מי מפחד מהתנ”ך: האם הייתה יציאת מצרים?

איזו תשובה יכולה להיות לאלו המבקשים להגן על אפשרות קיומה של יציאת מצרים היסטורית? ולמה החוקרים רואים בתנ”ך רק ספר תעמולה דתית?

היה או לא היה?; 'ישראל במצרים' מאת אדוארד פוינטר, 1867. דרך ויקימדיה

מאנגלית: צור ארליך

מעולם לא נסערה יהדות ארצות-הברית בעקבות דרשה של רב בבית הכנסת כפי שנסערה מדרשת הרב דוד וולפה בבוקר חג הפסח תשס”א. “האמת היא”, אמר לקהל המתפללים בקהילתו בלוס-אנג’לס, “שיציאת מצרים, אם בכלל התרחשה, לא התרחשה כמו שהיא מתוארת בתורה”.

זו הייתה לא רק פצצה תיאולוגית, אלא גם פתיחתה של תקופה חדשה: מאז הדרשה ההיא נתקלים מתפללי בתי הכנסת, יותר ויותר, בממצאי המחקר האקדמי של המקרא. לדעת הרב וולפה, היושר האינטלקטואלי מחייב, בייחוד בעניין יציאת מצרים, לא רק להתעמת עם הממצאים הללו אלא גם לאמצם; ותפקידם של מנהיגים רוחניים כמוהו לעזור למאמינים להפנימם.

ב-14 השנים שחלפו מאז – ובמידה רבה הודות לאינטרנט ולצמיחת המדיה החברתית – החשיפה לממצאים אלו עולה בטור גיאומטרי, ומוקד ההתעניינות הראשי הוא עדיין שאלת ההיסטוריוּת של יציאת מצרים. כך, למשל, במסה שחנכה את אתר “התורה.קום”, אתר בשפה האנגלית המוקדש ל”אינטגרציה בין לימוד התורה לבין המחקר המדעי של המקרא וממצאיו”, מצהיר הרב זאב פרבר באופן קטגורי כי “על-פי הנתונים שבידי היסטוריונים בני זמנ

נו, אי אפשר להתייחס לדיווח על יציאה המונית ממצרים או על חוויית המדבר … כאל דיווח היסטורי”.

מפתה לשאול: אז מה? מה קרה? ואכן, יש אנשים שיענו: לא קרה כלום. לדידם, הודאה בכך שיציאת מצרים לא הייתה היא עניין פשוט של יושר, שאינו צריך להשפיע על יחסנו לאמונת ישראל. אדרבה, סיפורי המקרא הם סיפורים סמליים; קולו של אלוהים נשמע במסר של סיפור יצאת מצרים, לא בעובדות-לכאורה. והמסר הזה רק מתחזק כשמסירים ממנו את המשא המיתולוגי.

אולם בעיני אחרים, השמטת יציאת מצרים מההיסטוריה היהודית מערערת את יסודות היהדות. הרי התורה מנמקת את מחויבותנו כלפי אלוהים לא בהיותו בורא העולם, וגם לא בהיותו סמכות מוסרית עליונה, אלא בעובדה שבני ישראל היו עבדים במצרים, שַוועתם עלתה השמימה, ואלוהים הוציאם מארץ מצרים ופדה אותם משעבודם. הרי כך, ורק כך, מציג ה’ את עצמו בפתיחת עשרת הדיברות: “אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים“.

על-פי תפיסה זו, אם יציאת מצרים לא הייתה, כמעט כל כתבי הקודש של היהדות וארון הספרים שלה הנציחו שקֶר גדול. כמענה לשאלה שהילד שואל בליל הסדר, “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”, צריך היה אביו לענות “האמת, בני, היא שהוא לא נשתנה”. ואכן, ברבים משולחנות הסדר בזמננו מופיעה דמות חדשה: לצד הבן שאינו יודע לשאול, יושב האב שאינו יודע מה לענות.

להלן אציע לאב הזה שני מסלולי סיוע מחקריים, שיעזרו לו לנסח תשובה.

האם הייתה יציאת מצרים? סקירת טיעונים

התיק נגד ההיסטוריוּת של יציאת מצרים ישיר וגלוי, ואת עיקרו אפשר לתמצת בשלוש מילים: היעדר ראיות מתמשך. בכל התעודות הכתובות ממצרים העתיקה אין שום אזכור מפורש של עבדים עברים או ישראלים, ודאי לא של דמות ששמה משה. אין שום אזכור לאירוע שבו מי היאור הפכו לדם, ולא לסדרה של מכות התואמת את אלו שבספר שמות, או לתבוסה צבאית של מי מן הפרעונים בסדר הגדול של הסיפור בתורה או בטביעה המונית בים. זאת ועוד. התורה מספרת כי 600 אלף גברים בני עשרים עד שישים יצאו ממצרים; בתוספת נשים, ילדים וזקנים, זוהי אוכלוסייה בת כשני מיליוני נפש. אין שום עדות ארכיאולוגית או אחרת למחנה עצום כל כך שנבנה במדבר סיני בימי קדם. אין גם שום עדות לכניסה פתאומית של אוכלוסייה בגודל כזה לארץ ישראל בזמן כלשהו.

שום חוקר או ארכיאולוג רציני אינו מכחיש זאת. תיק סגור, אם כן? איזו תשובה יכולה להיות לאלו המבקשים להגן על אפשרות קיומה של יציאת מצרים היסטורית?

נתחיל בהיעדרם של העברים מן התעודות המצריות. אכן, הללו אינן מכילות התייחסות ברורה וחד-משמעית ל”עברים” או ל”ישראלים”. אך אין זה מפתיע. המצרים התייחסו לכל העבדים השֵמים-מַעֲרָבִיים שלהם כאל “אסייתים”, בלי להבחין בין קבוצות – ממש כפי שבעלי העבדים באמריקה לא זיהו את עבדיהם השחורים על-פי אזור מוצאם המסוים באפריקה.

באופן כללי יותר, יש גבול למה שאפשר לצפות מתעודות כתובות ממצרים העתיקה. 99 אחוזים מהפפירוסים שנוצרו שם בתקופה הרלבנטית אבדו; ומאזור הדלתה המזרחית של הנילוס, ארץ גושן המקראית, לא שרד ולו פפירוס אחד. המקורות הכתובים היחידים העומדים לרשותנו במקרים אלה הם כתובות חרותות במונומנטים, והללו מוקדשות בדרך כלל להודעות לאלים על הישגים מלכותיים; משמע, מונומנטים אלה רחוקים מלהיות תיעוד מלא ואמין של אירועים היסטוריים. הם דומים יותר לרשימות קורות-חיים של מועמדים לעבודה: לאלו כן לאלו אין שום עניין בחסרונות, בתקלות ובכישלונות.

99% מהפפירוסים הרלוונטיים אבדו. יציאת מצרים; חלק מ'ספר המתים' המצרי. צילום: Hajor CC BY SA 3.0 VIA WIKIMEDIA
99% מהפפירוסים הרלוונטיים אבדו; חלק מ’ספר המתים’ המצרי. צילום: Hajor CC BY SA 3.0 VIA WIKIMEDIA

ומה באשר להיעדרה של עדות ארכיאולוגית? האמת היא שרבים הם המאורעות המשמעותיים המדווחים בכתבים עתיקים ואין להם נראוּת ארכיאולוגית. נדידות-העמים של הקלטים באסיה הקטנה, של הסלאבים אל יוון, של הארמים לאורך הלבאנט – כל אלו מתוארות במקורות הכתובים, אך הן לא הותירו עקבות ארכיאולוגיים כלל. איננו צריכים להיות מופתעים מכך. הארכיאולוגיה מתמקדת בהתיישבות ובבנייה; נודדים הם בהגדרתם נוודים. שתיקה ארכיאולוגית דומה אופפת כיבושים רבים המקובלים כאמת היסטורית, ואפילו קרבות גדולים ומכריעים שהיו לא-כל-כך מזמן. כיבוש בריטניה בידי האנגלוסכסים במאה החמישית, כיבוש ארץ ישראל בידי הערבים במאה השביעית, ואפילו הפלישה הנורמנית לאנגליה בשנת 1066 – כל אלה הותירו רישום ארכיאולוגי זעום, אם בכלל. האם זה מפני שכיבוש מלווה בדרך כלל בהרס? לאו דווקא: ספרי יהושע ושופטים, למשל, מספרים על חדירה הדרגתית לתוך ארץ ישראל, שבה רק קומץ קטן של ערים נהרסו. ומה שנכון באשר לעת העתיקה נכון גם לתקופות אחרות בהיסטוריה הצבאית, שבהן כיבוש לא היה כרוך בשום אופן בהרס אוטומטי.

וכיוון שבעדויות ארכיאולוגיות עסקינן, הרשו לי להיפטר מסוגיית היציאה ה”המונית” של שני מיליונים מבני ישראל. נתון זה מככב בטיעונים נגד ההיסטוריות של יציאת מצרים – אך הוא מתפקד כמסיח-דעת, וראוי לדיון קצר משלו. האמת היא כי למרות ההכרזה הברורה, לכאורה, של המקרא בדבר 600 אלף גברים שיצאו ממצרים, התורה גדושה ברמזים המלמדים שהמספר נמוך באופן דרמטי, אולי אפילו בסדרי גודל שלמים.

כך, למשל, בספר שמות נאמר שבני ישראל מעטים מכדי שיכולו לאכלס את הארץ היעודה להם במקום יושביה הנוכחיים “לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ” (כ”ג, כט-ל). אמירה דומה מופיעה בספר דברים, ולפיה בני ישראל הם העם הקטן בעולם: “לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה’ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים” (ז’, ז). בספר במדבר (ג’, מג) מתועד מניין הזכרים הבכורים בישראל מכל הגילים: 22,273. כדי להגיע מכאן לאומה בת שני מיליוני איש, יש צורך בריבוי טבעי מופלג. כל אישה צריכה הייתה ללדת עשרות ילדים. התורה אינה מציינת תופעה יוצאת דופן כגון זו, ואין תיעוד לשכמותה בשום מקור על משפחה כלשהי במזרח הקדום.

מעבר לכך, מחנה של שני מיליוני איש, כמעט פי-שלושה מאוכלוסיית ירושלים כולה, שאינו בנוי בבתי קומות, היה משתרע על שטח שנדרשים ימים שלמים לחצותו. אולם התורה (שמות ל”ג, ו-יא) מתארת את יציאה מהמחנה וכניסה אליו כעניין יומיומי. אין גם זכר להמולה ולפקקי התנועה שהיו נוצרים בהכרח מכך ששני מיליוני איש צריכים, כאמור בספר ויקרא, לזבוח את כל זבחיהם במקום אחד, במשכן. יתרה מכך, בספר שמות (ט”ו, כז) מסופר כי בני ישראל חנו בנווה מדבר שהתהדר בשבעים עצי תמר; אוכלוסייה בגודל הנזכר הייתה מצריכה כל דקל לכלכל 30 אלף איש.

מדוע אם כן נמסר הנתון של 600 אלף יוצאי צבא, החורג באופן כה פראי מרכיבים כה רבים בסיפורי המדבר בתורה? עניין לנו כאן עם מוזרות המאפיינת את התנ”ך בכלל. השיעורים והמימדים בתנ”ך הם, בעיקרם, מתקבלים על הדעת; כך הוא למשל באשר למשכן ולמקדש. יוצאי הדופן נמצאים כמעט כולם בזירה מסוימת אחת: התחום הצבאי. שם אנו מוצאים מספרים מפוארים, מחזות ענק במימדים “תנ”כיים”.

בעברית המקראית, כמו גם בשפות שמיות אחרות, המילה “אלף” פירושה גם “שבט” או “פלוגה”, קבוצות שמהיקרויות פרטניות שלהן אנו יודעים אל-נכון שאינן כוללות אלף נפש וגם לא מספר נפשות המתקרב לכך. בהקשר הצבאי, אם כן, המילה אלף מתפקדת פשוט כצורת-לשון של הפרזה, כמו בפסוק “הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו” (שמואל-א י”ח, ח) – או שהיא משמשת למטרה טיפולוגית או סמלית כלשהי, כמוה כמספרים 7, 12, 40 ואחרים. דיווח על מפקד המונה 600 אלף גברים יוצאי צבא יכול, לכשעצמו, להיות מדויק, אך כאשר הוא בא כנגד עושר כה גדול של נתונים סותרים כמו אלו שלעיל, קשה לדעת מה המספר האמתי. [לסקירה בנושא ראו New International Dictionary of Old Testament Theology and Exegesis vol. I, pp. 416-417, וכן Jerry Waite, “The Census of Israelite Men after Their Exodus from Egypt,” Vetus Testamentum, 60 [2010], pp. 487-491 .].

