"לא אוהבים את ציפי אצלנו במפלגה"

הבוקר התפרסמה רשימת העבודה לכנסת ה-20. החדשות בקצרה: נציגי המחאה החברתית, שמולי ושפיר, מדורגים גבוה; יוסי יונה הסוציאליסט הקיצוני- בפנים; אלדד יניב, שנהנה מכיסוי תקשורתי נרחב- בחוץ. מיטב הפרשנים הפוליטיים התעוררו הבוקר עם הסברים שונים להרכב הרשימה. חלק אומרים שהדילים כשלו וחלק אומרים שהדילים דווקא עבדו. כדי להבין באמת את הרכב הרשימה, צריך קודם כל להבין את מי שבחר את הרשימה- חברי מפלגת העבודה.

מפלגת העבודה, ממשיכת דרכה של מפא"י ההיסטורית, היא מפלגה קטנה יחסית למפלגות הפריימריז האחרות. לשם השוואה, בזמן שהליכוד מונה כ-120,000 חברים והבית היהודי מתגאה בכ-75,000 מתפקדים, במפלגת העבודה יש כ-48,000 מתפקדים בלבד. המספר אמנם קטן, אך כמעט כל המתפקדים יכלו להצביע בפריימריז האחרון. המפלגה מחייבת תקופת אכשרה של כחצי שנה לפני ההצבעה בפריימריז, אך הכללים הוגמשו בעקבות הקדמת הבחירות כך שכמעט כל חברי המפלגה יוכלו להצביע. אחוז ההצבעה בפריימריז עמד על כ-58% כך שמי שהרכיב את הרשימה בפועל היה מספר זעום יחסית של כ-28,000 חברי מפלגה.

ניקוי שורות

המצב לא תמיד היה כך. בעבר המפלגה מנתה בערך פי 3 יותר מתפקדים מאשר היום. אם כן, כיצד הצטמצמה המפלגה עד למצבה הנוכחי? הלכתי לשאול את אסף הלחמי, מקים אתר "הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה" ולשעבר מזכיר סניף המפלגה ברמת השרון. הלחמי טוען כי אהוד ברק, בלי כוונה, ניקה את המפלגה. "המון אנשים עזבו בגלל ברק ואז נשאר למעשה רק גרעין קשה של אנשי מפלגה אמיתיים" אומר הלחמי. לפיו, את החלל שנוצר מילאו מצביעים חופשיים שהגיעו למפלגה בעקבות שלי יחימוביץ'. הלחמי מספר כי בעבר חצי ממתפקדי העבודה היו תוצאה של מפקדי ארגזים ולא באמת אנשי מפלגה. היום, לעומת זאת, כמעט כולם מצביעים חופשיים. "פעם היו אצלי בסניף 2000 איש אבל חצי מתוכם היו חמולות, היום יש רק 600 איש אבל כמעט כולם הם מצביעים חופשיים" הוא אומר.

שיחה עם נושא משרה בכיר במוסדות המפלגה מאשרת את דבריו של הלחמי. לפי נושא המשרה: "במפלגת העבודה אין "שרי אלפים" רק "שרי מאות" וגם כאלה כמעט שאין". אז מה כן יש? דילים מקומיים. פוקדים מקומיים עם יכולת השפעה מוגבלת על האנשים שהם פקדו. מפלגת העבודה כבר שנים רבות לא בשלטון ולפיכך היא גם לא אטרקטיבית במיוחד לקבוצות לחץ. אפילו ההסתדרות, שפעם שלטה במפלגה ביד רמה, כבר לא מהווה גורם כח משמעותי. כיום ההסתדרות מפולגת להרבה קבוצות קטנות שפועלות בחוסר אחידות ובלי השפעה ממשית על המועמדים במפלגה.

כתוצאה משינוי פני המפלגה, ירד דרמטית מספר חברי המפלגה הערבים. הלחמי מודה כי מספר החברים הערבים צנח ברגע שניקו את המפקדים, אך טוען כי קיימת גם בעיה של הדרת ערבים במפלגה. "אני אמנם תומך בהשארת השם "המחנה הציוני", אבל אני חושב גם שיו"ר המפלגה צריך לעמוד מעל במה ולהכריז שבממשלה הבאה תהיה לפחות מפלגה ערבית אחת ולפחות שר ערבי אחד" אומר הלחמי. נראה כי חברי המפלגה באמת רוצים לראות ייצוג ערבי גדול יותר ברשימתם. מי שהיטיב להבין לליבם הוא השר לשעבר ראלב מג'דלה שרץ לפריימריז תחת הסיסמא: "אפשר לחיות יחד". המפלגה הקדישה אמנם "הבטחת ייצוג" לערבים ודרוזים במקום ה-17 וה-26 ברשימה, אך התחרות עזה במיוחד. בביקור שערכתי בקלפי ירושלמית קיבלו את פניי שני פעילים מטעם מועמדים דרוזים וכל אחד מהם ניסה נמרצות לשכנע אותי שהמועמד השני הוא "לא באמת דרוזי". קורבן נוסף של התחרות הקשה הוא זוהיר בהלול שספג השמצות קשות במיוחד ממתחריו במגזר.

