הדבק היהודי לשרפרף השמרני; תגובה לאריק כהן

ליסודות המרכיבים את השמרנות היהדות במתווה של אריק כהן דרוש רכיב מלכד • ההצעה הלא-פשוטה שלי: טיעון יהודי על אודות טבע האדם

מאנגלית: צור ארליך

מסתו הנועזת והמאתגרת של אריק כהן ("רוח השמרנות היהודית") היא אות פתיחה למיזם שאפתני במיוחד: ניסוח משנה לכידה של שמרנות יהודית לאמריקה ולישראל. כהן אינו מתיימר להגשים יעד זה לבדו, אלא רק להציע מתווה למסע. מתווה זה עוזר להבין מדוע יהודים רבים עשויים למצוא עניין ביעד המדובר בו – וגם מדוע לא יהיה להם קל להגיע אליו.

המודל המובלע במפת הדרכים של כהן הוא זה של המיזם ה"פיוּזֶ'ניסטי", ה"מאחה", שֶדור קודם של שמרנים אמריקנים (ובראשם ויליאם פ' באקלי הבן, פרנק מאייר ואחרים) שם לו ליעד באמצע המאה הקודמת, והגשימו, במידה רבה, בעשורים שלאחר מכן. האיחוי המיועד היה בין שלושה רכיבים, שאף כי לא קל היה ליישב ביניהם, נראה היה שהם מגלמים את שלושת הקהלים העיקריים של הימין האמריקני המודרני: מסורתיות חברתית, עמדה ביטחונית ניצית, וכלכלת שוק. רונלד רייגן נהג לכנות זאת "השרפרף התלת-רגלי" של השמרנות האמריקנית.

כהן מבקש גרסה יהודית לשרפרף הזה, ובחירתו באותם שלושה יסודות היא טבעית ורגישה גם יחד, מאותה סיבה פחות או יותר. הברית בין מסורתנים, ניצים וקפיטליסטים איננה רק קואליציה של נוחות, והמכנה המשותף לחבריה איננו רק היריב המשותף שלהם. שלושת הקהלים הללו קשורים גם בעבותות של תפיסה אנתרופולוגית משותפת: הבנה מסוימת של טבע האדם, שבעידננו הליברלי מצטיירת כעמדת-נגד מובהקת. שלושת הענפים הללו של השמרנות האמריקנית המודרנית מאוחדים בעמדתם הפסימית כלפי השלמות האנושית.

השמרנים רואים את האדם כישות פגומה, נוהה אחר גחמות לבה ונוטה אל העוול, אך בעלת כבוד מהותי וזכויות בלתי ניתנות להכחשה שהכרח לכבדן. שילוב זה בין ייחוס מדרגה גבוהה לבני האדם לבין ציפיות נמוכות בלבד מהם מוביל את השמרנים לחשדנות כלפי כל היומרות האוטופיות: אלו הסבורות שבעזרת חִבְרוּת נכון ייתָמו חטאים מן הארץ, אלו המצפות כי התבונה וטוהר הלב יכוננו שלום נצחי, ואלו המאמינות שאפשר לחלק את העושר בשווה בלי לייבש את מקורותיו. במקום כל אלו שמים השמרנים את יהבם במוסדות הוותיקים והמנוסים של החברה: המשפחה המסורתית והקהילה המוסרית, החינוך ההומניסטי, השוק החופשי, הממשלה המוגבלת בקפדנות ועוד – ומקווים שהללו ירסנו אותנו כשאנו נסחפים, ישרישו בנו מידות טובות, ינחו אותנו אל אמתות היסוד, ויעשו אותנו ראויים לחופש ומסוגלים להפעיל אותו ולהגן עליו.

שמרנות מאוחה היא אם כן משנה סדורה והגיונית. היא מדברת אל לבם של אותם יסודות בחברות הליברליות המודרניות המתייחסים לתבונה בספקנות, המעדיפים אמצעי פעולה חברתיים על פני טכניים, ושאינם מציבים מטרות משיחיות. אלא שלתשלובת הזו של הימין האמריקני המוקדם נלוו יסודות נוספים, מן ההקשר הפנים-אמריקני, ובהתאם לקהלים שנולדה מתוכם: מכאן נצרות מוסרנית, מכאן רפובליקניות אזרחית אריסטוקרטית (ובייחוד דרומית), ומכאן סוג מסוים, מפוכח (ותכופות צפוני) של ליברליזם קלאסי מוכוון-עסקים. שלוש קבוצות אלו, שלכל אחת מהן שורשים עמוקים בהיסטוריה האמריקנית, היו שותפות לכמה השקפות ותקוות, אך לא היו זהות ולא נעשו כאלו. עשורים של איחוי שמרני קירבו אותן זו לזו, ועזרו להם ללמוד זו מזו, אך לא מחקו את ההבדלים ביניהן.

