האחים המוסלמים

"כשהחברים שלי הבינו שאני הולך להתגייס ידעתי שאשלם מחירים. ידעתי שאאבד חברים. אמרו לי שאני בוגד, משת"פ. בטוחים שאתה הולך להרוויח מלא כסף כי בשביל זה ערבים מתגייסים לצה"ל, לא? ושיש לך פרוטקציות בכל המדינה ואתה מעל לחוק כי לבשת מדי זית וזה עוד לפני מה שחושבים בכלל על צה"ל. היו כאלו בכפר שניסו להסביר לי שהכלבים של יחידת 'עוקץ' מתורגלים לקפוץ על כל אדם שאומר 'אללה אכבר'. אנשים חיים בדמיונות. לא יודעים כלום. כשהלכתי לגיבוש של 'דובדבן' שמתי את כל רעשי הרקע האלה בצד. אם אתה ערבי שרוצה להתגייס לצבא אתה צריך לחשוב כמו חייל עוד לפני שאתה מתגייס. להיות נעול על המטרה ולהסתער עליה. בלי לפחד ובלי למצמץ".

אופיר מאזור נצרת לא הגיע לדובדבן. את החלום על הכומתה האדומה והנעליים האדומות הוא המיר בכומתה חומה, לא פחות קרבית, ובעץ הזית של גולני. גולנצ'יק מגדוד 12. הוא ערבי מוסלמי ששירת שלוש שנים בצבא בתפקידים קרביים. היום הוא עוסק באבטחה. אופיר שייך לקבוצה שהולכת וגדלה בשנים האחרונות של ערבים מוסלמים שמתגייסים לצה"ל.

בשנים האחרונות התקשורת הישראלית התוודעה למאבקם של צעירים נוצרים דוברי ערבית שהחליטו להתגייס לצבא. הקונפליקטים האם להתגייס, מה אומרת החברה מסביב והמחירים החברתיים שמשלמים צעירים ערבים שמתגייסים מצויים גם בקרב הערבים המוסלמים אזרחי ישראל. האווירה הציבורית והפוליטית במגזר הערבי מתנגדת לגיוס לצבא ולשירות לאומי. עם זאת, יותר ויותר צעירים ערבים הולכים נגד הזרם הכללי בתוך החברה הערבית ובוחרים להתגייס ולשרת.

אבל הבעיות לא נשארות רק מול החברה הערבית או מול המשפחה הקרובה שלא רואים בעין יפה את הילדים לובשים מדי זית ונעליים צבאיות. יש אתגרים מורכבים מול החברה הישראלית היהודית ומול צה"ל, לפני הגיוס, בתוך הגיוס ואחרי השירות הצבאי. כמו שהחברה הערבית בישראל מתקשה לקבל צעירים ערבים הלוחמים בצה"ל, כך גם החברה היהודית מתקשה להכיל ולטפל בבני מיעוטים, ערבים מוסלמים, בני ברית, שרוצים להיות שותפים מלאים בצבא, במערכות הביטחון ובחברה הישראלית.

עיסאם טאטור בן 25 היה קצין בגבעתי. ערבי מוסלמי מהכפר ריינה. כבר בגיל 14 הוא סימן לחבריו ולמוריו את היעדים העתידיים אליהם הוא צועד. על הלוח בכיתה הוא היה כותב באותיות קידוש לבנה: "גבעתי" – היחידה אליה התעתד להצטרף. כשדיבר על צה"ל עם החברים והמשפחה, ומסתבר שזה היה לא מעט, זה בדרך כלל היה קשור לחטיבה הסגולה.

עיסאם, למה גבעתי?
"זה היה החלום. אני בא ממשפחה שיש בה אנשים ששרתו בכוחות הביטחון. בבית שלנו תמיד היו אנשים ואורחים ששרתו בצה"ל ומערכות הביטחון. באיזשהו שלב, כנראה בזכות חבר ששירת בגבעתי, נדלקתי על החטיבה".

