הדוח החדש של 'מרכז אדוה' ממשיך במסורת של קינות על חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית. אך הנתונים לא תומכים בתיזה.
האחד באפריל? הפגנות למען העובדים בתל-אביב. צילום: פלאש90
עם בוא האביב נשמע קול התור ועמו גם רחש הגלים של דוח 'מרכז אדוה' על עוגת ההכנסה הלאומית. כמתבקש משמו, ובניגוד מוחלט לאדום הלוהט של כריכתו, מפנק אותנו גם הפעם המרכז באותן אדוות קלילות ומוכרות של חומרים בהעתק-הדבק ונתונים מפוקפקים באמצעותם קנה לו שם בעבר. פרסום הדוח גם מעלה תרומה לפיוס בעם: אנשי שמאל ישושו בדוח כעדות לכך שעוד יש מישהו שאכפת לו. אנשי ימין ישמחו לגלות שמאות אלפי שקלים מכספי משלם המסים האירופי ומהקרנות השנואות עליהם הושחתו לריק.
אמנות המחזור
'מרכז אדוה' הוא תאגיד שהוקם בשנת 1991 "לקידום רעיון השוויון והצדק החברתי". מאז שנת 2005 מפרסם המרכז כמעט מדי שנה דוח על עובדים, מעסיקים ועוגת ההכנסה הלאומית. הדוח הצנום נמתח כמעונה על גלגל האינקוויזיציה ל-44 עמודים, אך תוכנו בפועל מצומצם בהרבה, ומכיל שלל מחזורים והעתקות מדוחות שנים עברו.
'מרכז אדוה' אמנם ידוע בנטייתו למחזור חומרים, ברוח חיזוק הקיימות, וניתן למצוא עמודים משובטים ומועתקים מדוח לדוח כבר מאמצע העשור הקודם. השנה, עם זאת, נדמה כי המרכז התעלה על עצמו. לדוגמה, עמ' 7 בדוח הנוכחי חוזר כמעט מילה במילה על הדברים בעמ' 6-7 בדוח לשנת 2013. עמ' 8-9 בדוח הנוכחי הועתקו מילה-במילה מעמ' 4-5 בדוח לשנת 2013, עמ' 10-13 בדוח הנוכחי הם עמ' 8-9 בקודמו, וכך ביחס לעמ' 15 (עמ' 17 בדוח הקודם), עמ' 17-19 (עמ' 19-21 בדוח הקודם), עמ' 20-21 (עמ' 22-23), עמ' 23 (עמ' 25), עמ' 25 (עמ' 27). ובמלים אחרות, 15 מבין 19 עמודי החלק הראשון והמרכזי של הדוח הועתקו כמעט מילה-במילה, למעט עדכון נתונים, מדוח שנת 2013.
אמנות הנתון המשתנה
וגם הנתונים לא משהו. החלק התחקירי החשוב ביותר של הדוח הוא נתוני חלוקת ההכנסה הלאומית. כלומר, הנתח שאותו מקבלים השכירים והעצמאים מכלל ההכנסה הלאומית. נתונים אלו מובאים בדוח הנוכחי, ככל הנראה על בסיס לוחות 14.4 ו-14.5 של שנתון הלמ"ס, בעיבוד של 'מרכז אדוה'.
קשה מעט לעקוב אחר הנתונים, שכן הם מובאים במחירים שוטפים המתעדכנים משנה לשנה, אך הנחה סבירה היא כי היחס האחוזי בין הנתונים ביחס לאותה שנה לא ישתנה. כלומר, אם שיעור התמורה המקומית לשכירים הוא 56 אחוז בשנת 2004, נתון זה יישאר זהה ביחס לשנת 2004 לאורך השנים.
אלא שלא כך הדבר. השוואה של נתוני החלוקה האחוזית בין דוח שנת 2012 ודוח 2011 חושפת פערים קטנים יחסית ביחס לשנים קודמות. כך גם ההשוואה בין דוח 2012 לדוח 2007. בשני המקרים, הפער עמד על כ-0.3 אחוז בממוצע כולל לכל הנתונים. כלומר, נתוני החלוקה האחוזית של העוגה הלאומית לשנת 2004, נאמר, היו דומים מאוד גם בדוח 2012, גם בדוח 2011 וגם בדוח 2008.