ייתכן שאוכלוסיית בני ישראל לא הייתה אפוא עצומה כל כך – ועל כן אין להשתומם על היעדר עקבות ארכיאולוגיים למחנה ישראל במדבר ולכניסתם לארץ.

לאור מה שראינו עד כה, האם היעדר הראיות הוא עדיין בגדר הכחשה של ההיסטוריות של יציאת מצרים? או שמא אפשר לשלוף כאן את השנינה הנושנה והנכונה לא-פעם “היעדר ראיות איננו ראיה להיעדר”?

אבל אולי הדילמה מיותרת. ראיות ישירות בשטח אין, אבל ראיות נסיבתיות יש ויש. פרטים רבים בסיפור יציאת מצרים משקפים במידה מפליאה את מציאות החיים במצרים של שלהי האלף השני לפני הספירה, התקופה שיציאת מצרים מתוארכת לה – ולא זו אף זו, אלה הם פרטים מהסוג שסופר שחי מאות שנים מאוחר יותר, ובדה סיפור מלבו, כנראה לא יכול היה לדעת:

• יש עדויות רבות לכך שאוכלוסיות שמיות-מערביות חיו בדלתה המזרחית, ארץ גושן בלשון המקרא, לאורך רוב האלף השני לפני הספירה. חלקם היו עבדים, חלקם גדלו בחצר פרעה, והיו ביניהם – כמו משה – שנשאו שמות פרטיים מצריים.

• כיום ידוע לנו שפרעה רעמסס השני, שמלכותו האריכה ימים ושררה מ-1279 עד 1213 לפני הספירה, בנה מרכז מנהלי ענק מלבני בוץ באזור שאוכלוסיות שמיות גדולות חיו בו מאות שנים. המרכז נקרא פי-רעמסס. בספר שמות (א’, יא) נאמר שהעבדים בני ישראל בנו את ערי המסכנות פיתום ורעמסס – אולי וריאציה על השם פי-רעמסס. הפרעונים נטשו את האתר כעבור שתי מאות.

• בסיפור יציאת מצרים בתורה מלכי מצרים נקראים פשוט “פרעה”. לעומת זאת, בהמשך המקרא מכנים אותם בשמותיהם המלאים, כגון פרעה נְכֹה (מלכים-ב כ”ג, כט). הדבר משקף תופעה שהתקיימה במצרים עצמה, באותן תקופות: מאמצע האלף השני לפני הספירה עד המאה העשירית לפני הספירה נהגו לכתוב “פרעה” בלי תוספת.

• בשירת הים (שמות ט”ו, א-יח) נזכרות ישויות לאומיות שונות – פלשתים, מואב, אדומים ועוד – שכולן נזכרות גם במקורות מצריים המתוארכים לסוף המאה ה-13 לפני הספירה. הנה לנו שוב התאמה תקופתית מדויקת של ספר שמות.

•סיפורי יציאת מצרים והנדודים במדבר שבספרי התורה משקפים היכרות עמוקה עם הגיאוגרפיה ותנאי הטבע של אזור הדלתה המזרחית, חצי האי סיני, הנגב ועבר הירדן.

• בספר שמות מצוין שבני ישראל לא חצו את חצי-האי סיני בצפונו, לאורך חוף הים התיכון “דרך ארץ פלשתים”, מפני ששם עלולה הייתה לפרוץ מלחמה: “וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא – כִּי אָמַר אֱלֹהִים: פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה” (י”ג, יז). גילוי מערכת ביצורים מצרית נרחבת לכל אורך הדרך הזו, מן התקופה המדוברת, מאשר את דיוקה של אבחנה צבאית זו של המקרא.

• ארכיאולוגים תיעדו מאות יישובים חדשים בארץ ישראל משלהי המאה ה-13 ומן המאה ה-12 – תקופת הגעתם והתנחלותם של העבדים העברים המשוחררים על פי התורה. מפליא לגלות כי מיישובים אלה נעדרות עצמות חזירים, המצויות במקומות אחרים מסוגם. בבית-אל, ביקנעם ובחצור נתגלו סימני הרס כבד: כולן ערים שעל פי ספר יהושע בני ישראל כבשו במלחמה. בחצור נמצאו פסילים פולחניים שהושחתו במזיד, אות אפשרי לכך שהם עוררו את סלידתם של הפולשים.

• האזכור הקדום ביותר, בממצא ארכיאולוגי, לישות הקרויה “ישראל” נמצא בכתובת ניצחון של פרעה מֶרְנֶפְּתָח משנת 1206 לפני הספירה. פרעה מונה בכתובת זו עמים שהוא הביס במהלך מסע מלחמה בדרום הלבאנט; ביניהם “ישראל הוּשַׁם, אין לו זרע”. המילה “ישראל” כתובה באופן המציין קבוצת אנשים, לא עיר מבוססת או אזור, ומכך משתמע שמדובר בישות שעוד לא השלימה תהליך של התיישבות ושל השתלטות על אזור שלם. הדבר תואם את מציאות ההתיישבות ההדרגתית והכיבוש החלקי המתוארת בספרי יהושע ושופטים.

כמובן, כמה מן החוקרים טוענים שמצבת מרנפתח אינה אומרת דבר על יציאת מצרים אלא רק על כך שבשנת 1206 התקיימה בארץ כנען ישות נוודית שענתה לשם “ישראל”, ושייתכן שהייתה שבט ילידי. אולם חוקרים אחרים, המבססים את עמדתם על אותה מצבה עצמה, סבורים שעלינו לתארך את יציאת בני ישראל ממצרים סמוך לפני כתיבת הכתובת – היינו בימי רעמסס השני.

בטענה זו גלומה קפיצה מתודולוגית המשלבת עדות ארכיאולוגית (כתובת מרנפתח) ועדות מקראית (סיפור יציאת מצרים), שילוב שנועד להגיע למסקנה המיטיבה עם העדות המקראית. יש הרואים דרך-היסק זו כלגיטימית; אחרים רואים בכך חריגה מחוקי המשחק המדעי. אבל כאן אנו מגיעים לסוגיה רחבה יותר, הנתונה למחלוקת מחקרית סוערת: האם אפשר בכלל לסמוך על המקרא כמקור היסטורי? האם יש לראותו “זכאי” (כלומר אמין) עד שיוכח אחרת, או “אשם” אלא אם טענה המופיעה בו מאומתת במקורות חיצוניים?

לסוגיה זו, הנוגעת בלב ענייננו, עלינו לפנות עתה.

מקור היסטורי? יציאת מצרים כמיתולוגיה; אדם וחווה בויטראז' קטדרלת סט. ג'וליאן. צילום: Selbymay CC BY SA 3.0 VIA WIKIMEDIA
מקור היסטורי?; אדם וחווה בויטראז’ קטדרלת סט. ג’וליאן. צילום: Selbymay CC BY SA 3.0 VIA WIKIMEDIA

יציאת מצרים ומלחמת התרבות

בעיניים מדעיות, יש סיבות רבות לפקפק באמינות ההיסטורית של המקרא. יש בו חומרים כגון סיפור גן עדן הנראים מיתיים לגמרי. מסופר בו על התרחשויות על-טבעיות שהיסטוריון מודרני אינו יכול לקבל כעובדתיות, והוא מרבה לייחס סיבות שמיימיות לאירועים ארציים. החוקרים מאמינים כי חלקים רבים ממנו חוברו מאות שנים אחרי מועד התיעוד המשתמע מהם, וכמו שראינו לגבי יציאת מצרים, רק מעטים מהמאורעות המתועדים בהם מאומתים במקורות חיצוניים בלתי-תלויים.

בקיצור, על-פי תפיסה זו התנ”ך הוא ספר של תעמולה דתית: חיבור “היסטורי” המותאם לצורכי מחבריו. לתפיסה זו יש תימוכין רבים. אך הם אינם גורעים מן הבעייתיות שבה, וזאת מסיבה פשוטה: כתבים היסטוריים רבים אחרים מהמזרח הקדום, ומכל מקום בעצם, סובלים מאותם קשיים עצמם. טקסטים בכתב היתדות ובכתב ההירוגליפי המספרים על התגלויות אלוהיות לדמויות מלכותיות מצויים בכל מקום: תעמולה גלויה למען מלכי העבר והאלים שהם שירתו. רוב האירועים המתוארים בתעודות עתיקות אלו לא זכו להתאמת בהצלבה עם מקורות מתרבויות אחרות. האירועים עצמם הם תדיר פלאיים: פרעה המביס לבדו את לגיונות האויב, למשל, או דמות מפוסלת של נחש בריח בנזר פסלו של פרעה, היורק אש מאכלת; ומספרי החיילים בתיאורי המלחמות גדולים במידה בלתי-אפשרית. במקרים רבים האירועים התרחשו, אם בכלל, מאות שנים לפני תאריך חיבורו של הטקסט.

ועדיין, מעשה שִגרה, חוקרים מקבלים טקסטים אלו כבעלי מידת מה של אמינות היסטורית. מלוּמדי זמננו משתמשים ביצירותיו של טיטוס ליוויוס לשחזור ההיסטוריה של הרפובליקה הרומית, שנוסדה מאות שנים לפני זמנו; וכל ההיסטוריונים של אלכסנדר הגדול רואים כמקור המדויק ביותר את “אנאבסיס” מאת ההיסטוריון הרומי אריאנוס, שחובר 400 שנה אחרי זמנו של אלכסנדר. כמובן, הם מתעלמים מהרכיבים הבלתי-ריאליסטיים במפגיע, אך מציאותם בחיבור אינה גורמת להם לפקפק באמינות הרכיבים הריאליסטיים. לעומת זאת, החלקים הלא-ריאליסטיים בתנ”ך משמשים תדיר עדות-לכאורה לאי-אמינותו של התנ”ך בכללותו.

הדבר מרשים אף יותר (אם להתנסח בעדינות) לנוכח אחד ההבדלים המובהקים בין הספרות המקראית לבין כתבים מציוויליזציות אחרות במזרח הקדום. התנ”ך מתאפיין לכל אורכו בנטייה לשפוט את גיבוריו לחומרה, ולהבליט את כישלונותיו של עם ישראל אפילו יותר מאת הצלחותיו. שום תרבות אחרת במזרח הקדום לא הניבה ספרות החושפת כמו המקרא את הבושות, המגלה כמו המקרא יחס ריאליסטי להשחתה שבכוח הפוליטי, והמחויבת כמוהו להנחלת זכר הרָעוֹת הללו לדורות הבאים. עובדה זו מוסכמת על כל החוקרים. ובכל זאת, היא לא שיפרה במאום את המוניטין של המקרא בעיני הקהילה המחקרית כמדווח הוגן על אירועים היסטוריים.

הנה ניסוי מחשבתי: דמיינו שהמקרא לא היה מספר כלל על שעבוד בני ישראל במצרים ולא על יציאת מצרים. אולם בארץ מואב שבעבר הירדן הייתה מתגלה כתובת מן האלף הראשון לפני הספירה, ובה סיפור דומה. דמיינו שהכתובת שנתגלתה מספרת על ראשית ימי העם המואבי ואלוהיו כמוש, ומדווחת שבני העם המואבי היו עבדים במצרים, אבל האל כמוש ניצח את אלי מצרים אמון ורע על הים, שחרר את העבדים המואבים ואפשר להם לחזור למואב בעוד אויביהם המשעבדים גוועים בסופת ברד.

לנוכח הדיווח הזה, החוקרים היו בוודאי מפקפקים ברכיבים התיאולוגיים והעל-טבעיים של הסיפור; אבל דומני שהם היו מחפשים בו רמזים לגרעין היסטורי אותנטי, בייחוד אם היו עדויות תומכות פריפריאליות מהסוג שהצבעתי עליו לעיל בקשר לסיפור יציאת מצרים במקרא. החוקרים היו מתפעלים, למשל, מההיכרות המרשימה של כותבי הסיפור המואבי עם שמות מצריים אותנטיים, מידיעותיהם על צורות ההתיישבות בדלתה המזרחית ועל הדרכים המקובלות במצרים לציון שמותיהם של הפרעונים, ומהיכרותם עם הביצורים המלכותיים המצריים מחוץ למצרים ועם הגיאוגרפיה של חצי האי סיני, הנגב ועבר הירדן. ומעל לכול, הם היו שמחים כמוצאי שלל רב לוּ נפל לידיהם אישור לקיומם של המואבים בעת ההיא ממקור חוץ-מואבי בן הזמן.