עיסאם הגשים את החלום והיה לקצין קרבי בחטיבה. שש שנים שירת בצבא ולפני שנה החליט לעבור למקצוע מחוץ למערכת הצבאית "ולתפקיד שיוכל לתרום בו לא פחות". היום הוא חלק מקבוצה שנקראת "פורום גיוס העדה המוסלמית", ערבים מוסלמים ששרתו בצבא ורוצים לסייע לצעירים אחרים שרוצים להתגייס לצלוח את המשימה. עיסאם מעולם לא התרגש מהקולות במגזר הערבי שיוצאים נגד שירות בצבא. הוא מגיע ממשפחה גדולה ומכובדת במגזר שרבים מבניה שירתו בצבא ובמשטרה.

חנין-זועבי וזעמה על המתגייסים הערבים לא מזיזים לו כהוא זה. מה כן מזיז לו? אפשר לחלק את הצירים המרכזיים בהם צועדים טאטור וחבריו לפורום גיוס העדה המוסלמית לשניים: הראשון – כל תהליך ההכנה לגיוס לצבא, המודעות וההיערכות לקראת שירות בצה"ל במגזר הערבי – לוקים בחסר. השני הוא היחס כלפי חיילים משוחררים מהמגזר הערבי.

אין היום הכוונה לצעירים ערבים מוסלמים שרוצים להתגייס לצה"ל. לצעירים דרוזים ובדואים יש יחידות, מקומות ומסורת צבאית שממלאים את הפער הזה, אבל בקרב הצעירים המוסלמים והנוצרים שמתגייסים לצבא כחיילים בודדים למעשה, חוסר הבנת המערכת הצבאית והתנאים הדרושים לשירות משמעותי מקשים על תהליך הקליטה בצבא.

"בשביל שבני מיעוטים יתקדמו בצבא הם צריכים לבוא עם הנתונים שמשפיעים על הקידום", מסביר טאטור, "החבר'ה לא מבינים את המשמעויות של המבחנים הראשוניים בתהליך הגיוס. כל נושא הקב"א, המבחנים הפסיכוטכניים. החשיבות שיש להבנת השפה העברית בבהירות. מרכיבים חשובים בעתידו של כל חייל שרוצה להתקדם הם משתנים נעלמים ולא מוכרים לצעירים. הם רוצים להתגייס ורצים לצבא אבל כשהם רוצים להתקדם בהמשך הם נחסמים בגלל אי הבנת התהליך ובגלל חוסר המודעות להכנה לצבא".

טאטור היה חייל מצטיין אבל כשרצה לצאת לקורס קצינים הבין שיש נתונים שהוא יהיה חייב לשפר תוך כדי השירות. "כמו כולם רציתי להתגייס ולא נתתי את דעתי לנתונים ההתחלתיים. אף אחד במגזר לא יודע שאפשר לעשות מכינה קדם צבאית או ללכת לקורסים שמכינים לצבא. מגיע השלב שבו אתה רוצה להתקדם ואתה מגלה שיש חסמים".

טאטור התמודד עם החסמים אבל נשאבו ממנו זמן והמון ואנרגיה. גם המג"ד שלו בזמנו יהודה הכהן (מפקד חטיבת 'שגיא' היום) התגייס לסייע לו בקידומו. אבל טאטור אומר שצעירים רבים שמתגייסים לצה"ל מוותרים על השאיפות להתקדם בגלל החסמים הללו. טאטור מצפה שצה"ל ייכנס לבתי ספר במגזר הערבי ויסביר לצעירים על הצבא, ההכנות הדרושות והיחידות השונות ויסייע להם בכל הדרוש.

אתה יודע שבינתיים מי שנכנס לדבר על צה"ל בבתי ספר הוא ח"כ איימן עודה מהרשימה המשותפת שבעיקר מסביר למה לא צריך להתגייס?

