משא האדם הלבן

תרגום חדש לשירו הקלאסי של רודיארד קיפלינג ‘משא האדם הלבן’. על ייעודו של האדם המערבי ושליחותו בעולם. לא בהכרח גזענות.

שירותי הרפואה הקולוניאלים של הולנד בפעולה. אינדונזיה, 1946

הקדמה: צור ארליך

רודיארד קיפלינג ידוע בין היתר כמשוררו וסופרו הגדול של הקולוניאליזם הבריטי בשיאו; ושירו “משא האדם הלבן” (The White Man Burden) נחשב להתגלמותה התמציתית של התגייסות זו. קל להשמיצו ולתעבו, ולו בזכות כותרתו המתפרשת, בדיעבד, כגזענית. ואכן, השיר וכותרתו הם משל ושנינה, שמצה ותועבה, בפי כל בר-בי-רב בזמננו המתהדר בעמדות עדכניות. העובדה כי בשנים האחרונות הכינוי “לבן” נישא בפי כול כהגדרה מבזה לאדם שמוצאו אירופי אינה גורמת להרהור שני. מתברר כי ככינוי גנאי גזעני, “לבן” הוא פוליטיקלי קורקט, אבי אביו של הפוליטיקלי קורקט. אבל ככינוי שבח ספק-גזעני ספק-דסקרפטיבי הוא נורא ואיום. קיפלינג הקל על מלאכתם של בוזיו באמירות הפטרוניות, בלי ספק, המופיעות בתוך השיר עצמו, ובייחוד בתארו את עם הילידים הצבעוני כ”קצת שד וקצת תינוק”.

שיר גזעני? לאו דווקא

האומנם זהו שיר גזעני? לאו דווקא. ודאי לא אם נקלף ממנו את ההכללות המיותרות, וננטרל את הביטוי “האדם הלבן” ודומיו מן המטען שהדביקו בו מעשים ומדיניויות שלקיפלינג אין קשר אליהם, כגון העבדות בארצות הברית או האפרטהייד בדרום אפריקה, ונראה בו – כפי שקיפלינג התכוון, ובהתאם להקשר התקופתי – לא יותר ממטונימיה, מדימוי מוחשי לתרבות המערב. זהו שיר הרואה במערב שליח מסור שבכוחו לגאול עמים עניים ונחשלים הסובלים ממגפות, מרעב וממלחמות; לצייד אותם בכלים שפותחו במערב, כדי לאפשר להם חיים טובים יותר. הדימוי השוזר את השיר הוא של משה רבנו המוציא את בני ישראל – הלא הם העמים הילידים – מעבדות לחירות. משה שלא מלכות קיבל, כי אם עבדות; עבדות לעם.

על המערב, אומר קיפלינג, מוטל משא, נטל, עול. ה”לובן” שלו, הישגיו הטכנולוגיים, הוא מחויבות. עליו להשפיע מטובו על אחרים. בחינה הוגנת של הקולוניאליזם, בעיקר מהזן הבריטי, חייבת להביא בחשבון, לצד הניצוּל שאכן היה, גם את הברכה שהביא “האדם הלבן” לקצווי עולם, ואת המחיר ששילם על כך. “משא האדם הלבן” הוא קריאה למעצמות הקולוניאליות לפעול לרווחת העמים במושבותיהם, ולא לניצולם, גם אם הדבר לא ישתלם להן ולא ינעם להן. את הביטויים השליליים כלפי העמים יש אפילו שפירשו כאירוניה לעגנית של קיפלינג כלפי השיח הגזעני או המתנשא. לנוכח התמונה הרחבה של השיר, יש אולי מקום לפירוש זה.

קיפלינג נולד ב-1865 בהודו, למשפחה אנגלית. אביו ניהל מוזיאון לאמנות בבומביי. הוא התחנך באנגליה ועד מותו ב-1936 הספיק לחיות באזורים שונים ומשונים באימפריה הבריטית ומחוצה לה, לחבר בין היתר את “ספר הג’ונגל” ולקבל עליו פרס נובל. את “משא האדם הלבן” פרסם בתחילת 1899, כאשר התגורר בארצות הברית. ההקשר ההיסטורי: ניצחון ארצות הברית על ספרד במלחמה, ונפילת איי הפיליפינים לידי ארצות הברית. קיפלינג ביקש בשיר זה להזכיר לאמריקנים שעם הניצחון באה גם אחריות. הפיכתה של ארצות הברית ממדינה בהיוולדות, המתרפאת מפצעי מלחמת האזרחים, לאימפריה בעלת מאחזים מעבר לים, היא לדברי קיפלינג, בבית האחרון בשיר, אירוע של התבגרות. של הצטרפות למועדון האומות ה”מבוגרות”. וההתבגרות מחייבת.