האם היו מלומָדים היפותטיים אלה שוללים את אמינותו של הסיפור בגלל היעדר אזכור לעבדים מואבים במקורות מצריים? מסופקני. ההתאמה בין פרטים כה רבים מן הסיפור שבכתובת המואבית לבין הידוע לנו על התקופה הייתה גורמת לחוקרים רבים להעריך את המקור הזה כאמין – בייחוד בהיעדר ראיות סותרות ממשיות.

אמינותם של מקורות עתיקים – מקראיים וחוץ-מקראיים כאחד – היא סוגיה רְגיזה. היכן נגמרת המציאות ומתחילה לישה של המאורעות לכדי מֶסר? מנקודת מבט אקדמית, אמות המידה בניתוח המקרא צריכות להיות זהות לאלו המשמשות בניתוח כתבים עתיקים מקבילים. העובדה כי היחס למקרא איננו כזה – שקיים סטנדרט כפול – אומרת דבר-מה על הדיסציפלינה האקדמית של חקר המקרא, ועל האקדמיה עצמה.

הסטנדרט הכפול המפלה את המקרא לרעה הוא פן מרכזי במאבק כוחות מתמשך בעולם המחקר המקראי, שהוא תחום אנומלי משהו במדעי הרוח. המקרא נלמד כיום במוסדות מעניקי-תארים מכל הסוגים, מחילוניים לחלוטין עד לכאלו המחויבים לגמרי לדוגמות דתיות. אך להבדיל ממחזות שייקספיר, נאומי קיקרו, אפוס גילגמש או חוקי חמורבי, המקרא עצמו אנומלי: הוא אינו רק יצירה שאנשים קוראים ולומדים, אלא, לדידם של רבים, יצירה המכוונת את החיים, יצירה שהיא כתב-קודש.

מובן שחוקרים אקדמיים צריכים להישמר מפני פלישה של מערכות-אמונה ודוקטרינות-דת אל תוך הניתוח הביקורתי. אלא שבארצות-הברית, ככל שגָדלה השפעתה של הנצרות הפונדמנטליסטית כך התעצמה המגננה במגזרים מסוימים של עולם המחקר. לכמה מהם, עצם המילה “תנ”ך” או “מקרא” (bible) נשמעת רדיואקטיבית, או אפילו מילת טאבו. כך, למשל, בית הספר האמריקני למחקרים אוריינטליים, גוף אקדמי שאינו משויך לזרם דתי כלשהו, שינה ב-1998 את שמו של המגזין הפופולרי שהוא מוציא לאור, “הארכיאולוג המקראי”, ל”ארכיאולוגיה של המזרח הקרוב”. בשלב מסוים, ארכיאולוג אמריקני ידוע אפילו הציע להפסיק להשתמש במונח “מקרא”, ולתת לתנ”ך שם ומותג חדש: “ספרות יהודה הקדומה”.

יציאת מצרים? רדיואקטיבי; תנ"ך גוטנברג. צילום: Raul654 CC BY SA 3.0
רדיואקטיבי; תנ”ך גוטנברג. צילום: Raul654 CC BY SA 3.0

אימתה של הגילדה מפני חדירה פונדמנטליסטית הגיעה לשיא לפני כארבע שנים כשהחברה לספרות מקראית, הגוף האקדמי הגדול ביותר בתחום, החלה לשלוח לכל מי שהגיש לה הצעה להרצאה בכינוס מדעי את ההודעה האוטומטית הזו:

לתשומת לבך: הגשת הצעה להרצאה, או קבלת תפקיד בכל ארגון-כפוף, תוכנית או מושב בכנס השנתי או בכנס הבינלאומי של החברה לספרות מקראית – פירושה הסכמה להשתתפות בדיון אקדמי פתוח המנוהל על פי אמות-מידה מקובלות של שיח מדעי שבו נושא עיסוקך נתון לעיון וחקירה ביקורתיים.

הֱיו סמוכים ובטוחים שאזהרות מסוג זה אינן נשלחות למגישי הצעות להרצאות בכינוסי האגודה למדעי המוח.

שוב: הזהירות הזו ראויה, עד גבול מסוים, להוקרה. “כי ככה כתוב בתורה” ו”כי אלוהים אמר” אינם טיעונים אקדמיים קבילים. אבל אם האידיאל הוא “דיון אקדמי פתוח” ו”אמות מידה מקובלות של שיח מדעי”, קנאות מהצד החילוני מטרידה לא פחות מקנאות מהעֵבר הדתי. מרוב מאמץ להרחיק את הפונדמנטליסטים, חוקרים מסוימים תובעים מן המקרא מה שאינם תובעים משום מקור קדום אחר – ושופכים את התנ”ך עם המים.

וזה לא הכול. מאבק הכוחות בתוך עולם המחקר האקדמי של המקרא הוא גם היבט של מלחמת התרבות הכוללת המתנהלת בין ליברלים ושמרנים בארצות הברית (וגם בישראל, באופנים והקשרים אחרים). במלחמה זו, מקומה של הדת במרחב הציבורי הוא שדה-קרב גדול, עם התנגשויות נקודתיות בשורה של סוגיות לוהטות – מהפלות ונישואים חד-מיניים עד הצגה של עשרת הדיברות בפומבי. המלחמה מתחוללת בזירת המשפט והמדיניות הציבורית, בתקשורת – וגם באוניברסיטאות, מקום שם תחומי עיון שלמים נגררו לַתגרה. ויכוח אקדמי – ויותר מאקדמי – אחד נסב על מעמדה של הפסיכולוגיה האבולוציונית כמדע; וּוִיכוח אחר עוסק במעמד התנ”ך כעדות היסטורית. כאשר שיעור קומתו של המקרא כעֵד היסטורי מוקטן בגלל מאבקי כוחות על מקומה של הדת במרחב הציבורי, מוצעת קרקע פורייה לאידיאולוגיות נוספות לחרוש במדע כחפצן. רבים נוטים ללעוג לניסיונותיהם של אינטלקטואלים ערבים להכחיש את עבָרהּ היהודי הקדום של ארץ ישראל; אך טיעון זה זכה בשכבת פטינה של יושן מכובד כשחוקר מאחת המחלקות-למקרא המובילות בבריטניה הפציע עם כרך ושמו “המצאת ישראל הקדומה: השתקת ההיסטוריה הפלסטינית” (לסקירות שלו ראו כאן וכאן).

בשנים האחרונות הוקדשו שני כינוסים מדעיים חשובים לשאלת ההיסטוריוּת של סיפור יציאת מצרים, והכותרות שניתנו להם אומרות הכול. הכינוס האחד, שרוב משתתפיו פקפקו בקיומה של יציאת מצרים, נקרא “מחוץ למצרים: יציאת-מצרים הישראלית בין טקסט לזיכרון, בין היסטוריה לדמיון“. השני, שכונס במוצהר כתגובה לראשון, זכה לכותרת “התייעצות על ההיסטוריות והאותנטיות של יציאת מצרים ומסורות המדבר בעידן הפוסט-מודרני“. הכינוס ה”ליברלי” נערך בקליפורניה, וה”שמרני” בטקסס. סַפּרו לי מהי עמדתו של חוקר על ההיסטוריות של יציאת מצרים, ואומר לכם, וגבוהה הסבירות שאצדק, למי הוא הצביע בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית. יש, אם לסכם, מידה רבה של צדק בדבריו של הארכיאולוג זוכה פרס ישראל עמיחי מזר כי “פרשנות הנתונים הארכיאולוגיים והקשר שלהם לטקסט המקראי היא לא-פעם עניין של שיפוט סובייקטיבי … המושפע מהערכים שהחוקר דוגל בהם, מאמונותיו, מהאידיאולוגיה שלו ומגישתו לנתונים”.

______

ד”ר יהושע ברמן הוא מרצה בכיר במחלקה לתנ”ך באוניברסיטת בר-אילן, ומחבר הספר “נבראו שווים: כיצד פרץ המקרא את המחשבה הפוליטית הקדומה” (ידיעות ספרים, 2013). מאמר זה הוא עיבוד לפרקיה הראשונים של מסת חודש מרץ במגזין המקוון “מוזאיק”. אנו מודים לצוות האתר על הרשות לתרגמו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

64 תגובות למאמר

    1. נכון מאוד.
      וליקובסקי מביא בשני ספריו: “תקופות בתוהו” ו”עולמות מתנגשים” פרשנות מרתקת לשאלה המרכזית שבמאמר. בכוונה לא אמרתי פרשנות “חדשנית” מאחר שספריו פורסמו לפני למעלה משישים שנה, אבל למרות זאת (ואולי בשל כך) כדאי לקרוא את ספריו.

    2. הספרים שלו הם פסבדו – מדע שמטרתם “להוכיח” את נכונות התנ”ך, ובפרט את נכונות *ניסי* התנ”ך.

      קודם כל ישנה הבעייה שווליקובסקי פשוט לא ידע מספיק פיזיקה להבין שהמאורעות שהוא מתאר – נוגה נפלט מצדק לפני כ 3000 שנה ועובר ליד כדור הארץ כ “הסבר” לתנ”ך – פשוט בלתי אפשריים: נוגה בין מיליארדי שנה, מורכב מחומרים שונים לגמרי מצדק, ובכל מקרה מעבר כזה ליד כדור הארץ היה משמיד את שניהם.

      זה רק המקרה המגוחך והמרכזי ביותר. יש עשרות, אני אם לא מאות, שטויות שם. למשל לדעתו נפט בזנב השביט הפך לפחמימות שיצרו את המן. אני הייתי חושב שרופא (הוא היה פסיכיאטר) יבין את ההבדל (במקור האנגלי) בין hydrocarbons ל carbohydrates, אבל…

      אבל מעל לכל זה יש את העובדה שהספר מבוסס על סתירה לוגית אחת גדולה: הוא מתחיל מניסי התנ”ך, מציע תיאוריה *להסביר* אותם, ואז משתמש באותם סיפורים כדי *להוכיח* את התיאוריה! א’ מוכיח את ב’ וב’ מוכיח את א’ בחזרה. באותה מידה בדיוק אני יכול “להסביר” שהאוטו שלי נוסע כי יש בתוך המנוע שד קטן… ואז “להוכיח” את קיום השד על ידי כך שאני מראה שהאוטו נוסע.

    3. השאלה איננה אם יציאת מצריים התרחשה בדיוק כמו שכתוב בתנ”ך, מה שכמעט בוודאות לא קרה, אולי אם יש לה בסיס היסטורי. על כך הויכוח.

      אגב, שכחתם מסורת חגיגית של החג: המאמר השנתי של “הארץ” לפני פסח שמסביר שההגדה היא בולשיט. “משום מה” אף פעם אין כתבות דומות לפני, נגיד, חג הפסחא או לילת אל-מעראג’, המציינים מאורעות – תחיית ישו מן המתים ומסעו הלילי של מוחמד על גב חיה אגדית לירושלים – קצת פחות סבירים… יש לכם שלושה ניחושים מדוע. השניים האחרונים לא נחשבים.

  1. אני אוהב את מדעי הרוח ואת הכלים שהם משתמשים. אנחנו לא מבינים? לא היה!

  2. מעניין מאד.
    1. ראיתי סרטון, מתברר שאינו חדש כלל שמראה ממצאים של חלקי מרכבות וכלי נשק בעומק ים סוף. האם זה אמיתי? האם זה פיברוק?
    2. מה לגבי עבודתו של פרופ. דניאל ענתי? הוא מצא שרידי מחנה ענק סביב הר כרכום, אותו הוא מזהה כהר סיני.
    הוא מצא ממצאים גם במקומות אחרים, בהתאם די מושלם (בימי הליכה) לכתוב במקרא ולזיהוי שלו (למשל כיסא אבן עם משענות יד גדולות על גבעה במקום אותו הוא מזהה כרפידים).

  3. חחח אם מספיקה להם עצם אחת כדי להוכיח בעל חיים דינוזאורי במימדי ענק, אז איך זה ? ואפילו מצאו עדויות ל”חוליה החסרה” ב… על סמך שבריר ממצא, ככה לפחות הם טוענים כשזה משתלם להם, כי אחרי הכל מי דומה יותר לקוף, אנחנו או הם ? ע”ע מימרתו של ד’זרעלי

  4. מאמר יפה.
    התנ”ך הוא אכן ספר תעמולה דתית, וכך גם שאר המקורות שאתה מציין כגון כתובות עתיקות כאלו ואחרות. לכולם צריך להעניק יחס ספקני. מנקודת המבט האתאיסטית שלי הויכוח כולו אינו מעניין במיוחד, מכיוון שקשה להאמין שאי פעם יהיו עדויות מספיקות על מנת להבין מה התרחש שם.

