לו רק היה העולם כולו מסע בחירות אחד גדול, יאיר לפיד היה כבר ראש הממשלה, אלא שבין בחירות לבחירות לא די באוזניים כרויות, צריך שיהיה גם משהו ביניהן
לו רק היה העולם כולו מסע בחירות אחד גדול, יאיר לפיד היה ראש הממשלה הטרנס-גלקטי הראשון • לקיחת קרדיט על רפורמות שהחלו לפני כהונתו, התפארות ברפורמות מזיקות וחוסר הבנה דרמטי בסיבות למשבר הדיור הן רק קצה הקרחון של קמפיין שר האוצר לשעבר • לרוע המזל, בין בחירות לבחירות יש גם קטע מוזר כזה בזמן בו צריך להבין מה עושים, ולדעת איך לעשות • בתחום זה, ביצועי 'יש עתיד' הרבה פחות משכנעים
יאיר לפיד יודע לנהל את המפלגה שלו ויודע לעשות בחירות. מעמדת מצוקה ניכרת, אל מול ביקורת ציבורית קשה ועליית מפלגות 'לפידיסטיות' דומות, הצליח יו"ר 'יש עתיד' לארגן את שורות מפלגתו היטב, תוך כדי שמירה על שקט תעשייתי, ולצאת למסע בחירות אפקטיבי מאוד. שר האוצר הכושל מאתמול נולד מחדש בתעמולת מפלגתו כפרויקטור בלתי נלאה, איש ההישג והרפורמה, שרק ידו הזדונית של ראש הממשלה מנעה ממנו הישגים רבים עוד יותר. וזה עובד: הישג מרשים של תריסר מנדטים ויותר נמצא היום בהישג ידה של 'יש עתיד'. הבעיה עם יאיר לפיד ו'יש עתיד', עם זאת, אינה הבחירות, כי אם מה שקורה ביניהן.
אתרה של 'יש עתיד' מונה בגאווה רשימה ארוכה ומרשימה מאוד של רפורמות שבוצעו על־ידי התנועה. 202 רפורמות שונות מונה התנועה, רבות מהן צבעוניות, המתהדרות בתג "בוצע", אחרות בשחור־לבן דכאוני, השרויות במצב "תקוע". המספר הוא המסר: עשינו רבות. אנחנו הרמנו אינספור רפורמות, והיינו עושים עוד יותר, אלמלא "הרפורמות שנתניהו עצר".
המספר הוא המסר
המספר הוא המסר, אך האמת נטמנה בקבר המצע האלמוני. בדיקה פרטנית של כל הרפורמות — 74 במספר — בתחום הדיור, יוקר המחיה, הבריאות, העסקים הקטנים, ובדיקה מדגמית של הרפורמות בתחומים האחרים, מעלה כי יש במצעד ההישגים הזה משום הטעייה רבתי. מבין הרפורמות, רק 12 עשויות להיחשב מועילות, שעה ש-24 מהן מזיקות בעליל. רבות מהרפורמות האחרות הן רפורמות של שרים אחרים, שלפיד מנכס לעצמו, רפורמות ניפוח (כלומר, חזרה על נוסח רפורמות אחרות כרפורמות נוספות), רפורמות גז-ברקס (כמו צמצום העלייה הצפויה במס המעסיקים, בה שר האוצר לפיד רושם לזכותו רפורמה על שבלם את הרפורמה ששר האוצר לפיד אישר), והרבה רפורמות שאינן אלא המשך מדיניות קיימת או הקצאת תקציבים.
כל שר וכל מפלגה הייתה יכולה לזקוף לזכותה רשימה מרשימה לא פחות, לו נקטה שיטות מעין אלו. כך זה עובד: על שולחנו של כל שר חדש — ושר האוצר, על אחת כמה וכמה — עולה כבר ביום כניסתו לתפקיד רשימה ארוכה-ארוכה של רפורמות שנוצרו במשרד לאורך שנות קיומו. חלק מהרפורמות לא מומשו. אחרות מומשו חלקית, אך דורשות שיפור ותיקון. יש כאלו שלעולם לא יימצא תקציב ליישומן, ואחרות אינן עולות כסף, אך מעוררות התנגדות ב"מגזר" – כלומר, אצל אותם אנשים המושפעים מתחום פעילות המשרד. חלק מהרפורמות הקיימות מועילות; אחרות מזיקות. יש כאלו שיכלו תקציב לריק, אך לא יניבו תועלת. אחרות עשויות לחולל מהפך חיובי בחיינו בשווה חינם.
