מיתוס הרוב הימני והדרך לשינוי

הניצחון הסוחף של נתניהו בבחירות האחרונות יוצר את הרושם כי "רוב העם ימני" ושיש כיום לגיטימציה – ואף מחויבות – של ראש הממשלה לנקוט בצעדי מדיניות מבית מדרשו של הימין האידאולוגי. הללו, שאלקטורלית נמצאים ברובם בגוש שמימין לליכוד – גוש שהתכווץ מאוד בשתי מערכות הבחירות האחרונות – רוצים לראות ממשלה שמספחת חלקים מיהודה ושומרון; מחסלת את עמותות השמאל; נאבקת בתקשורת ובאקדמיה השמאלנית, פותרת אחת ולתמיד את בעיות הנאמנות של ערביי ישראל, ונלחמת מלחמת חורמה בבית-המשפט העליון.

לפיתוי הכוח הימני נוסף בימים האחרונים גורם נוסף  – מיתוס הדתיים הלאומיים ש"נכנסו מתחת לאלונקה" של נתניהו, ולפיכך ראש הממשלה חב להם את שלטונו. הדרישות לתקציבים ייחודיים הם כבר מסורת בעניין הזה, ועליה נוספת עכשיו הדרישה לנאמנות אידאולוגית מובהקת "בלי תירוצים של נתניהו". מדובר כמובן בתיאור שלא עומד באף מבחן מספרי של תוצאות הבחירות, אך מעבר לכך יש בו התעלמות בוטה מרצונו של רוב "העם", והבנה שגויה של תפקידה של המנהיגות הפוליטית.

ראשית, כדאי להבין מה באמת "רוצה העם". כאשר בוחנים את תוצאות הבחירות בעשור האחרון ניתן להתרשם בקלות כי רוב העם בכלל לא ימני: גוש השמאל-מרכז בדרך כלל גדול יותר מגוש הימין, כולל בבחירות האחרונות. בהקשר הזה בחירות 2003 הן חריגות, אולי בשל שילוב של האינתיפאדה השנייה ומנהיגותו של שרון.

רוב העם אם כן איננו "ימני" כמו שאינו "שמאלני". בשנים האחרונות אין לאף צד של המפה הפוליטית "רוב" כשלעצמו, וכולם תלויים באופן זה או אחר בקולות המרכז. למעשה, גם בתוך הגושים הגדולים חבוי ציבור גדול שברובו נוטה למרכז, שמצביע מסיבות שונות לשתי המפלגות הגדולות, שלרוב אינן אידאולוגיות במובהק. הליכוד והעבודה, שתיהן מפלגות פרגמטיות, שלמרות ההבדלים ביניהן במגוון נושאים מסוגלות גם להגיע לפשרות ולוויתורים הדדיים לטובת הכלל. זאת הסיבה שמרצ והבית היהודי יתקשו לשבת בממשלות אחדות לאומית, בעוד שהליכוד והעבודה תמיד מפלרטטות בנושא.

פרדוקס הסקרים: בעד שלום, נגד השמאל

גם כאשר בוחנים את דעת הקהל, מתברר כי רובו המוחלט של הציבור איננו "ימני" במובן האידאולוגי של המילה.

ארגוני שמאל וגופי ימין מפרסמים מפעם לפעם סקרים הנוגעים לתמיכת הציבור במשא-ומתן לשלום ופינוי התנחלויות. הסוקרים משני המחנות מגיעים בדרך כלל למסקנה דומה: רוב הציבור תומך בעמדתם. השמאל טוען למשל ש"76% מהציבור בעד יוזמת השלום הערבית" ואילו הימין מסיק בדרך פלא כי "74% מתנגדים להקמת מדינה פלשתינית".

לכאורה, שתי המסקנות הללו לא יכולות לדור בכפיפה אחת. אלא שזוהי מראית-עין בלבד. בדיקה מפורטת יותר של הסקרים מסבירה את העניין בפשטות. הדוגמא הטובה ביותר הוא סקר שערך עיתון 'הארץ' שהוצג בוועידת השלום שלו ביולי האחרון. על-פי כותרת הסקר – 60 אחוזים מהציבור תומכים בהקמתה של מדינה פלסטינית. אך כאשר הם נשאלים שאלות מפורטות יותר, שיעור התמיכה יורד באופן דרסטי. כך למשל, כאשר נשאלו האם יתמכו בהסכם הכולל "הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67 עם תיקוני גבול, רוב המתנחלים יסופחו לישראל, ירושלים תחולק והפליטים לא ישובו לישראל", שיעור התמיכה התרסק ל-35 אחוזים, לעומת 58 אחוזים שענו בשלילה.