ההפתעה מגיעה בדוח הנוכחי בו מוצגים פערים גדולים מאוד ביחס לקודמו משנת 2012. מבדיקה של הנתונים לשנים 2004, 2005, 2006, 2007, ו-2010 עולה כי הנתונים השתנו באופן עקבי, כך שנתוני התמורה לעובדים השכירים מוקטנים בשיעור של כ-4.5 אחוז בכל שנה שנבדקה, ואילו נתוני "חלקם של המעסיקים" מנופחים בשיעור של כ-20 אחוז בממוצע. הסיבה לשינוי הזה בנתונים לא ברורה, וגם לא מבוארת בדוח, אך היא בוודאי פוגעת באמינותו, במיוחד בשל כיוון שינוי המפתח בהשוואה.
נתונים זה לחלשים
כאשר משווים בדוח את נתון חלוקת עוגת ההכנסה במגזר העסקי, מציין הדוח כי במגזר העסקי מיוצר עיקר "העודף התפעולי" וכי שם בולט במיוחד הפער בחלוקה הבלתי־הוגנת, לכאורה, בהכנסות. בדוח 2012 מקונן 'מרכז אדוה' כי "במבט על פני כל העשור האחרון, מתברר כי הוא היה טוב למעסיקים הרבה יותר מאשר לעובדים". ולראייה: "חלקם של העובדים בעוגת ההכנסה של המגזר העסקי… ירד בהדרגה… חלקם של המעסיקים… גדל במהלך העשור".
בדוח שנת 2014 מציין הדוח באותן מלים ממש כי במגזר העסקי מיוצר עיקר "העודף התפעולי" וכי שם בולט במיוחד הפער בחלוקה הבלתי־הוגנת, לכאורה, בהכנסות. והוא ממשיך ומקונן באותן מילים בדיוק כי "במבט על פני כל העשור האחרון, מתברר כי הוא היה טוב למעסיקים הרבה יותר מאשר לעובדים". ולראייה, "חלקם של העובדים בעוגת ההכנסה של המגזר העסקי… נותר כמעט ללא שינוי… חלקם של המעסיקים, נותר כמעט ללא שינוי במשך העשור כולו".
"גדל" או "נותר ללא שינוי": אותה קינה מושמעת בלי קשר לנתונים שמביא הדוח. למעשה, היא צריכה להיות מהופכת: אם במגזר העסקי חלקם של העובדים בעוגת ההכנסה נותר ללא שינוי, כי אז ההסבר לירידה הכללית בנתחם של העובדים בעוגת ההכנסות הוא במה שהתרחש במגזר הממשלתי והציבורי. כלומר, על-פי הנתונים של 'מרכז אדוה"מרכז אדוה' — להבדיל מהרטוריקה שלו — דווקא המגזר הציבורי הוא שמקפח את העובדים (ולטובת הממשלה) ולא המגזר העסקי. אם נכון החישוב הספקולטיבי של 'מרכז אדוה"מרכז אדוה', לפיו בשנת 2014 נגזלו מן העובדים 37.08 מיליארד שקל נוספים, ו"כל עובד ועובדת" היו יכולים לזכות בתוספת של 9,815 שקל, כי אז צריכה הייתה הביקורת להיות מופנית אל שודדי השכר האמיתיים – המגזר הציבורי שגזל מפיתם של עובדיו לטובת תקציבי הממשלה.
אבל המצעד הרטורי נמשך. הדוח קובל על כך ש"התוספת הכוללת של 37.08 מיליארד ש"ח, במקום שתיפול בחלקם של העובדים, נפלה בחלקם של המעסיקים". עם זאת, כמה עמודים מאוחר יותר בדוח, בעמ' 12, מצוין כי חלקם של המעסיקים עלה משנת 2000 לשנת 2014 מ-15 אחוז ל-17 אחוז מכלל עוגת ההכנסות, שעה שחלקם של העובדים ירד מ-65 אחוז ל-57 אחוז. לא ברור כיצד מסתדרת ירידה של 8 אחוזים בנתח מהעוגה הכללית של העובדים עם עלייה של 2 אחוז בלבד בנתח של המעסיקים.
