"הצלת יהודים הייתה המוטו של חייו"

אנשי המוסד לא האמינו שהוא יצליח, אך זימנה ברהני הפך לאגדה עוד בחייו כאיש שבנה את התשתית להעלאת יהודי אתיופיה דרך סודן.

ביום א' האחרון אלפים ליוו למנוחות את זימנה ברהני, אחד מהפעילים החשובים ביותר בתולדות העלייה מאתיופיה • אנשי המוסד לא האמינו שהוא יצליח, אך ברהני הפך לאגדה עוד בחייו כאיש שבנה את התשתית המבצעית להעלאת יהודי אתיופיה דרך סודן • הוא היה אחד מבכירי המאבק להעלאת קהילת 'ביתא ישראל', מאבק שסלל את הדרך למבצעים בהם לקח חלק • סיפור גבורה ציוני

סיפור גבורה ציוני; זימנה ברהני. הצילום באדיבות הרב מנחם ולדמן
סיפור גבורה ציוני; זימנה ברהני. הצילום באדיבות הרב מנחם ולדמן

"זימנה היה אדם חזק מאוד, עם מסירות נפש יוצאת דופן שהקדיש את כל חייו על מנת להציל יהודים. הצלת יהודים הייתה המוטו של חייו", מספר בשיחה עם 'מידה' הרב מנחם ולדמן, חבר קרוב של ברהני ופעיל עלייה שחיבר מספר ספרים מקיפים על תולדות יהודי אתיופיה.

ברהני אכן חרף את נפשו פעמים רבות למען הצלת יהודים – בין אם מדובר ביהודי אתיופיה ובפעילותו הנועזת כסוכן מוסד בלב סודן, ובין אם מדובר בתקופתו כלוחם בצה"ל בה נפצע במהלך מלחמת ההתשה עוד לפני שהממשלה בכלל הכירה ביהודי אתיופיה.

"זימנה סיפר לי מספר פעמים שהוא נפגש עם בגין ועם בכירי המוסד ואמר להם שיש דרך לצאת מאתיופיה שהיתה בזמנו תחת שלטון מרקסיסטי" נזכר הרב ולדמן, "הוא אמר לאנשי המוסד שיהודי אתיופיה יכולים להגיע לסודן ומשם ניתן להביא אותם ארצה, אך אנשי המוסד לא האמינו שיכול להיות דבר כזה שמשפחות עם ילדים, תינוקות וזקנים יצעדו מאות קילומטרים בדרכים מסוכנות".

עם זאת, כפי שפרסמנו ב'מידה' לציון 30 שנה ל'מבצע משה', חזונו של ברהני להפעיל את מבצעי העלייה מסודן התגשם. ברהני החליף את פרדה אקלום והפך לאיש השטח הבכיר ביותר של המוסד בסודן. הוא הניח את התשתית לפעילות שהמשיכה בשנים שלאחר מכן ופיקח בעצמו על מבצעים רבים מסודן שבוצעו באמצעות מטוסי הרקולס ובאמצעות אוניית "בת גלים" המיתולוגית.

"זימנה היה מספר שהוא היה מתרגש מאוד כשהגיעו העולים לסודן אחרי הדרך הארוכה מהכפר", מוסיף הרב ולדמן בהתלהבות, "הוא היה נדהם מהסיפורים של האנשים שאיבדו משפחה בדרך והלכו בדרכים מסוכנות".

נלחם במשרד הקליטה; ברהני עם יהודי אתיופה. באדיבות הרב מנחם ולדמן
נלחם במשרד הקליטה; ברהני עם יהודי אתיופה. באדיבות הרב מנחם ולדמן

מהכפר אל ישראל, ובחזרה

ברהני, בן למשפחה מיוחסת בקרב יהודי אתיופיה, היה מראשוני יהודי אתיופיה להגיע לישראל. הוא עשה זאת בהיותו כבן 15 עם קבוצת נערים שהובאו לכפר בתיה במסגרת תוכנית חינוכית של הסוכנות היהודית. במסגרת התוכנית נפגשו הנערים עם נשיא המדינה יצחק בן צבי ועם פעיל העלייה יעקב פייטלוביץ' שהגה את תוכנית כפר בתיה.

ברהני שב עם הנערים לאתיופיה ושם עסק מספר שנים בחינוך בכפרים היהודים ובהמשך גם בעבודות ממשלתיות. עם זאת, הוא מעולם לא שכח את חזונו: להעלות את יהודי אתיופיה לישראל. לאחר מלחמת ששת הימים עלה ברהני לישראל באופן בלתי-לגאלי על מנת להגשים את החזון, התגייס לצה"ל וכאמור אף נפצע במהלך מלחמת ההתשה.

לאחר שחרורו מצה"ל הקים ברהני יחד עם עולים בלתי לגאלים נוספים מאתיופיה ועם ישראלים ממוצאים אחרים כמו הרס"ר חזי עובדיה את "התאחדות יהודי אתיופיה בישראל". ההתאחדות הפעילה לחץ ציבורי על הממשלה להכיר ביהודי אתיופיה ולהעלותם לישראל וברהני היה הפעיל המרכזי שלה.

משרד הקליטה לא קלט

מנגד, הממסד רק נעשה קשוח יותר ככל שהמאבק צבר תאוצה. "לטובתם של הפלאשים [יהודי אתיופיה-א.פ] עצמם ולטובתה של ישראל יש לזנוח לחלוטין תוכניות כלשהן להעלאתם לישראל" נאמר בדו"ח של משרד הקליטה שחיבר יוסף ליטבק ב-1971. בחלק אחר של הדו"ח אף נכתב: "מבחינה לאומית-תרבותית זרים הפלאשים לגמרי לעם ישראל. מעולם לא היתה להם זיקה כלשהי לעם ישראל".