מסתבר מכך שרוב גורף של הישראלים רוצה שלום, רוצה שקט ומוכן לוותר עבור מימוש חזון זה על שטחים ואף לפנות חלק מההתנחלויות. אבל כאשר מדובר במשהו קונקרטי המתייחס למציאות הנוכחית ונוגע לדרישות הפלסטיניות, התשובה היא "לאו" גורף.

תופעה דומה מתגלה גם בסקר שפורסם באתר 'וואלה!' לפני כשנה. "76% מהציבור בעד יוזמת השלום הערבית" נאמר בכותרת, אך בו-זמנית הובהר באותיות הקטנות כי "77% אמרו כי לדעתם הפלסטינים אינם מעוניינים בכך"; ו-73.9% טוענים כי הם יתמכו בהסכם בו "לא תהיה לפליטים פלסטינים זכות שיבה לתחומי מדינת ישראל". שוב, בניגוד לימין האידיאולוגי המובהק, הרוב רוצים הסכם גם אם הוא כולל נסיגה משטחים. אבל אותו רוב הוא בעל שכל-ישר, ואינו מוכן לקבל את ההסכם הקיצוני והמסוכן אותו דורשים הפלסטינים והשמאל הקיצוני.

השיא, הוא כמובן, בשאלה האלמותית: האם יתמכו ב"חזרה לגבולות 67'", בתמורה ל "קץ הסכסוך, יחסים מלאים עם כל מדינות ערב והאיסלאם, ופתיחת הייצוא הישראלי לשוק צומח של כ-300 מיליון איש"? בזה, כמובן, הציבור תומך בהמוניו: 76% השיבו כן. אך האם הציבור חושב שזה ריאלי? האם הציבור יצביע למועמד פוליטי שיצהיר כי בכוונתו לשאוף לכך? הסקר הכי אמין שנערך עד כה –  הבחירות לכנסת – מוכיח שלא.

הסוקרים והתקשורת מטעים את הציבור ומייצרים כותרות מגמתיות. אבל בכל זאת יש כאן לקח: רוב הציבור הישראלי הוא לא ימין אידאולוגי. השיקול של ארץ-ישראל השלמה, הבידול מהגויים והזהות היהודית, משחק תפקיד בפוליטיקה של חלק קטן יחסית מן האוכלוסייה. היתר פרגמטיים: הם מוכנים תאורטית למסור חלקים נרחבים וחשובים מהארץ לערבים. מוכנים, אבל הם ריאליסטיים מאוד ואינם תמימים כלל, ולכן הם דורשים תמורה ממשית ובטוחה. עמדה זו באה לידי ביטוי פוליטי ברוב מרחב הליכוד וחלק מן העבודה.

רוב מוחץ להתנתקות מיו"ש

כשתובנה זו מחלחלת, ניתן להבין מדוע תכנית ההתנתקות הייתה כל כך פופולרית: התכנית התיימרה לענות לצורכי הביטחון של המדינה ולא ניסתה לשווק פנטזיות על שלום. "אנחנו פה והם שם", פתרון פרגמטי ונוח לבעיה הפלסטינית. והציבור התאהב. איך אנו יודעים זאת? בפשטות: בבחירות 2006, שהתקיימו בסמוך להתנתקות, הצהיר אולמרט שיפעל ליישום "תכנית ההתכנסות" שכוללת נסיגה חד-צדדית מ-97% משטחי יהודה ושומרון. בבחירות הללו, אחרי ההתנתקות שמסתבר שלא ממש הייתה "טראומה לאומית", הוא זכה ב-29 מנדטים. העבודה קיבלה 19. נתניהו ו"המורדים" הימנים בליכוד בקושי גרדו את ה-12.

אז מה רוצה "העם"? כשפורטים זאת לפרוטות מסתבר שלא הרבה: ביטחון, שגשוג ורמת חיים טובה. ההמונים אוהבים את ארץ-ישראל כמובן, אבל אינם מאמינים ששלמותה היא ערך העומד מעל כל השאר. גם לא מעניינת אותם חירות הפרט ושאר ענייני אג'נדה ימנית-שמרנית. מה שמעסיק אותם יותר הוא התוצאות של כל אלו: אם השמירה על ארץ ישראל מועילה לביטחון המדינה, הם בעדה. אם חופש כלכלי מועילים לצמיחה ואם חירות הפרט תורמת לרווחה, הם יהיו ימנים. אם הם ישתכנעו שאת התוצאות הרצויות משיגים דווקא באמצעות נסיגות, רגולציה וחסמי משק, הם יהיו שמאלנים.

