פרשת ויגש: אלהים ואדם בסיפור יוסף

סיפור יוסף חורג מרוב ספר בראשית בארכו, בתכנו ובמסריו המרכזיים • מה ניתן להסיק מכך על אפיה של הפרשה, ומה המסרים העולים ממנה?

סיפור יוסף חורג מרוב ספר בראשית בארכו, בתכנו ובמסריו המרכזיים • מה ניתן להסיק מכך על אפיה של הפרשה, ומה המסרים העולים ממנה? 

800px-Peter_von_Cornelius_002
בלי התגלות. יוסף פותר את חלומות פרעה. ציור מאת פטר פון קורנליוס, 1816-1817

שלושה ההבדלים הניכרים ביותר בין סיפור יוסף ובין שאר סיפורי ספר בראשית הם: א. אורכו; ב. מקום האלהים בסיפור; ג. עיצוב האדם.

  1. האורך: היחידה הספרותית הארוכה ביותר בספר בראשית היא סיפור שליחותו של עבד אברהם להביא אשה ליצחק (עיינו בסיפור בפרשת חיי שרה) הכולל 67 פסוקים. סיפור יוסף ארוך ממנו פי שישה בערך.

  2. ברוב סיפורי בראשית עומדת התגלות האל במרכז הסיפור ולעומת זאת בסיפור יוסף היא חסרה לגמרי (לבד מפרק מו, 1-7 שאינו חלק מן הסיפור המקורי). אלהים אינו פועל ישירות בסיפור.

  3. עיצוב האדם: בד בבד עם נסיגת הנוכחות הגלויה של האל בסיפור עולה משקלו של האדם. גם עיצוב האדם שונה מן הסיפורים הקודמים בבראשית. בסיפורים הקודמים כמעט ולא ניכרת התפתחות בדמות. אברהם של תחילת הסיפורים אינו שונה מהותית מן הדמות של סוף הסיפורים. ניכרים אולי הבדלים בין הדמויות בסיפורים הנפרדים אודותיו אבל זה נובע מן העובדה שלפנינו סיפורים שונים. לעומת זאת יוסף של ראשית הסיפור, הנער הרואה רק את עצמו, האחראי במידה רבה בהתנהגותו ליחס אחיו כלפיו, שונה לגמרי מיוסף של סוף הסיפור המציל את העולם כולו ומפייס את אחיו וסולח להם.

הניתן להציע הסבר לשלושה ההבדלים האלה? היש קשר ביניהם?

האורך: בעקבות הכלל המדריך שלפיו "חקר הצורות הוא המפתח להבנה נכונה של התכנים" נפתח את עיוננו בצורה הספרותית – היקף הסיפור. פשוט להניח שההבדל בין סיפור יוסף והסיפורים הקודמים לו בספר בראשית נובע מן העובדה שסיפור יוסף הוא יצירת סופר בעוד שהסיפורים הקודמים עוצבו לפחות בראשיתם בע"פ. הנחה זו מסבירה את ההיקף הקצר של הסיפורים ואת עצמאותם היחסית. בבראשית אין הבנת הסיפור האחד תלויה בדרך כלל בסיפור הקודם לו. אם נשמיט למשל את המפורסם בסיפורי אברהם את פרק העקדה (כ"ב), לא ירגיש מי שקורא לראשונה את סיפורי אברהם בחסרון הפרק. הוא לא יתקשה בהבנת פרק כ"א הקודם לסיפור העקדה ולא בהבנת פרק כ"ג הבא אחריו. לעומת זאת בסיפור יוסף לבד מפרק כ"ח, סיפור יהודה ותמר, אין אפשרות להשמיט יחידה ספרותית כלשהי מבלי שהקורא ירגיש בכך.

ההבחנה הראשונית שלנו רומזת שעלינו לחפש את יוצר סיפור יוסף בחוג שמלאכת הכתיבה ידועה בו. יתרה מזאת, בהתחשב בשליטה המפליאה במלאכת הסיפור סביר לחפש את היוצר בחוג שמלאכת הכתיבה ידועה בו זמן רב ונשענת על מסורת ספרותית של דורות.