    אני כן נוטה להאמין שהמקרה שבו דתיים מגנים על אמיתותם של סיפורים מקראיים בגלל האמונות שלהם נפוץ יותר מהמקרה שבו לא-דתיים תוקפים את האמיתות הזו בגלל שהם אינם מאמינים. בניגוד לתדמית שאתה מנסה לצייר אין כאן סימטריה, אין כאן שני צדדים שלכל אחד מהם יש אמונה אחרת אלא שני צדדים שאחד מהם אומר “אני לא יודע” והשני אומר “אני יודע, זה קרה פחות או יותר ככה”. סביר יותר שהצד הראשון צודק.

    1. גם כותב המאמר לא מתכחש לכך שמדע מחייב ראיות וממצאים אמפיריים. הנקודה היא מדוע רק במקרה של התנ”ך יש אנשים שכביכול נאמנים לעקרונות המדע אבל פוסלים לגמרי את אמיתותו ההיסטורית בעוד שהם לא מתנהגים כך עם כתבים אחרים שגם להם יש ממצאים דלים או יש בהם סיפורים ותאורים על טבעיים. וזאת עוד אחרי שהתנ”ך מלא ביקורות על העם ועל דמויות שונות- מה שהיה יכול להעניק לגרעין ההיסטורי שבו יותר אמינות ובטח שלא פחות מכתבים אחרים מימי קדם.

    2. אתה טועה. להרבה חוקרים לא-דתיים יש אג’נדה ברורה.

  5. המאמר קשה לי לעיכול. עדיין לא קראתי אותו בהעמקה הראויה. רק רפרפתי. ברור שיש שאלות קשות שכל מי שקורא בתורה על יציאת מצרים שואל את עצמו. אבל, כמדומני שלא ראיתי התייחסות לספרו של פרופסור אדם זר טל (“עם נולד”). שמעתי את פרופסור זרטל בהרצאה.
    הוא מספר על סקר עצום שנעשה על ידו בעזרת צוותי במשך תקופה ארוכה. סקר ראשון מסוגו שכמוהו לא היה בהיקפו ועמקותו, והוא מתאר גילוי של שרידי מאות ישובים חדשים, מטיפוס שונה, שאינם כנענים מן העת המיוחסת לחדירת שבטי ישראל לארץ כנען המעידים על גידול עצום ופתאומי, שאינו יכול להיות מוסבר בריבוי טבעי של
    האוכלוסייה המקומית, אלא רק בהגירה של אוכלוסייה חדשה.
    וטרם הזכרתי את הממצא המופלא של המזבח בהר עיבל, שמשום מה
    לא נזכר במאמר הנוכחי של הכותב. אז קצת זהירות בניפוץ מיתוסים. בעניין מספר בני ישראל, מעניין לציין שכבר בן גוריון, בחוג לתנ”ך שיסד – הביע דעתו שמספר בני ישראל שנכנסו לארץ כנען לא היה 600 אלף במשמעו כיום, אלא 600 משפחות.
    נדמה לי שהוא אפילו הסתמך על דברי גדעון בן יהואש האומר:-
    “הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה, וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי”, והוא פירש
    את אלפי כ”משפחתי”. יכול להיות שזה נכון. יכול להיות ש”אלף”
    אצל גדעון זו “חמולה” בלשוננו היום. בהחלט יכול להיות
    שלא מדובר ב-2 מיליונים שנדדו 40 שנה במדבר אלא במספר קטן
    בהרבה . אולי רבבה אולי שתי רבבות.

  6. לגבי הטענה שב 600 “אלף” הכוונה ל 600 שבטים קטנים.
    זה נסתר מכך שהתורה מפרטת ממה מורכה המספר. כמה מנה כל אחד מ 12 השבטים. והמספר הכולל הוא 600,000 ממש.

    1. להוסיף על דברי דודי לב: לא רק שהמספר הכולל הוא 600,000, אלא שבפירוט של השבטים יורדים לרזולוציה של חמישים: “כל הפקודים למחנה ראובן – מאת אלף ואחד וחמישים אלף וארבע-מאות וחמישים” = 151,450.

  7. נראה כמו עוד כתיבה דתית קלאסית. משמיט דברים לא נוחים, משנה את הטקסט בתורה פה ושם עם כל מיני תירוצים מוזרים וכד’
    בנוסף, הוא מתעלם מדברים אחרים שכן סותרים את הטקסט. משום מה הוא שכח אותם.

    למשל, איכשהו הכניסה לארץ הפכה “הדרגתית”. תקראו את תחילת ספר יהושוע עם כל הערים שנכבשו. לפחות היתה תקופה שהיתה בה כניסה פתאומית (לפחות בטווח של שנים).
    אח”כ גם תסתכלו על מתי אנחנו משערים שהערים האלו באמת נחרבו, כל עיר בתקופה אחרת לגמרי בהפרשים של מאות שנים. למשל תחפשו על יריחו העי וחצור. (ושלא נדבר שביריחו באותה תקופה כנראה לא היתה בכלל חומה).
    תסתכלו על הערים האחרות שמוזכרות במסעות יציאת מצרים. חלקן לא היו קיימות עדיין באותה התקופה.

    זו התייחסות אחת קצרה (וחשובה) לדוגמה…

    ודבר נוסף, לא צריך להתייחס לתנך כמסמך היסטורי (לפחות בחלקו הראשון של התורה ויהושוע ועוד הלאה) כי התנך שיש לנו הוא לא מהתקופה הזאת… זה לא כמו פפירוס עתיק שמתוארך לתקופה שהוא מדבר עליה. הטקסט העתיק ביותר של התורה שיש לנו מדבר על כמה מאות שנים לפניו. (וזה עוד בלי להיכנס לכך שמהלשון של הטקסט ניכר שנכתב רק בתקופה הרבה יותר מאוחרת מהמאורעות).

    אם לכותב יש בעיה עם קבלה של מקורות אחרים כאמינים (דבר שאיני יודע אם נכון), אז שיתמקד בזה, ולא בלהוריד באמינותו של המחקר על מנת שיקבלו גם את הטקסט התנכי.

    1. יש חלקים מהתנך שהם מתורגמים כמו שכותב האבן עזרה בהקדמה לספר איוב

    2. לעניין הלשון: יש חלקים מהתנך שהם מתורגמים כמו שהאבן עזרא כותב בתחילת ספר איוב

    3. בתלמוד כתוב ששבע שנים ארך הכיבוש ושבע שנים החלוקה ויש בזה מן ההדרגה

    4. כיבוש עיר לא אומר בהכרח החרבתה.
      מוזכר בתנ”ך במפורש שבתים כנעניים שמשו את בני ישראל.
      כיבוש בלי החרבה, לא אמור להשאיר סימנים משמעותיים לאורך אלפי שנים.
      גם אם הקרב השאיר נזקים, האוכלוסיה שנכנסה שפצה לצורך המשך השימוש.

  8. במאמר נכתב : אין שום אזכור לאירוע שבו מי היאור הפכו לדם, ולא לסדרה של מכות התואמת את אלו שבספר שמות – האמנם ? ובכן זה ממש לא מדוייק.
    ישנו פריט שמכונה “ליידן מספר 344”, כמספרו במוזיאון הארכאולוגי הלאומי שבליידן, הולנד. פריט זה ידוע גם בשם פפירוס איפוור או השיחה של איפוור עם אדון הכל – מדובר בפפירוס מצרי עתיק המתוארך לסוף המאה ה-13 לפני הספירה ומתאר תקופה קשה מאד במצרים, תיאור הדומה בחלקו לתיאור המקראי את מכות מצריםפרטים נוספים ניתן לקרוא בויקיפדיה.

    1. זה היה יפה אם רק הפפירוס הזה לא היה העתקה של פפירוס עתיק בכמה מאות רבות של שנים.

    2. לאריאל – אולי הבעייה שאת התיארוך של ההסטוריונים לשושלות במצרים אתה מקבל כקדוש, ולכן קשה לקבל שפפירוס איפוור מדבר על יציאת מצרים, והטעות בספירת השנים נמצאת אצל החוקרים.

  9. למי שמאמין בסיפור המקראי אשמח אם תפתרו לי את הבעיות הקשות שלפניכן

    1. מדוע אין זכר לסיפור יציאת מיצרים במקורות חיצוניים? האירוע אינו מוזכר בשום עדות כתובה למעט ספר התנ”ך. הייתכן שאירוע בסדר גודל זה לא יזכה לציון כלשהו?
    2. הכינוי פרעה הינו תואר: כמו מלך, כמו קיסר. מדוע התנ”ך בסיפור כה חשוב אינו מציין את שמו המפורש של פרעה? שמות פרעונים אחרים בסיפורים אחרים כן מוזכרים בתנ”ך. הייתכן שמחבר הסיפור פשוט לא יודע מי היה אותו פרעה?
    3. עשר המכות על מצרים ועזיבת עם שלם של עבדים היו אמורות להביא להתמוטטות כלכלית מצרית. מדוע אין שום עדות להיחלשות האימפריה המצרית באותם השנים?
    4. מצרים של אותה תקופה הייתה האימפריה השולטת בארץ ישראל. מה הטעם לצאת ממצרים ולהגיע לישראל? זה כמו שהיהודים היו בורחים מגרמניה הנאצית לפולין.
    5. האימפריה המצרית הקפידה על תיעוד קורותיה. מדוע אין תיעוד של כניסת העברים למצרים? של שהיית העברים במצרים? ושל יציאת העברים ממצרים?
    6. על פי סיפורי התנ”ך מספר היוצאים ממצרים עמד על קרוב לשלושה מיליון. באותה תקופה, בכל מצרים לא היו שלושה מיליון איש. האם יתכן שלאחר יציאת מצרים נשארו בה אפס תושבים?
    7. מפלה כה קשה לצבא המצרי הייתה מתועדת בחדווה ע”י העמים האויבים למצרים. מדוע אין תיעוד המפלה המצרית אצל עמים אויבים או פרעונים מאוחרים?
    8. מקומות רבים המוזכרים במסע במדבר כגון: ממלכת אדום וקדש ברנע לא היו קיימות בתאריכים האפשריים ליציאת מצרים. האם יתכן שהסופר המקראי פשוט המציא את המעבר בם?
    9. במשך שנים רבות התבצעו חפירות ארכאולוגיות רבות במדבר סיני אך לא נמצאו שום שרידים ארכאולוגים לנדידה של עם ישראל במדבר זה. הכיצד?
    10. בסיפורי כיבוש הארץ מוזכרות ערים כמו יריחו, העי וחצור כערים שנכבשו ע”י יהושע. ערים אלה נהרסו לפני התקופה המיוחסת ליציאת מצרים ובתקופה הרלוונטית כבר לא היו קיימות. הכיצד נכבשו ערים שהיו הרוסות ולא קיימות?

    1. השאלות 1-3, 5-6, ו-9, נענו בגוף המאמר. גם לשאלות האחרות יש תשובות סבירות.