מה היהדות יכולה לתרום

נראה כי כהן, בחזון השמרנות היהודית שלו, רוצה שהיהדות תנגן את שלושת התפקידים הללו. זה לא יהיה קל. מטבעה הולמת היהדות בראש ובראשונה את הפונקציה שהמוסרנות הנוצרית מילאה במיזם השמרני האמריקני. כפי שכהן מיטיב להראות, היהדות מביאה אל השולחן מודל עשיר ואיתן של חיי משפחה מלבלבים, ואלפי שנות ניסיון במימוש אידיאל זה בתנאים מאתגרים. יש ליהודים במה להתגאות בתחום הזה, יש להם דבר גדול להגן עליו, ויש להם דבר גדול ללמד את שכניהם. כמובן, יש יהודים שדחו את המורשת הזו ושראו באבותיהם שוטים, אך רוב היהודים העשויים לגלות עניין במיזם של שימור היהדות בגוון שמרני כלשהו מתאימים בהחלט למלא את התפקיד שכהן מייעד להם בחזית הזו.

האם יכולה היהדות לשמש כוח של ריאליזם מוסרי גם ברגל השנייה של השרפרף, כלומר בסוגיות של לאומיות וביטחון? כן, גם אם באופן פחות. היא ודאי מתאימה לכך יותר מהנצרות האמריקנית, במידה רבה בגלל ההיסטוריה היהודית (והישראלית) ובזכות לקחים מסוג אלה שמלמדנו ספר יהושע – אף כי, כפי שהוא מציין, יש ביניהם גם כאלה שלרבים מאתנו יש קושי מוצדק לקבל.

תפקיד כגון זה הוא בוודאי קל יותר למילוי בישראל, מקום שם הלאומיות והיהדות שזורות יחדיו בדמותה של הציונות, ומחוברות זו לזו גם במובנים פרקטיים. הוא קשה יותר באמריקה, שם היהודים הם תת-תרבות קטנה, שאף איננה מזוהה במיוחד עם המסורות המלחמתיות של האומה או עם זן הרפובליקניזם האזרחי שלה. אבל אם, כפי שכהן מציע, תפקידם המרכזי של יהודי ארצות הברית בחזית הזו הוא להסביר לאמריקנים מדוע ארצות הברית צריכה לעמוד לצד ישראל, כי אז סיכויי ההצלחה רבים יותר; לא כל כך מפני שיש יהודים אמריקנים רבים הכשירים להנחיל את הבשורה, אלא משום שמעטים למדי האמריקנים הלא-יהודים שבאמת זקוקים לה. לפחות לא כרגע; תמיכתה של דעת הקהל האמריקנית בישראל היא בכללותה יציבה ועמוקה, אך צודק כהן באמרו כי יש חשיבות עליונה למאמץ היהודי לחזקה.

נשארה הרגל הכלכלית של השרפרף, וכאן הדברים כבר נראים אחרת. במודל השמרנות היהודית קל לתת ליהדות את תפקידה של המוסרנות הנוצרית, ואפשר גם לדמיין אותה מדברת בשמן של הלאומיות ושל מדיניות ביטחון ניצית; אך האומנם יכולה היהדות למלא גם את המשבצת של הסוחר מניו-אינגלנד, לדבר בשם פיכחונו שרגלו האחת בנאורות הסקוטית והשנייה באמונה מודרנית בקדמה? טיעוניו של כהן עצמו בנושא הכלכלי מלמדים שיש לו ספקות. נכון, הוא מצטט מקוות יהודיים המרמזים כי להבדיל מהסוציאליזם, הקפיטליזם הדמוקרטי איננו מנוגד במהותו ליהדות. ועדיין אין בהם כדי להראות שהיהדות עצמה יכולה להציע לקפיטליזם חיזוק רב, כמו זה שהיא מרעיפה על המשפחה המסורתית, למשל.