ככל שהצלחתי לברר, למרות פרסומו הגדול של השיר הזה, למרות היות המילים “משא האדם הלבן”, בעקבותיו, מטבע לשון עברי, גילום-בשלוש-מילים של ה”גזענות” הקולוניאליסטית, הנה עד כה לא זכה השיר לתרגום עברי אמנותי. קל וחומר שלא לתרגום אמנותי שגם שומר על המשקל והחריזה  המקוריים (גם במחיר הכרחי של ויתור על מטבע הלשון המדויקת “משא האדם הלבן”, שאינה נכנסת לתבנית המשקלית). את החלל הזה ניסיתי למלא בתרגום המתפרסם לראשונה, במקביל, באתר ‘מידה’ ובגיליון החדש והגדוש של כתב העת ‘דחק’. לנוכח השיח ה”ליברלי” הרווח היום, שיח דכאני הרואה את העולם בשחור ובלבן, תרתי משמע, ומסרב להכיר במורכבות של ההיסטוריה, התרסה קטנה מעין זו ודאי לא תזיק. גם בלי להזדהות עם כל מילה הכתובה בה.

משא האדם הלבן

נוסח עברי: צור ארליך

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
שִׁלְחוּ מֵיטַב בְּנֵיכֶם
אֱלֵי גָּלוּת נִדַּחַת
לִדְאֹג וּלְרַחֵם
וְלַעֲשׂוֹת אֶת חֶסֶד
כּוֹבֵשׁ עִם נְתִינוֹ –
עַם עַגְמוּמִי וּפֶרֶא,
קְצָת שֵׁד וּקְצָת תִּינוֹק.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן
בְּהִתְגַּבְּרוּת עַצְמִית
אֲשֶׁר תַּכְנִיעַ פַּחַד
וְגַאֲוָה תַּצְמִית;
בְּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ כֹּבֶד
וּבְיֹשֶׁר לֵב מֻחְלָט,
שֶׁמַּטְרָתָם תּוֹעֶלֶת
וְרֶוַח לַזּוּלַת.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
קְרַב פֶּרֶא שֶׁל שָׁלוֹם
אֲשֶׁר רָעָב יַשְׂבִּיעַ
וּמַגֵּפוֹת יִבְלֹם.
וּבְקָרְבְכֶם לַיַּעַד,
כְּשֶׁחֶסֶד תֶּאֱצְלוּ,
תִּרְאוּ אֵיךְ מְחַבְּלוֹת בּוֹ
הַשְּׁטוּת וְהָעַצְלוּת.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
הַחְזִיקוּ בַּמַּטֶּה:
לֹא שַׁרְבִיטוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,
כִּי מוֹט שֶׁל מַטְאֲטֵא.
נָמָל וּכְבִישׁ תַּחְצֹבוּ –
אַתֶּם אֲשֶׁר תִּחְיוּ
וּמֵתֵיכֶם, בְּצַוְתָּא –
אַךְ לֹא לָכֶם יִהְיוּ.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן
וּדְעוּ גַּם אֶת הַגְּמוּל:
אִשּׁוּם מִפִּי כְּפוּי-חֶסֶד,
שִׂנְאָה מֵעַם גָּאוּל.
שַׁוְעַת אֲשֶׁר פָּדִיתָ
אֶל אֶרֶץ מִבְטָחִים:
“זָכַרְנוּ אֶת מִצְרַיִם,
אֶת הָאֲבַטִּיחִים…”

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
גַּם גְּרָם אַל יִגָּרַע.
אַל תִּתָּלוּ בַּחֹפֶשׁ
בִּשְׁחֹק אֶתְכֶם שִׁגְרָה.
בְּכָל מֶחְדָּל אוֹ מַעַשׂ
עַם קְשֵׁה עֹרֶף זֶה
אֶתְכֶם וְאֶת צוּרֵנוּ
גַּם יַחַד יְנַסֶּה.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
תּוֹר הַיַּלְדוּת כָּלָה;
יְמֵי חִבּוּק גַּנֶּנֶת
וּתְהִלָּה קַלָּה.
תּוֹר הַגַּבְרוּת הִגִּיעַ,
עֵת לְשַׁמֵּשׁ מוֹפְתִים
בְּאֵין תּוֹדָה וָשֶׁבַח,
כְּשֶׁבְּנֵי גִּילְכֶם – שׁוֹפְטִים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

11 תגובות למאמר

  1. ניסיון יפה, אבל לא השתכנעתי. ה’אידיאל’ הזה של הבאת ‘תרבות’ לאומות נחשלות היה תירוץ לכל כך הרבה עוולות, והמבט המתנשא שרואה כפיות טובה בכל תלונה שהילידים מעזים להתלונן… אני לא מקבל את הסלחנות הזו שלך. למרות שצריך להודות, כמובן, שבסוף זה אכן עבד.

    התרגום עצמו, כמובן, מעולה.