שיטת קוף החותמות
כך, כל שר יכול לרשום לזכותו בתוך שנה אחת שורה אינסופית כמעט של רפורמות שביישומן החל. בכך אין בעיה כלל. השאלה, עם זאת, אינה של כמות כי אם של איכות. תרומתם של שרים אינה נבחנת במספר הרפורמות שאישרו או בכמות הכסף שחילקו, כי אם בתועלת שבהן.
בשעשועי השקעה בבורסה הנהוגים בעיתונים נהוג לעמת בדרך כלל משקיעים מחוכמים ומומחים מבתי־השקעות עם "קוף" — כלומר, עם השקעה אקראית במבחר סתמי של מניות. ייעודו של ה"קוף" לאפשר לנו להתרשם מהן התוצאות האמיתיות של פעולתם המכוונת של המומחים, בהשוואה להשקעה מקרית. כך גם במשרדי הממשלה: איכות פעולתם של שרי 'יש עתיד' צריכה לעמוד במבחן 'מותר השר מן הקוף': יש לשאול לא רק אם אישרו, השקיעו, המשיכו או תמכו אלא מה אישרו, במה השקיעו, מה המשיכו ובמה תמכו.
במבחן הזה נחשפים לפיד ובני חסותו במערומיהם. בעולמו של לפיד הדבר החשוב ביותר הוא "עשייה". יש לעשות דברים, ועכשיו. טיב העשייה חשוב הרבה פחות, אם בכלל. השר האחראי, כמו "קוף" ההשקעות, צריך לקפצץ על השולחן עם בננה ביד אחת וחותמת גומי בידו האחרת ולחתום, ולחתום, ולחתום. על מה חתמנו? ובכן, תן לי עוד בוטן, זה לא כל כך משנה, וכפי שיאיר אוהב לצטט, כבר אמר יהודי משפחתי וחכם אחד, אייזיק ניוטון: אין הנחתום מעיד על גיסתו.
פריחה בשוק הבננות
היתרון היחידי שיש לשיטת קוף החותמות הוא בתחום הבננות. מי שישב במונית וישאל את הנהג מה מקולקל כאן ומה צריך לעשות כדי לתקן את המדינה, יזכה לשלל הצעות אופרטיביות מופרכות. רק אם תתגלגל השיחה לתחום הדיזל, הנהיגה, המספרים הירוקים, והתנועה –תחום מומחיותו האמיתי של הנהג – נזכה לשמוע ממנו תשובות בעלות־ערך, גם אם רבות מהן תתמקדנה בצורך הדוחק בהוצאתם להורג של כל הנוהגים ברכב דו־גלגלי. נורת'קוט פרקינסון, אבי חוק פרקינסון הנודע, תיאר באחד מספריו ישיבה בה עולים לדיון מספר נושאים. אחד מהם, סוגיית הקמת סככת אופניים, זוכה לדיון דקדקני וער. סוגייה אחרת, הקמת כור גרעיני בתקציב עתק, מאושרת בחופזה. חברי הוועדה, לפי פרקינסון, דנים בעיון ולעומק במה שהם מכירים, אך פועלים כקוף חותמות בתחום אותו אינם מכירים.
כך פעל גם יאיר לפיד כשר האוצר. בתחום העסקים הקטנים או בתחום הייבוא האישי רשם לפיד לזכותו אישור כמה וכמה רפורמות מוצלחות. גם אם רובן אינן אלא המשך של רפורמות קיימות, ברי כי הן בתחום הראייה והמומחיות של לפיד, העצמאי המצליח. כשהזירה נודדת לתחומים אחרים, בהם נדרשת הבנה של האופן בו פועלת מערכת כלכלית והאופן בו משפיעים תמריצים חיוביים ושליליים על פעולתו של המשק, לפיד הופך לנהג המונית או חבר הוועדה או קוף החותמות ומאמץ את העמדה האוטומטית ש"צריך לעשות" ולא חשוב מה.
