הקשר הגורדי של פרס ישראל

הסערה האחרונה סביב פרס ישראל לספרות היא לא הבעיה, אלא הסימפטום. בארה"ב טקסי האוסקר והאמי מנותקים מהמדינה, בישראל מסבסדים אפילו משיכת חבל.

הסערה האחרונה סביב פרס ישראל לספרות היא לא הבעיה, אלא הסימפטום • שופטי הפרס שמונו ע"י פוליטיקאים לא יכולים אחר כך להתלונן שאותם פוליטיקאים פוגעים בעצמאותם • בארה"ב דווקא מסתרים מצוין גם מבלי שהממשל ממנה חברי ועדת האוסקר, האמי או הועד האולימפי • ישראל? היא כנראה תקרוס אם יופסק המימון הממלכתי לאיגוד מושכי החבל 

ידם של הפוליטיקאים בכל. פרס, נתניהו ופירון בטקס פרס ישראל. צילום: עמוס בן גרשום, פלאש90
ידם של הפוליטיקאים בכל. פרס, נתניהו ופירון בטקס פרס ישראל. צילום: עמוס בן גרשום, פלאש90

אם יש משהו שעלינו ללמוד מן הפיאסקו המתחולל סביב פרס ישראל בימים אלו, בו שני הצדדים לוויכוח טועים, הרי זה מדוע המדינה לא צריכה לנהל ועדות פרסים ולקבוע מה היא ספרות טובה הראויה לפרס ומה היא ספרות שאינה ראויה, וכך ביחס לכל יצירה אמנותית, תרבותית או מדעית. תפקידה של המדינה הוא לשמור על הביטחון וזכויות הפרט ולאפשר למי שרוצה להקים עסקים, ארגונים וכל פעילות אחרת, כולל הקמת ארגונים פרטיים התנדבותיים שיציבו למטרה חלוקת פרסים וציונים לשבח לתחומים הראויים בעיניהם.

300 אלף שקלים לביליארד

מי מבין אזרחי ישראל שירצה יצטרף לארגון לעידוד שירה המחלק פרסים למשוררים יוכל לתמוך בו, אחרים בעלי העדפות אחרות יממנו שיעורי גמרא, ומי שירצה יתמוך בשחקני הפטאנק (משחק כדור שמקורו בצרפת) או לעידוד משיכה בחבל ויממן לו חבלים.

בארה"ב, לדוגמא, מסתדרים מצויין מבלי שהממשל ממנה את חברי ועדת פרס האוסקר או האמי, ואפילו מצליחים לחזור עם מדליות זהב מאולימפיאדות למרות שהממשל לא מעורב במינויים בוועד האולימפי בתקצובו או בקביעות עסקניות של הרכבי המשלחות.

ככל שחברי ועדת הפרס יבינו מוקדם יותר כי מרגע שמונו על ידי פוליטיקאים לחלק כספי ציבור, הם חתמו למעשה ויתור על עצמאותם, כך הם ייראו פחות מנותקים מהמציאות כשיתפטרו במחאה על פגיעת הפוליטיקאים ב"בעצמאותם". כך גם לגבי פוליטיקאים, שיד אחת שלהם פועלת לקדם את חירויות הפרט ולהגביר את הכלכלה החופשית בישראל, אך היד השנייה מעניקה מימון ממשלתי כפוי לאנשי תרבות, אמנים או ספורטאים, ומתיימרת לקבוע מי ראוי או מי לא ראוי לשפוט או להעניק פרס על יצירה אמנותית או פעילות תרבותית אחרת.

מקבלים 400 אלף ש"ח לשנה מהמדינה. שחקני פטאנק. מתוך ויקימדיה
מקבלים 400 אלף ש"ח לשנה מהמדינה. שחקני פטאנק. מתוך ויקימדיה

בישראל, התבסס העיוות לפיו כספי ציבור משמשים לתמיכה בפעילות תרבותית, ספורטיבית ואחרת, בהתאם להחלטות (שרירותיות יותר או פחות) של ועדות ממונות מטעם. קחו למשל את איגוד הפטאנק האיזוטרי שזכה בשנת 2013 במעל 400 אלף ש"ח למימון פעילותו. מדוע כך ולא יותר, או פחות? מדוע "קופח" איגוד הביליארד שזכה במימון ציבורי של 300 אלף ש"ח בלבד? ובמה חטאו המושכים בחבל שתוקצבו "רק" ב-71 אלף ש"ח?

אזרחי ישראל המבקשים שיגשוג תרבותי וחופש רעיוני צריכים להכיר בכך ששוק חופשי הוא התנאי המאפשר מחשבה חופשית, ומחשבה חופשית דורשת הפרדת המדינה מהכלכלה, התרבות האקדמיה המחקר ומוסדות ומסורות הדת.

כל עוד לא נכיר בעיקרון זה נאלץ להמשיך להסתבך בוויכוחים חסרי תוחלת אם ראוי או לא ראוי שהסינמטק יקיים פסטיבל סרטי נכבה, או כל פרשה אחרת שמובטח כי תצוץ.

 

הכותב הוא מנהל מרכז איין ראנד וממיסדי התנועה הליברלית החדשה

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. למיטב זכרוני, פרסים צנועים יותר מפרס ישראל לספרות, כמו פרס נובל, מאן בוקר וגונקור ממומנים ע"י קרנות פרטיות. יתכבד נא פרס ישראל, ויופרט לאלתר. שכל גילדה תחלק לעצמה פרסים ותענג עצמה, והמפעל שיזכה במוניטין הרב ביותר ע"י הציבור ייחשב ליוקרתי ביותר.

  2. אוסקר? השוואה מוזרה. לכל מדינה יש פרס או עיטור לאומי כלשהו. גם בארה"ב לא חסרים פרסים שמוענקים על ידי הממשל וקרויים על שמו- "מדליית החופש" הוא הבולט ביניהם אבל יש עוד הרבה מכל תחום ותחום, מתרבות ועד צבא.

  3. עמוס עוז הצהיר ששופטי הפרס צריכים להיות מבין ה 30% שקוראים ספרות, ולא מה 70% הבורים שקוראים ״ישראל היום״. ובכן, אני בעד – בתנאי שגם גובה הפרס יקטן ב 70%. כדי לשקף נכונה את האחוז בציבור, לפי עוז, שהפרס מעניין אותו…