משטרת האוטופיה של הפוליטיקאים החדשים דורשת לרדוף את המגזר העסקי בשם החמלה. אך בלי עשירים, מי יתרום?
משטרת האוטופיה של הפוליטיקאים החדשים דורשת לרדוף את בעלי העסקים בשם "החמלה" • אלא שחמלה אמתית מתקיימת על ידי מדיניות כלכלית משגשגת ומפוכחת, ובעיקר בזכות המגזר העסקי
תפנה לך זמן שבוע הבא ברביעי בערב, אני אומר לאחי, וצריך את הג'יפ. הולכים להוביל 300 פשטידות מהמושב לחולון. כל הדרך לחולון רשרשו ארגזים וניירות כסף של 300 הפשטידות הערוכות בארגזים שהוכנו על ידי משפחות היישוב ורוכזו בבית אחד לקראת העמסתם. את הדרך לחולון עשינו בתוך ענן של ריח קידוש מימי הפנימיה. נסענו ל"כרובית".
אבל לפני המפגש ב"כרובית" בואו נדבר על "משטרת האוטופיה". פריצת המפלגות וחברי הכנסת החדשים מבשרת על חידוש עונת האוטופיה. זהו הזמן שבו מרדף אחר הכלכלה החמלתית והחברתית מנסה להפוך את "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" מאוטופיה של אחרית-ימים למציאות: הקפאת שכירות, הטלת מס ירושה, הרחבת סך ימי החופש לעובדים החל מהשנה הראשונה ושאר הצעות חוק ותכניות שמתנקזות למצעו של שר ה"איפה הכסף". העלאת מס על השתייה החריפה והזיות הפיקוח על המחירים. המרחק בין שאיפת האוטופיה לבין הפופוליזם הזול נסגר. הפוליטיקאים החדשים מהנילונים, רובם ככולם יציריו המוצלחים של המעמד הבינוני קורצים לשולחיהם ומגישים להם מנחה גדושה פופולריות זולה וחלולה. בעולם האוטופי הזה אין מקום לעושר, לשגשוג, שהושגו בתהליך זוחל של ישראליות יזמית. הרווח מזוהה עם עושק ואי צדק כנגד אותו מעמד בינוני מכווץ. באקלים הזה, פחות ופחות מעלים על נס את החשיבות של המגזר העסקי על רבדיו השונים לשגשוגה של מדינת ישראל. תחת זאת, המגזר הזה עולה לדיון בעיקר כמקור שאיבה של הכנסות ממסים, כסיבה לתחלואי אי השוויון. החרון האוטופי הזה הופך את הכלכלה בידי מבשרי הגאולה החדשים לכלי ניגוח חינוכי: איך יכול להיות שיש לכם כל כך הרבה? 500 מטר מכאן יש כאלה שאין להם? איפה החמלה?
להצליח?! איך אתה מעז?
אם ישנה סכנה אמיתית וממשית למעמד הביניים כיום, היא לא נשקפת מצד הטייקונים השנואים, או הבנקים המושמצים. מהרסיו ומחריביו ממנו ייצאו. המתכונת בה מוצג מעמד הביניים לצרכי התעמולה הזו היא תמיד אחת: שכירים שבקושי גומרים את החודש, שני בני הזוג עובדים, שהמדינה ובעלי ההון המרושעים עומדים בדרכם בבואם לממש את חלום הבית-אוטו-חוגים-חו"ל. הבו לנו פיקוח, דיור בר השגה והקפאה לחמש שנים על השכירות, בבקשה. כאמור זהו רידוד מציאות לצרכי פרופגנדה בשירות תפיסת עולם לא בשלה, חד ממדית. ציון ישראלי כידוע עובד היכן שהוא – כלומר מישהו מעסיק אותו ואגב כך נוטל על גבו סיכונים רבים ומחויבות גדולה. לעתים, ציון ישראלי הוא מעסיק בעצמו – לרוב מעסיק קטן החשוף לתזזית השווקים, לגחמות הלקוחות ולגזירות המסים. לעתים הוא בעל דירה להשכרה – או חלילה הצליח יותר מידי והוא גם וגם. והטלת הגבלות מהסוג המסוים העומד על הפרק תפגע בו. מאד.