"נו, אז מה? אנחנו חיים במדינת ישראל, לא? צה"ל נכנס לבתי ספר במגזר הערבי. קצינים מפיקוד העורף מדברים על התמודדות בשעת חירום אז אפשר לדבר גם על גיוס לצה"ל. גם הסברה בשפה הערבית לא ממש קיימת ברשת בכל מה שקשור לגיוס. צה"ל לא ערוך בנושא הזה וזה מקשה על צעירים שרוצים להתגייס ולתרום למען המולדת".

ויש גם את הפריבילגיה שצה"ל מעניק לגדס"ר הבדואי בגיוס צעירים מהמגזר הערבי. לא מעט מתגייסים טריים שמגיעים ללשכת הבקו"ם עוברים מסע שכנועים מסיבי מצד נציגי הגדס"ר להתגייס לשורותיהם. כל צעיר ערבי מוסלמי או נוצרי מכיר את מסע הלחצים של הגדס"ר. היו זמנים שצה"ל אוטומטית היה שולח צעירים ערבים ללשכת הגיוס בטבריה כי שם חיכו אנשי הגדס"ר לקלוט אותם ליחידותיהם. בשנתיים האחרונות הרימו קצינים מפורום גיוס העדה הנוצרית קול זעקה ודרשו לתת לצעירים אפשרות בחירה. לא כל מתגייס ערבי מעוניין לשרת בגדס"ר. רבים רוצים ללכת לגולני, לצנחנים או לשריון. "אני מאוד מכבד את הגדס"ר הבדואי, הם לוחמים גדולים, אבל צריך לתת את הבחירה לאנשים ולא לכפות עליהם מסגרת שירות מסוימת", אומר טאטור.

האפשרות לשרת ביחידות שונות פתוחה היום בפני צעירים מהמגזר הערבי אבל כדי שלא יישלחו מלכתחילה לגדס"ר הבדואי הם צריכים להתעקש על כך, ובנוסף השליטה בשפה העברית צריכה להיות טובה. לא מעט צעירים שלא שולטים היטב בעברית נשלחים אוטומטית לגדס"ר הבדואי.

טירונות כפולה בגולני

בתוך הצבא יש את קושי ההתמודדות של צעירים ערבים המשתלבים בחברה יהודית ישראלית. זה תמיד קשה ומסובך. אופיר זוכר את חבלי הלידה בגולני. "יש מלא דתיים ואנשים ימניים בגולני", מחייך אופיר, "ולא כולם מבינים מה זה ערבי מוסלמי שמשרת בצה"ל. לא ידעו איך לאכול אותי בהתחלה. אני זוכר אחד שאמר לי בתחילת השירות שערבים לא צריכים להתגייס לצבא ומי שמתגייס עלול לגנוב נשקים. אני זוכר שישבתי עם כל אחד בפלוגה והסברתי לו מה זה ערבים. שיש ככה ויש כאלה ואין מושג אחיד של 'ערבים'. לקח זמן עד שהם נהיו חברים שלי עד סוף החיים. אני חבר עם כולם. היו שם חרדים, דתיים ומתנחלים. לא מזמן הייתי בחתונה של חבר מקדומים. הייתי מאגיסט עם מוטיבציה גבוהה, לא הייתה להם ברירה אלא להיות חברים שלי".

טאטור זוכר את חבלי הלידה בעיקר בגלל השפה. "לפעמים תופסים אותך כשאתה אומר משהו מצחיק בגלל שהעברית שלך היא לא שפת אם. ואז חוזרים על זה ועוד פעם ועוד פעם בלי הפסקה. בסדר, אני מקבל את ההבנה שהמציאות מורכבת ולא קל לאף אחד לקבל מישהו שהוא שונה".