כך, לדוגמה, מתהדר לפיד בקידום רפורמה בתחום "הוזלת מחירי המזון". הוא הכניס מוצרים נוספים לפיקוח, פעל להגברת הפיקוח במוצרים הקיימים, ועשה דברים שלדעתו מסייעים לצרכנים, לספקים קטנים ולחקלאים קטנים. אין צורך להיות חסיד השוק החופשי, כמובן, כדי להבין כי כל הרפורמות האלו הן נזק מזוקק – תוצר של טיפשות כלכלית פר-אקסלנס. ככל תלמיד מתחיל בתחום גם לפיד משוכנע כי ניתן לשנות את כללי ההיצע והביקוש באמצעות צווים, ולהיאבק במחירים גבוהים ובקרטלים באמצעות הוראות – אף שעשרות שנים של התנסות כלכלית בצעדים אלו ממש הבהירו היטב, כי כל פעולותיו כאן רק יסייעו בהגברת הריכוזיות, יפגעו בצרכנים ויחסלו את העסקים הקטנים.
לא מבין בדיור
דוגמה מובהקת יותר היא תחום הדיור. רוב הרפורמות בתחום זה נדונו לכישלון מראש, שכן כולן מכוונות לפתור את בעיית היצע הדירות, שעה שמה שמתפיח את בועת מחירי הנדל"ן הוא הביקוש לדירות. במלים אחרות, הבעיה אינה שאין בונים מספיק או שבונים במקומות הלא נכונים, אלא שמסלולי ההשקעה החלופיים עבור חוסכים – בעיקר בתכניות חסכון עם ריבית – אינם משתלמים. אקצין ואומר כך: גם אם נגדיל מאוד את ההיצע – למשל, אם מספר הדירות החדשות הנבנות יוכפל – גם אז מחירי הדירות ימשיכו לעלות. למעשה, פעולה כזו רק תיצור בועת נדל"ן חמורה יותר.
בידי שר האוצר לפיד נמצא הכוח להתמודד עם הבעיה האמיתית — הצורך האנושי הבסיסי של בני אדם להשקיע את כספם באופן שיניב ריבית הולמת ולא יותיר אותם ככלי ריק לעת זקנה. אך בהיעדר היכולת להבין מה הבעיה, לא היה ללפיד שום סיכוי להציע לה פתרון. ויש פתרונות ישימים, אפילו מהיום להיום. במקום להתחפר בתוכנית האווילית וחסרת התוחלת למע"מ 0,או התוכנית שלא תקרה לעולם לקידום בנייה להשכרה, היה לפיד יכול להעלות את הריבית. ואם תוכנית זו רדיקלית מדי לטעמו, יכול היה להפחית את המיסוי על חסכונות (מה שמכונה 'רווחי הון'), או להנפיק אג"ח 'מיועדות'. בכך הוא היה מגביר את האטרקטיביות של מסלולים חלופיים להשקעה בנדל"ן, במקום להתמקד בהגברת האטרקטיביות של ההשקעה בנדל"ן.
שובה של רודנית הבריאות
הגישה הריכוזית, המבקשת להמיר תמריצים חיוביים בצווים, ניכרת בכל פינה בפעילות יש עתיד. אחד התחומים בו מתהדרת התנועה בהצלחה הוא חוק השוויון בנטל. לטענת התנועה, הביא החוק לעלייה במספר המתגייסים החרדיים: "במחזור הגיוס 2013 גידול של כ-39% בהיקף המתגייסים החרדיים". זה בהחלט הישג נאה, בייחוד כשחוק השוויון בנטל עבר רק בשנת 2014 – כלומר, הוא לא השפיע כלל על מספר המתגייסים בשנת 2013. עם זאת, ספק אם החוק מיישם את מטרתו. מספר המתגייסים החרדים עולה בהתמדה כבר שנים ארוכות ולמעשה חוק השוויון בנטל בלם את עלייתו, ועלול להביא להתרסקות בתחום זה.