    2. 1. ספריית אלכסנדריה הגדולה והמפורסמת מכולן, היוותה ה’גוגל’ של העולם העתיק, אין ספר שלא ניתן היה להשיג בה. ספרים משפות זרות תורגמו, ונטען כי מספרם הגיע למליון ספרים! (אלפיים וחמש מאות שנה קדימה, בספריה הלאומית בירושלים, הגדולה בארץ, ישנם חמשה מליון ספרים, בספריה הגדולה בעולם, הספריה הבריטית, יש כ13 מליון ספרים).
      יש להניח שהספרן הראשי של הספריה, כירימון, שהיה היסטוריון פורה בעצמו, ידע על ההיסטוריה של הממלכות העתיקות הרבה יותר מאיתנו. רוב רובה של ההיסטוריה המצרית הידועה לנו מבוססת על ספר מצרי אחד ששרד מהספריה – ‘דברי ימי מצרים’ של מנתון, וכנראה אף נערך בה בהתבסס על הספרות העשירה שהיתה בה. קל להבין שבמקום בו מצויים כל הספרים המפורסמים, אי אפשר לשקר ואי אפשר לטעות בנוגע לאירועים המרכזיים והמשמעותיים לאימפריות הגדולות והמפורסמות. גם ההיסטוריון המצרי ארטפנוס, בן המאה ה3 לפנה”ס חי באלכסנדריה והיה בעל גישה לספריה. שלא לדבר על ההיסטוריון המצרי מנתון בכבודו ובעצמו, כל אלו ידעו בלי ספק את התיעוד ההיסטורי הנאמן ביותר שאפשר לדמיין, בנוגע ליציאת מצרים היתה או לא היתה, משה רבינו היה או לא היה.
      והנה שלשת אלו עוסקים ומדברים על הנושא, ספריהם אמנם לא שרדו עד ימינו, אבל יוסף בן מתתיהו, אוסביוס, ועוד סופרים קדומים, מביאים לנו את הקטעים הרלבנטים מדבריהם. שלשתם מכירים בהיסטוריות של יציאת מצרים, ומזכירים את האיש משה שהוציא את בני ישראל. כירימון אף נוקב במספר של כשש מאות אלף איש. לא זו בלבד, מערכת הספריה באלכסנדריה ‘הזמינה’ תרגום של התורה, הוא תרגום השבעים המפורסם. היעלה על הדעת שבלב הממלכה המצרית, היו מתייחסים לסיפור שכזה המבוסס כולו על תיאור השפלת האימפריה המצרית באופן שלא סופר מעולם בהיסטוריה, ברצינות, לולי שידעו שכך היה? ואם היה הסיפור מוכחש בעיניהם, כלום לא היה הופך הסיפור היהודי למוסכמה היסטורית של שקר ובדיה ידועה. בזמן שהמציאות היתה להיפך: רוב העולם העתיק שנחשף לתורה היהודית בגירסתה הנוצרית (הפוטרת ממצוות אבל מכירה בכל ההיסטוריה הישראלית), הכיר באמיתתה וקיבל את אמונתה על עצמו. הייתכן שהעולם המערבי כולו, קיבל תורה המבוססת על מעשה שידוע היה שהוא בדיה?
      סופרים עתיקים רבים אחרים מזכירים את יציאת מצרים כעובדה, היקאטיוס, דיודורוס, אריסטובולוס (‘מורה תלמי המלך’), דמטריוס (‘על המלכים ביהודה’), הקאטיוס מאבדירה (‘על אמונת אברהם’ חי במאה ה4 לפנה”ס). אף אחד מהסופרים האלו שחיו בתקופה ההלניסטית וחלקם עוד בחיי אלכסנדר מוקדון, לא העלה אפילו ברמז או בצחוק את הרעיון שהתורה היהודית היא מסמך מזוייף או מוטל בספק. ורבים מהם היו שונאי ישראל.
      לסיכום ניתן לומר כי כל המקורות הרלבנטיים להיסטוריה של מצרים, אלו שהיו פתוחים לפניהם הספריות, ושאצרו את הידע בנוגע למצרים. מאשרים כי אדם בשם משה הוציא את בני ישראל ממצרים, וכי הדבר היה כרוך באירוע פתאומי של מגפות ומחלות. בנושא זה לא היה שום ויכוח היסטורי.

      2. דווקא זה מה שמוכיח את קדמות התורה, כפי שכותבת פרופ’ נילי ש’ופק מאוניב’ חיפה, מומחית למחקר השוואתי בין ישראל למצרים בתקופת המקרא: “למונח פרעה שלש צורות שימוש בספרות המקראית המקבילות במדת מה לשלבי התפתחות התואר בנוהג המצרי, 1) פרעה ככינוי עצמאי למלך מצרים ללא תואר נספח – שכיח בעיקר בתורה. 2) הצירוף ‘פרעה מלך מצרים’ – מופיע בנביאים ראשונים ובנבואה, ושכיח פחות בתורה. 3) התואר פרעה בצירוף שמו הפרטי של המלך – שימוש המקביל לשלב הסופי של התפתחות התואר במצרים – מופיע רק בנביאים ראשונים ובנבואה”.
      ובכן, הגם שבשושלות בימי הנביאים היו שמות פרטיים לפרעה, התורה מייצגת את השלב הקדום והראשוני, בו לא היה לפרעה תואר נספח. הכינוי הסתמי ‘פרעה’ הוא מייצג מובהק של הממלכה החדשה, כפי שכותב פרופ’ גריניץ (יחודו וקדמותו של בראשית עמ’ 102). הממלכה החדשה החלה במאה ה15 לפני הספירה בערך. וסגנון התורה רק מוכיח שנכתבה בזמן המאורעות. בימי הנביאים איש לא היה יכול לדעת כיצד היה מכונה פרעה בימי הממלכה החדשה.

      3. אנו מכירים הרבה עמים שהתאוששו מהר מאוד מקטסטרופות שעברו עליהם, גרמניה היום היא המדינה הרווחית ביותר באירופה – גם לאחר מה שעברה המלחמת העולם ה-2, כך יפן היא מהמדינות המפותחות למרות הפצצות שהוטלו עליה ושאר מה שספגה במלחמה, מצריים הייתה אימפריה בסדר גודל שיכולה גם היא להתאושש מקטסטרופות – לא היה לה שום עם מתחרה באותה תקופה.

      4. היא לא ממש שלטה, אלא ארץ כנען היתה כפופה וממושמעת אליה, כך כמה עמים בסביבה היו שם רק נציבויות מצריות שאליהם נשמעו השליטים הכנענים – כפי שגם היום מקובל שמדינות חלשות נשמעות למעצמות בעיקר בגלל כדאיות וכדו’.

      5. המצרים התייחסו לכל העבדים השֵמים-מַעֲרָבִיים שלהם כאל “אסייתים”, בלי להבחין בין קבוצות – ממש כפי שבעלי העבדים באמריקה לא זיהו את עבדיהם השחורים על-פי אזור מוצאם המסוים באפריקה.
      באופן כללי יותר, יש גבול למה שאפשר לצפות מתעודות כתובות ממצרים העתיקה. 99 אחוזים מהפפירוסים שנוצרו שם בתקופה הרלבנטית אבדו; ומאזור הדלתה המזרחית של הנילוס, ארץ גושן המקראית, לא שרד ולו פפירוס אחד – מחמת הלחות השוררת במקום. המקורות הכתובים היחידים העומדים לרשותנו במקרים אלה הם כתובות חרותות במונומנטים, והללו מוקדשות בדרך כלל להודעות לאלים על הישגים מלכותיים; משמע, מונומנטים אלה רחוקים מלהיות תיעוד מלא ואמין של אירועים היסטוריים. הם דומים יותר לרשימות קורות-חיים של מועמדים לעבודה: לאלו כן לאלו אין שום עניין בחסרונות, בתקלות ובכישלונות.
      ומה באשר להיעדרה של עדות ארכיאולוגית? האמת היא שרבים הם המאורעות המשמעותיים המדווחים בכתבים עתיקים ואין להם נראוּת ארכיאולוגית. נדידות-העמים של הקלטים באסיה הקטנה, של הסלאבים אל יוון, של הארמים לאורך הלבאנט – כל אלו מתוארות במקורות הכתובים, אך הן לא הותירו עקבות ארכיאולוגיים כלל. איננו צריכים להיות מופתעים מכך. הארכיאולוגיה מתמקדת בהתיישבות ובבנייה; נודדים הם בהגדרתם נוודים. שתיקה ארכיאולוגית דומה אופפת כיבושים רבים המקובלים כאמת היסטורית, ואפילו קרבות גדולים ומכריעים שהיו לא-כל-כך מזמן. כיבוש בריטניה בידי האנגלוסכסים במאה החמישית, כיבוש ארץ ישראל בידי הערבים במאה השביעית, ואפילו הפלישה הנורמנית לאנגליה בשנת 1066 – כל אלה הותירו רישום ארכיאולוגי זעום, אם בכלל.
      מלבד זאת ישנם עשרות כתובות בשלל נושאים, לדוגמה:
      *מטבעות עם יוסף שבולים ופרות. *קבוצת ‘חבירו’ משועבדת בבניה עם נוגשים ומנין לבנים. *חלוקת בצלים ושומים לבונים. *כתובת עברית של עבד הפונה אל האל. *נפת לוי במצרים. *שבט אשר במצרים. *לוי ומררי במצרים. *כתובת מצרית המזכירה את שם הויה. *אוצר שמות ושמות המיילדות. *הביטוי ‘אלהי העברים’ ועוד ועוד אם תרצה אעלה את המקורות.

      6. מדובר בהשערות שאין להם שום בסיס ודאי משהו, אשמח אם תציג את המקורות שלך ועל מה הם מבוססים, עכ”ם בנתיים זה מה שידוע לי. ההתיישבות בני ישראל הייתה רק באזור גושן מכיון שהם רועים (בראשית מה י), תואמת למציאות לפיה גושן היתה מקום מתאים למרעה, וכן ישנו תיעוד בפפירוסים של העברת רועים שמיים לגושן, (אטלס דעת מקרא עמ’ 96 אנצ”ע ערך גושן. בגושן יש שמות בעלי משמעות עברית כמו מגדול, בעל צפון, סוכות).

      7. כפי שהראתי ב-1 זה מוזכר ומוזכר במקורות חיצוניים רבים ואף מצריים, למרות שמהמצרים ודאי שלא הייתי מצפה שיספרו על מאורעות התלויות בפאדיחות.

      8. אתה ממש לא מעודכן:
      בדיקות פחמן 14 הוכיחו את קיומה של ממלכה עתיקה באדום ולא כפי שהיה מקובל לחשוב (אנציקלופדיה מקראית ערך אדום עמ’ 93 לחפור את התנ”ך עמ’ 158, ראה עולם התנ”ך בראשית עמ’ 90).
      קדש ברנע זוהי הדרך המקורבת של נסיעה מג’בל מוסא לעין קדיראת (אנצ”מ ערך מסעי בני ישראל עמ’ 167).

      9. על עצם שהות בני ישראל בסיני בדרך ממצרים לכנען, מלמדות הכתובות העתיקות בסיני, בהן ניכרים יסודות מצריים חיצוניים מה שמלמד שכותביהן באו ממצרים, כתב זה “הובא על ידי בני ישראל לחצי האי סיני” (אנצ”מ א’ עמ’ 381). גרים שחקר את הכתובות העברית בסיני, מצא כתובות המיוחסות למאה הטו’ לפנה”ס, ובהם השם מנשה, הנמצא בספר שופטים ככנוי למשה, כן מצא בכתובות את ה”סנה”, ושורה שאותה תרגם “הרבית חסדך מן היאור משיתני”, וכן את השם המפורש י’ה’ו’ה’ (אבלה” ח. ברמנט מ. ויצמן בהוצ’ כתר תשד”מ עמ’ 186. שם מובאת דעת החוקרים אחריו שחלקו על פרשנותו). כתובת אחרת בסיני מזכירה את ‘לוי’ יחד עם ‘מררי’ (אחד מבני לוי לפי התורה). אמנם הכתובת מתוארכת למאה היט’ (ימי סנוסרת) ואם נתייחס ברצינות לתיארוך, ייתכן שהיא קשורה בירידת בני ישראל למצרים (גרדינר ופיט “כתובות מסיני”, מובא אצל גריניץ, יחודו וקדמותו של ס”ב עמ’ 31).
      בנושא הנדודים, אף נדב נאמן מודה: “מאחר שנוודים אינם משאירים שרידים שחוקרים יכולים להתחקות אחריהם אין כל משמעות לכך שלא נמצאו עד כה שרידים של קבוצות רועים נוודים לא בדלתא במצרים ולא בחצי אי סיני אין בכחה של הארכיאולוגיה לסייע בויכוח על ההיסטוריות של סיפור יציאת מצרים”, (נדב נאמן: סיפור יצי”מ בין זכרון הסטורי ליצירה היסטוריוגרפית. תרביץ עט’ תשעא תשעב’). למרות דבריו נעשו נסיונות שונים להצביע על שרידים רבים.

      10. ביריחו ניכר חורבן אדיר, קתלין קניון חופרת האתר בשנות ה50 כותבת: “ע”פ כל חוקי הבקורת ההסטורית עלינו לקבל את העובדות העיקריות שבספור על כבוש יריחו כאותנטיות.. שכבה מפתיעה ביותר עוביה כמטר וכולה רצועות של אפר” (חשפנו את יריחו” עמ’ 197, קתלין קניון). האסכולה המינימליסטית ביקשה לפקפק בתיארוך החורבן הזה לימי ההתנחלות, אך בדיקות פחמן 14 קבעו את הקרב על יריחו לתקופת יהושע J. Wilford, “Belivers Score in Battle over the Battle of Jericho”, New York Times, February 1990, A8, 22. וכן קובע מחקר נוסף: Bruins, HJ and van der Plicht, J (1995). Tell es-Sultan (Jericho): Radiocarbon results of short-lived cereal and multiyear charcoal samples from the end of the Middle Bronze Age, Radiocarbon Vol. 37, pp. 213–220, לאחר כיול נתוני החוקרים לפי INTCAL04 הגדיל לעשות הארכיאולוג ד”ר ו. בריאנט מאוניב’ טורונטו, שהתפרסם במרץ 1990 ב”ביבליקל ארכיאולוגי ריוויו”, בו הוא טוען שהוכיח את נפילת חומות יריחו ושריפתה באביב כשמחסני התבואה היו מלאים כמסופר בתורה.