איברהים, חייל משוחרר מגולני תושב נצרת, זוכר למשל את המריבה שהייתה לו עם חבר הפלוגה שאמר לו "שכל הערבים מחבלים". זה נגמר בריתוק לשניהם. "יש טירונות פיזית ויש טירונות נוספת ליהודים וערבים שמשרתים ביחד בהתחלה. זו הטירונות של הורדת הסטיגמות והתמונות שגדלנו עליהן בבית. זו טירונות הרבה יותר קשה מלרוץ על ג'בלאות. אבל אני יכול לומר שנשארו לי רק חברים מהחוויה הצבאית".

וכמובן השירות הצבאי עצמו כמוסלמים הוא מורכב. לצאת לקרב בעזה נגד חמאס, שנלחמים בשם האסלאם או אפילו לעמוד כש.ג. בחברון אלו מציאויות מורכבות במיוחד לחיילי צה"ל המוסלמים. "אני לא נלחם נגד האסלאם אני נלחם נגד הטרור. צה"ל נלחם בטרוריסטים, באנשים שרוצים לפגוע באזרחים חפים מפשע ", אומר עיסאם, "כשאני רואה בעולם, אם זה בסוריה או עיראק או עזה, את כל הדאעשים למיניהם, אני יודע שזה לא האיסלאם שלי. לא על זה גדלתי. בבית שלי גדלתי על ערכי איסלאם אחרים לחלוטין. על עזרה לזולת, חסד, תפילה. מאיפה מגיע כל ההרג הזה?".

אתה לא יכול להתעלם מהעובדה שלאסלאם למשל יש עניין בירושלים. סוגיית הר הבית, איך אתה כמוסלמי יכול לחיות עם שלטון יהודי במקום?
"אני יכול לחיות עם ההבנה שיש מקום ליהודים ומוסלמים בהר הבית ובירושלים. אני אזרח שווה בין שווים במדינת ישראל, אני חלק מהחברה הזו ואני מוסלמי. בעיני אין שום התנגשות עקרונית בין שני העולמות האלו וכולם מתפללים לאלוהים אחד".

אופיר זוכר את עצמו משרת בחברון ומשתדל להסוות קצת את הערבית שלו. "נוצר מצב אבסורדי קצת", הוא מספר, "אני עומד בשמירה במערת המכפלה ולא הייתי מעוניין שהערבים בחברון יזהו אותי כערבי כדי לא ליצור פרובוקציות מיותרות. אז הייתי צריך לדבר ערבית כמו יהודי. כלומר, ערבית יהודית, לא תקינה. לא היה קל".

"מעולם לא הייתה לי בעיה לתפוס מחבל", אומר אברהים, "מחבל זה מחבל, וכשאני יוצא לפעילות מבצעית אני רק חושב על איך אני עוצר את המחבלים האלה".

מאיפה זועבי מקבלת משכורת? לא מהמדינה?

הצעירים האלה לא מתרשמים מאמירות הרהב והלאומנות של חברי הכנסת הערבים. היחס בגדול הוא בוז כללי לח"כים שאוהבים לעסוק בפלסטינים ופחות במגזר הערבי בישראל. הם יודעים שמבחינת חנין זועבי ושותפיה הם נחשבים לבוגדים, משת"פים שהחליפו צד. "חנין זועבי היא לא פונקציה בשבילי", אומר אברהים.

"זועבי נגד המדינה שהיא חיה בה", אומר אברהים ומוסיף: "כשהיא מגדפת שוטרים ערבים בגלל שהם עובדי מדינת ישראל זה אומר שהיא נגד ערבים עובדי מדינה, נכון? ומה היא? היא לא עובדת מדינה? ממי היא מקבלת משכורת? מהפלסטינים? היא מקבלת משכורת ממדינת ישראל. בוחריה ישראלים ועיקר עבודתה לזרים".

"אני לא איש פוליטי", אומר עיסאם, "והפוליטיקה לא מעניינת אותי ולא מעניינת חברים שלי. הם יכולים להגיד מה שהם רוצים עלי ועל צה"ל. בדרך כלל אנשים מדברים על צה"ל במגזר בלי שהם יודעים על מה הם מדברים, מיהם חיילי צה"ל ומה הערכים שמובילים אותם. אני הפסקתי להתרגש מכל המלחמות הללו".