ידה הכבדה של הגישה העריצה והריכוזית של 'יש עתיד' ניכרת במיוחד בתחום הבריאות, השרה יעל גרמן, מעין הכלאה בין ירוחם משל ליו"ר ועד מידות ומשקלות, חוללה נזקים חמורים על כל צעד ושעל, עם תוכניות שהעידו על גישה רודנית וחוסר הבנה בכלכלה, ואיימו לרסק את מערכת הבריאות בישראל. לא לחינם נזהרים גם ב'יש עתיד' מלהתהדר תחת "מה עשינו" בפועלה של גרמן בתחום הבריאות.
ואי אפשר בלי להתייחס לניקו צ'אושסקו, נער השעשועים של המהפכה, שהתגלגל בממשלה האחרונה בדמותו של שר החינוך שי פירון. פירון התבלט בשורה של רפורמות ברוח "בואו ניתן לכולם מאה ואז כולם יהיו מצטיינים" כמו הפחתת הדרישות בבחינות הבגרות ומיצ"ב לצד הכרזה שניתן יהיה להתקבל לאוניברסיטה (כולל מסלולי הנדסה ומדעים) על בסיס אותן בחינות בגרות חסרות ערך. לזכות 'יש עתיד' יש לציין כי היא נמנעה באדיבות מנטילת אחריות למלחמה הנמשכת וחסרת התוחלת של משרד החינוך בהורים המבקשים להעניק חינוך ראוי לילדיהם, או מניסיונו הנואל לא פחות לחסל את החינוך הגני הפרטי. הם יודעים מי מצביע עבורם ויודעים כי בעניינים כגון אלו, למצביעים דווקא יש מושג.
יאיר לפיד יודע איך לרוץ לבחירות. יודע לרוץ היטב. לו רק היה העולם כולו מסע בחירות אחד גדול, יאיר לפיד היה ראש הממשלה הטרנס-גלקטי הראשון. לרוע המזל, בין בחירות לבחירות יש גם קטע מוזר כזה בזמן בו צריך להבין מה עושים, ולדעת איך לעשות. בתחום זה, ביצועי 'יש עתיד' הרבה פחות משכנעים. אוזניו של יאיר לפיד כרויות: הוא יודע היטב את אשר על לבם של בוחריו. הוא יודע מה לומר להם, באיזו נימה, וללוות את הכל בחיוך המחמם את הלב. זה עובד יפה כשרצים לבחירות. אלא שבין בחירות לבחירות לא די באוזניים כרויות — צריך שיהיה גם משהו ביניהן.
נאמר זאת כך: אם הדבר היחיד שיצא מהבחירות האלו הוא שפירון לא יהיה שר חינוך, דיינו.
לא רק. גם שגרמן לא תהיה שרת הבריאות. כמו שהוא רצה להשמיד את החינוך הפרטי היא רצתה להשמיד את מערכת הרפואה הפרטית. צריך לתת לכל צורר את הכבוד המגיע לו.
אורי היקר,
בלי להחמיא יותר מידי אסתפק ואומר שאני אוהב את מה שאתה עושה.
אבל כאן אני בכלל לא בטוח שבעיית הנדל"ן היא בצד הביקוש בלבד. יש בעיה גדולה גם בצד ההיצע.
למה אני מתכוון, נלך בשיטתך ונעלה את הריבית ובכך נקטין את הביקוש של דיור כמכשיר השקעה. אולם בל נשכח כי עיקר הביקוש נובע מגידול האוכלוסיה (בדר"כ המתחתנת). ההשפעה שתהיה להקטנת הביקוש של המשקיעים תקוזז מהגדלת הביקוש מצד המתחתנים, אשר הקטנת המחיר עקב עזיבת המשקיעים תגדיל את הביקוש של המתחתנים ותחזיר את מחיר חזרה.
הרי התחלות הבניה בארץ (לפחות ממה שאני יודע) הן בערך הסכום של המתחתנים והמתגרשים.