ההתנתקות של המאיון העליון
תופעה נוספת עליה עומד הדוח היא מה שהוא מכנה 'ההתנתקות' של המאון העליון. כלומר, ב"עידן הניאו־ליברלי הנוכחי" נוצרת "שכבה חברתית דקיקה שעושרה העצום מחזיר את האנושות אל תקופות שבהן בית המלוכה ומשפחות האצולה בעלות הקרקעות השקיפו על שאר האנושות ממרום מגדל נכסיהם". והראייה לכך היא השינוי בחלקו של המאון העליון בעוגת ההכנסות ברוטו בישראל, בשנים 1990-2008, שעה ש"ישנן ארצות ובהן הולנד, צרפת, שבדיה ופינלנד, שבהן נרשמה דווקא ירידה בחלקו של המאון העליון".
הנתונים לגבי ישראל בעייתיים במידה מסוימת, שכן כל העלייה בנתחו של המאון העליון התרחשה בשנים 1990-1998, ומאז נרשמה יציבות: נתח עוגת ההכנסות של המאון העליון היום, כך הדוח, הוא 12.7 אחוז, בהשוואה ל-12.8 אחוז בשנת 1998. היינו, אם הייתה 'התנתקות' של המאון העליון, היא התרחשה לפני כעשרים שנה ותנודותיה מאז קשורות בצמיחה כלכלית: ככל שהצמיחה גדולה יותר, כך שיעור ההכנסות של המאון העליון קטן יותר בהשוואה לכלל ההכנסות.
כדי להדגים את היתכנות המלחמה בניאו-ליברליזם ואי השוויון, מוצגת טבלה ובה השינוי בנתח הכנסות המאון העליון מאז שנת 1949. לפי טבלה זו, הייתה ירידה בנתח המאון העליון בשורה ארוכה של מדינות ב-66 השנים האחרונות. אך הנתון מעורר תמיהה, שכן ישראל מושווית למדינות אלו לפי נתונים הנמדדים רק משנת 1990 — כלומר, מנקודת מוצא מאוחרת הרבה יותר.
הסיבה לכך היא אופורטוניסטית: השוואה מנקודת מוצא מוקדמת מאוד תומכת בתזה של 'מרכז אדוה'. השוואה מאותה שנת מוצא אינה תומכת בה. אם להשתמש בנתוני אותו אתר עליו נסמך 'מרכז אדוה', בשוודיה, לדוגמה, עלה נתחם של אנשי המאון העליון בכ-63 אחוז מאז שנת 1990, והוא היום גבוה משיעורו בשנת 1952, הרבה לפני שהתחילו ליישם את רעיון מדינת הרווחה השוודית. עלייה מאז שנת 1990 ניכרת גם בהולנד, בפינלנד, בדנמרק, בגרמניה, בשווייץ ולמעשה בכל מדינת רווחה אחרת (צרפת היא החריג היחיד, בכך שאין בה שינוי).
המקרה המעניין הוא דווקא זה המצוין לגנאי בדוח 'מרכז אדוה' – כלומר, ארצות־הברית. בשנת 1949 היה נתחם של בני המאון העליון בארצות־הברית 10.95 אחוז. נתחו של המאון העליון המשיך לרדת על אף הקפיטליזם הפרוע והבלתי מרוסן בארצות־הברית בשנות החמישים והשישים, והגיע לשיעור של 8.02 אחוז בשנת 1964. נתון זה היה דומה לזה שבדנמרק באותה עת ונמוך במידה ניכרת מזה שבפינלנד. אלא שאז החלו ליישם בארצות־הברית מדיניות רווחה בנוסח דמוי-אירופי, ונתחו של המאון העליון החל לטפס מעלה-מעלה, עד ל-16.5 אחוז בתקופת קלינטון ולשיא של כ-19 אחוז בתקופת אובמה.
מה ההיגיון שבזה?
