחוץ.

במובן מסוים אפשר לומר על ספרו של בר-און, שהוא באחת מאשש את המיתוס של דמותו של דיין, ומגבה אותו בעדויות ותיאורים לרוב. אך מנגד, יש תחושה גם של סירוס המיתוס מבפנים, כאשר לא פעם נחשפת חוסר היעילות שבאותה התעוזה, כמו גם היותה פרי גחמנות ואיזו חולשה אישיותית אחרת שעליה באה אולי לחפות. כמה סברות מועלות בספר, כמו גם האפשרות שהפציעה הביאה להתנהגות זו, כאילו באה לכסות על איזה נכות שטענה אותו ברגש נחיתות. אך למעשה אותו האומץ קיים בדיין גם קודם לפציעה, והרבה אחרי שירותו הצבאי הוא עוד נכון להסתכן בחפירות מאולתרות, שבאחת מהן כמעט נקבר חי, וחולץ כפצוע קשה, בשנת 68', בהיותו שר ביטחון ויום לפני מבצע כראמה.

עניין הסכנה יותר מכל, היה בינו לבין עצמו. לכותב זה נדמה, שדיין ביקש שוב ושוב להעמיד עצמו במבחן האש, כי לא היה אמיץ באופן טבעי ומולד. דיין הוא אדם שהחליט וחינך עצמו לאומץ. יש טיפוסים כאלה, כמו רפול, שמאז ומעולם היו אנשים ללא חת. לא פחדו מדבר, ולא חששו מפני מאיש. נדמה שדיין היה הפוך מזה, ומגיל מוקדם, עמד על דעתו שחיי הארץ הזו תלויים בנכונות לעמוד מול אויב ללא רתיעה. וכך שלח עצמו אל המון הבדואים, לגלות שהמכאובים אינם כה נוראים, וכך גם כשאיבד את עינו, וכמעט את חייו. האומץ של דיין היה מושכל, אופיו הוא שחישל אותו והפך אותו למנהג, ומשם לבסוף, גם להתמכרות ואובססיה. הרפתקנותו בתחום רדיפת הנשים והחפצים הארכיאולוגיים היו הרחבות של אותה הנחישות לחוות אומץ, על ידי מבחני אש חוזרים ונשנים.

מעבר לעניין האישיותי, הספר 'משה דיין' נקרא גם כשיעור מעניין בהיסטוריה של הציונות ושל העשורים הראשונים לישראליות. דיין אמנם מעורב בעיקר באספקטים הביטחוניים באופן מיידי, אך לא פחות מכך הוא צובר ניסיון מדיני ופוליטי עוד בשנות הארבעים, ולבסוף הוא גם מהמובילים לפריצת הדרך המדינית החשובה של ישראל בהסכם השלום עם מצרים. כך שזהו גם ספר היסטוריה ממצה ויעיל לא פחות משזו ביוגרפיה מרתקת, אם גם מעט מוגבלת בעומדה על אופיו של הגיבור החידתי.

העמיד עצמו במבחן האש; משה דיין ואריאל שרון. צילום: The Israel Defense Forces Archive Pikiwiki Israel CC BY 2.5 דרך ויקישיתוף
העמיד עצמו במבחן האש; משה דיין ואריאל שרון. צילום: The Israel Defense Forces Archive Pikiwiki Israel CC BY 2.5 דרך ויקישיתוף

הגוף נושם ממדבר ציה ועד צפון

הספר 'מנגד' של יעל דיין הוא סיפור אחר לחלוטין. דיין אינה מגוללת את קורות חייה, אלא יותר את הרגע ממנו היא משקיפה עכשיו. נכון שהיא מתבוננת בין השאר גם לאחור, ומספרת כמה אנקדוטות על נעוריה, ואף יחסיה עם אביה. אך עיקרו של הספר בעיבוד של האבל על מות בעלה, והסתגלותה להיותה מרוחקת ממרכזי העשייה וההנהגה. עיקר מפעלה של יעל דיין בכנסות ה-15-13, היה בקידום זכויות אדם, מאבק מתמיד למען הסיכוי לשלום עם הפלסטינים, והגנה על זכויות הלהט"בים. דיין מתבוננת בכל אלה, מנקודת מבטה של מי שמפעל חייה הושלך בצד הדרך נוכח עליית הלאומנות האמונית מאז רצח רבין. היא משקיפה בתחושת החמצה מסוימת, כמי שדחקה שנים רבות את האבן במעלה ההר, אך לא זכתה לראותה ניגפת מדרכם של העמים להתקרב ולחלוק את הארץ בדרכים של שלום. תחושת הגוויעה בטרם המעשה נשלם רודפת את הספר כולו, כאשר בזה אחר זה נקברים ידידיה ואהוביה; גיסתה אהרונה, ואחיה אסי. חברתה דליה רביקוביץ' המשוררת, ובעלה דב שיאון שמתואר כקצין בכיר, וגם כג'נטלמן. תחושה זו של חידלון הייתה כה חריפה שדחקה בי לעשות מעשה שכמותו, כמבקר ספרות, מעולם לא עשיתי.

מנגדמצאתי עצמי מחפש אחר מספר הטלפון שלה, ועוד באותו היום, מבלי שאציג עצמי כמעט, ובהיעדר מוחלט של אליטיזם, שבטעות, אפשר היה אולי לייחס לדמותה, נקבעה פגישה קצרה למחרת בבוקר. אני מוכרח לומר שהתגלתה שם תמונה אחרת בתכלית; ניצבה לפני אישה נחושה מאין כמוה, חדורת אומץ ואמונה, שאינה פחותה כמלוא הנימה מזו של אנשי גוש אמונים. אף שדיין מתארת בפרוטרוט בספרה את מחלתה ומגבלותיה, יש לה יכולת התגייסות פנומנלית, ודיוק וחדות לא מצויים כמעט במחשבה ובדיבור. פתאום הבנתי שני דברים. הראשון, שהיא הבת של אביה שזה עתה קראתי ספר שכל כולו מעשה של אומץ לב, ויושרה עקרונית. ושני, שאם חוטר משפחת דיין עוד מחזיק, חרף כל המפגעים והמכאובים, בדבקות כזו בחזון של קירוב לבבות אישי ומדיני, אין צורך לספוד לקו זה עדיין.

הבנתי עוד, שגם אם 'מנגד' אינו הטוב שבספרים, ואף אינו הטוב שבספריה של דיין, אחד הדימויים האחרונים שנותרים בו – כאשר גופה שלה מתחלף כמעט באדמת ארץ ישראל, ממדבר ציה שבדרום, ועד פלגי-מים שובבים מצפון – הוא בעל תוקף של ממש. ונשימותיה, גם אם אינן סדורות עוד, ונדמות שטחיות בשל הריאות שהתכווצו, אלה בהחלט אינן נשימות אחרונות. לא שלה, וגם לא של הציונות, החילונית מייסודה, שמשפחת דיין, היא אולי, ייצוגה התיאטרלי והעז ביותר, בקורות היישוב והמדינה.

 ___________

אורין מוריס הוא מבקר ספרות הכותב ב'הארץ' וב'מקור ראשון'

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. תודה ארין,על המהפך בסוף-מקוה שהקוראים יגיעו לעמוד הזה של הסתכלות אחרת והפרדה בין הכתוב והכותבת יעל

  2. החילונים אף פעם לא היו ציונים מבחינתי, הם והאמונה העיוורת שלהם בגויים, העדיפו את הערבים המחבלים, על פני אחיהם המזרחים..