    1. היו שלקחו את “נטל האדם הלבן” (“נטל” נראה לי תרגום יותר מוצלח מ”משא”) ברצינות. עם כל הטענות (המוצדקות) שהיו לנו כנגד ממשלת המנדט, ואם נשתמש בלשון המעטה בריטית אופיינית, רבים משלוחיה עשו כאן מלאכה נאה למדי, תוך גילוי רצון טוב, מחוייבות ואנושיות. אלה הותירו לנו תשתית לא רעה כלל למדינה.

  2. וזה התרגום של

    שְׂאוּ אֶת עֹל הָאָדָם הַלָּבָן, שָׁלְחוּ אֶת הַמֵּיטָב שֶׁטִּפַּחְתֶּם, אֶת בְּנֵיכֶם הִצִּיבוּ בַּגָּלוּת, בַּשֵּׁרוּת הַצְּרָכִים שֶׁל מִי שֶׁכְּבַשְׁתֶּם
    לְחַכּוֹת נוֹשְׂאֵי רָתְמָה כְּבֵדָה, בֵּין עממים פְּרָאִיִּים וְלֹא מְלֻמָּדִים, הנְּתִינִים הַחֲדָשִׁים שֶׁלָּכֶם, אֲנָשִׁים קוֹדְרִים, חִצֵּי יְלָדִים וְחִצֵּי שֵׁדִים.

  3. מלבד התוכן והניתוח המדוקדק, התרגום שופרא דשופרא.
    האם נזכה לראות עוד קלאסיקות בתרגומו של מר?
    אם לשפוט לפי התקדים של יאיר לפיד המנפנף בתרגומו הקליל לקונארד, תרגום ספרות העוסקת באפריקה יכול לשמש גם כמקפצה פוליטית… ולא הרי פרוזה כהרי שירה, כמובן.

  4. תודה לכם.
    איציק ואחרים, אתם מוזמנים לכאן – דף ובו ריכוז קישוריות לתרגומי שירה שלי:
    http://tsurehrlich.blogspot.co.il/p/blog-page.html
    בני, אכן “נטל” או “עול” הם תרגום מתבקש יותר, אבל, ראשית, “משא האדם הלבן” כבר הפך כאמור למטבע לשון ולא רציתי להתרחק ממנו, ושנית, ל”משא” יש משמעות נוספת, רוחנית – משהו בין נאום, חזון ובשורה – משמעות שאמנם אינה קיימת במילה האנגלית, אך היא דווקא מתאימה יפה לתוכן השיר.

    1. זה הפך מעין מטבע לשון: ב”הבט אחורה בזעם” יש משחק מילים על הביטוי: White wonen’s burden

  5. אכן, שיר תמים של אדם תמים. כך הוא נראה.
    בשם אותה קדמה ותרבות כמה גברים נשים וילדים אינדיאנים נטבחו ע״י האדם הלבן, וכמה עבדים שחורים שהכותב רוצה להביא להם את האור עונו למוות והועבדו ללא כל זכויות והפכו מבני אדם לרכוש.
    להגיד שהאדם הלבן הביא קדמה ושגשוג למקומיים, זה כמעט כמו להגיד שצה״ל משגר פצצות זרחן על עזה בכדי להאיר לזקנות את הכביש ולהעבירן בבטחה.

  6. על כגון דא אמר עוד בשנות ה-30 המוקדמות אחד מנכבדי הפלסטינים למנהיג ציוני (בן גוריון, אם אינני טועה), שאילו שאלו אותם אזי הפלסטינים היו בוחרים בעוד 100 שנות פיגור כלכלי תחת שלטון עצמי על פני קידמה ומודרניזציה בחסדי הבריטים או הציונות.

  7. השיר הזה נכתב כאזהרה לארצות הברית אחרי שכבשה את הפיליפינים, לבל תלך בדרכה של בריטניה, ותזכה לגמולו” של האדם הלבן על שהוא מוציא את הילידים מאפילה לאור גדול. האמריקאים, בתמימותם כי רבה, ראו פה קריאה לעשות בדיוק את מה שהם עשו, לצערם, בוויטנאם, עיראק, וסומליה…

  8. “השיר וכותרתו הם משל ושנינה, שמצה ותועבה, בפי כל בר-בי-רב בזמננו המתהדר בעמדות עדכניות.” (מתוך ההקדמה של צור ארליך לשיר)

    ברצינות, “עמדות עדכניות”? ורק “בזמננו”?

    האם זה כולל את שתי הסאטירות הקטלניות פרי עטו של מרק טוויין שפורסמו, בזמן אמת, בתגובה לשירו של קיפלינג?

    ואלו רק הבולטות מבין תגובות הנגד המרובות בנות הזמן, אשר פורסמו במקביל ע”י אישי ציבור הן בארה”ב והן בבריטניה.

    ולמה להעלים את העובדה הפרוזאית שהשיר נכתב, במקור, שנתיים קודם לכן לרגל יובל שנת ה-60 למלכותה של ויקטוריה, כדברי שבח וקילוסין למלכה ולאימפריאליזם הבריטי?

    אבל למה לדייק בפרטים שיכולים לקלקל תיאוריה יפה?