קל להבין את הכוחות המניעים את 'מרכז אדוה', ואין להם שום קשר לרווחה או לקידום רעיון השוויון. אדם ממין סוציולוג, כמו אנשי 'מרכז אדוה', פוסע בעולם כשהכרתו הפנימית היא שהוא-הוא האדם הראוי לנהל את חייהם של אזרחי ישראל, ולנהוג אותם אל ארץ הבחירה של הצדק החברתי. הכרתו זו מתנגשת בעובדה שכישוריו המקצועיים הולמים לכל היותר תעסוקה כאורז נקניקים בטיב-טעם. במלים אחרות, הוא חווה סתירה חריפה בין הערך שהוא מייחס לעמלו, לערך שהציבור מייחס לו.
הפתרון שמוצא איש-האדוה לסתירה הזו הוא הרעיון שכל רעיון השוק, המעניק לאנשים תמורה לעמלם לפי הביקוש לו, הוא תרמית אחת גדולה. כלומר, הונם של האנשים המוכשרים ממנו בא להם בגניבה: "העסקים" ו"העשירים" מתחמנים את המערכת. הפתרון היחידי למצב זה, הוא גורס, הוא בהעברת כוח השלטון לידיו או לידי אנשי שלומו, כדי שאלו יחלקו את הכסף לא לפי כישרון, יכולת, מאמץ או רעיונות מטופשים ממין אלו אלא לפי שיקולי צדק חברתי.
הרעיון הזה שובה לב, אך נותרת בעיה פרוצדורלית קלה. מנתוני מנהל הכנסות המדינה עולה כי כ-56 אחוז מכלל הכנסות המדינה ממס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות באות מכיסו של העשירון העליון. כ-19 אחוז מכלל ההכנסות בא מכיסו של המאון העליון. כלומר, המאון העליון משלם פי 20 מחלקו באוכלוסייה ואף הרבה יותר מחלקו בכלל ההכנסות. מכאן עולה השאלה: אם אכן יונהג הצדק החברתי, המאון העליון יקבל רק מאית מההכנסות, ויצחק תשובה יהפוך למתדלק במשרה מלאה בתחנה בצומת גולני – מי בדיוק יממן את המשך הצדק החברתי?
לא אהבתי.
מסכים עם הרעיון הכללי – מרכז אדווה מקדם אג'נדה פופוליסטית ומנותקת. לא אהבתי את הגישה המתנשאת והעלבון לאורזי הנקניקים.
אגב, הפסקה האחרונה בעייתית – ההכנסות יעבו ולכן גם תשלום המס… מצד אחד הכנסה גבוהה גוררת אחוז מס שולי גבוהה יותר אך מצד שני עשירים מסוגלים גם למצוא דרכים להקטין את שיעור המס על הכנסתם.
זה לא מה שיקרה. הרי מס ההכנסה הוא פרוגרסיבי, כלומר המאיון העליון משלם יותר מס על השקל הבא שהוא מרוויח מאשר העשורונים הנמוכים יותר.
אז אם ניקח מאה שקל מהמאיון העליון, שמשלם עליו, נאמר, 40% מס הכנסה שולי, ונעביר את הכסף לעשירון התחתון, שם לא משלמים מס הכנסה בכלל, המדינה תאבד את כל חלקה באותם המאה שקלים. גם אם ניתן את אותם עשרה שקלים לכל אחד מבני העשירון החמישי, שם כבר משלמים מס, עדיין המדינה תפסיד, כיוון שהמס השולי באותו עשירון נמוך משמעותית מזה של המאיון העליון. נדמה לי שזה 10%, מתעצל לברר וממילא זה לא נחוץ לצורך הדוגמה, אז נגיד 10% – המדינה תקבל 10 שקלים במקום 40.
א. לתשומת לבך, אין מקצוע כזה ״אורז נקניקים״
ב. אם העשירים ימצאו דרכים להקטין את שיעור המס על הכנסתם הרי שהצדק החברתי לפי אדוה לא ייושם… התהייה כאן נגעה לשאלה מה יקרה אם הוא *כן* ייושם.
חבל שרדלר מתעצל לקרוא. אולי אם היה טורח לקרוא את הדו"חות ולא רק להעתיק ולהדביק גרפים, היה גם מבין את משמעות הנתונים.