ככה זה. בין אם נאהב זאת ובין אם לאו, הציבור הישראלי איננו "אידאולוגי". הוא פשוט ציבור פרגמטי. הוא מעריך מתינות ואיפוק, ואוהב לראות התקדמות שאיננה מחייבת אותו לעמדות שלא ניתן לשנות בשום תנאי.

אז מה עושים?

על רקע זה יש להבין מחדש את תפקידה של ההנהגה הפוליטית. אחת הטענות הרווחות בימין האידאולוגי היא שיש צורך במהפכות ושינויים במערכות השלטון. צריך "להלחם מהכנסת" "להאבק בוועדות" ולערוך רפורמות כוללות במערכת המשפט, במערכת הביטחון, בשירות החוץ וכן הלאה. מטבע הדברים, מי שמקדם רעיונות מסוג זה נוטה להיות ביקורתי באופן קיצוני, ולראות כל שינוי שאינו מספק את הדעת כ"כניעה" ואת מי שלא מעוניין לקדם אותו כ"שמאלני".

טענה זו איננה נכונה, פעמיים. ראשית, כפי שראינו לעיל, הבחירות מוכיחות כי רוב העם לא אוחז בעמדות קיצוניות, והוא לא מעוניין בשלטון שמתכנן להפוך סדרי בראשית. על כן, פעולה שלטונית חריפה מדי – אף כי היא לגיטימית מבחינה חוקית ודמוקרטית – יכולה בקלות להפוך לגול עצמי, ולסכן את עתידם הפוליטי של מבצעיה.

יתרה מכך, יש כאן אי-הבנה של מהות השלטון. חשוב שנבחין בין שני סוגי ימין: הימין האידאולוגי, שמטרותיו מימושה של אידאולוגיה ושינוי המציאות; והימין השמרן, שמטרותיו שימור ההישגים הקיימים במציאות והתקדמות איטית וזהירה, הנשמרת ממיטוט הצלחות העבר ושינוי סדרי בראשית שעתידו מי ישורנו.

בעוד שהימין האידאולוגי רואה בשלטון כלי למימוש אג'נדה מסוימת ("לתקן עולם במלכות שדי" ומקבילותיו החילוניות), וממילא רואה באי-מימושה כישלון חרוץ, הרי שהימין השמרן מבין שהשלטון הוא אחריות מתמשכת להתמודדות עם מציאות משתנה, שעיקר העשייה בו הוא להשכיל לשמור על הישגי העבר לצד יצירת מסגרות המאפשרות שגשוג.

הימין האידאולוגי נאבק למשל לשינוי הסטטוס-קוו המדיני, מכריז מלחמה על האליטות בתקשורת ובאקדמיה, וקורא לחיזוק זהותה הדתית-תרבותית של המדינה באמצעות מערכות ממשלתיות. הימין השמרני יותר, לעומת זאת, יפנה את עיקר מרצו להגנה על בטחון המדינה, שמירה על מסגרת השוק החופשי והצמיחה במשק, חיזוק מעמדה הדיפלומטי של המדינה, הגדלת היקפי הסחר שלה ודאגה לאלמנטים הבסיסיים יותר של חינוך, בעיקר בתחומי המדעים והטכנולוגיה.

חשוב להבהיר כי ברבות מהסוגיות הללו אין מחלוקת עקרונית בין הימין האידאולוגי לשמרן. שתי הקבוצות יכולות להסכים על החזון לטווח ארוך ועל דמותה של המדינה והחברה הרצויה, ובכך שמבחינה מעשית לא פעם הנתיב משותף. למעשה, גם כותב שורות אלו, מחזיק בעמדות עקרוניות שנחשבות בדרך כלל לקיצוניות יותר מרוב עמדותיו של הימין האידאולוגי, גם בתחום המדיני וגם בתחום הכלכלי. ההבדלים האמורים כאן נוגעים בעיקר לאופן שבו מובילים את השינוי, וליחס הראוי אל ה"מצוי" במתח שבינו לבין ה"רצוי".