      הדוגמא המפורסמת ביותר היא העי, מקובל לזהותה עם א-תל, שלפי הידע שבידינו לא היתה מיושבת מתקופת הברונזה התיכונה והלאה. בתקופת ההתנחלות היתה מקום שומם.
      אך האם יש הוכחה לזיהוי העי בא-תל? אין שום ממצא המוכיח זאת, הזיהוי נעשה על ידי מי שלא התייחס לפרק זה בתנ”ך כמקור היסטורי. כפי שאומר יוחנן אהרוני (הארכיאולוגיה של א”י עמ’ 107): “אי הימצאות שרידי עיר כנענית בא-תל אינה הוכחה חותכת נגד הזיהוי”. במקום אחר (בספר זה עמ’ 227) יודע אהרוני דוקא, כי א-תל מזוהה כגבע הצפונית ע”פ איזביוס. ובאמת כבר הוכיח א. גרינץ כי א-תל אינה יכולה להיות העי (מוצאי דורות, ירושלים, 1969, עמ’ 278). י’ בן נון הציע לזהות את העי בחרבת מרג’מה ראה את כל הסימוכין במאמרו (י’ בן נון, “בא על עית”: פתרון חדש לזיהוי העי’, מחקרי יהודה ושומרון-אריאל, הכנס השני, תשנ”ב, עמ’ 289 – 278) המקום היה מיושב בתקופת ההתנחלות (ע’ מזר, ‘ביצורי העיר הישראלית בח’רבת מרג’מה שבהרי אפרים’, ארץ ישראל, כג (תשנ”ב), עמ’ 193-174).
      ההקבלה בין השם הערבי א-תל ובין המשמעות של המלה העי בעברית, יכולה להתפרש ע”י התופעה של נדידת שם לישוב צעיר, אותה מתאר אהרוני (בספרו הארכיאולוגיה של א”י בתקופת המקרא עמ’ 103) ומביא דוגמאות רבות, למשל: יריחו האמתית מכונה תל א-סולטן ושמה נשתמר דוקא באריחה הסמוכה, שמה של עכו נשתמר בעכו של ימינו שאינה מקומה המקורי, וכך במקומות רבים – בית שאן, יבנאל, תמנה, עגלון, בעמ’ 108 הוא כותב כי מוכרים 32 מקומות ששמם נדד.

      יהושע מספר (יא יא) את חצור שרף באש, ישנה עדות ארכיאולוגית ברורה לחרבנה ושריפתה של חצור, ניפוץ כלי המקדש האלילי. ברור כי זוהי פעולת יהושע. כן ישנם סימנים להתישבות נוודית לאחר החרבן שלא החזיקה זמן רב, ולאחר מכן תקופה של שממון עד לתקופה המתאימה לבנייתה בימי שלמה (מחנים לא’ עמ’ 21 פרופ’ ב. מזר. יגאל ידין “חצור” עמ’ 82. תולדות א”י, תקופת הברזל א). פינקלשטיין ניסה לפקפק בתיארוך שכבת החורבן לזמן יהושע, אך משלחת חוזרת של אמנון בן תור אימתה את התיארוך הישן, ואת העובדה שהכובשים ניפצו פסלים וסמלי אלילות (בן תור, במאמרו ב’הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא’. תשסא’ מאת י. אליצור. גילויים נוספים פורסמו בתקשורת ב23/7/12 על שריפת ארמון ועל ניתוץ ספינכס מצרי http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/388/872.html http://new.huji.ac.il/article/17857 )

    3. אז ככה
      .1
      כיום יש בידינו עדויות מהתקופה ההיא , למרות זאת שום דבר לא
      נמצא בקשר ליצאת מצרים .היסטוריונים שציינת העריכו שבני ישראל הם בני החיקסוס או בני עפירו 2 טענות שהופרכו מזמן
      .2
      זה דווקא מוכיח שהכותב לא ידע על שמו של פרעה כי הוא נכתב במאה ה7 או ה8 לפני הספירה בעוד המאורעות קרו במאה ה13 לספירה
      .3
      הבעיה היא שבאותה תקופה שום קטסטרופה או זעזוע אינו מתועד אדרבא מצרים באותה תקופה היתה בשיא כוחה ואף אימפריה לא התקרבה לכוחה
      .4
      מצרים שלטה ביד רמה בארץ ישראל באותה תקופה ועל כך יש עדויות רבות מהביצורים שאף מתוארים בגוף הכתבה וכתובת אשר מציינות שדי היה ב50 או 100 חיילים מצרים על מנת לדכא מרד בארץ ישראל
      .5
      דווקא המצרים כן נהגו להבדיל בין עבדים
      ואפילו יש כמה עדויות על עמים שמים מסוימים במצרים שאפילו צוין במאמר
      האירועים שאתה טוען שלא מתועדים, מתועדים עשרות מונים יותר מאשר יציאת מצרים .אירועים היסטורים מאותה תקופה דווקא .מתועדים לא רע יחסית
      .6
      זהו האומדן המקובל על כל האגיפטולוגים
      .7
      אין שום רישום על יציאת מצרים. כל הפרעונים הדגישו את .גדולתם על ידי הדגשת הכשלונות של הפרעונים שהיו לפניהם אילו היתה יציאת מצרים הפרעונים שמלכו לאחר רעמסס השני היו שמחים להודות על כשלונו .עמי האיזור שראו במצרים יריבתם העיקרית היו שמחים מאוד ללגלג על תבוסתם לעברים והיו .מציינים זאת בקורתם
      .8
      ממלכת אדום הוקמה במאה ה11 200 שנה אחרי יציאת מצרים
      . 9
      ישנם ממצאים עוד מהמאה ה18 לפני הספירה על הכתב הפרוטו סינאי שאתה מדבר עליו. על הכתב הפרוטו כנעני שהתפתח מממנו יש לנו ממצאים עוד מהמאה ה15 לפני הספירה כאמור הרבה לפני יציאת מצרים
      .10
      העי חרבה בשנת 2200 לפני הספירה הרבה לפני יציאת מצרים
      יריחו נחרבה לכל המאוחר ב 1600 לפני הספירה שוב הרבה לפני יציאת מצרים וכלל לא היה בה חומה
      כלומר לא רק שהערים חרבו הרבה לפני יציאת מצרים אלא גם בהפרש של מאות שנים.

      אנא חזור לאמנון יצחק ולזמיר כהן בשביל שיתנו לך תירוצים טובים יותר

    4. יוסי סטפנסקי, תודה על התגובה המושקעת והמלומדת.

    5. יוסי, סביר יותר להניח שכרימון וארטפנוס נחשפו לתרגום ה70 וממנו שאבו את ידיעותיהם על יציאת מצרים. בעצם מדובר על אותו מקור ספרותי, המתואר מפי אישים שונים.

  10. הפפירוסים בליידן, הבעיתיות של הכרונולוגיה המצרית, כתובת מישע, כתובת תל דן סקרים ארכיאולוגיים במדבר סיני. מציע לקרוא את התנ”ך האבוד של יהושע עציון

    1. :אז ככה
      פפירוס בליידן- אין כל קשר בינו לבין מכות מצרים הפפירוס מתוארך מאות שנים לפני יציאת מצרים וגם שמתסכלים טוב על הפפירוס הוא מתאר מצב של מלחמת אזרחים ולא של אסונות טבע כמו במכות. כתוב למשל “הנהר כולו דם” אך לפני כן כתוב בפפירוס
      -שזוהי תוצאה של הרג המוני והשלכה של גופות רבות ליאור “ממש לא “מכת דם
      רשום למשל על קטל רב בבקר אך זוהי תוצאה של אנשים שעושים
      שמות בבקר ממש לא “מכת דבר” או כל מכה אחרת

      בעיית הכרונולוגיה המצרית- למרות חילוקי דעות הכרולוגיה המצרית הקובנציונלית מקובלת על מרבית האגיפטולוגים למעשה כרונולוגיה שפורסמה בתחילת המאה 20 ובסופה כמעט ואינה מראה כל שינוי! בנוסף מחקר מקיף מאוד ב2010 שהשתמש בתיארוך פחמן 14 הוכיח באופן מוחלט את הכרולוגיה המצרית

      מצבת מישע- המצבה מוכיחה את קיומו של שושלת בית עמרי
      בממלכת ישראל ואת הפסדה של הממלכה למואב-קיומם של ממלכות אלו מקובל על כל החוקרים אך האירועים החרחשו במאה ה 9 לפני הספירה 300 שנה אחרי יציאת מצרים.

      כתובת תל דן -מוכיחה את קיומו של יהורם בן אחאב מלך ישראל ואחזיהו בן יהורם מלך יהודה וכנראה את קיומו של דמות בשם דוד .שוב אלו אירועים שהתרחשו מאות שנים אחרי יציאת מצרים ואין להם קשר לכתבה. אף ארכיאולוג לא מכחיש את קיומה של
      ממלכת יהודה וממלכת ישראל

      סקרים ארכיאולוגים בסיני- סקרים אלו דווקא לא הראו עדות ממשית לנדודי בני ישראל במדבר. סקרים אלו דווקא הראו שמקומות רבים כמו קדש ברנע וממלכת אדום כלל לא היו קיימים בימי יציאת מצרים בניגוד גמור לכתוב

      מציע לך לקרוא ספרות קצת יותר מעודכנת כמו זו של פינקלשטיין או אפילו של מקסימליסטים כמו קנוהל ותראה שכולם מפריכים לחלוטין את הכתוב בתורה ובספר יהושוע

  11. בנוגע למס’ בני ישראל:

    הטיעון היחידי הנראה רציני הוא הבכורות, אבל כבר דברו ע”ז רבים והוכיחו שמדובר בבכורות שנולדו מאז מכת בכורות שעליהם נאמר “כי לי כל בכור”, א. בלר במאמרו בעיית הבכורות ואחריו רבים, קשה לי להאמין שברמן לא מכיר זאת, והתעלמותו היא מקוממת.
    כל השאר פשוט לא קריא, לנחול ארץ לוקח זמן רב, גם אם העם היה 2 מליון בניכוי כמה מאות אלפים שהתיישבו כבר בעבר הירדן, 2 מליון לא מספיקים ליישב ארץ באורך של 555 ק”מ וברוחב של 200. ובכל מקרה כמה שלא יהיו לוקח הרבה זמן להתיישב, תוך כמה עשרות שנים ארץ שלא מתיישבת נהפכת לשממה וחרבה, בורות ומעיינות נסתמים, החיות מתרבות, הגשרים נופלים, ההצפות הורסות את האדמה וכו’.
    בכלל יש ויכוח עתיק יומין בין היוונים והמערביים שביטלו באופן שיטתי את כל המספרים הענקיים שמופיעים באופן שיטתי בכל הדיווחים של המזרחיים, היוונים היו עם קטן וצעיר, שלא הכיר את המציאות הזו של מליונים שהיו בעמי המזרח, ועי’ בתושבע”פ בפרק על ההיסטוריה של בית שני.

    הוא מצטט את הפסוק שבני ישראל המעט מכל העמים, ולא למשל את הפסוק הנכם היום ככוכבי השמים לרוב. ברור שישראל לא הגיע מעולם לממדים של מצרים, בבל, וכו’.

    (אגב, המשפט שלו: “ואין תיעוד לשכמותה בשום מקור על משפחה כלשהי במזרח הקדום”, כ”כ סותר את המוטו של מאמרו, שזה פשוט מדהים).

    מחנה של שני מליון איש לא צריך להשתרע על שטח כ”כ גדול, לפי חז”ל מחנה ישראל 12 ק”מ על 12 ק”מ, הזמן לחצות אותו כ3 שעות, וזה סביר מאד, מחנות שבויים ומחנות ריכוז (לאו דוקא של הנאצים) הכילו עד חצי מליון איש בהרבה פחות שטח, כולל לינה ואכילה.

    הזביחה של כל זבחיהם ממש לא אומרת שום דבר מיוחד, לא ברור כמה בהמות היו להם וכמה היו נשחטות ביום, בכל מקרה אין שום סיבה שתהיה בעיה לשחוט המון בהמות במשכן. במשחטה אחת בגוש דן נשחטים בעלי חיים עבור מליונים.

    אין שום סיבה שיהיו פקקי תנועה, הפגנות של חצי מליון איש מסתיימות בהתפזרות איש לאהלו, ואם יש מעברים מספיק רחבים אין שום סיבה לבעיה.

    שבעים התמרים הם ענין סמלי, ולא מוזכר שהתמרים האלו פרנסו והאכילו את העם, כל עץ תמר יכול להכיל כמה אלפי פירות, וכל משפחה יכלה לקבל תמר אם זה מאד חשוב.