ברהני הבין כי הישועה לא תגיע ממשרד הקליטה, ופנה לאוטוריטות ההלכתיות בישראל. הוא הוביל לכך שבשנת 1973 פסק הרב עובדיה יוסף במכתב ששלח לחזי עובדיה: "הפלאשים הם צאצאי שבטי ישראל שהדרימו לכוש… הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה ומהתבוללות, ולהחיש עלייתם ארצה… ושבו בנים לגבולם".

אך אפילו פסיקתו של הרב עובדיה יוסף לא הספיקה, ומאבקו של ברהני המשיך. רק שנתיים לאחר מכן הוחלט להחיל על יהודי אתיופיה את חוק השבות, ובסופו של דבר ההחלטה להביאם ארצה התקבלה רק לאחר המהפך של 77', כאשר מנחם בגין קרא "הביאו לי את יהודי אתיופיה".

ברהני בבטן אוניית בת גלים. באדיבות הרב מנחם ולדמן
ברהני בבטן אוניית בת גלים. באדיבות הרב מנחם ולדמן

"אני אתגבר"

לאחר פעילותו בסודן שב ברהני לישראל ופעל לקליטת יהודי אתיופיה במשך שנים רבות. בהמשך הוא מונה לקונסול ישראל באתיופיה ויחד עם ישראל קמחי ז"ל ממשרד הפנים ועם הרב מנחם ולדמן מהרבנות הראשית סייר ברהני בכפרים של שארית יהודי אתיופיה על-מנת לבחון את יהדותם.

מצד אחד ברהני קיבל הכרה על מפעל חייו המרשים, אך מצד שני הוצאת דיבה שהיתה כנגדו בתקשורת פגעה ברוחו החזקה. בעקבות כך הוא התבודד באתיופיה במשך מספר שנים. גם כאשר גלה לאתיופיה המשיך לפעול ללא הפסקה לשימור המורשת היהודית של יהודי אתיופיה וכך בין היתר פעל לטיפוח בית הכנסת העתיק בכפר היהודי אמבובר ולפדיית ספר 'אורית' (תורה) שהיה מצוי אצל נוצרים מקומיים.

לפני כחודש, כשברהני חולה מאוד, התקיים טקס הוקרה מרשים למענו באוניברסיטת בר אילן בו נכחו אלפי אנשים וביניהם ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי. הרב ולדמן שביקר את ברהני בבית החולים לפני זמן לא רב, נזכר בעצב: "בירכתי אותו על מיטת חוליו בברכת כוהנים ונשקתי לו, התרגשנו עד דמעות", הוא מספר. "זימנה היה אופטימי וחשב שיצא מהמחלה. הוא היה אומר 'עברתי דברים יותר קשים אני אתגבר'".

יהי זכרו ברוך.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

    1. הכרתי את זימנה מקרוב בעת שכיהנתי כמנהל מינהל האוכלוסין ואחראי בין השאר על מתן אשרות עליה לישראל מטעם משרד הפנים בשנים 1989-1994 בתפקידיו כקונסול עלייה באתיופיח וכשליח מסור ונאמן להעלאת לעלאת יהודי אתיופיה לישראל עמל להשגת המטרה ללא חשבון של זמן ימים ולילות יהיה זכרו ברוך

  1. כל הכבוד לאתר מידה שהביא את סיפור הגבורה של זימנה.
    וכמה מעציב להווכח שוב בכוחה הרסני של התקשורת האובייקטיבית

  2. מרגש ומחמם את הלב לקרוא על זימנה ברהני, המנהיג
    איזו אישיות.
    אשרינו שזכינו לו.
    תיהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.

  3. הכרתי את זימנה ברהנו במבצע משה שנת 1984 . מאז עבודתנו המשותפת המשיכה חברות עמוקה ,והערכה רבה. פעילות אשר עיקרה בקליטת "ביתא ישראל" מורשת והיסטוריה. בפעילות שיחזור בית הכנסת בכפר "אמבובר" ןבהנחת אבן הפינה לאנדרטת הנופלים בסודן ובדרכים אליה זימנה היה דמות מפתח בכל פעילות ויוזמה במשך שישים שנה מחייו למען אחיו. בנחישות ללא לאות, ללא מורא למרות הקשיים הרבים העלבונות והאכזבות מיחסם של מנהיגי המדינה תמיד האמין, נאבק והצליח להגשים. עד שבא בן בליעל נבזה והעליל עליו עלילת שווא אשר פגעה בו קשות.זימנה לא זכה לקבל את התמיכה ממוסדות המדינה .ולא התנצלות על כי ידו לא הייתה במעל. חזר לאתיופיה וישב בגלות עד סוף ימיו כשהוא פגוע עד מאוד .בשהותנו המשותפת באתיופיה אמר לי כשדמעות בעיניו " הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת" מילים אלה מהדהדות באזני עד היום. הכיצד נעשה אבל שכזה לאיש היקר, אשר הקריב את חייו וחיי משפחתו למען מטרה מקודשת זו.וזה גמולו! אנו חברייך אוהביך יודעים מה רבה עשייתך .לא נישכח אותך עד יומינו האחרון על פני האדמה .נעשה ככל אשר ביכולתנו להגשים את חלומך בקידום בני "ביתא ישראל" במדינת ישראל. אוהב אותך "אחי היקר" .קראתי לך "משה רבנו האתיופי " .יהיה זיכרך ברוך