מאידך, הגדלת ההיצע תיצור ירידה במחיר הדיור היות ואני מניח שכמות המשקיעים מוגבלת אולם כמות המתחתנים עולה כל העת.
לסיכום, לדעתי צד ההיצע חשוב לא פחות (אם לא יותר) מצד הביקוש. אשמח אם תאיר את עיני..
מארק, תודה על דבריך. ערכתי בדיקה לאורך זמן של הנושא. משנת 1991 ועד שנת 2013 נבנו בישראל 4.2 מיליון חדרים ב-941 אלף דירות, שנועדו לאכלס כ-3.075 מיליון איש ב-1.02 מיליון משקי בית שנוספו לאוכלוסייה בתקופה זו. יש כאן פער מובנה של כמה אלפי דירות בשנה, הנובע בעיקרו מאופני המגורים השונים של האוכלוסייה הערבית, שהעדיפה בשיעור ניכר (אך בשיעור הולך ופוחת עם הזמן) מגורים באמצעות הוספת חדרים למבנים קיימים. חשוב לציין כי הפער הזה התקיים גם בתקופה בה מחירי הדירות בישראל ירדו (1996-2007).
התוצאות מורות בבירור כי לאורך זמן אין מחסור בדירות חדשות – וגם אין היגיון שיהיה פער כזה לאורך זמן, במיוחד כשהיקף הבנייה תנודתי מאוד (כלומר, יכול להגיב בחריפות יחסית לגידול בביקוש). למעשה, גם אם יש, כביכול, מחסור בדירות חדשות, הגידול בהתחלות הבנייה ובהשלמת הבנייה הוא של כ-25 אחוז בהשוואה לשנת 2007, ובשלב זה היינו אמורים לראות לחץ מתגבר להפחתת המחירים, עם העליה בהיקף הבנייה החדשה. היעדר כל קשר בין השניים מבהיר היטב כי אין קשר בין המשתנים האלה.
אורי היי,
לא הבנתי את תשובתך משתי סיבות:
א. לא התייחסת להערתי לנושא צד הביקוש, היינו: קיזוז צמצום קניות המשקיעים (עקב נניח העלאת הריבית) בגידול בקניות המתחתנים – כך שסה"כ ההשפעה תהיה נמוכה אם בכלל.
ב. נתוני התחלות הבניה 2010-2014 הן בממוצע כ- 44 אלפי דירות בשנה. בשנים 2000-2010 התחלות הבניה היו נמוכות עוד יותר באזור ה- 30 אלף דירות בשנה.
לעומת זאת, כמות המתחתנים הינה באזור ה- 40 אלף זוגות בשנה. נוסיף 25% שמרני של מתגרשים – ואנחנו כבר ב- 50 אלף דירות בשנה. זאת מבלי להביא בחשבון את העולים ומנגד גם לא הובאה התמותה.
מנתונים אלו אני מבין שיש פער (אומנם שהולך וקטן) אבל הוא די קבוע בין הביקוש ולבין ההיצע.
נשמע רע מאד… נקווה שהמפלגה הזו תגווע בקרוב…
מסכים עם רוב הדברים למעט עניין הנדלן.
נכון שהריבית מלבה את המחירים אבל העלאת ריבית לא בסמכות שר האוצר והתערבות היתה חותרת תחת עצמאות בנק ישראל. כך שזה לא בהכרח ראוי.
יתרה מזו, קיימת בעיה בתחום ההיצע, בעיקר בתחום ההיצע במרכז הארץ, אי אפשר להתעלם מזה. הפתרון הוא רק פירוק המינהל (ורפורמה בועדות התכנון), בין היתר למשל, על ידי קיום מכרזי פיתוח, כלומר לחייב את רוכשי הקרקעות לבנות תוך זמן מוגדר.