  12. זוית אחרת להסתכלות ולימוד התורה:
    סיפור הזה שבתורה הוא לבושה של התורה. מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש, ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. להביט במה שמתחת ללבושה של התורה.
    ספר הזוהר עם פירוש הסולם, פרשת בהעלותך, ס’

  13. קראתי חלק מהמאמר ואקרא בהמשך את השאר.מה מעניין מה חושבים הארכיאולוגים מה מעניין ביכלל מה יורו המדענים.מה מי מו.אז מה חזרנו פה לארץ כדי מה? לאכול לשתות להייטק את האנשים .ראיתי מלא סרטים על התנך מלאים פקפוק אווילים להפליא.זו תפיסת המערב.למה מיהו ביכלל על יהודיו הפגנים שיגיד לי מי אני מה אני.היהודים למרבה הצער שם ממלאים תפקיד ענק בבוז והלעג הזה.כה מתוסבכים כה יהירים מיתנשאים כה משועבדים לכסף לחומרנות כה אליליים.המערב הוא פגני עובד ומישתחווה למולכיו השונים עובד את הכסף האני ואפסי עוד.ארצות הברית היסתאבה המון .לדעתי היא במילחמה מול אלוהים.ישות ששכחה את האבות אוהבי האמונה שקועה בבוץ משלה מכרה נישמתה יחד עם שאר המערב לשטן הכסף החומר וההדוניזם.אז תגידו אז מה כולנו עושים פה.בשביל מה באנו לארץ ישראל.אנחנו העיבריים שונים מהעולם כולו.יש לנו את היעד והיעוד שלנו .יש את מורשת המיזרח.התנכית הארץ ישראלית.אני לא צריכה לגיטימציה מהמערב על היותי עיברייה.איפה המערב היה בתנך.באנו כי בת קול קראה לנו ממרחקים לחזור הבייתה.לבת קול קוראים היתגלות.האל לפי התנך הסיר את כל המחסומים ושכן בתוכנו.היה מדבר אלינו מישתתף במילחמות ישן איתנו וקם לקראתנו.התנך הוא על טיבעי הוא היתגלותי.זה פעם היה במיזרח.עם עם קדום שהיה רואה אלוהים כל הזמן.זה הלוז ועיקר התנך בניגוד למסרים של הישיבות הדידקטים .האמונה העיברית זה היתגלות.לא סתם עכשיו אי אפשר אפילו לקרוא לנו עם.אין היתגלות.לא קיבלנו לגיטימציה מאלוהים.זה תהליך.איננו מקיימים את עשרת הדיברות.הם לא קיימים אצל אף אחד.יציאת מיצרים זה לא עבר אלא אקטואליה.התנך הוא ניצחי אקטואלי קוסמי ומיסטי.הקידמה כולה בת מאות שנים והיא מדורדרת בטרוף.האמונה היא בת אלפי שנים והוכיחה עצמה לאורך ההיסטוריה כולה.אנחנו עכשיו באופנת הכחשת האל.ככה אליטת העולם החליטה.ההוכחה הגדולה ביותר לכך שהתנך הוא אמת לאמיתה היא חזרת העם לארץ.זאת הבינו הנוצרים האוונגליסטים.הם ממרחקים מקצה עולם הבינו מה שהעולם כולו מכחיש ומיתכחש לו.עד עכשיו אני לא מבינה איך שבט שרחוק איתנו מרחק שנות אור החליט לאמץ את התנך האמונה ולדבוק כך.זה לא היגיוני.ההסבר היחיד לכך הוא הגנטיקה.יד אלוהים כניראה נגעה בהם וכיוונה אותם ליסוד הקמאי הקדמוני שממנו נבעו.בעיני הם צאצאי עשיו האבא הקדום המיזרחי.לא ארכיאולוג גם לא איש מדע יקבע לנו מה אנחנו מי אנחנו.איננו צריכים ללגיטימציה של אף אחד בלהיות מה שאנחנו.

  14. לצערי אני אחרון שמגיב כאן- תראו את הסרט.
    הוכחות מפפירוסים( שכולם כאן אמרו שאין), אבנים חצובות בכתובות במצרים.

    https://www.youtube.com/watch?v=9y4ec2zQxfc

    בנוסף -לגבי ההוכחות שכולכם כלכך רוצים למצוא- האם יכול להיות שכולכם תמימים עד כדי כך? הרי מדינות העולם ביחוד מצרים מתים מקינאה מאיתנו(כן אנחנו כן כלכך חשובים בעולם וזה לא מגלומניה), אתם חושבים שאם הם מצאו הוכחות הם היו רצים לפרסם? תתעוררו! בכל מקרה על אפם של שלטונות מצרים בסרט הנ”ל הממצאים מדהימים.

    בפן האישי – אנחנו היהודים המאמינים מקיימים 613 מצוות שמתחלקות לאינסוף הלכות כל מצווה. טרור להגיע לחג הפסח, וסוכות – לישון בסוכה בגשם, עם חתולי רחוב!ואני שואל איך זה יכול להיות שאנשים שפויים עושים זאת(כן אנחנו שפויים)? אלפי שנים 99 אחוז מעם ישראל קיים ודקדק בהלכות הללו. למה? הרי זה שיגעון לקיים את כל זה ועוד ברמה של אומה לא פרט! איך אומה שלמה קיבלה על עצמה עול כזה כבד. וברור כשמש שכל מי שכתב כאן לא מקיים מצוות, ולכן אינכם מבינים את הנקודה הפנימית העמוקה כאן.

    תשובה.
    יציאת מצרים היתה גם היתה-עם הוכחות או בלי- ונחקקה כלכך חזק בתודעה של העם כאומה לכן קיבלו על עצמם את עול המצוות העצום הזה- כולו כלשונו כמעט בלי לשנות פסיק. אחרת כל מי שהיה בא עם דרישות כאלו לדת חדשה – סלחו לי היה מקבל בעיטה במהירות הבזק, ביחוד מהיהודים. בקיצור זה עניין של תודעה, עד שלא תעשה לא תבין, הפטפטנים ימשיכו לפטפט עצמם לדעת.

  15. לכל הלא מאמינים שהייתה יציאת מצרים אתם הזוהיים , הייתה יציאת מצרים ועוד איך .

    החוט המקשר להתיישבות בני ישראל במצרים (ארץ גושן) מתחילה מתקופת יוסף ישנם עדויות היסטוריות ליוסף כמו:
    1) אסטלת הרעב
    2) הארכיאלוג המצרי סעיד מוחמד ת’אבת ,פרסם שנתגלו מטבעות פרעוניות עם דמותו של יוסף, ובהם גם איורים של פרות ושיבולים
    3) טבעת חותם שעליה מוטבע השם : יעקבהר, השימוש היחידי בשם עברי מהתנ”ך בהיסטוריה של מצרים העתיקה
    4)תעלת מים הנקראת בחר יוסף שממערב לנילוס
    5) יש המזהים את יוסף כ אמחותפ המשנה למלך ,סביר להניח שהיה בתפקיד זה בתקופת השושלת החיקסוס , לא נמצא הקבר של אמחותפ במצרים .
    6)יעקב קנה חלקת אדמה בשכם בה לאחר יציאת מצרים הביאו בני ישראל את עצמות יוסף לארץ ישראל לפי צוואה והשבעת בני ישראל שביום הגאולה יעלו את גופתו לארץ כנען והוא נקבר בכנען .
    7)לאחר וידוי של יוסף בפני אחיו נתן יוסף לאחים ולאבא שלו את ארץ גושן מפה מתחיל ישיבת ישראל בגושן ארץ מצרים ותחילתה של גלות מצרים , לפי חז”ל 210 שנים , לפי המקרא (התנ”כ) 430 שנים גדלו ושרצו בארץ מצרים הגיוני שלאחר 210 או 430 שנים כל משפחה הביאה יותר מ 5 ילדים ועל תישכחו שיצאו עם הערב רב ,הציג ממצאים ליציאת מצרים :
    1) פפירוס איפוור
    2) כיתוב קיר במקדש חתשפסות באתר סאפוס ארטמידוס
    3)אסטלת יעחמס ( אסטלת הסערה )
    4) פפירוס נפר-רהו , פפירוס בעל תוכן דומה לפפירוס נפר- רהו נמצא במוזיאון הבריטי
    5) וילוקבסקי – מצביע על כך שמקדש מצרי מאל עריש מתואר מכת חושך ועוד אירועים מתוארים במקרא
    6) דייוייד פרי- מצטט טקסט חרוט על הפירמידה אאנס שכתוב : הוא המלך אשר נשפט על ידי הוא אשר שמו מוסתר,ביום זה של מוות הבכורות, והביא שכן נמצא כתוב על כמה ארונות במצרים.
    7) בפפירוס ליידן 348 – העפירו (חבירו) בנו את מקדש רעמסס , בנייה המיוחסת במקרא לעם ישראל במצרים
    8) איגרת מן המאה ה 13 לפניה”ס , מדווח על בריחת שני עבדים ממצרים למדבר
    9) קיימות ראיות למכביר לנוכחות אנשים ממוצא שמי במצרים אם בציורי קיר מי בני חסן או בסחורות ומכתבים המעידים על קשר עם כנען למשל מכתבי אל – עמארנה , ישנם עדויות מצריות על כך שניתנה רשות לנודדים מאדום להיכנס למצרים בעת רעב
    10) פי רעמסס נבנתה על ידי רעמסס השני זהו רמז בתורה לשם המלך ששלט .
    11) שמות מצריים מובהקים המופיעים בעיקר בשבט לוי : משה , פנחס , מררי ועוד
    12) אין סיבה לעם ישראל להמציא סיפור שמתאר את היווצרותו של עם כעם של עבדים , אלא הגיוני יותר שהיה מתאר כאילו היה בארץ מאז ימי אברהם אבינו, ושבני ישראל הם הכנענים הקדומים , טיעון שלכאורה היה בו כדי לחזק את זכותו של העם על ארצו.
    13) השליו מגיע באביב לחופים הצפוניים של סיני ואינו מוכר בחופי ישראל שלא לדבר על אזור ירושלים , ולכן קשה להאמין שהכוהנים בירושלים היו ממציאים את נס השליו לבדם .
    14) הצירוף של ים וסוף ( ים סוף) אינו קיים בחופי ישראל ובוודאי לא באיזור יהודה אלא רק בלגונות שלחופי מצרים .
    15) המלך המצרי האחרון בשם רעמסס חי כארבע מאות שנים לפני תקופת חיבור המעשה לפי המאחרים , וקשה לאמין שכוהנים ביהודה היו מכירים אותו אלמלא יציאת מצרים .
    16) תיאור חיי יוסף כולל פרטים רבים אשר רק אדם אשר הכיר בצורה אינטימית את חיי החצר המצרית היה יודע אותם .
    17) פפירוסי אנסטאזי
    18) אסטלת אלפטינה באי

    בקיצר ישנם עוד ממצאים רבים זה רק חלק קטן מהממצאים .

  16. אני אוהבת את אתר מידה ואני נכנסת אליו כל יום אבל לפעמים אתם מגזימים בשמרנות שלכם. זה ידוע שהסיפורים בתנ”ך לא באמת קרו.

  17. דעתי האישית היא שהפרקים מבראשית א’ ועד יהושע י”ב הם בעיקרם ספרותיים. אב שיש לו שנים-עשר בנים ומכל בן כזה נוצר שבט, שיהיו בריאים.

    1. בתגובה לאבגדה, בעניין יצירת שבט מכל בן:
      בוא נעשה חשבון פשוט:
      שנים עשר בנים.
      כל בן נשוי לפחות לאשה אחת. למעשה, בתקופת האבות פוליגמיה היתה נפוצה ביותר. אין שום סיבה שאם יעקב הביא ילדים מארבע נשים, בניו לא ילכו בדרכיו וישאו יותר מאשה אחת.
      אז נניח שתי נשים לבן, ונניח שלכל אשה שורדים בממוצע חמישה ילדים (סביר להניח שילדו יותר — רישומי לידות סדורים שקיימים מאז המאה השבע עשרה מעידים שנשים, יהודיות ולא יהודיות, הביאו בין שמונה לשנים-עשר ילדים לעולם, חלקם מתו בילדותם). אז תוך שני דורות הגענו לשנים עשר בנים כפול עשרה ילדים, כלומר 120 פלוס 24 נשים, סך הכל 144 נפשות.
      בהנחה שריבוי האוכלוסין הטבעי בקבוצה הזאת ממשיך בקצב דומה, אז תוך 400 שנה בהחלט אפשר להגיע לרבבות ואף יותר.
      ולמה ללכת רחוק כל כך? תבדוק את ההתרבות של הבדואים, אב אחד יכול להביא לעולם 30 ילדים מארבע נשים בקלות.

