לפעילי השטח במפלגת העבודה קשה לקבל את השותפה החדשה. שמולי: נדיר אותה מהחלטות כלכליות.
כבר כ-14 שנים ברציפות מפלגת העבודה לא עומדת בראשות ישראל. ואם כבר יצא לה לשבת בקואליציה, היא הייתה על תקן גלגל שלישי בממשלות אחדות ימניות ומקרטעות. מדבר פוליטי של כל-כך הרבה שנים עשוי לייבש את מאגרי החשיבה היצירתית ולכבות את הלהט האידיאולוגי המפלגתי. מהשתתפות בערב היכרות עם מועמדי הפריימריז במפלגה, נראה שהצבע חזר ללחיים של חברי המפלגה הצעירים והם באמת ובתמים מאמינים שהנה הנה עוד רגע והם חוזרים לשלטון.
קואליציית שמאל? רק נס יעזור
המועמדים וחברי הכנסת המכהנים בטוחים שמקומם הנכון, ולא פחות חשוב, האפשרי, הוא לאייש את הבית ברחוב בלפור והמשרדים ברחוב קפלן. החריגה היחידה מהקו המפלגתי נרשמה כאשר, כמעט בפליטת פה, הודתה חברת הכנסת מיכל בירן כי רק אלוהים יודע איך ממשלת הרצוג-לבני תכיל זה לצד זה את לפיד והחרדים ואת ליברמן וזהבה גלאון. למרות חוסר הידיעה, חברת הכנסת בירן שמה את מבטחה במרומים והביעה ביטחון מלא כי הבעיה תבוא על פתרונה בבוא העת.
אינדיקציה נוספת לתאוות השלטון המפלגתית ניתן היה למצוא ביחס שהביעו המועמדים בנוגע לשותפה החדשה של מפלגתם, ציפי לבני. המועמדים היטיבו לקרוא את חוסר-הנוחות של חברי המפלגה מהשותפה החדשה, וכל אחד מהמועמדים הקפיד לציין כי צירופה של לבני הוא רוע הכרחי שנחוץ לשם השבת המפלגה לשלטון. חבר-הכנסת איציק שמולי, למשל, דיווח לנוכחים כי ישנה הסכמה מפלגתית שלבני תודר לחלוטין מכל העיסוק הכלכלי מפאת עברה הקפיטליסטי המפוקפק.
הערב התקיים בבר צעיר במרכז ירושלים, וקהל המשתתפים הורכב רובו ככולו מתא "אופק" המשתייך למפלגת העבודה. כחמישים סטודנטים צעירים מילאו את הבר בערב של חורף ירושלמי טיפוסי, בערב שהתנהל כמעין ספיד-דייטינג קבוצתי. הסטודנטים התחלקו לשלושה שולחנות וכל חצי שעה המועמדים עברו שולחן.
הערב התחיל בסבב היכרות קצר, ממנו למדתי כי חלק גדול מיושבי השולחן הם חברי מפלגה, כך שההשקעה של המועמדים לא תהיה לשווא. האווירה סביב השולחן נעימה: לא פורמלית אך ממלכתית. פה ושם ישנו סטודנט עם כוס בירה או קערת צ'יפס. לצידי יושב פרופסור יוסי יונה ומציע לי להתכבד מהשניצלונים שלו. סירבתי בנימוס. הפרופ' התעקש שמדובר בצדק חלוקתי, ולבסוף נעתרתי תוך מחשבות עמומות לגבי ההגדרה המדוייקת של שוחד בחירות.
המתמודדים מקפידים לפרגן אחד לשני. אחד מהם, חבר הכנסת משה מזרחי, מדבר על חבריו כמעט יותר מעל עצמו. הסטודנטים מתים על זה. כאשר הם מתייחסים למתחרים, המפלגה שמקבלת את מירב תשומת הלב היא דווקא "הבית היהודי". הליכוד נחשב בעיניהם לסוס מת של ממש. הקדשת תשומת הלב למפלגות המתחרות מונעת העלתן של שאלות לא נוחות למועמדים. לשם המחשה, שלושה מועמדים משה מזרחי, מיקי רוזנטל ואלדד יניב הכריזו שהטיקט שלהם בכנסת יהיה "המלחמה בשחיתות". אף אחד מהם לא הסביר מדוע צריך במפלגת העבודה כל כך הרבה מומחים ללוחמה בשחיתות ומדוע אחד מהם עדיף על האחר. היחיד שהתייחס בעקיפין לשאלה הוא אלדד יניב שהודיע שרוזנטל ומזרחי ימונו לשרים, ואילו הוא הקטן יכנס בנעליהם הפרלמנטריות הגדולות. בכל זאת, יש ריח של שלטון באוויר וחבל לבזבז את האנרגיות על מלחמה אחד בשני.
יתרון מובהק לח"כים
אל הערב הגיעו גם מספר מועמדים חדשים, וקשה היה שלא להבחין בכך כאשר הם דיברו. מרקו סרביה, שרץ על משבצת העולה הקיבוצניק, חילק פלאיירים שהסיסמא בראשם הייתה "קיבוצניק נוסף בכנסת". סרביה, איש חביב להפליא אך פוליטיקאי לא משופשף, אפילו לא ניצל עד הסוף את חמש הדקות שעמדו לרשותו. כשאמרו לו שנותרה לו עוד דקה לדבר, הוא ניצל את הזמן כדי לספר במבטא צרפתי עד כמה הוא מתוסכל מכך שכל האתיופים מצביעים לליכוד. לעומתו, חבר הכנסת משה מזרחי דיבר מעל לרבע שעה, והיה יכול עוד להמשיך לדבר אם לא היו עוצרים אותו.
מועמד חדש נוסף הוא אלון פילץ. פילץ, איש עסקים מצליח וקצין בוגר סיירת מטכ"ל, לא הצליח להרשים את השומעים בביוגרפיה שלו. "בבית היהודי" הוא אולי היה סחורה חמה, אבל במפלגת העבודה לא מתרשמים מקורות-חיים של דמויי בנט. פילץ רחוק מלהיות המועמד הטבעי למפלגה, ואפשר היה לשמוע זאת במונחים בהם הוא דיבר. "המגזר העסקי", "יצירת מקומות עבודה" ו-"צמיחה כלכלית" הן לא סיסמאות מנצחות במפלגת העבודה. הוא ניסה לשכנע את השומעים שהגיע הזמן להרחיב את המעגל הטבעי והמצומצם של הבוחרים ולשלב קהלים חדשים במפלגה. במקום אחר פילץ אף קרא לשריין מקום בפריימריז לדתיים-לאומיים. קצת ריחמתי עליו. הוא נראה כמו אדם טוב שבאמת רוצה להשפיע. לפי תגובת הסטודנטים בשולחן, אין לו שום סיכוי.
הסיכויים של מועמדים חדשים להיבחר בפריימריז נמוכים ביותר, בטח אם אין מאחוריהם גב כלכלי ותקשורתי רחב. לחבר כנסת מכהן יש שני עוזרים פרלמנטרים ומזכיר שמקבלים את משכורתם מהמדינה. עיקר תפקידם הוא אמנם לעזור לחבר הכנסת לחוקק חוקים אך בפריימריז הם מתמקדים בלעזור לח"כ להיבחר שוב. למועמד החדש אין את הפריבילגיה הזאת. חבר הכנסת יכול גם להתפאר בהישגים ציבורים ולקבל זמן תקשורתי יקר, שלמועמד האלמוני אין כמעט סיכוי אפילו לקנות.
חוק יסוד: החיים הטובים
יוצאי דופן בהקשר זה הם פרופסור יוסי יונה ואלדד יניב. שניהם דמויות ציבוריות ידועות הקרובות לברנז'ה התקשורתית ומוכרות יחסית לציבור הרחב. שניהם קפצו את הקפיצה הגדולה לאחר המחאה החברתית, כרטיס כניסה טוב למפלגת העבודה כפי שיעידו סתיו שפיר ואיציק שמולי. יונה כיהן בראש צוות ספיבק-יונה שייעץ בזמן אמת למנהיגי מחאת 2011 ונתן לה את הגושפנקה המקצועית-אקדמית, ויניב היה מי שבחש והתעסק עם ראשי המחאה, ובבחירות האחרנות אף הקים מפלגה שעשתה הרבה רעש ציבורי אך קיבלה רק מעט קולות. לשניים אלו גם הסיכויים הגבוהים ביותר להצליח להיבחר מבין המועמדים החדשים. נראה היה שהסטודנטים אוהבים מאוד את שניהם, למרות אמירות תמוהות פה ושם. פרופ' יונה, לדוגמא, הצהיר כי לפי חישוביו חסרים כמה עשרות מיליארדים לשם כינונה של מדינת רווחה בישראל. את המילארדים החסרים הוא מציע לגייס באמצעות, ניחשתם נכון, העלאת מיסים.
חברי הכנסת והמועמדים התגאו שוב ושוב במיקום הגבוה של המפלגה במדד המשמר החברתי. ההישג נראה קצת תפור מראש בהתחשב בכך שהמפלגה ישבה באופוזיציה ובכך שהמדד החברתי דוגל למעשה באידיאולוגיה כלכלית-שמאלית, אך איש לא מאתגר את ההכרזה על ההישג המפלגתי. המועמדים מקדישים את מירב זמנם בדיבור על צעדים חברתיים שקידמו או שהם עתידים לקדם.
רוזנטל סיפר שהחוק הראשון שהוא יקדם כאשר יעמדו בראשות הקואליציה יהיה חוק יסוד זכויות חברתיות. החוק יעגן חוקתית, אחת ולתמיד, את כל עולם הזכויות הסוציאליות ולא ישאיר ספקות בנוגע לזכויות אדם בישראל, החל מכמות הזמן שמותר יהיה לעמוד בתור בחדר מיון ועד לכמה ילדים יכולים ללמוד בכיתה בבית ספר. כששאלתי אותו האם ההצעה שלו לא נוגדת את הדמוקרטיה, השיב רוזנטל כי אין בכך כל בעיה שכן זכויות חברתיות הן קונצנזוס ישראלי שאין איש שחולק עליו.
לא מדברים על שלום
כאמור, במהלך הערב המועמדים כמעט ולא הזכירו בכלל את המילים "שלום", "אבו מאזן" ו"שטחים כבושים". כאשר נשאלו מדוע הם לא מדברים על השאיפות המדיניות בנוגע לשלום, ענו המועמדים תשובות מגוונות. מזרחי אמר שזה הבסיס לכל הצד הסוציאלי ואחרי השלום כל הבעיות הסוציאליות יפתרו. בירן אמרה כי היא חולקת עליו בתוקף ושלצערה גם אחרי שהכיבוש יסתיים עדיין יהיו הפרות של זכויות עובדים. לדבריה יש במפלגה מי שמקדם נושאים חברתיים ויש מי שמקדם נושאים מדיניים. המפלגה גדולה מספיק כדי להכיל את כולם.
נראה שהשנים באופוזיציה נתנו את אותותיהם, ועל אף שהמועמדים נראים כמאמינים באפשרות לחזור לעמוד בראשות המדינה, התודעה שלהם עדיין לא תופסת מה יעשו מלכתחילה כאשר יהיו שם. אי-אפשר להאשים אותם, שהרי גם נתניהו, במהלך 9 שנותיו בשלטון לא ממש פועל לקדם את השקפותיו האידיאולוגיות הסדורות אותם שטח בספריו, והוא עסוק בלכבות שרפות ולשרוד. מפלגת העבודה היא רק תמונת הראי שלו.
שמישהו יסביר לי בבקשה: ציפי לבני מיועדת להיות שנתיים ראשת ממשלה אם השמאל יזכה. איך בדיוק הם מתכננים להדיר ראשת ממשלה מעיסוק בנושאים כלכליים?
הרב ערך, ההסבר פשוט.
הם יודעים שהשמאל לא יזכה כי לא תקום קואליציה עם ליברמן ומרצ והחרדים ולפיד – אין דבק מספיק חזק בשביל כל אלה ביחד.
מפלגת העבודה תהיה בממשלה רק אם תצטרף לממשלה בראשות הליכוד.
במצב כזה הם יוכלו לוותר על מנדט או שניים של פורשי התנועה כדי לקבל יותר תפקידים עבור הח"כים של העבודה
אתה באמת חושב שמישהו מהעבודה מאמין שהם יזכו?!
אמיר ועופר, הם מאמינים בכנות שיחזרו לשלטון. מי שמאמין שאבו מאזן מתון יכול להאמין בהכל. אבל הסתירה של ראש ממשלה שאסור לו לעסוק בכלכלה זה כבר שיא חדש. אפילו יותר מהרעיון לכבוש את עזה ולתת אותה לאבו מאזן.
מפלגת העבודה, בניגוד לנתניהו כנטען בסוף המאמר, דווקא פעלה, כאשר היתה בשלטון, בהתאם ל"אידיאולוגיה" המופקרת והבלתי לגיטימית שלה – ליתר דיוק, של יוסי ביילין ומרצ, אליה הוא עבר מאוחר יותר, מאוחר מדי. את התוצאות המרות אנו משלמים ונמשיך לשלם
דעות מפלגת העבודה כיום הן שמאלה ממרצ: ממירב מיכאלי, וסתו שפיר, עד יוסי יונה, ששמעתיו לא פעם בקשת הדמוקרטית קורא לביטול הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ותומך במה שמכונה " זכות השיבה". באחרונה הסיעה בכנסת הצביעה נגד החוק למניעת הסתננות.
אני שב ומזהיר בכל אתרי החדשות: מפלגת העבודה מסוכנת לישראל.