לא מתלהבים מטרכטנברג

אם כן, ראינו כי הפרופיל של חבר המפלגה הממוצע השתנה משמעותית בשנים האחרונות אך מה מה לגבי דעותיו של חבר המפלגה הממוצע? ובכן, ניתן לומר כי יש שני דברים שלא מוצאים חן בעיני אנשי ה"שטח" במפלגה- החיבור עם לבני וסלבס שמצטרפים למפלגה. איש שטח מפלגתי אמר לי בכעס כי: "ברגע שעשית שיטה שמאפשרת רק לסלבים ועשירים לנצח בפריימריז אתה בעצם אומר לפעילים שאין ערך לפעילות שלהם ושהם בחיים לא יהיו ברשימת המפלגה. כל הכוכבים שהגיעו בפריימריז שעבר לא הוכיחו את עצמם". אז אתה מתנגד לשריון של טרכטנברג, אני שואל. "הוא בסדר גמור, אבל ממש לא הבחירה הראשונה שלי לשר אוצר", הוא עונה.

תשובה דומה אני מקבל גם מאסף הלחמי: "לא אוהבים מוצנחים אצלנו במפלגה. אנחנו אוהבים אנשים שצמחו מהשטח". כשזאת הגישה של פעילי השטח הוותיקים, קל להבין מדוע אלדד יניב המתוקשר מצא את עצמו הרחק מחוץ לרשימה.

האיחוד עם "התנועה" רחוק מלהיות פופולרי בקרב הגרעין הקשה של מתפקדי מפלגת העבודה. יחד עם זאת, כמעט כל מי שדיברתי איתו התייצב מאחורי החלטת היו"ר והודה שהשלם גדול מסך חלקיו. הבטן אמרה לא, אבל הסקרים אמרו כן. פעילים רבים אמרו לי כי האיחוד עם לבני הוא רוע הכרחי לשם חזרת המפלגה לשלטון, אך אין זה אומר שהם מקבלים את האיחוד בלב שלם. הלחמי מתבטא בצורה חריפה במיוחד: "לא אוהבים את ציפי אצלנו במפלגה. בעיקר לא את הזגזוגים ואת כל מה שהיא הביאה. לבני היא ליברלית ואנחנו לא. הגרעין הקשה במפלגה הרי מאמין בסוציאליזם".

פעיל מפלגה אחר סיפר לי כי האיחוד עם לבני הופך את העבודה ממפלגה סוציאל דמוקרטית ל"מפלגת סופרמרקט". לדבריו, לבני מתכוונת לשריין מקום לחבר-הכנסת לשעבר יואל חסון שבינו לבין סוציאליזם אין דבר וחצי דבר. אך עם כל הכבוד ליואל חסון, הרתיעה האמיתית היא מלבני עצמה. המחשבה שלבני, שספק אם הייתה עוברת את אחוז החסימה לולא האיחוד, תכהן כראשת הממשלה מטעם הממשלה מדירה שינה מעיני אנשי העבודה. כזכור, רק בבחירות הקודמות לבני אמרה כי מפלגת העבודה מייצגת סוציאליזם מיושן. תמיכת הפעילים בסוציאליזם בלתי-מתפשר מסבירה מדוע שלי יחימוביץ' כבשה את ראשית הרשימה ומדוע יוסי יונה הקיצוני הצליח להשתחל למקום ריאלי.

במפלגת העבודה של היום ניתן למצוא מפא"יניקים ותיקים לצד פרצופים חדשים שהצטרפו לאחר המחאה החברתית. חברי המפלגה מהווים למעשה את "המעסיקים" הישירים של חברי-הכנסת מטעם המפלגה. לפיכך, ניתן להשתמש בהעדפותיהם של חברי המפלגה כדי לחזות את התנהלותם של חברי-הכנסת מטעם העבודה בכנסת ה-20. כיום, נראה כי חברי המפלגה רוצים לראות מפלגה יותר סוציאליסטית. כזאת שלא נענית לכל התכתיבים של המצטרפים החדשים ממפלגת "התנועה". לבסוף, יש לסייג כי רצונם של המתפקדים אמנם חשוב אך אין להפריז בערכו. העדות הטובה ביותר לכך היא החיזור הנמרץ אחרי מתפקד שעושה את דרכו לקלפי, וההתעלמות הגורפת ממתפקד שעושה את דרכו חזרה מהקלפי.