"האתגר הגדול, אינטלקטואלי ופוליטי כאחד", חותם כהן את הפרק הכלכלי במאמרו, "הוא לזווג את האתוס הציוני של המחויבות הלאומית עם האתוס הקפיטליסטי של היוזמה החופשית, ולשלב בין יראת הכבוד כלפי מסורותיה העתיקות של היהדות לבין הדינמיות הנדרשת בעידן הטכנולוגי המודרני". יש כאן רמז לצורך באיזון בין קצוות. ומשתמע מכאן גם ששלוש רגליה של השמרנות היהודית רחוקות מלהיות שוות באופיין ובחשיבותן.

טיעון יהודי נגד אוטופיזם

האמת היא שמפרק לפרק כהן מסיט בעדינות את ההגה. בלי לומר זאת במפורש, הוא מטפל בכל רגל של השרפרף כאילו עמדה במקום אחר על גבי הרצף שבין מה שהיהודים יכולים ללמד לבין מה שהם יכולים ללמוד. על יתרונות המשפחה, היהודים יכולים ללמד את העולם המודרני; יתרונות הקפיטליזם הם דבר שהיהודים צריכים ללמוד מהעולם המודרני; ואילו יתרונות הלאומיות והריאליזם המוסרי במדיניות החוץ נמצאים היכנשהו באמצע. אין בכך שום בעיה עקרונית: גם אם במבט ראשון הדבר פוגע בלכידות המתווה של כהן, במחשבה שנייה הגיוני מאוד להציע מתווה של התקדמות מעשית בעזרת שילוב בין למידה לבין הנחלה לאחרים.

אבל השאלה היא מה יוכל להחזיק את שלושת היסודות ביחד. בשמרנות האמריקנית, התשובה טמונה בתפיסה האנתרופולוגית, תפיסת מצבו של האדם, המאחדת את שלושת ענפי הימין. אחדות זו היא השמרנות. האם יכולה היהדות עצמה למלא תפקיד מקביל, תפקיד מאחד, במיזם שכהן חוזה? מבנה המאמר שלו מרמז שכן; אך אם היהדות נועדה לשמש מורה ותלמידה גם יחד, נראה שעדיין חסר הדֶבֶק המאחד.

מה יהיה דבק זה? אולי טיעון יהודי מקיף בזכות העמדה השמרנית עצמה: טיעון יהודי נגד אוטופיזם ובעד עמדה ספקנית מושכלת כלפי האפשרות להביא את העולם הזה לשלמות. טיעון כזה יחזק את העמדה המצדדת במשפחה, בהטעימו את האי-אפשרות המעשית של כל החלופות; הוא יבצר את העמדה הניצית והלאומית, בהבליטו את מקומו הקבוע של הרוע בחוויה האנושית; והוא יעמעם את קסמה הקורץ של השוויונאות הרדיקלית, בהראותו כי שום פנטזיה טכנוקרטית לא תעזור לעניים יותר ממה שתעזור להם כלכלת השוק. אולם הוא לא יעסוק בדברים הללו עצמם, אלא ישמש להם תשתית אנתרופולוגית. הוא יהיה טיעון יסוד על-דבר טבע האדם.

הצורך בטיעון יהודי זה בזכות השמרנות ניכר אולי יותר בישראל, מקום שם, בחוגי אליטה מסוימים, אותו אידיאליזם שהוליד את הציונות ונשב במפרשיה קם עליה עתה ומאיים להמיתה. היות שחזונה המשיחי של הציונות החילונית-ליברלית כבר התממש, והיות שהיא לא גיבשה חזון בדבר אופן שימור ההישג הזה וטיפוחו, דומה לא פעם כי ענף זה של הציונות מתמכר לפנטזיות של אוטופיה פוסט-ציונית.

טיעון יהודי בזכות עמדה שמרנית מודרנית – יסוד רביעי במתווה של כהן – הוא דבר שקל לדמיינו אך קשה לנסחו. כדי להעמידו ולהנכיח אותו בקרב יהודי ארצות הברית והיהודים בישראל נדרשים משאבים גדולים של דעת ורוח ושנים של עבודה סבלנית ונחושה. נראה לי שאני מכיר את האיש המתאים למשימה הזו.

____
יובל לוין הוא העורך המייסד של כתב העת "נשיונל אפאיירז", ועמית הרטוג במרכז לאתיקה ולמדיניות ציבורית בוושינגטון. חתן פרס בראדלי לשנת 2013 על תרומתו המיוחדת בתחומי המחקר, העיתונאות והשירות הציבורי.