ברשימתנו הראשונה בפרשת וישב על סיפור יוסף נוכחנו כי לסיפור יוסף ואשת פוטיפר יש הקבלה מפליאה בספר החכמה המקראי משלי ובספרות החכמה המצרית. ספרות החכמה היא יצירתם המובהקת של הסופרים החכמים, הבקיאים בכתיבה – זו מלאכתם העיקרית. היש לחפש את יוצר סיפור יוסף בחוג זה?

כדי לברר את השאלה הזאת עלינו לבדוק, היש התאמה גם בשני היסודות הנוספים שציינו בפתיחה – חסרון התגלות והאל ועיצוב האדם.

העיון מלמד על התאמה מפליאה גם בשני עיקרים אלה. אין בספר משלי התגלות, אין בו אף פסוק הנתלה בהתגלות או מזכיר התגלות. הדובר במשלי הוא תמיד האדם הפונה לאדם ומדבר ברוב המקרים על האדם.

757px-Dore_Bible_Joseph_Makes_Himself_Known_to_His_Brethren
יוסף מתגלה לאחיו. גוסטב דורה

יוסף וספרות החכמה

הצבת האדם במרכז מביאה את ספר משלי לתהייה על יכולתו ואפשרויותיו, מעצבת דמות אדם אידיאלית ומציגה את הדרך להשגת דמות כזו. הדמות האידיאלית של האדם במשלי היא החכם והספר מציג בפני הנער, הפתי שעדין איננו חכם, את הדרך להשגת האידאל. ממילא ברור שהספרות הזו מניחה שהאדם מתפתח, שהוא ניתן לעיצוב.

נותר לברר האם מלבד חסרון ההתגלות יש גם דמיון בהשקפה הדתית עצמה בין ספר משלי וסיפור יוסף.

למרות העובדה שפעולת האל הנסתרת מאחורי הקלעים בסיפור יוסף יכולה לפגוע בהערכה הראויה של מקום האלהים בסיפור אין מחבר הסיפור מרבה בהסברים גלויים. אבל בשני מקומות, כאילו חשש המחבר שנחטיא את כוונתו, הוא מבאר באמצעות יוסף עצמו מה ארע בעצם בסיפורנו. לראשונה בפרק מה, 7-8: "וְעַתָּה לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים" ובמיוחד בפרק נ, 20: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב". המתבונן בסיפור יוסף משתאה נוכח חידת הסיפור – הפער בין כוונות האדם ומעשיו לבין התוצאה. האחים ביקשו להרע ליוסף אך מעשיהם הביאו לתוצאה הפוכה. כיצד אפשר להסביר זאת? ותשובת יוסף: זאת פעולתו הנעלמת של האלהים. נעלמת – כי הרי אלהים לא התגלה כלל.

נשווה עתה את פסוקי יוסף לפסוקי משלי: טז, 9: לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וַיהוָה יָכִין צַעֲדוֹ. יט,21: רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב-אִישׁ וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם. כ, 24: מֵיְהוָה מִצְעֲדֵי גָבֶר וְאָדָם מַה- יָּבִין דַּרְכּוֹ.

גם כאן מובע אותו רעיון יסוד. תוצאת הפעולות של האדם אינן מתאימות לכוונותיו. ההקבלה באה לידי ביטוי לא רק בתוכן אלא גם במבנה המשפט. בחלקו האחד של הפסוק פועל האדם – בחלקו השני האל. היחס ביניהם ניגוד. ועצת ה' היא תקום! ומעניין שהן במשלי והן בסיפור יוסף עומדים הפסוקים האלה במתח מסוים עם הנחת היסוד – שגורלו של האדם נתון בידיו בתנאי שיפעל בחכמה.

ולסיום – כיצד יודע יוסף את הנעשה מאחורי הקלעים של הסיפור? מי גילה לו את הסוד? הרי אין האל מתגלה בסיפור! התשובה ברורה "החכם עיניו בראשו". חכמת יוסף היא המבדילה בינו ובין האחרים. הווי אומר הבסיס להשקפה הדתית של סיפור יוסף הוא חכמת האדם.

סיפור יוסף נטוע איפוא בעולמה של ספרות החכמה (היטיב לראות זאת החוקר פון ראד). אבל יש כמובן הבדל מכריע. ספרות החכמה פועלת "בארץ עוץ" (איוב א, 1) – בעולם אנושי חסר יחוד היסטורי-לאומי-גיאוגרפי. ואילו סיפור יוסף הוא חוליה בתולדות ישראל.

__________

ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *