דיקטטורות וסטנדרט כפול

למדיניות החוץ הבעייתית של ממשל אובמה יש תקדים היסטורי. קלאסיקה שמרנית לראשונה בעברית

רב המשותף. קרטר, קלינטון ואובמה

מאנגלית: צור ארליך

לנוחותכם גרסה להדפסה ניתן למצוא כאן.

כישלון מדיניות החוץ של ממשל קרטר ברור עכשיו לכולם, חוץ מלאדריכליו. וגם להם יש בוודאי מפעם לפעם ספקות פרטיים באשר למדיניות שהישג הכתר שלה הוא הכנת הקרקע להעברת תעלת פנמה מבעלותה של ארצות-הברית לידיו של רודן לטיני רברבן בעל נטייה קסטרואידית. בשלושים-ומשהו החודשים שחלפו מאז השבעת קרטר לנשיא התחולל בניין-כוח צבאי דרמטי אצל הסובייטים, וכנגדו קפיאה על השמרים בצבא ארצות-הברית; נרשמה הרחבה דרמטית של ההשפעה הסובייטית בקרן אפריקה, באפגניסטן, בדרום יבשת אפריקה ובאגן הקריבי, וכנגדה שקיעת מעמדה של ארצות-הברית בכל האזורים הללו. מעולם לא התאמצה ארצות-הברית כל כך למצוא ידידים בעולם השלישי ולשמור על הידידות איתם, ומעולם לא נכשלה במשימה זו כישלון כה מהדהד.

וכמו לזרות מלח על הפצעים חטפה ארצות-הברית השנה שתי מכות קשות נוספות, בעלות משמעות רחבה ואסטרטגית – באיראן ובניקרגואה. בכל אחת מהן, ממשל קרטר לא רק שלא הצליח למנוע תוצאה בלתי-רצויה, אלא אף נטל חלק פעיל בהחלפת שליטים סמכותניים מתונים בעלי גישה ידידותית כלפי האינטרסים האמריקניים בשליטים סמכותניים אחרים, ידידותיים פחות וחדורי אידיאולוגיה קיצונית. עדיין אין לדעת איזה סוג של משטר יתבסס באיראן ואיזה בניקרגואה, אך העדויות המצטברות מלמדות שבשתי המדינות המצב כנראה רק יידרדר. הסנדיניסטים בניקרגואה מתגלים כמי שיודעים לגבש עוצמה ממש כפי שהאייתוללה ח’ומייני נראה כמי שאיננו, ומנהיגי שתי המהפכות מגלים יהירות וחוסר-סובלנות שאינם מבשרים טובות באשר לחלוקת-כוח בדרכי שלום או כינון משטרים חוקתיים, בייחוד לנוכח העובדה ששני המנהיגים הבהירו שאין להם שום כוונה לעשות לא את זה ולא את זה.

צפוי, או לפחות אפשרי, שהדיון הבין-מעצמתי על הסכם סאל”ט להגבלת הנשק יעורר בחינה מחודשת של עמדתנו האסטרטגית ומדיניות הביטחון שלנו, אבל אין שום סימן שמישהו נותן דעתו ברצינות לתפקידה של מדינתנו בהתפתחויות באיראן ובניקרגואה – למרות אזהרות ברורות שארצות-הברית עומדת בפני התפתחויות דומות באל-סלבדור, בגואטמלה, במרוקו, בזאיר ובמקומות נוספים. ועדיין, בין כל בעיות החוץ של ארצות-הברית אין דבר דחוף יותר מהצורך לנסח תכנית קבילה מבחינה מוסרית ואסטרטגית, וריאליסטית מבחינה פוליטית, לטיפול בממשלות לא-דמוקרטיות המאוימות בחתרנות בחסות סובייטית. בהיעדר מדיניות כזו, אנו יכולים לצפות שאותם רפלקסים שהדריכו את פעולתה של וושינגטון באיראן ובניקרגואה יקבעו את אופן פעולתה גם בזירות הבאות, מקוריאה ועד מקסיקו – ויהיו לכך אותן השפעות הרות אסון על מעמדה האסטרטגי של ארצות-הברית (העובדה שהממשל אינו רואה את מדיניותו באיראן ובניקרגואה ככישלון, וכנראה גם לא יעשה זאת, מסבכת את הבעיה בלי לשנות את מהותה).

היו, כמובן, הבדלים משמעותיים ביחסים בין ארצות-הברית לבין כל אחת ממדינות אלו בשניים-שלושה העשורים האחרונים. הנפט, הגודל והשכנוּת עם ברית-המועצות שיוו לאיראן חשיבות כלכלית ואסטרטגית רבה משל כל “רפובליקה” מרכז-אמריקנית, וארצות-הברית טיפחה עם השאה, עם יועציו ועם משפחתו יחסים קרובים מאלו שטיפחה עם נשיא ניקרגואה סומוסה ועם הסובבים אותו. לעומק היחסים עם השאה תרמה מן הסתם גם חיבתנו כלפי נחישותו הגלויה לחולל באיראן מודרניזציה למרות פגיעתה של זו במבנים תרבותיים וחברתיים מסורתיים (בכללם כאלה שחיזקו את סמכותו ואת הלגיטימיות של משטרו). וכמובן, חזותו הנאה והליכותיו הנמרצות של השאה נתנו לו יתרון על פני סומוסה; חייו הפרטיים היו הרבה יותר רומנטיים ועניינו שבעתיים את התקשורת הפופולרית והפופולרית-פחות. וכיוון שכך, יותר אמריקנים היו מודעים לשאה מאשר לסומוסה החזק והעיקש באותה מידה.

אבל אף-על-פי שאיראן הייתה עשירה, מבורכת במשאב טבע שארצות-הברית ובנות בריתה זקוקות לו נואשות, ומונהגת בידי מלך יפה-תואר, ואילו ניקרגואה הייתה ענייה והיטלטלה תחת משטר ארוך ימים של נשיא מרשים פחות, בין שתי המדינות הללו היו קווי דמיון רבים, וכך גם בין יחסינו עם שתיהן. שתי האומות הקטנות הללו הונהגו בידי אנשים שלא נבחרו בבחירות חופשיות ושלא ראו כל חובה להעמיד את עצמם במבחן אהדת העם. שניהם אפשרו את קיומה של אופוזיציה מוגבלת, ובכלל זה עיתונים ומפלגות, אך נאלצו גם להתעמת עם יריבים רדיקלים ואלימים הנוטים אל המהפכנות החברתית והפוליטית. משום כך הפעילו לעתים שני השליטים חוקי חירום כדי לעצור את יריביהם, לכלאם, להגלותם, ועל-פי הטענות גם לְענותם. שניהם השליטו סדר באמצעות כוחות משטרה שנטען כי אנשיהם היו נוקשים מדי, שרירותיים מדי ושתלטניים מדי. שניהם החזיקו במה שכּונה בתקשורת האמריקנית “צבאות פרטיים”, כלומר כוחות שנאמנותם נתונה לשליט ולאו דווקא ל”חוקה”, ל”עם” או לישות אימפרסונלית אחרת כלשהי.

בקצרה, סומוסה והשאה היו שניהם, מבחינות חשובות, שליטים מסורתיים של חברות מסורתיות-למחצה. אף שהשאה השתוקק ליצור אומה חזקה בעלת טכנולוגיות מתקדמות, וסומוסה התאמץ להכניס לארצו שיטות חקלאיות מודרניות, אף לא אחד מהם שאף לתקן את החברה בארצו לאור רעיון מופשט כלשהו של צדק חברתי או של מידה-טובה פוליטית. אף לא אחד מהם ניסה לשנות באופן ניכר את חלוקת הנכסים, המעמד או הכוח (אף כי הדמוקרטיזציה של החינוך ושל ההכשרה המקצועית שליוותה את המודרניזציה באיראן הובילה לחלוקה-מחודשת כלשהי של הכסף והכוח שם).

סומוסה והשאה כאחד נהנו משלטון ממושך, מהון אישי גדול (שחלקו הגדול נוכּס, בלי ספק, מהכנסות לאומיות), ומיחסים טובים עם ארצות-הברית. השאה וסומוסה לא היו רק אנטי-קומוניסטים; ידידותם כלפי ארצות-הברית נשאה אופי פעיל. הם שלחו את ילדיהם, וצעירים נוספים, ללמוד באוניברסיטאות שלנו, הצביעו איתנו באו”ם, ותמכו דרך קבע באינטרסים ובעמדות של ארצות-הברית אפילו כשהדבר היה כרוך במחיר אישי ופוליטי. שגרירויותיהן של שתי המדינות בוושינגטון היו פעילות בחיים החברתיים שם, ונהנו מביקורים תכופים של אמריקנים בעלי-השפעה ותפקידים מרכזיים בתחומי הדיפלומטיה, הצבא והפוליטיקה. השאה וסומוסה עצמם היו אורחים רצויים בוושינגטון, והיו להם חברים אמריקנים רבים.

ShahKennedy
היסטוריה של יחסים טובים. השאה האיראני, מוחמד רזה פהלבי עם הנשיא קנדי והיועץ לביטחון לאומי מקנמרה

 

מתעלמים מהחתרנות

אף-על-פי שבכירים אמריקנים מתחו מפעם לפעם ביקורת על שני השליטים הללו בענייני הפרת זכויות אדם וזכויות אזרח, העובדה שתושבי איראן וניקרגואה נהנו רק לפרקים מן הזכויות הניתנות לאזרחי הדמוקרטיות המערביות לא מנעה מן הממשלים האמריקניים לדורותיהם להעניק להם – בהסכמתו החיונית של הקונגרס לדורותיו – סיוע צבאי וכלכלי. בשני המקרים הסיוע נמשך עד שהמשטרים חוו מתקפות קשות מידי כוחות העוינים את ארצות-הברית בגלוי.

ברגע שהחלה מתקפה מידי אויב הזומם חורבן, הכול השתנה. בשתי המדינות, עלייתם של כוחות אופוזיציה חזקים ואלימים הזניקה שרשרת אירועים דומה, והתנהגותנו דמתה להתנהגותנו בסין, ערב נפילת צ’אנג קאי-שק, בקובה ערב ניצחונו של קסטרו, בתקופות מכריעות מסוימות במלחמה בווייטנאם, ובאנגולה לא מכבר. בכל המקרים הללו, מאמציה של ארצות-הברית לכפות ליברליזציה ודמוקרטיזציה על ממשלה הנתונה למתקפותיה של אופוזיציה אלימה לא רק שנכשלו, אלא סייעו בפועל לעלייתם של משטרים חדשים שדרדרו עוד את מצב חירותם וביטחונם האישי של האזרחים הפשוטים, והיו עוינים למדיניות והאינטרסים האמריקניים.

הדגם מוכר: משטר סמכותני מבוסס וידידותי לארצות-הברית מותקף בידי מתקוממים, שלחלק ממנהיגיהם קשרים ארוכי-ימים עם התנועה הקומוניסטית, ושרוב כלי הנשק שלהם מקורם בברית-המועצות, בסין או בצ’כוסלובקיה. אנשי הממשל ועיתונות האליטה בארצות-הברית מתעלמים מהנוכחות ה”מרקסיסטית” או מפחיתים בערכה, מתוך הנחה שהתמיכה האמריקנית בשליט הדיקטטור לא מותירה למורדים ברירה אלא לחפש עזרה “ממקום אחר”. האלימות מתפשטת, ואנשי הממשל האמריקנים מפקפקים בקול רם ביכולת הקיום של המשטר “שאין לו תמיכה מעמו שלו”. הם מוקיעים את היעדרה של מפלגת אופוזיציה חוקית במדינה, ונזכרים בהפרות זכויות האדם מצד המשטר. הפובליציסטים מהשמאל תוהים על מוסריותו של הסיוע המתמשך ל”דיקטטורה ימנית” ומספקים ביטחונות באשר למודרניות של כמה ממנהיגי המורדים אשר “מקווים” לראות שארצות-הברית זוכרת את שורשיה המהפכניים שלה עצמה. בקשות העזרה מהרודן המותקף נופלות על אוזניים ערלות בוושינגטון, ויותר ויותר נשמעת בבירת ארצות-הברית הטענה שצריך לקשור קשרים עם מנהיגי המורדים “לפני שיהיה מאוחר מדי”. הנשיא, המעכב את הסיוע האמריקני לשליט הידידותי המותקף, ממנה שליח מיוחד, וזה מאשר את דבר הידרדרות מעמדה של הממשלה והצטמצמות יכולתה לשלוט במצב, וממליץ על מגוון צעדים ל”חיזוק” ו”ליברליזציה” של המשטר, הכרוכים כולם בדלדול כוחה.

המלצותיו של השליח מוצגות בתוך הקשר של קריאה גוברת להתנתקות אמריקנית, המנומקת בכך שמעורבותה של ארצות-הברית מקבעת את מיצובה כאימפריאליסטית, גזענית וריאקציונרית, כתומכת בהפרת זכויות אדם, כמנוכרת ל”כוחות הדמוקרטיים”, וכמאיימת להציבה שוב בצד ה”רעים” במשפט ההיסטוריה. המקהלה הזו מזמרת יום ביום בראיונות עם מיסיונרים חוזרים ועם מורדים “הגיוניים”.

כשהמצב מחמיר, הנשיא מבטיח לעולם שארצות-הברית רוצה רק ש”העם יבחר את צורת השלטון שלו”. הוא חוסם את משלוחי הנשק מכל הסוגים לממשלה, ויוזם משא-ומתן להקמת קואליציה “על בסיס רחב” בראשות מבקר “מתון” של המשטר אשר מרגע עלייתו לגדולה יזדרז לחפש הסדר “פוליטי” לסכסוך. אם השליט המכהן יהיה כה מיואש עד שיסכים להעביר את השלטון, הוא יוחלף במנהיג “מתון” שאמריקה תבחר. אולם המורדים ידחו את הפתרון הפוליטי, ואנרכיה תִּפְשֶׁה במדינה – ורק אז תגלה אמריקה שלמנהיג הממונה אין לא תמיכה ציבורית, לא ניסיון שלטוני ולא כישרון מנהיגותי. בשלב זה, מפקדי הצבא, שכבר אינם כבולים במחויבות לראש המדינה, ידיחו את ה”מתון” ההססן וימליכו תחתיו קנאי כלבבם.

בכל המקרים הללו, חוסר-הבנה של המצב גורם לארצות-הברית לתמוך באופן פעיל בהדחת שותף וידיד ובהקמת ממשל העוין את האינטרסים והמדיניויות האמריקניים ברחבי העולם. במקרה הטוב נאבד גישה לשטח ידידותי. במקרה הרע, הוא ייפול לידי הסובייטים. ובכל העולם יבינו ידידוֹתינו שאי-אפשר לסמוך על ארצות-הברית בעתות מצוקה, ואויבינו יראו שתמיכה אמריקנית אינה מקנה כל הגנה מפני מצעדה של ההיסטוריה אל המחר.

Hamas burns U.S. Flag
תוצאות רעות. הפגנה אנטי-אמריקנית. צילום: פלאש90

 

תומכים במהפכנים

התיאור לעיל אינו הולם במלואו משבר מסוים כלשהו. תמיד יש וריאציות על הנושא. באיראן, למשל, ממשל קרטר – והנשיא עצמו – תמכו בשליט תקופה ממושכת יותר, אף כי בדצמבר 1978 הנשיא הודה שאיננו יודע אם השאה ישרוד, והוסיף שארצות-הברית לא “תתערב ישירות”. ארצות-הברית גם לא קראה אף פעם בפומבי להתפטרות השאה. אולם שליחו המיוחד של הנשיא, ג’ורג’ בּוֹל, “הסיק, לדברי הדיווחים, שהשאה לא יוכל לשמור על מלוא כוחו, ויצטרך לחלוק אותו עם יסודות מתונים באופוזיציה”, ואף “נודע שהוא דן בכמה חלופות שיקלו על הפסקת שלטונו המוחלט של השאה” (‘וושינגטון פוסט’, 15 בדצמבר, 1978). יתרה מכך, ככל הידוע ארצות-הברית תמכה בעזיבתו של השאה ועזרה להעמיד במקומו את בח’טיאר. מחויבותו של ממשל קרטר לאי-התערבות נתגלתה כחזקה מהשיקולים האסטרטגיים או מהגאווה הלאומית. מה ששאר העולם תפס כתבוסה אמריקנית צורבת, הממשל האמריקני ראה כעניין שהאיראנים יוכלו ליישבו. “באופן אישי אנחנו מעדיפים שיישאר לשאה מקום מרכזי בשלטון”, הודה הנשיא קרטר, “אבל זה נתון להחלטתו של העם האיראני”.

גם המאורעות בניקרגואה חרגו מן התסריט שתואר לעיל, שכן תפקידן של קובה וברית-המועצות בהתרחשויות היה גלוי יותר, ומפני שאנשי הממשל פעלו נגד סומוסה ביתר עוז וביתר פומביות. לאחר תבוסתו של משטר סומוסה בגל הראשון של האלימות הסנדיניסטית, ארצות-הברית הפסיקה את הסיוע, כפתה עיצומים, ונקטה צעדים נוספים לערעור מעמדו ואמינותו של משטר סומוסה מבית ומחוץ. בין הרצח של כתב רשת איי-בי-סי ביל סטיוארט בידי איש המשמר הלאומי של סומוסה בתחילת יוני לבין ניצחון הסנדיניסטים בשלהי יולי, מחלקת המדינה האמריקנית החליפה את שגריר ארצות-הברית בניקרגואה, והלה סירב להגיש את כתב האמנתו לסומוסה שעדיין היה ראש המדינה, וקרא להחלפת הממשלה ב”ממשלה זמנית על בסיס רחב שתכלול נציגים מהגרילות הסנדיניסטיות”. עוזר מזכיר המדינה, וִירון וָאקי, הבטיח לאמריקנים כי “לניקרגואה ולידידותינו הדמוקרטיות באמריקה הלטינית אין שום כוונה לתת לניקרגואה להפוך לקובה שנייה”, אף-על-פי שמחלקת המדינה ידעה שלראשי הסנדיניסטים יש קשרים אישיים עם הוואנה, שהם נמצאים בקשר מתמשך עם השלטונות בקובה, שבכיר המשטרה החשאית הקובני ג’וליאן לופז מרבה לשהות במפקדת הסנדיניסטים, ושיועצים צבאיים קובניים מוצבים בשורות לוחמיהם.

שלא כדרכו-בקודש של ממשל קרטר, הנראה תמיד כמי שנכון לשאת ולתת על כל דבר עם כל אחד בכל מקום, הוא אימץ כלפי סומוסה עמדה בלתי-מתפשרת עד להתמיה. “שום מסלול שאינו מתחיל בעזיבתו של סומוסה ובקץ משטרו לא יוביל לסיום המשבר”, אמר ואקי. “שום משא ומתן, תיווך או פשרה לא יושגו עוד עם ממשלת סומוסה. הפתרון יכול להתחיל רק בפרידה גמורה מן העבר”. ואכן, התאמצנו. לא רק שאסרנו על מכירת נשק אמריקני לממשלת ניקרגואה, אלא גם לחצנו על ישראל, על גואטמלה ועל מדינות אחרות לעשות כמונו – הכול בשם הדאגה לתוצאה “דמוקרטית”. לבסוף, כשמנהיגי הסנדיניסטים השיגו שליטה על כלי הנשק ועל מערכות התקשורת, אסרו על קיום אופוזיציה והמריאו לקובה, הנשיא קרטר הזהיר אותנו לבל נייחס “שינוי אבולוציוני” זה ל”מזימות קובניות”, והבטיח לעולם שארצות-הברית רוצה רק “לתת לעם בניקרגואה לבחור בעצמו את צורת השלטון שלו”.

אך עם כל ההבדלים, ממשל קרטר בא אל המשברים באיראן ובניקרגואה מתוך אותן הנחות, והן מילאו תפקיד חשוב בהאצת ניצחונם של משטרים דיקטטוריים דכאניים יותר מאלו שהודחו. הנחות אלו הן, ראשית, האמונה שברגע המשבר התקיימה חלופה דמוקרטית פוטנציאלית למשטר המכהן; שנית, האמונה שהמשך הסטטוס-קוו איננו אפשרי; שלישית, האמונה שכל שינוי, ובכלל זה גם הקמתה של ממשלה בראשות מהפכנים מרקסיסטים על-פי הגדרתם, עדיפה על הממשלה הנוכחית. כל ההנחות הללו מקובלות על הקהילה הליברלית בכללותה. אף לא אחת מהם עומדת במבחן המציאות.

Meeting_with_President_Anastasio_Somoza_Debayle_of_Nicaragua,_before_State_Dinner_-_NARA_-_194723-perspective-tilt-crop
היסטוריה של תמיכה. סומוסה (במרכז) עם הנשיא ניקסון (משמאל) והייג

 

דמוקרטיה לא מופיעה סתם כך

אף כי רוב המשטרים בעולם הם, היום כמו תמיד, משטרים סמכותניים מסוג זה או אחר, אמריקנים משכילים משוכנעים כי דמוקרטיזציה של משטרים אפשרית בכל זמן, בכל מקום ובכל נסיבות. את האמונה הזו סותר גוף עצום של ראיות מעשרות מדינות שניסו בהצלחה מרובה או פחותה (בדרך-כלל פחותה) לעבור משלטון סמכותני לשלטון דמוקרטי. רבים מחוקרי מדע המדינה במאה שלנו ובמאות קודמות מסכימים כי מוסדות דמוקרטיים הם דבר שקשה במיוחד להקימו ולקיימו – מפני שהם דורשים מאמץ מכל שכבות האוכלוסייה ומפני שהם תלויים בתנאים חברתיים, תרבותיים וכלכליים מורכבים.

לפני שניים-שלושה עשורים, כשהמרקסיזם נהנה משיא יוקרתו בקרב האינטלקטואלים בארצות-הברית, אנשי מדעי החברה הדגישו את התנאים הכלכליים המוקדמים לקיום דמוקרטיה. דמוקרטיה, הם טענו, יכולה לתפקד רק בחברות עשירות יחסית, עם כלכלה מתקדמת, מעמד בינוני רחב ואוכלוסיה אוריינית – ומשמתמלאים התנאים הללו יש לצפות להופעתה העצמונית, פחות או יותר, של דמוקרטיה. כיום, תמונה זו נראית פשטנית. נכון, כלכלה חזקה די הצורך המספקת רמת מחיה סבירה לכול ו”פתוחה” די הצורך לאפשר ניעות חברתית ולעודד הישגיות, עוזרת לקיום דמוקרטיה – אולם חברה פלורליסטית, תרבות פוליטית מהסוג הנכון, וזמן, הם גורמים נחוצים אפילו יותר.

במסתו על “הממשלה הייצוגית” זיהה ג’ון סטיוארט מיל שלושה תנאי יסוד שראוי היה כי ממשל קרטר יהגה בהם. “אחת, שהאנשים ירצו לקבל אותה [את הממשלה הייצוגית]; שתיים, שהאנשים ירצו ויוכלו לעשות את הנחוץ לשימורה; שלוש, שהאנשים ירצו ויוכלו למלא את החובות ולבצע את התפקידים המתחייבים ממנה”.

מילוי החובות וביצוע התפקידים של הממשלה הייצוגית אכן מציבים דרישות כבדות בפני המנהיגים והאזרחים. נדרשים מהם השתתפות והתאפקות, הסכמה ופשרה. אין הכרח שכל האזרחים יהיו חובבי פוליטיקה מושבעים ויגמעו בקדחתנות כתבות ומאמרים על ענייני ציבור, אף כי דרושה התעניינות נרחבת יותר מזו המצופה מנתינים במשטר סמכותני. ובכל זאת, יש בהחלט צורך שאזרחים במספר משמעותי יראו את עצמם שותפים בתהליך קבלת ההחלטות בחברה, ולא כנתינים הכבולים לחוקיה. ועוד, מנהיגי כל המגזרים העיקריים בחברה חייבים להסכים כי כוח יופעל רק בדרכים חוקיות; חייבים להתנזר (לפחות עקרונית) מאלימות, מגזל וממרמה; וחייבים לדעת להשלים עם הפסד. נדרשת מהם גם היכולת למצוא וליצור בסיס משותף לבעלי דעות ואינטרסים שונים, ולהיות נכונים להתפשר על כל דבר לבד מהערכים הבסיסיים ביותר.

נוסף על תרבות פוליטית נאותה, קיום ממשלה דמוקרטית מחייב קיום מוסדות חזקים דיים שיבטאו וישכללו את מגוון הדעות והאינטרסים הקיים בחברה. בלעדיהם, המוסדות הממשלתיים הרשמיים לא יוכלו לתרגם רצונות של הציבור לכדי מדיניות ציבורית.

במקומות המעטים יחסית שמשטר דמוקרטי מתקיים בהם, משטר זה הבשיל לאט, לאחר תקופת התנסות ארוכה שהקנתה לאזרחים מידה מוגבלת של השתתפות. תקופה זו אפשרה למנהיגים להתרגל אט אט לקיום אופוזיציה ומחלוקת, לימדה יריבים להתרגל לרעיון שהם יכולים להחליף שליט מכהן אך לא להדיחו בכוח, והקנתה לציבור מודעות לאופן שתפקוד הממשלה משפיע על חייו ולאפשרויות ההשפעה שלו על הממשלה. עשורים, אם לא מאות, נדרשים בדרך כלל לאנשים לרכוש את ההתנהגויות וההרגלים הנחוצים. בבריטניה נדרשו שבע-מאות שנה למסע מהמגנה כרטה, דרך חוק ההסדר, עד לרפורמות הגדולות של 1832, 1867 ו-1885. ההיסטוריה האמריקנית אף היא איננה מיטיבה עם האמונה שהדמוקרטיה באה בקלות, במהירות ועל-פי הזמנה. מלחמת עצמאות, חוקה כושלת, מלחמת אזרחים ותהליך ממושך של השתחררות הדרגתית ריצפו את הדרך שלנו אל הממשל הדמוקרטי החוקתי. מסעם של הצרפתים היה קשה אף יותר. טרור, עריצות, מלוכנות, אי-יציבות ואין-אונות – כל אלה באו לאחר המהפכה שנועדה לכונן אלף שנות אחווה. רק במאה העשרים זכה העיקרון הדמוקרטי להתקבלות נרחבת בצרפת, ורק לאחר מלחמת-העולם השנייה עוגנו שם עקרונות המשטר והדמוקרטיה, ריבונות העם וסמכותו, במוסדות חזקים דיים להכיל עימותים בין זרמים שונים בדעת הקהל.

אף שאין שום דוגמה לחברה “סוציאליסטית” או קומוניסטית שנעשתה דמוקרטית, רודנויות מן הזן הימני דווקא הופכות לעתים לדמוקרטיות – בהינתן להן זמן, נסיבות כלכליות, חברתיות ופוליטיות מיטיבות, מנהיגים מוכשרים, ודרישה כנה וחזקה לממשלה ייצוגית. משהו מסוג זה מתבשל בחצי-האי האיברי, וצעדים ראשונים נצעדו בברזיל. דבר דומה לכך עשוי היה להתרחש באיראן ובניקרגואה אם תחרות-הדעות וההשתתפות הפוליטיות היו מורחבות בהן בהדרגה רבה יותר.

אלא שנראה בבירור כי לאדריכליה הנוכחיים של מדיניות החוץ האמריקנית יש ידע זעום ביותר באשר לעידוד ליברליזציה במדינה סמכותנית. לא בניקרגואה ולא באיראן הם הבינו שהתוצאה הסבירה היחידה של מאמץ להחליף משטר סמכותני מכהן בְּמשטר בהנהגת אחד ממבקריו המתונים או ב”קואליציה על בסיס רחב” תהיה ערעור יסודותיו של המשטר הקיים בלי קירוב כלשהו של המדינה אל הדמוקרטיה. אולם תוצאה זו הייתה צפויה לחלוטין. באוטוקרטיות מסורתיות הסמכות מועברת באמצעות יחסים אישיים: מהשליט למקורביו (קרובי משפחה, בני משק-הבית, חברים אישיים), ומהם והלאה במעגלי קרבה מאותו סוג. הרקמה השלטונית נפרמת במהירות כאשר כוחו ומעמדו של האיש שבקודקוד מתערערים או מבוטלים. ככל שכהונתו של השליט ארוכה יותר, וככל שהשפעתו האישית רבה, כך גדלה תלותם של מוסדות האומה בו. בלעדיו יתמוטטו חייה המאורגנים של החברה כהימוֹט קשת שאבן-הראשה ניטלה ממנה. תמהיל התכונות שקשרו את צבא איראן אל השאה או את המשמר הלאומי אל סומוסה הוא טיפוסי למערכות היחסים שהאוטוקרטיה המסורתית נשענת עליהן: אישיות, היררכיות, בלתי-ניתנות להתקה. מהירות קריסתם של צבאות, התפרקותן של מערכות בירוקרטיות והתפוררותם של מבנים חברתיים ברגע שהשליט הסמכותני סולק מפתיעות פעם אחר פעם את העיתונאים ואת קובעי המדיניות בארצות-הברית, מפני שהם רגילים למוסדות ציבוריים המיוסדים על נורמות אוניברסליות ולא על יחסים פרטיקולריים.

Mass_demonstration
CC SA 3.0

 

טעות בהערכת האופוזיציה

אי-הבנתם של היחסים הללו היא אחד המקורות לכישלונה של מדיניות החוץ האמריקנית בימי הממשל הזה ובימי קודמיו. אך יש מקורות נוספים. באיראן ובניקרגואה (כמו קודם לכן בווייטנאם, בקובה ובסין) נכשלה וושינגטון בהערכת-יתר של הרבגוניות הפוליטית באופוזיציה, ובפרט בהערכת-יתר של כוחם של ה”מתונים” וה”דמוקרטים” בשורותיה; בהערכת-חסר של כוחם ועקשנותם של הרדיקלים בתנועת הללו; ובהערכה שגויה של המהות וההיקף של ההשפעה האמריקנית על הממשלה ועל האופוזיציה כאחד.

הבלבול באשר לאופייה של האופוזיציה, ובעיקר באשר לעקשנותה וכוח רצונה, מוביל פעם אחר פעם להקצאת-חסר של כוחות לבלימת אלימותה. לא באיראן ולא בניקרגואה העריכה ארצות-הברית נכונה את הקושי של הממשלה לשמור על הסדר בחברה שיש בה אופוזיציה בעלת אידיאולוגיה קיצונית. אולם הימצאותן של קבוצות אלו הייתה ידועה היטב. דו”ח מחלקת המדינה על זכויות האדם משנת 1977 תיאר איראן המתמודדת עם –

מספר קטן של מחבלים מן הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני הפועלים בתוך שטחה. יש עדויות לכך שהם נתמכים ומאומנים בידי גורמים זרים … ושהם האחראים מעשי הרצח של פקידי ממשל איראנים ואמריקנים.

אותו דו”ח אפיין את יריביו של סומוסה בניקרגואה כך:

ארגון גרילה הידוע בשם חזית השחרור הלאומית הסנדיניסטית (FSLN) שואף להפיל את הממשלה בכוח, וזוכה לתמיכה מוגבלת מקובה. בדצמבר 1974 ביצע ה-FSLN פיגוע במנגואה (בירת ניקרגואה) ובמהלכו הרג ארבעה אנשים ולקח כמה עובדי ממשלה כבני ערובה … מאז הוא ממשיך לאיים על הרשויות האזרחיות בכמה אזורים מבודדים.

בדו”ח השנתי הבא, ב-1978, נמסר כי אלימות הסנדיניסטים נמשכת – לאחר שממשלת סומוסה הסירה את המצור שהטילה עליהם.

כשקובעי המדיניות בארצות-הברית, ולצדם חלקים נרחבים מהתקשורת הליברלית, פירשו את ההתקוממות הסנדיניסטית כעדות לאי-נחת עממית נרחבת מהשלטון וכשאיפה לדמוקרטיה, הוכשרה הקרקע לאסון. כי אם סכסוך אזרחי משקף דרישה עממית לדמוקרטיה, המסקנה היא שממשלה שעברה “ליברליזציה” תהיה מקובלת יותר על “דעת הקהל”.

וכך, בתקווה לחזק ממשלה, קובעי המדיניות נגררים, שגיאה אחר שגיאה, לצעדים שבָּרִי למדַי שיובילו להחלשת סמכותה. מאמצים בהולים לאכוף סדרים פוליטיים מורכבים ובלתי-מוכרים על חברות שאין בהן לא הַתַּרבות הפוליטית, לא המסורת ולא המבנה החברתי הדרושים לסדרים אלה, לא רק שלא יניבו את התוצאות המקוות – אלא אם ינקטו אותם בשעה שהמשטר המסורתי נתון למתקפה, הם יקלו על מלאכתם של המתקוממים.

נהוג לומר שארצות-הברית למדה בווייטנאם כי אינה יכולה לשמש השוטר העולמי. צריכים היינו ללמוד ממלחמת וייטנאם גם את הסכנה שבניסיון לשמש מיילדת-דמוקרטיה עולמית, בפרט אם תאריך הלידה המיועד חל באמצע מלחמת גרילה.

10th_anniversary_of_the_Nicaraguan_revolution_in_Managua,_1989
תוצאות רצחניות. חגיגות העשור למהפכה בניקרגואה. צילום: ע”פ רשיון CC SA 2.0

 

קידמה בכל מחיר

לצד ההנחה המוטעית כי קל לכפות דמוקרטיה על מדינות בעלות משטר סמכותני, מעשֵׂי הממשל האמריקני באיראן ובניקרגואה משקפים הנחה נוספת, שכיחה לא פחות ושגויה לא פחות: שברודנויות כגון אלו, עצם השינוי הוא בלתי-נמנע, רצוי, ועולה בקנה אחד עם האינטרס האמריקני. אמונה זו היא שגרמה לממשל קרטר ליטול חלק פעיל בהפלת רודנויות לא-קומוניסטיות ולשבת בחיבוק ידיים לנוכח מעשי התפשטות קומוניסטיים.

כשממשל קרטר החל לכהן, דווח בהרחבה כי הנשיא החדש הרכיב צוות שחבריו הם בעלי גישה חדשה למדיניות-חוץ ותפיסה חדשה של האינטרס הלאומי. הרכיבים העיקריים של גישה חדשה זו היו, על פי הדיווחים, שניים: האמונה שהמלחמה הקרה נגמרה, והאמונה שאם כך, ארצות-הברית צריכה לתת לבעיות על הציר צפון-דרום קדימות על-פני העימות בין המזרח למערב, כלומר לסייע למדינות מתפתחות לעמוד על רגליהן.

תמורות אלו עמוקות מכפי שנדמה תחילה. מפני שבניגוד למה שאולי נדמה, מדיניות החוץ של ממשל קרטר מונחית בידי היסטוריוסופיה עשירה יחסית, הכוללת, כמו כל היסטוריוסופיה טובה, תיאוריה של שינוי חברתי, או כפי שזה נקרא בימינו דוקטרינה של מודרניזציה. כמו רוב ההיסטוריוסופיות שהופיעו במערב מהמאה ה-18 ואילך, גם הדוקטרינה של ממשל קרטר מנבאת קִדמה (בדמות מודרניזציה של כל החברות האנושיות) וסוף טוב (בדמות קהילייה עולמית של מדינות עצמאיות מפותחות).

מבשרה המוקדם של גישת ממשל קרטר לענייני חוץ היה ספרו של היועץ לביטחון-לאומי דהיום זביגנייב בז’ז’ינסקי משנת 1970 על תפקידה של ארצות-הברית ב”עידן הטכנוקרטי”, “בין שני עידנים”. בספר זה הראה בז’ז’ינסקי כי דמיונו מאפשר לו להביט אל מעבר לכתפה של המלחמה הקרה, אל העולם החדש והאמיץ של הפוליטיקה הגלובלית ושל התלות המדינית ההדדית. כדי להתמודד עם עולם זה צריכה “להתפתח” גישה חדשה, שבז’ז’ינסקי הועיד לה את השם “הומניזם רציונלי”. בגישה זו, ה”התעסקות” ב”עליונות הלאומית” תפנה את מקומה לנקודות מבט “גלובליות”, והבעיות הבינלאומית תיתפסנה כ”סוגיות אנושיות” ולא כ”עימותים פוליטיים”. את המסגרת האינטלקטואלית המסורתית לעיון במדיניות-חוץ יהיה צורך להשליך למגרש הגרוטאות:

כיום, המסגרת הישנה של הפוליטיקה הבינלאומית … עם זירות ההשפעה, הבריתות הצבאיות בין מדינות לאום, בדיית הריבונות, העימותים הדוקטרינריים שצצו ממשבר המאה ה-19 – ברור שהיא כבר אינה הולמת את המציאות.[1]

רק “התפתחותה המושהית” של ברית-המועצות, “קהילה דתית ארכאית החווה את המודרנה באופן קיומי אך עדיין לא כל כך באופן נורמטיבי”, מונעת התממשות נרחבת יותר של קץ האידיאולוגיה. אשר לארצות-הברית, בז’ז’ינסקי המליץ על “מנה גדושה של סבלנות”, על עמדה מנותקת יותר כלפי תהליכים מהפכניים בעולם, ועל הפחתת החרדה מפני ברית-המועצות. במקום לעסוק בבילויים דיפלומטיים עתיקים, מוטב שנעשה “מאמץ רחב יותר לבלום את הנטיות הגלובליות אל עבר תוהו ובוהו”, וניתן כתף לתהליכי שינוי שיקרבו את העולם לידי היותו “קהילייה של מדינות מפותחות”.

בראש מעייניו של בז’ז’ינסקי בספרו, כמו גם בראש מעייניה של מדיניות-החוץ של ממשל קרטר, נמצאת המודרניזציה של המדינות המתפתחות. מתחילת הדרך הפגין הממשל עניין מיוחד ונמרץ בבעיותיו של מה שמכונה העולם השלישי. אבל במקום לפרש את ההתפתחויות הבינלאומיות לאור האינטרס הלאומי האמריקני, כפי שאינטרס לאומי נתפס לאורך ההיסטוריה, אדריכלי מדיניות הממשל מפרשים אותם באספקלריית הגרסה העכשווית של רעיון הקדמה, הרעיון המצליף בתודעה המערבית למן ימי הנאורות ואיננו חדל.

בצורתו העכשווית, רעיון המודרניזציה מכיל יותר מתיעוש, יותר מ”התפתחות פוליטית” (תהא אשר תהא). משתמשים בו כדי לציין את “התהליך שחברה מסורתית או קדם-טכנולוגית עוברת כאשר היא משתנה לכדי חברה המתאפיינת בטכנולוגיה מכאנית, בעמדות רציונליות וחילוניות, ובמבנים חברתיים מגוונים מאוד”. קוֹנדוֹרסֶה, קוֹנט, הגל, מרקס וּוֶבֶּר – כל אלה נוכחים בהשקפה זו על ההיסטוריה כמוציאה לפועל של רעיון המודרנה.

היסודות המכריעים ברעיון המודרניזציה פורשו בבהירות בידי סמואל פ’ הנטינגטון (שאמנם היה זמן מה איש המועצה לביטחון-לאומי, אך ודאי אינו האדריכל של מדיניות הממשל). פרדיגמת המודרניזציה, הבחין הנטינגטון, מניחה כי מתקיים תהליך מתמיד של שינוי: תהליך מורכב, מפני שהוא נוגע לכל הממדים של החיים האנושיים בחברה; תהליך שיטתי, מפני שיחסי הגומלין בין רכיביו הכרחיים וניתנים לחיזוי; תהליך גלובלי, מפני שכל החברות יגיעו בהכרח אל המעבר ממסורתיוּת למודרניוּת; תהליך ממושך, מפני שנדרש זמן כדי למַדְרֵן ארגונים, תרבות ותכונות חברתיים וכלכליים; תהליך הגמוני, מפני שהוא מוביל להתכנסות של חברות וליצירת תלות ביניהן; תהליך בלתי-הפיך, מפני שכיוון השינוי “נתון” ביחס שבין הרכיבים המשתתפים בתהליך; תהליך פרוגרסיבי, במובן זה שהוא תהליך רצוי, שבטווח הארוך יביא ברכה רבה למשתתפים בו.

ShahCarter
לא תמיד תמך בשינוי. קרטר והשאה 1977

 

איפה הרוסים?

פרדיגמת המודרנה אמנם התגלתה לעתים ככלי שימושי ומשפיע במדעי החברה, אולם נמתחה עליה ביקורת מחקרית המערערת על הנחותיה המרכזיות בזו אחר זו. אלא שחסרונותיה ככלי אנליטי מחווירים לעומת כשליה כמסגרת חשיבה על מדיניות-חוץ. בזירה זו, השפעתה העיקרית היא עידוד התפיסה שההתרחשויות בעולם הן ביטוי של כוחות עומק היסטוריים שאי-אפשר לשלוט בהם, ושהדבר הטוב ביותר שממשלה כלשהי יכולה לעשות הוא לשמש להיסטוריה “מיילדת”, ולעזור לאירועים להתחולל במקומות שבהם הם צצים.

דרך הסתכלות זו באירועי השעה היא אופטימית, משום שהיא חוזה התקדמות מתמדת של האדם; היא דטרמיניסטית, באשר היא תופסת את המאורעות כתלויים בתהליכים שלבני-אדם ולמדיניויות יש רק השפעה זעומה עליהם; היא מוסרנית, משום שהיא תופסת את ההיסטוריה ואת מדיניות ארצות-הברית כבעלות מטרות מוסריות; היא קוסמופוליטית, היות שהיא מנסה להתבונן בעולם לא במשקפיים של האינטרסים האמריקניים או הכוונות האמריקניות, אלא במשקפיים של האומה ה”ממדרנת” ושל “קץ” ההיסטוריה. היא מזהה את המודרניזציה עם המהפכה ועם המוסר גם יחד, ואת מדיניות ארצות-הברית – עם שלושתם.

הרעיון ש”כוחות” ולא אנשים הם המעצבים את המאורעות מהדהד בכל פעם שדובר של הממשל מנסח מדיניות או מסביר אותה. הנשיא, למשל, הבטיח לנו בפברואר השנה:

המהפכה באיראן היא תוצר של גורמי עומק חברתיים, פוליטיים, דתיים וכלכליים הצומחים מתוך ההיסטוריה האיראנית עצמה.

ועל אסיה הוא אמר:

ברגע זה יש סערה או תמורה בכמה מדינות, משני עברי האוקיינוס ההודי; חלק מהסערות, כגון בהודו-סין, הוא תוצר של איבות ארוכות שנים, שהתלקחו בשל יריבויות על השפעה בין כוחות מתנגשים. בכמה מדינות אחרות, היציבות מתערערת בגלל תהליך המודרניזציה, החיפוש אחר משמעות לאומית, או הרצון לממש תקוות אנושיות ושאיפות אנושיות לגיטימיות.

הרולד סאונדרס, עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח-התיכון ודרום-אסיה, אמר בעניין ה”אי-יציבות” באיראן ובקרן אפריקה:

אנחנו, כמובן, יודעים שבמערב-אסיה ובצפון-מזרח אפריקה מתרחשים שינויים יסודיים: מודרניזציה כלכלית, תמורה חברתית, תחיית הדת, לאומיות מתעוררת, דרישות להרחבת ההשתתפות העממית בתהליך הפוליטי. שינויים אלה נוצרים בידי כוחות בתוך כל מדינה.

או הנה אנתוני לֵייק, ראש המטה לתכנון מדיניות במחלקת המדינה, על דרום-אפריקה:

שינוי יבוא בדרום-אפריקה. רווחתם של האנשים שם, והאינטרסים האמריקניים, יושפעו עמוקות מן האופן שהשינוי יתרחש בו. השאלה היא אם הוא יבוא בדרכי שלום או לא.

בז’ז’ינסקי מחדד את הנקודה. בדברו כיועץ לביטחון-לאומי בממשל קרטר, הוא הביע ביטחון שמאבקי הכוח באסיה ובאפריקה הם בעצם רק אבני-דרך בכביש אל המודרניזציה:

כל המדינות המתפתחות בקשת שמצפון-מזרח אסיה לדרום יבשת אפריקה ממשיכות לחפש צורות ממשל בנות-קיימא, המסוגלות לכלכל את תהליך המודרניזציה.

לא משנה שהפלישות, ההפיכות, מלחמות האזרחים והמאבקים הפוליטיים מן הסוגים האלימים פחות המתחוללים בכל האזור הזה אינם נראים כתקריות במסע גלובלי לחיפוש מועמדים מוצלחים לכלכול תהליך המודרניזציה. דומה שבז’ז’ינסקי והשאר אינם מוטרדים מן העובדה שהשחקנים הפוליטיים בקשת האסיאתית-אפריקנית הנזכרת אינם יודעים שהם מחפשים “צורות ממשל בנות-קיימא, המסוגלות לכלכל את תהליך המודרניזציה”. מניעיהם וכוונותיהם של מנהיגים בשר ודם אינם רלבנטיים לפרדיגמת המודרניזציה, ממש כפי שאינם רלבנטיים בתפיסה ההיסטורית של המרקסיזם. עניין לנו בהפשטה מסדר גבוה, המתבוננת לא באנשים אלא ב”כוחות”.

אז מה אם “כוחות עומק היסטוריים” הפועלים במקומות כה שונים כאיראן, קרן אפריקה, דרום-מזרח אסיה, מרכז אמריקה והאו”ם נראים דומים להפליא לרוסים ולקובנים? עברנו כבר את מה שהנשיא מכנה “הפחד המוגזם מהקומוניזם”, שהוא זיהה עם המלחמה הקרה, ועכשיו, אומרים לנו, כדאי שנלמד להבחין בין “מזימות” סובייטיות וקובניות, שבמילא קיימות בעיקר במוחותיהם של חובבי המלחמה הקרה ושאר פשטנים מגונים, לבין שינויים התפתחותיים שהם כנראה הדבר היחיד שבאמת קורה.

מה יכול לעשות נשיא אמריקני החוזה בתהליכם כה מורכבים, נחרצים ולא-אישיים? התשובה, שיועציו הבכירים של הנשיא מציעים לו שוב ושוב, היא: לא הרבה. היות שהאירועים אינם נגרמים בידי החלטות אנושיות, בני-אדם אינם יכולים לעצור אותם או להטותם ממהלכם. בז’ז’ינסקי, למשל, אמר: “אנחנו מכירים בכך שהעולם משתנה בהשפעת כוחות ששום ממשלה אינה יכולה לשלוט בהם”. ומזכיר המדינה סיירוס ואנס הזהיר: “העובדה היא שיכולתנו לעצור את השינוי כבר אינה עולה על יכולתו של המלך קאנוט הגדול לעצור את הגלים”.

פרשנותו הדטרמיניסטית והא-פוליטית של ממשל קרטר לאירועי השעה מניאה אותו מלנקוט פעולה ומעודדת פסיביות. קוצר ידה של ארצות-הברית להשפיע על המתרחש באיראן כבר נעשה לשיר-הנושא של הנשיא:

הטוענים שארצות-הברית צריכה או יכולה להתערב ישירות לסיכול [המהפכה באיראן] שוגים בהבנת המציאות האיראנית. … עודדנו כמידת יכולתנו המוגבלת את התמיכה העממית בממשלת בח’טיאר … כמה זמן [השאה] יהיה מחוץ לאיראן, אין לנו דרך לקבוע. מאורעות העתיד ורצונותיו שלו יקבעו זאת … שום אדם אינו יכול לחזות את כל ההתפתחויות המדיניות … אפילו אם היינו יכולים לחזות את האירועים העתידיים באיראן או במדינות אחרות, עדיין יכולתנו לקבוע את האירועים האלה הייתה כמובן מוגבלת מאוד. (ההדגשה שלי, ג'”ק)

ואנס השמיע טיעון זהה:

מדיניותנו במשבר הנוכחי באיראן התבססה על העובדה שרק האיראנים יכולים ליישב סוגיות פוליטיות יסודיות שהם מתמודדים איתן.

היו זמנים שנשיא אמריקני היה שולח נחתים כדי להבטיח את הגנתם של אינטרסים לאומיים אסטרטגיים; אך נשיאנו כבר חי בעולם חדש, עולם של קדמה והגדרה עצמית, עולם שאין בו מקום להפעלת כוח. הכוח לא עוזר, סיפר לנו הנשיא בנוטר-דאם; זה הלקח שהוא הפיק מווייטנאם. הכוח נותן רק פתרונות “שטחיים”. אשר לאיראן, הוא אמר:

לבטח אין לנו שום רצון או יכולת להחדיר כוחות גדולים לאיראן או לכל מדינה אחרת כדי לקבוע תוצאות של עניינים פוליטיים פנימיים. זה דבר שאין לנו כוונה לעשות אי-פעם במדינה אחרת. ניסינו פעם אחת בווייטנאם. זה לא עבד, כידוע לכם.

איראן אינה יוצאת-דופן. בניקרגואה האקלים והשפה שונים אבל “הכוחות ההיסטוריים” והתגובה האמריקנית זהים. התערבות צבאית איננה אופציה. עוזר מזכיר המדינה וירון ואקי הגדיר “שימוש של ארצות-הברית בכוח צבאי להתערבות בעניינים פנימיים של רפובליקה אמריקנית אחרת” כדבר ש”לא יעלה על הדעת”. סיירוס ואנס סיפק ביטחונות מסוג זה באשר לאפריקה, בהטעימו כי ארצות-הברית לא תתחרה בפעילות הסובייטית והקובנית ביבשת.

Jimmy_Carter_and_National_Security_Advisor_Zbigniew_Brzezinski_-_NARA_-_174445.tif
מסדרים את העולם. בז’יז’נסקי וקרטר

 

איפה המהפכה האנטי-קומוניסטית?

איזה תפקיד נותר למדיניות-החוץ בתנאים אלה? – להבין את תהליכי השינוי, ואז, כמו מרקסיסטים טובים, ליישר קו עם ההיסטוריה, ולקוות שנתרום בכך משהו ליציבות בעולם. וזה – מאשרים באוזנינו דוברי הממשל – בדיוק מה שאנחנו עושים. ממשל קרטר הגדיר את האינטרס הלאומי של ארצות-הברית בעולם השלישי כזהה ליעדו המשוער של תהליך המודרניזציה. ואנס ביטא זאת לאחרונה בגילוי-לב אופייני כשהסביר כי מדיניות ארצות-הברית כלפי העולם השלישי “מעוגנת באמונה שהדבר המשרת את האינטרס שלנו על הצד הטוב ביותר הוא השתתפות במאמץ לקידום כלכלתן ורווחתן של אומות ושימור עצמאותן המדינית”. בכל הקשר שעולה על הדעת כבר ביטאנו את ה”מחויבות” שלנו “לקידום שינוי קונסטרוקטיבי ברחבי העולם”, כלשונו של בז’ז’ניסקי.

אבל יש בעיה. ההקשרים העולים על הדעת, מתברר, רובם ככולם רודנויות לא-קומוניסטיות הנתונות ללחצן של גרילות מהפכניות. היות שמוסקבה היא כיום המעצמה התוקפנית ושואפת-ההתפשטות, הניסיונות לשנות סטטוס-קוו באים ברוב המקרים מצד מורדים שברית-המועצות מעודדת ומחמשת. המחויבות האמריקנית המופשטת ל”שינוי” מתבטאת אפוא בפועל כהתיישרות-שבשתיקה עם לקוחות של הסובייטים ועם קיצונים חסרי אחריות כמו האייתוללה ח’ומייני או, בסופו של דבר, יאסר ערפאת.

עד כה, התמיכה ב”שינוי” לא גרמה לממשל קרטר לפעול לערעור היציבות במדינה קומוניסטית כלשהי. עקרונות ההגדרה העצמית והאי-התערבות מיושמים אפוא, שניהם, באורח סלקטיבי. נראה שאנו מסכימים לסטטוס-קוו במדינות קומוניסטיות (בשמן של ה”רבגוניות” והריבונות הלאומית), אך מתנגדים לסטטוס-קוו במדינות הנשלטות בידי רודנים “ימניים” או אוליגרכיות לבנות. על סין, למשל, אמר בז’ז’ינסקי: “אנחנו מכירים בכך שלסין העממית ולנו יש אידיאולוגיות שונות ושיטות כלכליות ומשטריות שונות … אין לנו לא תקווה ולא כמיהה שמגעינו הנמרצים עם סין יאפשרו לנו לשנות את פניה של סין ולעשותה בצלמנו וכדמותנו. אנחנו מכירים בהבדלים”. על דרום-מזרח אסיה אמר הנשיא בפברואר:

האינטרס שלנו הוא לקדם את השלום ולהסיג כוחות זרים, ולא להסתבך בסכסוך בין אומות אסיאתיות. ובאופן כללי, האינטרס שלנו הוא לקדם את הבריאות והפיתוח בחברות שונות – לא על-פי הדגם הגזור בדיוק למידותינו בארצות-הברית, אלא בדגם שנתפר בהתאם לתקוות, לצרכים ולרצונות של העמים עצמם.

אלא שכאשר מדובר בדרום-אפריקה, הממשל חורג לחלוטין מהקו הזה. כך, לדוגמה, טען אנתוני לייק בשלהי 1978:

הבהרנו לדרום-אפריקה שאם לא תתקדם באופן ניכר לקראת שוויון בין הגזעים יידרדרו יחסיה עם הקהילייה הבינלאומית, ובכלל זה עם ארצות-הברית. לאורך השנים נקטנו סדרה של צעדים פרוגרסיביים שהמחישו שארצות-הברית אינה יכולה להיות – וגם לא תהיה – מקושרת למדיניות האפרטהייד המתמשכת.

ועל ניקרגואה אמר עוזר מזכיר המדינה לענייני ציבור, הוֹדינג קרטר השלישי, בפברואר 1979:

סירובה של ממשלת ניקרגואה לקבל את הצעת הקבוצה [ארגון מדינות אמריקה]; התגברות הקיטוב הצפויה כתוצאה מכך; ומצב זכויות האדם בניקרגואה … משפיעים באורח בלתי-נמנע על סוג היחסים שאנו יכולים לקיים עם ממשלה זו.

וג’ימי קרטר ציין באשר למשטרים הסמכותניים באמריקה הלטינית:

ממשלתי לא תירתע מהגנה על זכויות האדם, ובכללן זכויות כלכליות וחברתיות, בכל דרך אפשרית. אנחנו מעדיפים לנקוט פעולות חיוביות, אך כאשר מדינות מפרות לאורך זמן את זכויות האדם נמחיש להן כי יש מחיר להתעלמות בוטה זו מאמות המידה הבינלאומיות.

דבר מוזר מאוד מתרחש כאן. איך זה שממשל המשתוקק לתת לעמים לעצב בעצמם את עתידם מתערב בנחישות למען רפורמות בדרום-אפריקה, בזאיר, בניקרגואה, באל-סלבדור ובמקומות נוספים? איך זה שממשל המחויב לאי-התערבות בקמבודיה ובווייטנאם מודיע שהוא “לא יירתע” מתיקון העוולות בדרום-אפריקה? לְמה יצלח ממשל הרואה את האינטרס האמריקני כזהה למודרניזציה כלכלית ועצמאות מדינית ובכל זאת מסכן בחוסר-אחריות את עצמאותה המדינית של טייוואן, מדינה שהצליחה במודרניזציה של המשק ובחלוקה שוויונית של העושר יותר מכל מדינה אחרת באסיה? ואיך נסביר את הניגוד המהמם בין ריצת האמוק של הממשל להכיר בדיקטטורה החדשה בניקרגואה לבין סירובו המתמשך להכיר בממשלה הנבחרת בזיממבואה-רודזיה – ואת הניגוד בין סירובו של הממשל לקיים נוכחות כלשהי בזימבבואה-רודזיה לבין איוש לשכת המידע האמריקנית בקובה? יש כאן אידיאולוגיה וסטנדרט כפול, אבל חמור מכך – האידיאולוגיה אינה הולמת את המציאות ואינה מסבירה אותה, והסטנדרט הכפול מכניס את הממשל לסתירה מוחלטת עם עקרונותיו שלו עצמו.

חוסר-עקביות הוא חלק מוכר מן הפוליטיקה ברוב החברות. בדרך-כלל ממשלות נוהגות בצביעות כשעקרונותיהן מתנגשים עם האינטרס הלאומי. המיוחד בחוסר-העקביות של ממשל קרטר הוא, ראשית, המוסרנות של ממשל זה, החושפת אותו יותר מהרגיל להאשמות בצביעות; ושנית, חיבתו המיוחדת של הממשל למדיניויות הפוגעות באינטרסים האסטרטגיים והכלכליים של ארצות-הברית. תפיסתו של הממשל באשר לאינטרס הלאומי סותרת את עצמה במידה הגובלת במה שכונה ברומן 1984 “דו-חושב”, חשיבה המקיימת במקביל שני מהלכים סותרים: כוחות ידידותיים הם בעיניה האשמים בסטטוס-קוו מקולל, ואילו את ניצחונן של קבוצות עוינות היא רואה כברכה ל”אינטרסים האמתיים” של אמריקה.

הלוגיקה הזו מתודלקת גם בדעות קדומות והעדפות מסוימות של בכירי ממשל רבים. הרודנויות המסורתיות, בכללותן ומעצם טיבן, פוגעות ברגישויות האמריקניות המודרניות. הרעיון שאפשר לנהל ענייני ציבור על בסיס קרבת-משפחה, חברות ויחסים אישיים אחרים ולא על בסיס אמות-מידה אובייקטיביות “רציונליות” מחלל את תפיסות הצדק והיעילות שלנו. גם העדפת היציבות על פני השינוי מפריעה לאמריקנים, שהחוויה הלאומית שלהם נשענת כולה על אדני השינוי, הצמיחה וההתקדמות. מרגיזים אותנו גם הפערים הקיצוניים בין עושר לעוני המאפיינים חברות מסורתיות, מה גם שהעניים שם בדרך כלל עניים מאוד וכבולים לגורלם זה מעצם היוולדם למשפחה מסוימת. יתרה מכך, ההתעלמות היחסית של שליטים עשירים ומדושנים מהעוני, הבערות והמחלות בקרב עמיהם נוטה להתפרש בעיני אמריקנים כהזנחה פושעת, חד וחלק. באמת ובתמים קשה לאמריקנים לשאת חברות כאלו ושליטים כאלה. כשאנו חוזים בתופעה הזו, היחסיות המוסרית שאנו כה גאים בה מתפוגגת ואנו נעשים ביקורתיים כמו הכומר הפוריטני הידוע קוטון מת’ר בראותו חוטאים בניו-אינגלנד.

ובעוד הפוליטיקה של הרודנויות המסורתיות והמסורתיות למחצה היא כמעט אנטי-תזה לשלנו, במישור הסמלי ובמישור הביצועי, הנה הרטוריקה של המהפכנים הפרוגרסיביים נעימה לאוזנינו הרבה יותר, וסמליה מקובלים עלינו שבעתיים. אחת הסיבות לכך שאמריקנים מודרניים רבים מעדיפים משטרים סמכותניים “סוציאליסטיים” על פני מסורתיים היא שהמשטרים ה”סוציאליסטיים” אימצו את המודרנה ואת סגנונותיה ונקודות מבטה, ובכלל זה גישה אינסטרומנטלית, מניפולטיבית ופונקציונלית לרוב הנושאים החברתיים, התרבותיים והאישיים; הפעלת נורמות אוניברסליסטיות; הדגשת ההיגיון, המדע, ההשכלה והקדמה; סילוק הדגש מן המקודש; וארגון ביורוקרטי ו”רציונלי”. הם מדברים בשפה שלנו.

הסוציאליזם לגווניו הסובייטיים, הסיניים והקובניים מדבר אל לבם של אמריקנים רבים, ברובד הסמלי, היות שהוא אידיאולוגיה ששורשיה בגרסה מסוימת של אותם ערכים שכוננו את הנאורות ואת המהפכות הדמוקרטיות של המאה ה-18; היות שהוא מודרני ולא מסורתי; והיות שהוא מציב יעדים המיישבים עם ערכים נוצריים וחילוניים כאחד (אחווה אנושית, ביטול הכוח כצורה של יחסי אנוש). מהפכנים מרקסיסטים מדברים על העתיד המקֻווה, בעוד השליטים המסורתיים מדבררים את העבָר העכור. המהפכנים מן השמאל מעלים על דעת שומעם את הסמלים והערכים של הדמוקרטיה: הם מדגישים את השוויון להבדיל מהמִדרג החברתי וזכויות-היתר, את החירות להבדיל מהמשטר, את הפעלתנות להבדיל מהסבילוּת – ועל כן הם מתקבלים במערב שוב ושוב כלוחמי חופש ודמוקרטיה.

הקרבה בין הליברליזם, הנצרות והסוציאליזם המרקסיסטי ניכרת יותר מכול בקרב ליברלים המתומרנים פעם אחר פעם לידי תמיכה ב”משחררים” המתגלים כשליטים טוטליטריים, ובקרב אנשי כמורה הנוטים לשמאל שמשיכתם אל הסגנון החילוני של “הקהילה הגואלת” חזקה מכעסם על שנאת-הדת במשטרים הסוציאליסטיים. אצל ג’ימי קרטר – שוויונאי, אופטימיסט, ליברל, נוצרי – הנטייה להיגעל משליטים לא דמוקרטיים בעליל ומחברות היררכיות חזקה כמעט כמו הנטייה להימשך לרעיון המהפכה העממית, השחרור והקדמה. קרטר הוא התגלמותו של אותו סוג ליברלים הקרוב לחשוֹב כל מהפכה לאידיאליזם, כל שינוי לקִדמה, כל אופטימיזם למידה-טובה.

קודמיו של קרטר היו מחוסנים מפני משוואות נחפזות כגון אלו, בזכות דאגתם מפני “הכיתור הסוציאליסטי” וההתפשטות הסובייטית ובזכות תפיסתם המסורתית באשר לאינטרס הלאומי. לעומת זאת, דוקטרינת קרטר באשר לאינטרס הלאומי ולמודרניזציה מעודדת תמיכה בכל שינוי המתבצע “בשם העם”, בלי תלות בתוכנוֹ המרקסיסטי ה”שטחי” או האנטי-אמריקני. כל ניסיון לבחון שמא ראוי כי ארצות-הברית תתמוך ב”ידידים בדוקים” שלה, כגון השאה האיראני, ובכוחות ידידותיים כלפיה, כגון זימבבואה-רודזיה, כאשר גורמים העוינים את ארצות-הברית תוקפים אותם – נפטר באזכור האינטרסים ה”אמתיים” או “ארוכי הטווח” שלנו.

סטיבן רוזנפלד מ’וושינגטון פוסט’ תיאר את מחויבותו של ממשל קרטר לסוג זה של “ליברליזם פרוגרסיבי”:

ממשל קרטר הגיע לשלטון, ככלות הכול, כשהוא מחויב להפחתת מרכזיותה של התחרות עם מוסקבה במדיניות-החוץ האמריקנית, ולהרחבת הקשר של ארצות-הברית עם מה שהיא מוכנה לקבל כתנועות עממיות לגיטימיות המבטאות את גל-העתיד השוטף את העולם – וראשונה לכולן התנועה המנצחת בווייטנאם…

חבל הודו-סין נועד להיות האזור שהאמריקנים יוכלו להפגין בו את כוונתם ה”פוסט-וייטנאמית” להתפייס עם הגורמים העממיים הפרוגרסיביים שקיסינג’ר, הנבל של הסיפור, התכחש להם.

במילים אחרות: ממשל קרטר, אומר לנו רוזנפלד, נכנס לזירה לאחר שגמר בדעתו שלא לפרש התפתחויות בינלאומיות באספקלריה של “המלחמה הקרה”, אלא להאמין לטענותיהן של קבוצות מהפכניות כי הן מבטאות שאיפות “עממיות” וכוחות “מתקדמים” תוך התעלמות מקשריהן עם ברית-המועצות. עד כה נעשו צעדי פתיחה לקראת “נרמול” היחסים עם וייטנאם, קובה וסין העממית, וננקטו צעדים לצינון היחסים עם דרום-קוריאה, דרום-אפריקה, ניקרגואה, הפיליפינים ומדינות נוספות. מהלכים אלה היו פירותיה של האמונה כי ארצות-הברית הייתה, כפי שאמרו אויבינו, בצד הלא-נכון של ההיסטוריה כאשר תמכה בסטטוס-קוו והתנגדה למהפכות.

800px-Teheran_US_embassy_propaganda_statue_of_liberty
תוצאות המהפכה האיראנית. קירות השגרירות האמריקנית בטהרן לאחר המהפכה

 

לקחי ויאטנם

אפשר היה לצפות שגישה זו תתערער בעקבות האירועים בדרום-מזרח אסיה מאז ניצחון כוחות “הקִדמה” על “סוכני הריאקציה”. אם לצטט שוב את רוזנפלד:

בימי הממשל הנוכחי, וייטנאם הפכה בעיני נתח נכבד מדעת הקהל האמריקנית ממדינה שסבלה תחת ידי ארצות-הברית למדינה המגלה מהות אכזרית משל עצמה. לאנשי קרטר (כמו גם לכל הליברלים) זו הייתה טראומה שקטה אך קשה. היא צילקה את ביטחונם העצמי ואת אמון הציבור בהם.

אולם נראה כי הברבריות של הממשלות ה”מתקדמות” בקמבודיה ובווייטנאם הסבה לנשיא וליועציו הבכירים טראומה פחותה מזו שהיא הסבה לרוזנפלד, מפני שבדרגים הקובעים בבית-הלבן ובמחלקת המדינה אין נראים סימנים לשינוי גישה. הנשיא ממשיך לנהוג כמקודם – לא כמו אדם המתעב עריצים, אלא כמו אדם המתעב רק עריצים מן הימין.

למען האמת, גם אם לא למראית-עין, בכירי ממשל קרטר מודעים לטיבה התוקפני וההתפשטותי של המדיניות הסובייטית הנוכחית באפריקה, במזרח-התיכון, בדרום-מזרח אסיה, באוקיינוס ההודי, באמריקה התיכונה ובים הקריבי. אבל אף-על-פי שהפעילות הסובייטית והקובנית בגרנדה, בניקרגואה ובאל-סלבדור (וכן העברת מטוסי מיג-23 לקובה) כבר גרמה לחידוש המעקב אחר קובה (מעקב שאישר את החשדות כי מוצבת שם חטיבה קרבית סובייטית), להיטותו של הנשיא שלא “לחמם” את האווירה בדעת הקהל עדיין חזקה יותר מהמחויבות שלו לומר לעמו אמת. הצהרתו בדבר ניקרגואה משקפת היטב את סדר העדיפויות הזה:

אנו, האמריקנים, נשגה אם נניח או נטען שכל שינוי אבולוציוני המתרחש במחצית המערבית של כדור הארץ היא בדרך זו או אחרת פרי התערבות חשאית מסיבית של קובה. בניקרגואה העובדה היא שמשטר סומוסה איבד את אמון העם. כדי להבטיח מעבר מסודר של השלטון שם, מאמצינו התמקדו במתן אפשרות לעם בניקרגואה להחליט לבדו מי יהיה מנהיגו ומה תהיה צורת המשטר שלו.

הצהרה זו, המבטאת כנראה את מיטב הגותו של הנשיא בנושא, היא מאירת עיניים. מאמציו של קרטר לדחות בקש את הדאגה בארצות-הברית מן האירועים הצבאיים בניקרגואה, ולומר שהיא ביטוי לנטייה לאומית לראות “מזימות קובניות” תחת כל עץ רענן, אינם אלא ניסיון מבהיל לעוות את המציאות. השאלה בניקרגואה לא הייתה ה”שינוי האבולוציוני” וגם לא ייחוסו של שינוי כגון זה לסוכני קסטרו. השאלה היחידה הייתה כיצד צריכה ארצות-הברית להגיב לעימות צבאי במדינה שמיקומה מקנה לה חשיבות אסטרטגית מעל ומעבר לגודלה הגיאוגרפי ולעוצמתה הצבאית.

אך אין זה הכול. המשך הצהרתו של הנשיא ממחיש באופן ציורי ממש את כוחה של האידיאולוגיה לסמא את עיניו בפרשנותו להתרחשויות. כשקרטר אומר כי “משטר סומוסה איבד את אמון העם” משתמע מדבריו שקודם לכן נהנה המשטר מאמון “העם”, אך מצב זה השתנה. האמת היא שמשטרו של סומוסה לא הושתת אף פעם על רצון עממי (אלא על תככים, כוח והרגל), וגם לא סולק ברצון העם; הוא נפל בידי צבא וחיילים. אולם ההנחה כי הסכסוך המזוין בין הסנדיניסטים והסומוסיסטים היה מקבילתו הצבאית של משאל עם אפשרה לנשיא לדמיין שסכסוך זה יכול וצריך להגיע ליישובו בידי העם בניקרגואה. כדי שרגש חסוד זה יוכל להיראות אמתי, אפילו כלפי חוץ בלבד, צריך היה הנשיא להיות בלתי-מודע לכך שהמורדים קיבלו כמויות נשק גדולות מגורמים מחוץ לניקרגואה, ושארצות-הברית תרמה תרומה של ממש לפירוק משטר סומוסה מנשקו.

הטעויות והסילופים של הנשיא אופנתיים כולם. הנחותיו הן הנחותיהם של אנשים הלהוטים להיות בצד המתקדם בעימותים בין רודנות “ימנית” למורדים “שמאלנים”, ולהעדיף את האחרונים גם אם ניצחונם צפוי להיות בעל השלכות קשות.

כמובן, לא הנשיא, לא ואנס ולא בז’ז’ינסקי רוצים בהקמת משטרים נוספים הנהנים מחסדי הסובייטים. שלושתם הבליטו את מורת רוחם מן “ההתערבות” הסובייטית בתהליכי המודרניזציה. ובכל זאת, שלושתם עדיין נכונים “לערער” משטרים סמכותניים ידידותיים או ניטרליים גם כשאין שום ביטחון שהם לא יוחלפו בידי תיאוקרטיות ריאקציונריות טוטליטריות, לקוחות טוטליטריים של מוסקבה, או, גרוע מכול, רוצחי המונים קנאים מסוגו של פול פוט.

כוונות טובות אינן חסרות במדיניות-החוץ של ממשל קרטר. חסר בו פיכחון ריאליסטי באשר להבדל בין אוטוקרטיות מסורתיות ומהפכניות, ובאשר ליחס של אלו ושל אלו לאינטרס הלאומי האמריקני. רק אופנה אינטלקטואלית וחשיבה המקובעת במונחי ימין-שמאל עשויות לגרום לאדם נבון בעל רצון טוב שלא לקלוט את העובדה שממשלות סמכותניות מהסוג המסורתי הן פחות דכאניות ממקבילותיהן המהפכניות, נוחות יותר לליברליזציה, ותואמות יותר את האינטרסים של ארצות-הברית. הראיות לכל אלה ברורות דיין.

Four_Presidents
זה שנכנס וזה שיצא, הנשיא רייגן מארח את קרטר, פורד וניקסון. 1981

 

יש מהפכות רעות

שהרי כבר ידוע, מעבר לכל ספק סביר, שהממשלות הנוכחיות בווייטנאם, בקמבודיה ובלאוס דכאניות הרבה יותר מהשליטים השנואים הקודמים; שממשלת סין העממית דכאנית יותר מממשלת סין הלאומנית בטייוואן, שצפון-קוריאה דכאנית יותר מדרום-קוריאה, וכן הלאה. זהו הלקח החשוב ביותר מההתרחשויות בווייטנאם ובקמבודיה. הוא אינו חדש, אבל זוהי תזכורת מבהילה לעובדות קשות.

מפעם לפעם עולה לשלטון, ברודנויות משני הסוגים, שליט אכזרי במיוחד – כגון אידי אמין, פפא דוק דובלייה, יוזף סטלין ופול פוט – אבל אף לא אחד מסוגי הרודנויות מייצר מפלצות מוסריות כאלו באופן סדיר (אם כי הדמוקרטיה חוסמת חיות-אדם כאלו, באופן סדיר, מלהגיע לשלטון). אלא שיש הבדלים שיטתיים בין רודנויות מסורתיות ומהפכניות, ויש להבדלים אלה השפעה ניתנת לחיזוי על מידת הדיכוי השוררת במדינה. אפשר לומר בהכללה כי רודנויות מסורתיות סובלניות כלפי עוולות חברתיות, אכזריות ועוני – בעוד רודנויות מהפכניות מחוללות אותם.

רודנויות מסורתיות משאירות על כנן הקצאות קיימות של עושר, כוח, מעמד ומשאבים אחרים שברוב החברות המסורתיות זורמים אל המעטים וההמונים נותרים בלעדיהם. אולם הן סוגדות לאלים מסורתיים ושומרות על טאבואים מסורתיים. הן אינן מתערבות במקצבים הנהוגים של העבודה והפנאי, בנוהגי בחירת מקום המגורים, ובדגמים הנהוגים של המשפחה והיחסים הבין-אישיים. היות שקשיי-החיים המסורתיים הם קשיים מוכָּרים, האנשים הפשוטים יכולים לשאת אותם; הם גדלו בחברה הזו, ולמדו להתמודד. כך למשל רוכשים ילדי קאסטות הטמאים בהודו את הכישורים והתפיסות הנחוצים להישרדות בתפקידים העלובים שהם נידונים למלא בחייהם. חברות כאלו אינן מייצרות פליטים.

היפוכו הגמור במשטרים קומוניסטיים מהפכניים. הללו מייצרים פליטים למיליונים, משום שהם מעגנים בחקיקה את כל תחומי החיים ומעלים דרישות לשינוי. דרישות אלו מפירות ערכים והרגלים שהוטמעו בחברה – במידה כזו שהתושבים בורחים בהמוניהם, בציפייה למצוא מדינה אחרת שתתאים לעמדות, לערכים וליעדים שלהם יותר מארץ מולדתם המתנכרת להם.

הוֹאַנג ואן-הוֹאַן, ששימש סגן יושב ראש האספה הלאומית של וייטנאם מ-1976 עד עריקתו בתחילת אוגוסט 1979, תיאר לאחרונה את השפעת המהפכה המתחוללת בווייטנאם על תושביה הסינים של ארץ זו, שמספרם רב ממיליון:

הם גורשו ממקומות שגרו בהם דורות על דורות. הם נושלו כמעט מכל נכסיהם – אדמותיהם, בתיהם. הם הועברו לשטחים המכונים “אזורים כלכליים חדשים”, אך לא ניתן להם שם שום סיוע. איך הם יכולים להתפרנס למחייתם בתנאים כאלה ביישבם מקום חדש? הם מתים בהדרגה מכמה סיבות – מחלות, חיי הפרך, וגם ההשפלה.

לא רק הסינים סבלו בדרום-מזרח אסיה מאז ה”שחרור”, ולא רק בווייטנאם הסינים סובלים. עד סוף 1978 נמלטו ממדינות האזור הנתונות לשלטון מרקסיסטי יותר משישה מיליוני פליטים. למרות החומות והגדרות, למרות הירי בגבולות ולמרות הכרישים בים, זרם יציב של בורחים ממשיך לדלוף מהאוטופיות המהפכניות.

יש פער עצום בין מספר הפליטים הבורחים ממשטרים מרקסיסטיים לבין מספרם של אלה הבורחים מרודנויות אחרות. יותר ממיליון קובנים, תשיעית מתושבי האי, עזבו את מולדתם מאז עליית קסטרו לשלטון – לעומת כ-35 אלף שעזבו כל אחת מהמדינות הגדולות הרבה יותר ארגנטינה, ברזיל וצ’ילה. באפריקה, מספר הנָסים מגיניאה ומגיניאה-ביסאו גדול פי חמישה ממספר הנמלטים מזימבבואה-רודזיה, ללמדנו כי לרוב האנשים נקֵל לשאת מלחמת אזרחים ואפליה גזעית מלשאת את ה”שחרור” המרקסיסטי.

יתרה מכך, ההיסטוריה של המאה הנוכחית אינה מספקת שום בסיס לציפייה כי משטרים רדיקליים טוטליטריים ישנו את עצמם. כרגע הסבירות לליברליזציה ודמוקרטיזציה גבוהה יותר בברזיל, בארגנטינה ובצ’ילה מאשר בקובה; בטייוואן יותר מבסין העממית; בדרום קוריאה יותר מבצפון קוריאה; בזאיר יותר מבאנגולה; וכן הלאה.

כיוון שרודנויות מסורתיות רבות מאפשרות מידה מסוימת של תחרות דעות ושל השתתפות אזרחית, לא מן הנמנע שמדיניות אמריקנית נאותה תצליח להמריץ בהן תהליכי ליברליזציה ודמוקרטיזציה. זאת, בתנאי שהמאמצים האמריקניים לא יינקטו בזמן שהממשלה המכהנת נלחמת על חייה נגד יריבים אלימים, ובתנאי שהרפורמות שארצות-הברית תציע יכוונו ליצירת שינוי הדרגתי ולא לכינון דמוקרטיה מושלמת בִּן לילה. לשם כך נדרשים קובעי-מדיניות המבינים איך דמוקרטיות ממשיות נוצרות במציאות. ההיסטוריה היא מורה מוצלחת יותר מכוונות טובות.

מדיניות ריאליסטית, המכוונת להגנה על האינטרסים שלנו ולטפח את יכולות ההגדרה העצמית של מדינות מתפתחות, תצטרך להתמודד עם העובדה הלא נעימה כי מרידות אלימות המונהגות בידי מהפכנים מרקסיסטים מובילות רק למקום אחד: לעריצות טוטליטרית. אינטלקטואלים חמושים המצטטים את מרקס ונהנים מנשק ומיועצים מהגוש הסובייטי יהפכו רק במקרים נדירים למבַצעי רפורמה אגררית, לאומנים פשוטים, או סוציאל-דמוקרטים. מוזר ככל שזה נשמע, מהפכנים מרקסיסטים אינם התגלמויות עכשוויות של מחברי הכרזת העצמאות האמריקנית, והם לא יסתפקו בהקמת קואליציה רחבה שהם יהיו בה קול אחד מני רבים.

מיהו המהפכן הדמוקרטי?

לא תמיד קל להבחין בין סוכני שינוי דמוקרטיים וטוטליטריים, אך זה גם לא כל כך קשה. מהפכנים דמוקרטיים אותנטיים שואפים להבטיח את קיומו של שלטון המיוסד על הסכמת הנשלטים, ומאמינים שאנשים מן השורה מסוגלים להשתמש בחופש, לדעת מהם האינטרסים שלהם, ולבחור בעצמם את מי שימשול בהם. הם אינם סבורים, כמו מנהיגיה החדשים של ניקרגואה, שצריך לדחות את הבחירות בשלוש עד חמש שנים שבמהלכן הם “ירפאו” את התודעה הכוזבת של כולם פחות או יותר.

ועוד: אם מנהיגים מהפכנים מתארים את ארצות-הברית כפגע-הרע של המאה העשרים, כאויבת העם שוחר החופש, כסוכנת של אימפריאליזם, גזענות, קולוניאליזם, ג’נוסייד, מלחמה – אות היא כי אינם דמוקרטים אמתיים, או אם לומר בעדינות: אינם מידידינו. אם ארגון מגדיר את עצמו כאויב שלנו, עלינו להתייחס אליו על-פי הגדרתו. בעשור האחרון הרחקנו לכת בנקיטת עמדת הימנעות בכל מקום וביישום ההמלצה ל”הגבלות חד-צדדיות בהוצאות הצבאיות” שבז’ז’ינסקי שמר לעידן הטכנוקרטי. בינתיים, בזירה הפנימית, צעדנו במהירות לחיסול הגזענות שבתוכנו, יותר מכל חברה רב-גזעית אחרת בעולם ובהיסטוריה.

מסיבות אלו ומסיבות נוספות, עמדה של השפלה עצמית מתמשכת והתנצלות מתמדת בפני העולם השלישי איננה נחוצה מבחינה מוסרית ואינה נאותה מבחינה פוליטית. נוסף על כך, לא נחוץ ולא נאות לתמוך באויבים קולניים של ארצות-הברית רק מפני שהם משתמשים ברטוריקה של שחרור לאומי. ולבסוף, לא נחוץ ולא נאות כי מנהיגינו יימנעו באופן חד-צדדי משימוש בכוח צבאי לבלימת כוח צבאי נגדי. האידיאליזם הליברלי אינו צריך להגיע לידי מזוכיזם, ואינו צריך לסתור את חובתנו להגן על החופש ועל האינטרס הלאומי.

_______
ג’ין קירקפטריקׁ (1926-2006ׂ) היא חוקרת, דיפלומטית ופעילה פוליטית, ששירתה בקבינט של ממשל רייגן וכשגרירת ארצות-הברית באו”ם. היא ידועה בשל “דוקטרינת קירקפטריק” הגורסת כי על ארצות הברית לתמוך בכל הממשלות האנטי-קומוניסטיות – כולל דיקטטורות סמכותניות – בתנאי שמדיניותן תואמת את מטרותיה של וושינגטון. דוקטרינה זו מנוסחת היטב במאמרה “דיקטטורות וסטנדרט כפול” המתפרסם כאן לראשונה בעברית. המאמר הופיע במקור בגליון נובמבר 1979 של המגזין קומנטרי, אנו מודים למערכת המגזין על הרשות לתרגמו.

******

[1] באשר לאמריקה הלטינית, בז’ז’ינסקי צפה כי “הלאומנות באמריקה הלטינית, המקצינה ככל שהיא מרחיבה את בסיסה העממי, תתלכד עם העוינות הגוברת כלפי ארצות-הברית, אלא אם ארצות-הברית תשנה במהירות את מעמדה שלה. בהתאם לכך, יהיה זה נבון מצדה של ארצות-הברית לנטוש בגלוי את דוקטרינת מונרו ולהשלים עם העובדה שבעידן הגלובלי החדש סמיכות גיאוגרפית או הימצאות באותה מחצית של כדור הארץ כבר אינה בהכרח מכרעת מבחינה פוליטית. הדבר הבריא ביותר ליחסים הפאן-אמריקניים יהיה שארצות-הברית תתייחס למדינות היבשת כמו אל שאר מדינות העולם, ותגביל את עצמה להדגשת קרבה תרבותית-פוליטית (כמו שהיא עושה ביחס למערב-אירופה) ומחויבות כלכלית-חברתית (כמו שהיא עושה ביחס למדינות מתפתחות).

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר

  1. דוגמאות בהן אובמה הדיח שליט פרו-אמריקאי לטובת דיקטטורה או אנרכיה גרועים ממנו:
    מצרים – מובראק הולף במורסי העויין והאילמיסט
    לוב – קדאפי שויתר על גרעין הוחלף באל-קעידה וגרורותיה
    אוקראינה – סירבה לעזור לממשל
    תימן…
    ובקרוב נראה התפתחויות מעניינות בנגריה ובקרן אפריקה

  2. תודה רבה.
    לא אתפלא אם הממשל האמריקאי יקבל “בברכה” שינוי משטר גם בערב הסעודית וגם ביתר נסיבויות המזרח הקרוב.
    אין לדעתי ספק שגם אם לא יקרה בעתיד הקרוב שינוי משטר שם הרי שהנזק שגורם ממשל אובמה כבר התרחש. ממשלי מדינות אלו כבר היום מתרחקים מ ארה”ב כיון שאינם יכולים לסמוך על ארה”ב ומחפשים בני ברית חדשים, ובראשם רוסיה וסין.