על כן, רבות מהפעולות המדיניות של הימין השמרני מתבטאות ב"שב ואל תעשה", לעתים תוך עמידה בלחצים אדירים. המנהיג השמרן בולם לחצים בינלאומיים, לפעמים תוך שימוש בתחבולות מדיניות שאין בהן זיק אידאולוגי; הוא עומד בפרץ כנגד אינטרסים של תעשיינים המבקשים לחוקק רגולציה; הוא מתעלם מתנועות פופוליסטיות המוניות המבקשות להגדיל את ההוצאה הממשלתית, לפקח על המחירים או לסבסד מוצרי יסוד; והוא פועל ללא לאות לקדם את התנאים שיסייעו לפיתוח השקעות ולהגדלת הצמיחה.

אמנם, מבחינה פוליטית לא מדובר בפעולות הרואיות. קשה לבוא בשמן לצעוק באולפני הטלוויזיה. להפך, בשל האופי הפרגמטי של צעדיו, זוכה המנהיג השמרן לעתים תכופות לביקורת עזה מכל קצוות הקשת. אלו טוענים כי המדיניות שלו "מתנצלת" והססנית, והללו מטיחים כי הוא לא קשוב לרגשי העם או העולם. כשמוסיפים לכך את העובדה שהשמרן בדרך-כלל לא עונה לצרכים של קבוצות הלחץ האינטרסנטיות, התוצאה היא מנהיגות מאוד לא פופולרית. וכך, למרות שהנתונים היבשים של המשק מעידים על הישגים חסרי-תקדים (כפי שפירט באריכות אורי כץ), השלטון השמרני נעשה מאוס בפי כל דווקא בתחום הכלכלי.

תיאור זה, על אף שהוא נכון במידה רבה לגבי ממשלת הליכוד בשנים האחרונות (למעט חריגות בולטות, בעיקר בקדנציה האחרונה רוויית הפופוליזם), נכון גם לגבי נציגי הימין האידאולוגי שישבו בממשלה. לנשיאה באחריות השלטונית יש אופי שמרני, וצריך להיות רדיקל קיצוני, או פופוליסט המוני כדי להתעלם מכך. האחריות יכולה ללמד שררה ויוהרה ויכולה ללמד מתינות וענווה. ההיסטוריה עומדת לצד האחרונים.

שינויים שמרניים

אחרי כל זאת, אין זאת אומרת שהדלת בפני שינויים סגורה. להפך: היא פתוחה לרווחה, אך מידות השינוי מתונות ומדודות, והשפעתן נמדדת לטווח הארוך. וככל שיהיה פחות רעש תקשורתי – מוטב. להלן נמנה כמה דוגמאות מעשיות.

מערכת המשפט: בשנים האחרונות מתגבש בתוך המערכת צורך ברפורמה בלשכת עורכי הדין. הלשכה, שהיא גוף סטטוטרי חוקי ששולח שני נציגים לוועדה לבחירת שופטים, היא בעלת כוח רב בתוך המערכת, ולנעשה בתוכה – על אף התדמית של ועד עובדים אפרורי – יש השפעה אסטרטגית. המבנה המסובך של הלשכה, הכוללת מועצה ארצית וועדי מחוזות וגופים חופפים נוספים, גרם לבעיות רבות, שהובילו לשיתוקה של הלשכה ולבזבוז משאבים רבים, לעיתים בניגוד לחוק. תיאור חלקי של הבעיות פורט בעבר ב'מידה'. על המדוכה ישבה ועדה ממלכתית בראשות השופטת פרוקאצי'ה, שהגישה דו"ח הממליץ פחות-או-יותר על ביטול ועדי המחוזות בלשכה. את המלצות הדו"ח כבר קידמה שרת המשפטים הקודמת, ציפי לבני, ותהליך החקיקה נבלם בשל ההליכה לבחירות.

למה כל זה חשוב? בפשטות: המהלך מגביר את הדמוקרטיה בתוך הלשכה, מצמצם את הכוח המלאכותי שניתן למחוזות קטנים וקבוצות אידאולוגיות מסוימות, ומחזיר את הכח להמוני עורכי הדין, שכמו האוכלוסייה הכללית, בשנים האחרונות הולך ונעשה יותר ימני-שמרני. על כן, אין להתפלא כי עורכי הדין המחוברים לקרן החדשה לישראל מתנגדים למהלך נחרצות.