גם אופיר מספר שהוא הפסיק להתרגש "מהפרובוקטורים מהכנסת", זה כולל אגב ח"כים ערבים ויהודים כאחד. אבל מה שמשפיע יותר מכל על הצעירים הללו זו הסביבה המשפחתית והאישית. כל שלושת הצעירים הללו באים ממשפחות ערביות ששרתו בצה"ל ובכוחות הביטחון. המעורבות בתוך המדינה מושרשת בתוך המשפחות הללו כבר כמה דורות והנאמנות למדינה עברה כל מבחן.

עם זאת, הסביבה החברתית כן משפיעה ולא כולם מעוניינים להתמודד איתה ראש בראש. עיסאם ואיברהים היו נוהגים לחזור מהצבא כשהם לובשים מדים. אופיר, היה מעדיף לחזור על אזרחי ולא פעם העדיף לסגור שבתות בבסיס ולא לחזור לכפר ולעימותים עם חברים שהפנו עורף.

"ידעתי שיהיו חברים שיעזבו אותי ולא יתקשרו יותר כשידעו שהתגייסתי. זה מחיר שמשלמים. לפעמים אתה לא רוצה לחזור לכפר ולשמוע כל מיני כאלה שקוראים לך בוגד ונוכל. יש לי גם קרובי משפחה שלא נכנסים אלינו הביתה. רוב החברים שלי היום הם בוגרי צבא. ולמי שלא מוכן לקבל אותי, הוא מוזמן לקפוץ".

חסמים אחרי שחרור

הבעיות לא נעלמות אחרי השחרור. למעשה, מה שמעסיק היום בעיקר את עיסאם בפורום גיוס בני העדה המוסלמית אלו בעיות של חיילים משוחררים. גם כאן, חסרה הכוונה לגבי ההטבות שמקבלים חיילים מהמגזר הערבי. סוגיית מגרשי בנייה לחיילים משוחררים היא נושא שמציק מאוד לצעירים הללו. כחלק מהטבות לצעירים מהמגזר הערבי ששרתו בצה"ל מגיעות להם זכויות קניין באזורי מגוריהם. הבעיה שמדינת ישראל העבירה את הנושא הזה לפתחן של המועצות המקומיות "שלא מתפקדות ולא אכפת להן מחיילי צה"ל ולרוב הנבחרים במועצה באים עם מניעים לאומניים", הם אומרים.

"פתחתי מפה לפני מהנדס המועצה ושרטטתי לפניו את האזור בו יש מגרשים פנויים, גושים וחלקות לטובת הצעירים שמתגייסים בכפר ויש לא מעט כאלה", מספר עיסאם, "הלכתי עם המפה הזו לרשות מקרקעי ישראל. עד היום אני מחכה לתשובה. בנוסף לכך נשלחו מכתבים למנהל רשות מקרקעי ישראל, גם זה ללא תועלת".

סוגיה נוספת היא עבודות במשרדי ממשלה. הצעירים הללו מרגישים שהם נחסמים. כולם סיפרו על הגשת טפסים וקורות חיים למשרדי ממשלה, למשטרה וליחידות לאבטחות אישים. לאברהים הציעו לעבוד כשוטר סמוי, לאופיר לא החזירו תשובה. עסאם שלח מכתב למפכ"ל המשטרה מדוע צעירים שהתגייסו לצה"ל מתקשים למצוא מקום במשטרה.

אבל יש לא מעט ערבים שמשרתים במשטרת ישראל.
"בוודאי שיש ערבים במשטרה", אומר אופיר, "אבל אני רואה לא מעט ערבים שלא שרתו בצבא והם מקבלים תפקידים במשטרה". אופיר קיבל לאחרונה מילגה ממשרד הביטחון לטובת הלימודים אבל הוא שם לב שבין מקבלי המילגות נמצאים לא מעט ערבים שלא שירתו בצבא. "זה חלק מהאפליה המתקנת. משרד הביטחון מעניק מלגות לערבים שלא שירתו בצבא. זה בסדר, אין לי בעיה עם זה. אבל יש לי ציפייה שהמדינה תדע ללכת לקראת אלו שכן נתנו מעצמם שלוש שנים, ביחידות הכי קרביות שיש".