הגרף שרדלר מביא כולל גם את התמורה לעובדים מחו"ל מצד העובדים ואינו כולל 2% תקבולים על ההון מצד המעסיקים. כאשר מכניסים את שני אלה לתמונה הנתונים מתיישרים – 4% ירידה לעובדים כנגד 4% עלייה למעסיקים. אבל כל זה מוסבר בדו"ח של מרכז אדווה. מספיקות עשר דקות קריאה של הפרק הראשון כדי להבין את זה.
אדם ממין אורי רדלר מתהלך בעולם בידיעה שהוא מבין יותר מאדם שיש לו השכלה אקדמית בנושאים עליהם הוא מדבר, כאשר בפועל כישוריו האינלקטואליים הולמים לכל היותר נקניק מטיב טעם.
עודד, נתוניך שגויים. התרשים המובא כאן מכיל את נתוני המועסקים ללא עובדים מחו״ל, וכך בוצע החישוב לאורך כל הדרך ובכל השנים. לדוגמה, בשנת 2012, כולל עובדים עובדים מחו"ל, הכנסות המועסקים הן 513.2 מיליארד (60.3 אחוז) ובלעדיהם 498.7 מיליארד (58.6 אחוז), כפי שמופיע בתרשים (מעוגל כלפי מעלה – העיגול הוא של אדוה).
אשר למענקי הון – אלו אינם כלולים ברישום באף שנה (בדקתי אחורה עד שנת 2005) ואדוה מציינת זאת בכל דוח מחדש, כך שהם אינם יכולים להשפיע על ההשוואה בין שנה לשנה ועל ההשוואה בכלל. מעיון בנתוני הלמ"ס אני מעריך — אף כי אין לי דרך לדעת בוודאות, כי עיקר הפער ניתן להסביר בגידול משמעותי בהכנסות מדיור (מכ-4 אחוז לכ-10 אחוז).
צדק חברתי הוא אכן ערך ובעלי ההון אכן מתעשרים מכישוריהם לתחמן את המערכת ושוק חופשי הוא שקר ולא קיים במציאות. אבל גורם כמו אדווה שדורש בהתחזות כזו או אחרת לחסל את ישראל➖ אין לו זכות דיבור וקיום. לא במקרה הטלוויזיה הישראלית לא זוכרת באיזה ערוץ מפרסממת אותם בתור חדשות כמובן.
צדק חברתי הוא ערך כל כך מוסכם, עד שכל אחד מגדיר אותו אחרת לגמרי, ולכן אי אפשר להסכים עליו או ליישמו. כמה בעיות קטנות: האם הוגנות היא המפתח לצדק? כי אז מי שתורם יותר צריך לקבל יותר. האם השוויון הוא המפתח? כי אז כולם צריכים לא להצטיין ולא להנות מפירות עמלם. ושאלת השאלות: מי מחליט? המומחים? העם? הדת?
ההיסטוריה מלמדת כי שוחרי הצדק החברתי נוטים לחלק את העוגה כך שתתאים להם ולמקורביהם, וכי הם נוטים לפגוע קשות במי שמערער על החלטותיהם.
נראה כי"צדק חברתי" אינו אלא שם קוד ליומרנות, שחצנות, קינאה, כפיה ושתלטנות. ישמרנו האל מאימת הצדק החברתי!
הרב ערך אתה קפיטליסט מותר לך ואני סוציליסטית וזו זכותי. ניטשה אמר שהסוציליזם לא טבעי לבני אדם אבל הוא מכיר סוציליסטים והם מהאנשים הטובים והאיכותיים שיש בעולם אז תפסיק להכניס הונאה ורמאות למשוואה זה לא מאפשר לך לכתוב לעניין.
אורי, אני קורא את כל המאמרים שלך גם באונה וגם פה. אני מאוד אוהב את הכתיבה שלך. לדעתי במאמר הזה טעית בגישה. יש לך כישרון כתיבה נדיר והומור משובח, אבל בתחום הזה היה עדיף להישאר ברמת המספרים ולתת לעובדות לדבר בעד עצמן בלי להכניס כל מיני עקיצות. אני חושב שמאמר טיפה יותר ארוך שהיה סוקר את כל הבעייתיות בהצגת הנתונים של "אדווה" היה משיג אפקט חזקיותר של הסברה.