"הצלת יהודים הייתה המוטו של חייו"

ביום א' האחרון אלפים ליוו למנוחות את זימנה ברהני, אחד מהפעילים החשובים ביותר בתולדות העלייה מאתיופיה • אנשי המוסד לא האמינו שהוא יצליח, אך ברהני הפך לאגדה עוד בחייו כאיש שבנה את התשתית המבצעית להעלאת יהודי אתיופיה דרך סודן • הוא היה אחד מבכירי המאבק להעלאת קהילת 'ביתא ישראל', מאבק שסלל את הדרך למבצעים בהם לקח חלק • סיפור גבורה ציוני

"זימנה היה אדם חזק מאוד, עם מסירות נפש יוצאת דופן שהקדיש את כל חייו על מנת להציל יהודים. הצלת יהודים הייתה המוטו של חייו", מספר בשיחה עם 'מידה' הרב מנחם ולדמן, חבר קרוב של ברהני ופעיל עלייה שחיבר מספר ספרים מקיפים על תולדות יהודי אתיופיה.

ברהני אכן חרף את נפשו פעמים רבות למען הצלת יהודים – בין אם מדובר ביהודי אתיופיה ובפעילותו הנועזת כסוכן מוסד בלב סודן, ובין אם מדובר בתקופתו כלוחם בצה"ל בה נפצע במהלך מלחמת ההתשה עוד לפני שהממשלה בכלל הכירה ביהודי אתיופיה.

"זימנה סיפר לי מספר פעמים שהוא נפגש עם בגין ועם בכירי המוסד ואמר להם שיש דרך לצאת מאתיופיה שהיתה בזמנו תחת שלטון מרקסיסטי" נזכר הרב ולדמן, "הוא אמר לאנשי המוסד שיהודי אתיופיה יכולים להגיע לסודן ומשם ניתן להביא אותם ארצה, אך אנשי המוסד לא האמינו שיכול להיות דבר כזה שמשפחות עם ילדים, תינוקות וזקנים יצעדו מאות קילומטרים בדרכים מסוכנות".

עם זאת, כפי שפרסמנו ב'מידה' לציון 30 שנה ל'מבצע משה', חזונו של ברהני להפעיל את מבצעי העלייה מסודן התגשם. ברהני החליף את פרדה אקלום והפך לאיש השטח הבכיר ביותר של המוסד בסודן. הוא הניח את התשתית לפעילות שהמשיכה בשנים שלאחר מכן ופיקח בעצמו על מבצעים רבים מסודן שבוצעו באמצעות מטוסי הרקולס ובאמצעות אוניית "בת גלים" המיתולוגית.

"זימנה היה מספר שהוא היה מתרגש מאוד כשהגיעו העולים לסודן אחרי הדרך הארוכה מהכפר", מוסיף הרב ולדמן בהתלהבות, "הוא היה נדהם מהסיפורים של האנשים שאיבדו משפחה בדרך והלכו בדרכים מסוכנות".

מהכפר אל ישראל, ובחזרה

ברהני, בן למשפחה מיוחסת בקרב יהודי אתיופיה, היה מראשוני יהודי אתיופיה להגיע לישראל. הוא עשה זאת בהיותו כבן 15 עם קבוצת נערים שהובאו לכפר בתיה במסגרת תוכנית חינוכית של הסוכנות היהודית. במסגרת התוכנית נפגשו הנערים עם נשיא המדינה יצחק בן צבי ועם פעיל העלייה יעקב פייטלוביץ' שהגה את תוכנית כפר בתיה.

ברהני שב עם הנערים לאתיופיה ושם עסק מספר שנים בחינוך בכפרים היהודים ובהמשך גם בעבודות ממשלתיות. עם זאת, הוא מעולם לא שכח את חזונו: להעלות את יהודי אתיופיה לישראל. לאחר מלחמת ששת הימים עלה ברהני לישראל באופן בלתי-לגאלי על מנת להגשים את החזון, התגייס לצה"ל וכאמור אף נפצע במהלך מלחמת ההתשה.

לאחר שחרורו מצה"ל הקים ברהני יחד עם עולים בלתי לגאלים נוספים מאתיופיה ועם ישראלים ממוצאים אחרים כמו הרס"ר חזי עובדיה את "התאחדות יהודי אתיופיה בישראל". ההתאחדות הפעילה לחץ ציבורי על הממשלה להכיר ביהודי אתיופיה ולהעלותם לישראל וברהני היה הפעיל המרכזי שלה.

משרד הקליטה לא קלט

מנגד, הממסד רק נעשה קשוח יותר ככל שהמאבק צבר תאוצה. "לטובתם של הפלאשים [יהודי אתיופיה-א.פ] עצמם ולטובתה של ישראל יש לזנוח לחלוטין תוכניות כלשהן להעלאתם לישראל" נאמר בדו"ח של משרד הקליטה שחיבר יוסף ליטבק ב-1971. בחלק אחר של הדו"ח אף נכתב: "מבחינה לאומית-תרבותית זרים הפלאשים לגמרי לעם ישראל. מעולם לא היתה להם זיקה כלשהי לעם ישראל".

ברהני הבין כי הישועה לא תגיע ממשרד הקליטה, ופנה לאוטוריטות ההלכתיות בישראל. הוא הוביל לכך שבשנת 1973 פסק הרב עובדיה יוסף במכתב ששלח לחזי עובדיה: "הפלאשים הם צאצאי שבטי ישראל שהדרימו לכוש… הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה ומהתבוללות, ולהחיש עלייתם ארצה… ושבו בנים לגבולם".

אך אפילו פסיקתו של הרב עובדיה יוסף לא הספיקה, ומאבקו של ברהני המשיך. רק שנתיים לאחר מכן הוחלט להחיל על יהודי אתיופיה את חוק השבות, ובסופו של דבר ההחלטה להביאם ארצה התקבלה רק לאחר המהפך של 77', כאשר מנחם בגין קרא "הביאו לי את יהודי אתיופיה".

"אני אתגבר"

לאחר פעילותו בסודן שב ברהני לישראל ופעל לקליטת יהודי אתיופיה במשך שנים רבות. בהמשך הוא מונה לקונסול ישראל באתיופיה ויחד עם ישראל קמחי ז"ל ממשרד הפנים ועם הרב מנחם ולדמן מהרבנות הראשית סייר ברהני בכפרים של שארית יהודי אתיופיה על-מנת לבחון את יהדותם.

מצד אחד ברהני קיבל הכרה על מפעל חייו המרשים, אך מצד שני הוצאת דיבה שהיתה כנגדו בתקשורת פגעה ברוחו החזקה. בעקבות כך הוא התבודד באתיופיה במשך מספר שנים. גם כאשר גלה לאתיופיה המשיך לפעול ללא הפסקה לשימור המורשת היהודית של יהודי אתיופיה וכך בין היתר פעל לטיפוח בית הכנסת העתיק בכפר היהודי אמבובר ולפדיית ספר 'אורית' (תורה) שהיה מצוי אצל נוצרים מקומיים.

לפני כחודש, כשברהני חולה מאוד, התקיים טקס הוקרה מרשים למענו באוניברסיטת בר אילן בו נכחו אלפי אנשים וביניהם ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי. הרב ולדמן שביקר את ברהני בבית החולים לפני זמן לא רב, נזכר בעצב: "בירכתי אותו על מיטת חוליו בברכת כוהנים ונשקתי לו, התרגשנו עד דמעות", הוא מספר. "זימנה היה אופטימי וחשב שיצא מהמחלה. הוא היה אומר 'עברתי דברים יותר קשים אני אתגבר'".

יהי זכרו ברוך.