מטבעה, אוטופיה אוטמת את היכולת לראות נכוחה את טבע האדם. אינטרס עצמי נתפס כדבר בזוי, תאוות בצע היא דבר הניתן לריסון ולהפרדה קלה מתכונות כגון תעוזה, נכונות לסבול וליטול סיכון, אגו מפותח, רצון להוביל ולהותיר חותם. תנו לנו יזמים צחורי כנף שממשיכים לנסוע בסובארו מתנחלים ולגור בדירת שיכון "כמו בגין ואלי הורביץ".
רידמייליפס. מכוניות טובות זה אחלה, ובית יפה זה מגניב, ואקססוריז ומותרות ושופינג ושופוני – הטבע האנושי פתוח לדיון על הכל כשהוא בתנועה לנתיב הכסף הגדול. גם את סתיו, גם אתה יאיר, גם אתה משה, גם את רחלי – כולכם יודעים את זה – בחלק מהמקרים אפילו חוויתם משהו מזה על בשרכם וראיתם כי טוב. אל תאמין בעצמך עד יום מותך נאמר, ואני ממליץ זאת גם לעצמי כל בוקר. צניעות זה חשוב, ושמירה על פרופורציות זה בוודאי נדרש, אבל הפיתוי גדול ולכסף הגדול יש נטייה לבלבל את הדי.אנ.איי, למחוק את שרידי החינוך הסוציאליסטי להקהות את זכרונות המסטינג המשותף. זה קשה, וזו עלולה להיות גם בעיה, אבל זו בעיה שהפיכתה לשורש כל רע אינה מקדמת שום פיתרון.
נחזור לאותם ציון-ישראלים שמחזיקים דירה או מעסיקים עובדים — אם תחסמו להם את הדרך, הם ימצאו מעקף אחד או יותר בתוך חמש דקות. ולכל היותר יעשירו בדרך כמה עורכי דין ויוצאי רשות המסים. והניסיון מראה באינספור מקרים שהמעקף הזה ישים ללעג ולצחוק את ההגבלות. במקרה הרע הברכה תוכח כקללה, עסקים ייעצרו, שוק הנדל"ן יתחרפן וחלום האוטופיה יפגוש את שבר המציאות הקשה. לאלוף עמירם לוין הייתה אמרת כנף: מה זה גמל? – סוס שתכננה ועדה. תנו לכחלון את הכוח לעצור את השוק, הוא יתכנן ג'ימייל, אתם תישארו עם רשות הדואר.
כשצדקה הופכת למסע צלב לא מוצלח
חזרה ל"כרובית". המתחם הומה אדם, משטחים של קופסאות שימורים, ארגזים עם מאות נתחי פילה אמנון מוקפאים, אינספור פרודוקטים בכמויות מסחריות, ועשרות אנשים ובני נוער טורחים על מיון, אריזה בישולים, קליטת משלוחים מכל הארץ, מרשים, מרגש, מדהים. על הכל מנצחת ד"ר רוית הללי (הרוח החיה ומי שהחלה עם כל זה) בעצמה – מחייכת, צנועה, וכמו כל יזם אמיתי – רואים שהיא מרגישה במקום הנכון.