מסכים שלפיד היה יכול להילחם בביקוש, אולם הוא לא היה צריך בהכרח להפחית את המיסוי על אפיקי השקעה אחרים, די היה אם היה משווה את המיסוי. במה דברים אמורים: היום קיים פטור על הכנסה משכירות עד לסך של כ-5000 שח, וקיים מיסוי של כ 10% על הסכומים שמעבר. תשואת השוק במרכז הארץ בגין נכסי נדלן נעה בין 3-4 אחוזים. המשמעות של הפטור ממס היא שמדובר בתשואה נטו, של 3-4 אחוזים כאשר קיים גם שבח בדמות עליית ערך של השוק. מצד שני על אפיקי השקעה אחרים כגון ריבית ודיבידנד קיים מיסוי שמגיע עד לכדי 25%. הריבית בגין אגח ארוך טווח היא פחות מ3% ברוטו, כלומר קרוב ל2% נטו. יש כאן עיוות שנוטה באופן ברור להשקעה בדירות.
מארק, תודה על דבריך. ערכתי בדיקה לאורך זמן של הנושא. משנת 1991 ועד שנת 2013 נבנו בישראל 4.2 מיליון חדרים ב-941 אלף דירות, שנועדו לאכלס כ-3.075 מיליון איש ב-1.02 מיליון משקי בית שנוספו לאוכלוסייה בתקופה זו. יש כאן פער מובנה של כמה אלפי דירות בשנה, הנובע בעיקרו מאופני המגורים השונים של האוכלוסייה הערבית, שהעדיפה בשיעור ניכר (אך בשיעור הולך ופוחת עם הזמן) מגורים באמצעות הוספת חדרים למבנים קיימים. חשוב לציין כי הפער הזה התקיים גם בתקופה בה מחירי הדירות בישראל ירדו (1996-2007).
התוצאות מורות בבירור כי לאורך זמן אין מחסור בדירות חדשות – וגם אין היגיון שיהיה פער כזה לאורך זמן, במיוחד כשהיקף הבנייה תנודתי מאוד (כלומר, יכול להגיב בחריפות יחסית לגידול בביקוש). למעשה, גם אם יש, כביכול, מחסור בדירות חדשות, הגידול בהתחלות הבנייה ובהשלמת הבנייה הוא של כ-25 אחוז בהשוואה לשנת 2007, ובשלב זה היינו אמורים לראות לחץ מתגבר להפחתת המחירים, עם העליה בהיקף הבנייה החדשה. היעדר כל קשר בין השניים מבהיר היטב כי אין קשר בין המשתנים האלה.
לגבי הריבית – חוק מילווה המדינה קובע כי החשב הכללי (באמצעות יחידת החוב הממשלתי) הוא המנפיק של אג"ח ממשלתי. הבנק המרכזי קובע את הריבית שהוא קובע, אך לקביעה זו יש משמעות רק כאשר הממשלה מבקשת לקבל הלוואות בריבית *נמוכה* יותר מהריבית של בנק ישראל – בכיוון ההפוך, כשהיא מבקשת לשלם ריבית גבוהה יותר, אין לבנק ישראל משמעות רבה. לדוגמה, אם הממשלה תחליט להנפיק אג"ח בריבית גבוהה יותר משל בנק ישראל, לא תהיה לו שום דרך להתמודד עם זה, וגם אם הוא יקבע ריבית נמוכה יותר, הריבית בפועל תהיה גבוהה יותר.
לגבי השוואת המיסוי – אם תשווה את המיסוי, לא עשית בכך שום דבר מלבד גזילת כספי הציבור. הרי אם אתה גובה מס שווה על הכל (נאמר שאתה עושה זאת באופן יעיל) מה שהשגת הוא שערך החסכונות של הציבור ירד – וקשה לי להבין איך זה יכול להיחשב מצב טוב או פתרון טוב.
אני מבין שהאתר הפך להיות שותף מלא בתעמולת הבחירות.
הטרנד הזה של השמצת מפלגת יש עתיד והעומד בראשה, ע"י כל הקשת הפוליטית, מראה, בראש וראשונה, על הלחץ בו הם נתונים, כאשר מפלגת יש עתיד מסרבת להעלם ואף מתחילה להגדיל את כוחה.
ככה זה שעסוקים בהשמצות, כאילו מלומדות.
