פרשת ויקרא: תעלומת האותיות הזעירות

ק' זעירה, נ' תלויה וביקורת גבוהה ונמוכה, כולם סגנונות שונים המסייעים לפצח גם פסוקים קשים במיוחד. ברוכים הבאים לממלכת הליליפוט של האותיות.

ק' זעירה, נ' תלויה וביקורת גבוהה ונמוכה — כולם מעידים על סגנונות שונים בכתיבת המקרא, שמודעות להם מסייעת לפצח גם פסוקים קשים במיוחד • ברוכים הבאים לממלכת הליליפוט של האותיות

השם שלו לא כולל נ' תלויה; משה רבנו מנפץ לוחות הברית. ויקימדיה.
השם שלו לא כולל נ' תלויה; משה רבנו מנפץ לוחות הברית. ויקימדיה.

בכתבי יד רבים של המקרא מופיעה המילה הראשונה בספר ויקרא באלף זעירה:"וַיִּקְרָאאֶל-מֹשֶׁה". נקדיש את רשימתנו השבועית לאלף הזעירה וחברותיה.

אות זעירה מצויה גם במקומות נוספים במקרא למשל בבראשית כ"ז, 46: "וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל-יִצְחָקקַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת". והעיר על זאת הפרשן היהודי איטלקי שד"ל (שמואל דוד לוצטו) בן המחצית הראשונה של המאה התשע עשרה בפירושו:

הקו"ף זעירה; נראה לי כי היה מנהג הסופרים בימי קדם כשהיתה תבה מתחלת באותה האות שהתבה הקודמת מסיימת, היו משמיטין אחת מהאותיות הדומות ואולי היו מציינין האות ההיא באיזה סימן להודיע שהיא עומדת במקום שתיים; ואחר זמן הוסיפו בין שתי התבות האות החסרה, ולהיות המקום צר כתבו אותה זעירה, וכיוצא בזה" וַיִּקְרָאאֶל-מֹשֶׁה"(ויקרא א,1). והנה מהמנהג להשמיט אחת מהדומות נמשכו כה וכה קצת טעויות, קצתם נתקנו אח"כ על ידי כתיב וקרי, וקצתם לא נתקנו, כגון (שמואל ב ה, 2)"והמבי את ישראל" במקום והמביא; (ירמיהו ל"ט, 16) "הנני מבי את דברי" במקום מביא; (מלכים ב י"ג, 6" (החטי את ישראל" במקום החטיא;… (ירמיהו כ"ז, 18 ("לבלתי באו"ב מקום יבאו; (ישעיה מ"ה, 24 ("עדיו יבא ויבושו" במקום יבאו;) ד"ה א' י"ז,(11  "כי מלאו ימיך" , משפטו כי ימלאו; (שמואל א' י"ט,9) "ודוד מנגן ביד ויבקש" , צריך להיות בידו, ועוד זולת אלה.

הביקורת הגבוהה והביקורת הנמוכה

פירוש זה של שד"ל הוא דוגמה נאה לדרך האמצע של שד"ל בפירוש המקרא. שד"ל דחה לחלוטין את מסקנות "הביקורת הגבוהה" – כך קרוי הענף בביקורת המקרא העוסק בשלבים הראשונים של יצירת המקרא: במידת תלותה בספרות העמים, בפיצול הטקסט למקורות שונים, בקביעת הסדר של המקורות האלה וכו'. לדוגמה שד"ל דחה לחלוטין את חלוקת ספר ישעיהו לשני נביאים. חלוקה המוסכמת על כל הפרשנים הביקורתיים, שגם חלק מחכמי ישראל כדוגמת אברהם אבן עזרא רמזו לה. לעומת זאת כלל שד"ל בפירושיו, אמנם במשורה, כפי שאנחנו רואים כאן, את "הביקורת הנמוכה", העוסקת בתולדות הטקסט המוגמר לאחר שנשלמה יצירתו. במידה מסוימת ניתן לראות בבן ארצו מד"ק קאסוטו את ממשיכו.

luzzato
דחה את הביקורת הגבוהה. פרשן המקר האיטלקי שלמה דוד לוצאטו, שד"ל. ויקימדיה.