ואני מסתכל על זה וחושב עוד שתי מחשבות. ראשית – הסיוע הזה נעשה על ידי חברה אזרחית חזקה ובריאה במיוחד. משטחי המוצרים מעידים על מעורבות של המגזר העסקי, מאות התבניות ועשרות המתנדבים, אלפי שעות העבודה, הדלק, אלפי הפריטים שנאספים מכל הארץ נתרמים על ידי מעמד בינוני בריא ושמח בחלקו וחדור שליחות, בוודאי ביום הזה. המחשבה השנייה היא שכל הטוב של מיזמים כאלו מעולם לא הוציא איש מהעוני באופן ישיר. הוא יעביר אנשים את החג – וזהו חסד עצום. אבל אז יגיע יום שני ומה שהיה ישוב להיות. על קשרי הגומלין בין הצדקה ליצרנות נטוש מאבק איתנים. חסידי אוטופיה קוראים לממשלה להתערב בכל מקום בו ניתן. היא ברירת המחדל לפתרון הבעיות, הכבדת המעורבות הממשלתית מוצגת כמחויבות מסדר הגודל של חובתה למתן ביטחון אישי וקולקטיבי, וכפתרון שיש בו ממש גם לטווח הארוך. המיזם הזה, שעתה עמדתי במרכזו כצופה לרגע, היה ההוכחה לכך שמדובר בתפיסת עולם חלולה.
המגזר העסקי, המושמץ כל כך, הוא שותף בכיר של מיזמי החסד בצמצום ממדי העוני והוא עושה זאת ביותר מדרך אחת. כדאי לזכור, אחרי שסיימנו לקנא בבתי המידות, ברכבי היוקרה ובאורח החיים – שעסקים רווחיים הם מקור תעסוקה, פרנסה, משמעות, כבוד עצמי ותחושת ערך לכל מי שעובד בו. אפשר להמשיך ולחלום בלילה על אלכימיה שבה במסגרת משטרת האוטופיה יועתק חוק הכלים השלובים מהפיזיקה אל הכלכלה ואיך באורח פלא יזין הבונוס השנתי של מאן דהוא את חשבונות הבנק החרבים של עשרות ומאות משפחות. זה לא יקרה גם בעוד מיליון שנה ולא משנה כמה תצרוב לנו תחושת העוול המשווע.
דווקא אימוץ גישה מציאותית, מפוכחת, שלוקחת בחשבון את השלכות תאוות הבצע כרע הכרחי לקיומה של יזמות טומן סיכוי לצמצום ממדי העוני ולצמיחה. שום "חקיקה חברתית ששמה את האדם במרכז" לעולם לא תצליח להשיג זאת. אם לעסקים יהיה קשה, הם ילכו מכאן אם רק יוכלו, הם יוליכו את העבודה וההון הניתנים להעברה קלה מאי פעם, למקום אחר בו הם רצויים; אם יילחצו כמעסיקים יתר על המידה בתקנות ובנטל תשלומים גובר, אם ימוסו ללא סוף, הם יצמצמו משרות (פיטורים), הם יעברו מרווח להפסד (אובדן הכנסות ממסים) והם אפילו יפסיקו לשלוח תרומות למיזמי החסד. למיזם של רווית ולדומים להם יהיו אולי יותר קליינטים, אך ייתכן ויתקשו בגיוס מתנדבים בהיקפים להם הורגלו. הם ייתקלו בסביבה עסקית קפוצת יד ומחושבת יותר. בלשון חז"ל, תינעל דלת בפני לווים. אותה חברה אזרחית בריאה המקיימת מיזמים אלו בזמנה, כספה, משאביה – ומורכבת מרבבות שכירים העושים למען הקהילה בזמנם החופשי תוחלש עד מאד. את מחיר מעגל הקסמים האווילי הזה נשלם כולנו.
אל מול צדק מוחלט ובלתי ניתן להשגה עומדת תפיסה שהיא לכאורה צנועה יותר – של "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ". צמצום העוני לא יושג בהתערבות ממשלתית נוסח לפיד-כחלון-שפיר-עזריה. נכון, תמיד יהיו עניים, תמיד תעמוד לנו החובה לערוב הדדית מזה, ולהרחיב את גבולות השגשוג והתעסוקה מזה. בתוך גבולות המציאות על מגבלותיה יכולה וצריכה להתנהל כלכלה בריאה ומשגשגת, בלי מסעי צלב ובלי אוטופיה. די לנו באידיאל מעשי ובר השגה. זה חשוב אפילו יותר מדיור בר השגה.