התוצאה הסופית של המהלך הוא הגברת כוחו של הציבור בבחירת השופטים. אולי זה מעט, עקיף, ולא באמת משקף את כלל "הציבור", ועדיין משאיר את ישראל הרחק מאחור ביחס לנהוג במדינות המערב, אך שינוי זה – הזוכה כאמור לקונצנזוס פוליטי – יוכל להשפיע על מערכת המשפט באופן יציב ולטווח ארוך, הרבה יותר ממאבקים מתוקשרים ונאומים קרביים במליאה.

כלכלה: גם כאן מעט יכול לעשות הרבה. קידום הרפורמה במכון התקנים, שכבר נמצאת בעיצומה (ולשר לשעבר בנט מגיע על כך את הקרדיט הראוי); הורדת מיסים מתונה ויציבה, הסרת חסמי ייבוא, הורדת מכסים על מוצרים שונים והמשך מדיניות לעידוד השקעות הון, כל אחד מהצעדים הללו (שלעתים מסתכמים בחתימה על נייר A4) הוא בעל השפעה רבה על המשק, על החופש הכלכלי והצמיחה. המהדרין יכולים לשנות חלק ממערך חוקי העבודה הכובל, להגביל מעט את הממונה על ההגבלים, ואולי להתיר לבנקים בינלאומיים לפעול בישראל (יותר קל ובטיחותי מאשר "לעודד" תחרות בין הבנקים הקיימים). את התוצאות של כל אחד מהצעדים הללו ירגישו כל האזרחים בסוף כל חודש, גם אם לא יבינו איך בדיוק זה קרה (אל דאגה, אף אחד לא באמת מבין).

חינוך: קשה להוביל שינויים במערכת החינוך. מדובר בגוף עצום ומסורבל הסובל מניוון מערכתי בעיקר בשל תנאי ההעסקה הכובלים של המערכת. למרות זאת, אפשר להוביל שינוי משמעותי גם כאן, באמצעים פשוטים למדי, בעיקר באמצעות האסטרטגיה השמרנית המוכחת: "שב ואל תעשה עדיף". הדרך לשיפור החינוך עוברת דרך הגברת התחרות בין מוסדות מחנכים,  ותחרות זקוקה לחופש כאוויר לנשימה.

בשל המבנה הכובל של המערכת, לשר החינוך הבא אין הרבה תקציבים לשחק בהם. אבל חופש יש לו בשפע, ובחינם. הפסקת המאבק בחינוך הפרטי, בתכניות המצטיינים ובתשלומי ההורים, שחרור החסמים המונעים את הקמתם של בתי-ספר פרטיים – גם במימון פרטי מלא – יכולים לחולל פלאות. לצד מערכת החינוך הממלכתית הקפואה, יקומו מגוון רחב של בתי-ספר פרטיים מסוגים שונים, שידרבנו גם את המערכת הממלכתית להתייעל ולהשתפר.

בתוך המערכת כדאי לאפשר להורים להתחרות ביניהם על בתי-ספר מחוץ לאזורי הרישום הכובלים. בנוסף, ניתן לפעול לשינויים קטנים בתנאי העסקתם של מורים חדשים והגברת האחריות והסמכות של מנהלי בתי-הספר. כל אלו יובילו לשיפור משמעותי בשנים הקרובות, ולא כולם שנויים במחלוקת; אפילו מתנגדי הפרטה מובהקים כמו השר פירון, תומכים בחיזוק אחריות המנהלים.

אפשר למנות צעדים בעלי אופי דומה במערכות אחרות, אך העיקרון ברור: למנהיגות שמרנית יש הרבה מה לעשות, תוך שמירה על יציבות, ועבודה תקינה של המערכות השלטוניות. תיקונים קטנים שמצטברים לשיפור גדול. זה מה שאנו רוצים לראות.

יש לקוות שגם בעוד ארבע שנים, כאשר מצלמות הטלוויזיה ישאלו את העוברים והשבים "מה עשתה משלת הימין", יתקשו המשיבים למצוא דבר אחד מובהק שאפשר להגיד בשניית השידור שאחרי ה"אמממממ". את סיפור הצלחתו של הימין, לא מספרים שלטי החוצות וכותרות העיתונים: מספרים אותו גרפים של צמיחה, מכירות המוניות של סמרטפונים, רכבים חדשים ומוצרי צריכה, שיעורי שביעות רצון של האזרחים (מקום 8 בעולם), וכן – גם הבחירות לכנסת. זה המבחן של הימין. את הרדיקליות והמהפכנות אנו משאירים בחפץ לב ליריבינו.