בעזרת הכלל של שד"ל ניתן לפרש את הפסוק הקשה בתהלים כ"ז, 8 שנלאו הפרשנים לפרשו: "לְךָ אָמַר לִבִּיבַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת-פָּנֶיךָ יְהוָה אֲבַקֵּשׁ". לצורך פירוש הפסוק הזה עלינו להוסיף נוהג כתיבה קדום נוסף. הסופרים הקדומים נהגו לקצר את שם ה' ולכתוב יו"ד במקומו. ניתן להראות תופעה זאת בעזרת תרגום השבעים, (התרגום היווני למקרא מן המאה השלישית לפנה"ס). למשל, בנוסח המסורה שלנו כתוב בשופטים י"ט, 18: "בֵּית יְהוָה אֲנִי הֹלֵך" ובתרגום השבעים הנוסח הוא "ביתי אני הולך". תרגום השבעים הבין את היוד ככינוי הקניין ואילו המסורה כשם הוויה. וכך בישעיהו ב, 11: עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל" ובתרגום השבעים: "עיני ה' גבוהות אך האדם שפל". שמות ח, 23:"כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ" ובתרגום השבעים " כאשר ה' אמר אלינו". ויקרא כ"ד, 16: וְנֹקֵב שֵׁם-יְהוָה מוֹת יוּמָת… בְּנָקְבוֹ-שֵׁם יוּמָת. ובתרגום השבעים סוף הפסוק הוא "בנקבו שם ה' יומת" יחזקאל ל"ח, 20: וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם תרגום השבעים "ורעשו מפני ה' דגי הים". ועוד כאלה רבים. דיון עשיר בתופעות האלה מצוי בספרו של אריה זליגמן "מחקרים בספרות המקרא".

הכלל של שד"ל והפסוק האחרון מיחזקאל יכול לסייע בפרוש הפסוק הקשה בתהלים כ"ז, 8 שהבאתי למעלה: לְךָ אָמַר לִבִּיבַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת-פָּנֶיךָ יְהוָה אֲבַקֵּשׁ. אפשר שהיו"ד של פני עומדת במקום שני יודים, דהינו שפני=פניי, ושהיוד השניה היא קיצור שם הוייה. כלומר שיש לקרוא את חלקו הראשון של הפסוק: לך אמר לבי בקשו פני ה' – את פניך ה' אבקש.

ממשה למנשה

נסיים את טיולנו בממלכת ליליפוט של האותיות באותיות המכונות תלויות. המסורה מונה 4 אותיות תלויות: שופטים י"ח 30; תהלים פ', 14; איוב ל"ח, 15,13. כאן נעמוד על הנו"ן התלויה בסיום הסיפור "פסל מיכה" בשופטים י"ח, 30: "וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי-דָן אֶת-הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן-גֵּרְשֹׁם בֶּן-מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד-יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ". בשונה מן הדוגמאות עד עתה המניע להוספת הנו"ן איננו מניע לבלרי אלא נובע מן הרצון לעצב את הסיפור בניגוד למגמתו הראשונית. בצורתו המוגמרת, המונחת לפנינו, סיפור פסל מיכה בא לגנות את המקדש בדן, שהיה בנוסף לבית אל וירושלים אחד משלושת מקדשי המלך העתיקים, מקדשים מרכזיים שבהם נערך פולחן ממלכתי.

על פי הסיפור מקדש דן תחילתו בגניבת כסף של בן מאמו (י"ז, 1-2 עיינו ברשימתי בפרשת תולדות), המשכו ביצירת פסל מן הכסף הגנוב (פסוק 4), וסופו בגניבת הפסל בידי בני דן שיצאו לחפש נחלה (פרק י"ח). לעגו של המחבר לפסל ניכר מן הדברים שהוא שם בפי מיכה בעליו הראשון של הפסל, הקובל באוזני בני דן שגזלו את הפסל: "וַיֹּאמֶר אֶת-אֱלֹהַי אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת-הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ וּמַה-לִּי עוֹד וּמַה-זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי מַה-לָּךְ. "(פסוק 24).

אבל יסודות רבים בסיפור אינם תואמים את מגמת הקטרוגשל הסיפור ומעידים שנשאבו מסיפור דני-כהני שביקש לפאר את המקדש בדן ואת הכהן שיסד אותו. נמנה כאן שני יסודות: בני דן שואלים באמצעות הכהן את ה': שְׁאַל-נָא בֵאלֹהִים וְנֵדְעָה הֲתַצְלִחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ" (י"ח, 5). והכהן משיב:"לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח יְהוָה דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ. השתלשלות המאורעות מעידה שאמת השיבה כהן מפי ה'. היסוד השני הוא זהותו של הכהן. הכהן הוא לוי ושמו יונתן בן גרשם בן משה. ראו את הרמז המטרים בפתיחת הסיפור (י"ז, 7): "וְהוּא לֵוִי וְהוּא גָר-שָׁם". ומכאן אנו למדים שכהני דן יחשו עצמם למשה. בודאי אין ייחוש זה נופל מן הייחוש לאהרן של כהני ירושלים. הנון התלויה, ששינתה את משה למנשה, היא אפוא ניסיון להעלים את הייחוש הנכבד של מייסד המקדש, והיא חלק מן המגמה להשחיר את המקדש בדן ואת כהניו. בהסבר הנו"ן התלויה הסכימו חוקרי זמננו לחז"ל שפירשו: "וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא דכתיב "בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר" (דברי הימים א כ"ג, 15) אלא מתוך שעשה מעשה מנשה (ראו מלכים ב, כ"א)  תלאו הכתוב במנשה".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

1 תגובות למאמר