    2. זכרונאי, אז אתה טוען שלא סתם נקראו בני ישראל בני ישראל. עד כאן הכל בסדר. אבל איך זה שנחלות השבטים נקבעות על פי האם של אב השבט. בני לאה ליד בני לאה, בני רחל ליד בני רחל, בני השפחות ליד בני השפחות. שיהיו בריאים.

    3. אני לא מתיימר לדעת על פי מה הוקצו נחלות השבטים ואין לי זמן לבדוק בתנ”ך… אבל סיבה אחת יכולה להיות שהסידור משקף את היחסים בין הבנים ב”חמולה”. אולי, כמו בחמולות הבדואיות כיום, גם אז בני נשים שונות היו בעלי מעמד שונה, ואחים נטו ליצור מעין ברית עם אחיהם בני אותה האם. היריבות בין בני יעקב תועדה היטב במקרא: למיטב זכרוני סיפור מכירת יוסף מכיל רמזים גם לדינמיקות אחרות בין האחים ובינם לבין יעקב.

  18. הנביא ירמיה איש האלהים אמר : “זכרתי לך חסד נעורים לכתי אחרי במדבר בארץ לא זרועה”. כלומר היה איזשהו גרעין היסטורי, וכל השאר הוא כבר עניין של אמונה.

  19. לגבי גודל המחנה-
    חז”ל כתבו שגודלו של המחנה היה 12 מיל על 12 מיל [ע”פ תיאור מקום של אחת החניות שמופיע בתורה].
    מדובר על כ140 מיליון מטר רבוע.
    כמה עשרות מטר רבוע לנפש. קצת צפוף, אבל אפשר לחיות כך.

  20. אם מאמצים את ההגדרה של פופר למדע כניסוח חוקי טבע שיכולים להיפרך במבחן מעשי, טענה הנוגעת לעבר באשר הוא, אינה טענה מדעית.

  21. יש כמה בעיות מתודולוגיות עם הדרך בה אתה מעלה סימני שאלה בחוסר העדויות הארכיאולוגית, אבל במקום להעמיק המתודולוגיה אציין דבר אחד שנעלם מדבריך-
    לפי העדויות הארכיאולוגית, ארץ כנען נשלטה בידי מצרים בתקופה המשוערת של יציאת מצרים, כך שלא ייתכן שבני ישראל יצאו ממצרים אל כנען, שכן היו פוגשים שם את מצרים.
    מאידך, השליטה של המצרים בכנען בתקופה הזו מסבירה אולי את ההכרות של מחבר הסיפור עם התרבות המצרית.

  22. מאמר ממש משמח! הנה בא אדם דתי מאמין מן הכת האורתודוכסית, מאוניבריסיטה ופקולטה שמייצגות את הזרם הזה, שבז לממצאים של 95% מהחוקרים בתחום, וטוען שכל ממציאהם נובעים מאג’נדה.
    אני אישית קטונתי מלשפוט מי צודק, ברמן או הרוב המוחלט של החוקרים שהקדישו חייהם לתחום. מי מפרש נכון יותר את הממצאים הארכיאולוגים או היעדרם? אין לי מושג. וגם הם משערים.
    אם כך, מדוע כופר שכמוני שמח מן המאמר?! מפני שהמאמר עצמו מקדם כפירה. המאמר מודה שאכן יש תיאוריות שונות ומקורות שונים שאין באפשרותינו להכריע ביניהם. המאמר מודה שכמה דברים המסופרים בתנ”ך לא ייתכנו כלל וכלל, ובעיקרם כמות היוצאים ממצרים.
    אבל חשוב הרבה יותר מכך – המאמר מודה שאין אלוהים! איזה כיף. לא ניתן להתעלם מהמסר החשוב הזה במאמר שמשווה בין ההוא שאין לנקוב בשמו לשאר האלילים. הרי כולם נתפשים ככל יכולים באופן מוגזם בבוטותו בטקסטים השונים שהנפיק כל עם בתקופות קדומות אלה. כלומר, הטקסט מודה שאין מותר האל העברי מאליהם של התרבויות השכנות, וכך או כך מתואר בתיאורים תשבוחות מוגזמים ומופרכים.
    תודה וחג חירות שמח.

    1. אם אתה לא מאמין
      מה אכפת לך – מה אומרים אחרים
      חג כשר ושמח

    2. לאמנון עירקי. לדעתי “קצת” פספסת. חקר המקרא כמו כל חקר בנוי לפי אסכולות. המאמינים לחלוטין שהכל קרה, מהצד הנגדי אלו שטוענים שהמקרא אינו ספר הסטוריה ויש לשלול כמעט כל מה שכתוב בו. במרכז הטוענים שברור שלא הכל נכון ובטח הניסים כפי שהן מוצגים אבל כגרעין הסטורי- בודאי. כמקור לידע. לצערנו ישנם השפעות פוליטיות ואישיות של החוקרים על המחקר. כך שאלו ששוללים לחלוטין את התנכ לא שוללים “אמיתות” הסטוריות אחרות עם פחות ממצאים תומכים. יש שהיו קוראים מאמר שלם רואים בו כפירה ומפסיקים לחקור כיון שקיבלו מבוקשם. כך קורה שמסמנים מטרה וחותרים אליה במקום לתת לעובדות להוביל אל המטרה. לא יודע כמה יהודים מאמינים אתה מכיר אבל לדוג: ישנו פירוש תורני לנס קריעת ים סוף שמשה ידע היכן ומתי ניתן לעבור את ים סוף כי בנדודיו התוודע לגאות והשפל. וה”נס” היה בתזמון. זה לא מסביר הכל אבל לא גורע דבר מאמונתם. הכל מבוסס על עם שיש לו גרעין היסטורי שהוא מעביר מאב לבנו במשך כל שנות קיומו כעם וחוגג את כל מה שאתה בז לו היום אחרי אלפי שנים. ההוכחה הכי טובה שגם הכופרים מברכים היום-חג חירות שמח.

  23. שלום, ניכרת השקעה רבה וידע מעמיק ברבות מן התגובות כאן. הבנתי היא כי התורה אינה ספר היסטוריה. היא דבר ה’ אל האדם. המבדיל המהותי בין האדם לשאר יצורי העולם הוא המוסר. וזו עיקר המטרה של התורה בכל מה שנאמר שם. לכן אין טעם לחפש הקבלות מדויקות בין תהליכים פיזיים הנוגעים לעולם הטבעי ולדברים הכתובים בה. (על אף שבוודאי אפשר למצוא הקבלות לא מעטות, בכל זאת מדובר בדבר ה’ אל אדם שחי כאן בעולם הספציפי הזה). המטרה שונה, המסר שונה. מציע לקרוא מאמרים של הרבנים אורי שרקי, חגי לונדין,ועוד רבים ומתורתו של הרב קוק בנושא. חג שמח לכל עם ישראל באשר הוא ובאשר הוא חושב.

    1. מליץ בחום לקרוא את “מי כתב את התנ”ך”
      לפי מה שאני הבנתי הספר מגיע למסקנה שהתנ”ך נכתב ונארך שוב ושוב
      (אבל בלי למחוק את הטקסט הקיים כי הוא כבר נחשב קדוש)
      כל זה ע”י היהודים שישבו בארץ ישראל.
      מצד אחד העריכה החוזרת הזו היא מה שנתן את העומק והמורכבות
      מצד שני הסיפור כבר היה קדוש בזמן העתיק מה שנותן אמינות (לפחות לגרעין הסיפור)

  24. את כל הכתבים בעת ההיא כתבו סופרי המלך, ברור שלא יכתבו על תבוסות אלא יעלימו אותם!

  25. אהבתי את המאמר שלך. אני שמחה לראות מישהו שמודה בכך שיציאת מצרים לא הייתה מסוגלת להתרחש כפי שהיא מתוארת בתנ”ך.
    הייתה או לא הייתה – מילה במילה זה לא דבר טוב להניח כאשר קוראים את התורה.

    מה שכן – אני רוצה שתחשוב על משהו בהקשר הזה: העיר טרויה הייתה אבודה במשך די הרבה זמן עד שלפני כ 200 שנה התחילו לזהות את התל שלה בצורה רצינית.
    מצאו את העיר טרויה. כולם היו בטוחים שמדובר באגדה אבל היא הייתה עיר אמיתית.
    אולי כדאי שנתחיל להעריץ את זאוס – הרי יש ראיות ארכיאולוגיות שתומכות בסיפור שהוא מופיע בו…

  26. האקדמיה לא שונה מהתקשורת ומערכת המשפט.
    היא לא באמת עוסקת במחקר או לימוד.
    היא עוסקת ביצירת מעטפת לגיטימציה עלק “מדעית”
    לעקרונות הדת הסוציאליסטית ה 3 : הליברליזם.
    היא מתפקדת כמתקן לחינוך מחדש עבור אלה שיהיו
    דור הפיאודלים הבא ( רובם צאצאי דור הפיאודלים
    הנוכחי).

    לא במקרה כמעט כל מי שנמצא שם הינו בעל פנקס אדום והמעט שלא נמצאים תחת מכבש.

  27. למה מספר בני ישראל לא רלבנטי? התנך טוען שמספר היוצאים הוא 600000 גברים בני למעלה מ20. עם נשים וילדים זה בין 2.5 ל3 מליון איש. מה שכנראה לא קרה. אם המספר נמוך משמעותית אז התנך הוא לא מסמך אמין. ויציאת מצרים לא קרתה כפי שמסופר.
    ואז יש להתייחס לתנך כאל מסמך פוליטי ולא כאל תיעוד הסטורי אמיתי

  28. הדברים שכתבת הם אוסף שטויות מרשים ביותר

    1. אתה יכול למשיך לקשקש על למה אין תיעוד אבל אתה בוחר פשוט להתעלם מזה שהמצרים לא תיעדו ולעולם לא יתעדו השפלה.

    2. לגבי פרעה זו אופציה אחת ואי האיזכור בגלל צרות הכתיבה היא גם אופציה. אין לך דרך להוכיח את דבריך כמו שלי אין דרך להוכיח את דברי ולכן הטיעון שלך שווה כקליפת השום.

    3. לא נכון! אנא עיין אצל מייזלר בכנען וישראל

    4. רק חבל שהיא שלטה במישור ולא התענינה בהר. שוב שטויו הנאמרות בבטחון עצמי רב.

    5. אנא ספק לנו מסמכים בני התקופה המציינים עמים עבדיים

    6. מענין כי המחקרים ההיסטורים פשוט אומרים אחרת (עיין לדוגמא אצל סרנה על מגוון ההערכות). האם יתכן שאתה מתבסס על סרטון באינטרנט ולא על מאמרים שקראת?

    7. אשמח שתספר לי כמה פרעונים כתבו על כישלון קודמיהם לגבי השתלטות החיקסוס. עוד שטויות שפשוט סותרות את ההיסטוריה

    8. רק חבל שרעמסס השני יוצא לכיבוש באדום בתקופתו. כנראה שבכל זאת היה שם מישהו. ורמז – כנראה שגם היה להם מנהיג.

    9. נכו

    10. אתה שוב מדבר על א-תל שהיא איננה העי כמו שכבר הוכיח גרינץ, אנא התעדכן בבקשה. לגבי יריחו אנא קרא את דעתה של חופרת האתר שחשבה משהו שונה ושדיברה על שכבה שנסחפה. בעצם מה זה משנה מה אמרה החוקרת של האתר; בסרטוני האינטרנט אומרים משהו שונה. בנוסף אנא קרא את ספר יהושע ואל תתבסס על שיעורי תנך ותבין כי כיבוש אחיד פשוט לא מסתדר עם הטקסט.

    אנא חזור לחבריך הקשקשנים באינטרנט ולישראל פינקלשטיין שיספקו לך תירוצים חדשים במקום אלו.

  29. הארוע שעליו מבוססת המסורת הישראלית הקדומה על יציאת מצרים, והסיפורים המקראיים המאוחרים שנבנו עליה, הוא ארוע שדווקא מתועד היטב מבחינה היסטורית וארכאולוגית. “גירוש החיקסוס” קוראים לזה, ואידך זיל גמור…

  30. אתה צודק בהחלט!
    לא היה יציאת מצריים ולא הייתה בריאת העולם(כיוון שהעולם תמיד היה וכמובן שהייתה אבולוציה לבני האדם).
    *אבל* נשאלת השאלה פה עם הכל שקר מי ולמה כתב את זה.
    הרי אנחנו יודעים שזה לא אלוהים אז בטוח זה בן אדם.
    אנחנו כולם יודעים שמי שכתב את התנ”ך הייתה לא בעייה עם “גויים” זאת אומרת שיש לנו על האיש הזה כבר טענה!