"יש איזו אמירה שאוהבים להקניט אותנו – 'קרבי קרבי אבל בסוף ערבי'", אומר אברהים, "אני לא מתחרט לרגע אחד על השירות שלי בצבא. נפתחו לי אופקים וקשרים שלא היו מתאפשרים לי אילו וויתרתי על ההזדמנות הזו. אבל מבחינת היחס של המדינה כלפי אלו ששרתו אני לא רואה איזושהי ייחודיות למי ששירת".

"בפן האישי הצבא היה מסגרת שסידרה אותי כבן אדם. זו מסגרת שמשנה אותך, שמבגרת ומוסיפה לך באופן אישי סדר לחיים וגם ערכים חשובים. כן, גם ערכים", מבהיר אופיר, "בנוסף לכך אתה מכיר את החברה הישראלית לחלקיה השונים ומפתח קשרים שזה מהלך מאוד חשוב. מצד שני, כשאני מסתכל על המדינה, על כמה היא הולכת לקראתנו, אני לא רואה את זה כל כך. כלומר אני רואה שהמדינה, למשל, מסייעת המון לחיילים בודדים, ואני מקבל את זה לגמרי, מגיע להם. אבל במובן מסוים ההליכה שלנו לצבא מתוך המקום שלנו היא הרבה יותר מורכבת מחיילים בודדים ומצריכה תמיכה, הדרכה והכוונה".

אף אחד מהשלישייה הזו לא מתחרט לרגע אחד על השירות בצבא. למרות שכולם חוו גילויי גזענות מהחברה היהודית וגם התנכלויות מהחברה הערבית הם אומרים שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות הנכונות. "הגזענות קיימת אך היא איננה המאפיין העיקרי של החברה הישראלית, ודאי לא של צה"ל", קובע טאטור. אבל בשביל לצלוח את המסע המורכב הזה של ערבים מוסלמים שהושיטו יד לחברה הישראלית גם החברה היהודית צריכה להושיט את היד בחזרה.

המחיר על השירות בצבא לא מסתיים אחרי שלוש שנים. זה מגיע גם למקומות של חתונה ושידוכים. ישנן לא מעט משפחות ערביות שלא מעוניינות להשיא את בנותיהן לחיילים בצה"ל בין אם זה מסיבות פוליטיות או מחשש של שירות במילואים וכיוצא בזה. כל השלושה מכירים את המציאות הזו היטב בתוך המגזר הערבי, אבל מסרבים להתרגש ממנה.

"האם אנחנו מתחרטים על השירות? ודאי שלא", אומר עיסאם, "הייתי חוזר על הכול מהתחלה אם הייתי צריך. האם יש מחיר לצעד הזה? אין ספק. יש מחיר גדול אבל אני סבור שבטווח הארוך המחיר משתלם. אני בטוח שיש בידי המדינה ומקבלי ההחלטות את הדרך לקצר את הטווח הארוך הזה. יש אביב ערבי בישראל ובשונה ממה שקורה ברחבי המזרח התיכון, האביב הזה מאיר אור חיובי על מדינת ישראל. הרבה צעירים במגזר הערבי יודעים את זה וגם מוכנים לצעוד את הצעד הנוסף של שירות המדינה. האם מדינת ישראל ערוכה לצעוד ביחד עם ערבים מוסלמים ששרתו בצבא וביחידות הקרביות זו שאלה שמונחת לפתחה של החברה הישראלית, של כנסת ישראל וממשלות ישראל. אני מאמין שהתשובה תהיה חיובית".