מקריאת הביקורות על יש עתיד ועל ביצועי שריה, אפשר לחשוב שזו הפעם הראשונה בה ממנים שרים שלא על פי קישוריהם., אפשר לחשוב שלמשרד הבריאות תמיד מונה שר בעל רקע וידע בתחום, שלמשרד החינוך תמיד מונה שר עם רקע וידע בתחום, שלמשרד האוצר, תמיד מונה שר בעל תואר בכלכלה וידע נירחב בתחום וכן הלאה.
אחד מהכישורים העיקריים לתפקיד שרים, זה היכולת לנהל, לעבוד עם יועצים ולקבל החלטות בהתאם.
אחד הביזיונות הגדולים ביותר בניהול המדינה, הביא אותנו למשבר הדיור וכמעט הכל הגיע ממשלות קודמות, מתקופה שעוד לא חלמו על מפלגה חדשה בשם יש עתיד.
אני מניח שבניגוד לממשלה האחרונה, בכל הממשלות האחרות, היו שרים מומחים, בעלי ניסיון, בוודאי תעודת בגרות, ומלרבה הפלא, כל זה לא עזר, משבר הדיור רק התעצם, הרפואה הציבורית על הפנים והחינוך התדרדר.
אני מסכים באופן כללי עם הביקורת על לפיד, אבל היומרה של הכותב לקבוע בשני משפטים מה הפתרון לכל נושא שעומד על הפרק, במין טון של 'כל בר דעת יודע ש…' לא מוסיפה למאמר.
מה שמפחיד הוא שהפרופוגנדה של ידיעות אחרונות וערוץ שתיים ויש עתיד והמחנה החציוני ישכנע מספיק אנשים שלא חושבים והצביע לשמאל מרכז ואז נראה מה יקרה. שמעתי הרבה שאומרים ביבי לא טוב אז בואו ננסה משהוא אחר והדבר דומה למישהו שהולך לניתוח מורכב ומוכן לנסות מתלמד במקום פרופסור.
ממשבר הדיור ויוקר המחיה נולדו שני דברים מאוד חיוביים:
כולם חייבים לעבוד כולל חרדים וערבים
אנשים קונים וגרים בפריפריה
אהבתי את הכתבה, דווקא הקוף בבורסה בדרך כלל מנצח את המומחים ולכן אולי הדוגמה הזאת לא הייתה הכי נכונה, אבל הכוונה בהחלט ברורה. לגבי הנדל״ן קראתי גם את התגובות שרשמו וגם את התשובות שלך. בתור אדריכל/מהנדס אני יכול להגיד לך שיש פה בעיה שונה שלא תמצא בבסטטיסטיקה וקשורה יותר לבעלי אינטרסים שמחזיקים את הציבור ״שבוי״ בכל נושא הבנייה הפרטית והציבורית. זה מתחיל כבר מההיתרי הבנייה ומגיע עד המחיר של הבטון. בנייה היא לא עסק יקר, בעיקר לא במדינה שיש בה כוח עבודה זול וניתן לייצר את כל החומרים לבד. אבל ברור לי שהמטרה של הכתבה הייתה לפיד ולא הנדל״ן, אז אני יחכה לכתבה בנושא הנדל״ן 🙂 תודה
מצטרף לאבי בכל מילה ועוד. בכל מה שקשור לבעית מחירי הדירות, ראוי אורי שתיישם את מה שכתבת למעלה לגבי ההבדל בין מי שמבין בתחום מסוים למי שלא. בעיית מחירי הדירות, אם בכלל קיימת בעיה כזאת, מנותקת באופן מפתיע מחוקי ההיצע והביקוש – כי בישראל הבניה למגורים זאת אנומליה אחת גדולה, והיריעה כאן קצרה מלפרט הכל. זה מה שאבי כתב, אבל גם רגולציה הרסנית ועוד גורמים רבים ומגוונים. נתניהו עצמו שם את האצבע על הבעיה כבר לפני כמה שנים כשציין שבניית בית בישראל לוקחת לפחות 5 שנים: תחשוב רק מה המשמעות של ההבדל בין 5 שנים לשנתיים, כשמדובר על החזר הריבית על הלוואת המינוף שלקח הקבלן. ושוב, זאת רק השפעה אחת מני רבות.