העין השתומה

לעין השביעית יש עמדה ברורה: אם אתה אדם נטול פניות עליך להתנגד למתווה הגז ואם אתה תומך במתווה אתה פועל מאינטרסים זרים.

זה לא מכבר יצא אתר “העין השביעית”, אתר ביקורת התקשורת שבעבר חסה תחת כנפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, לדרך חדשה, וביקש מגולשיו תרומות כדי לממן אותו. אנשיו עמלו קשה לשכנע אותנו ש”זה לא עניין של ימין ושמאל”, ועדיין לא בלתי ראוי לציון שהאכסניה לתרומות ניתנה בידי עמותת השמאל הקיצוני 972 (מפעילת האתרים +972 ו”שיחה מקומית”), שהקוראים “להציל את העין השביעית” הם ח”כ שלי יחימוביץ, ח”כ תמר זנדברג, העיתונאי נטול הפניות רביב דרוקר, עיתונאי הארץ אורי בלאו ורועי צ’יקי ארד, הסרבן חגי מטר שגם כתב על כך ב”שיחה מקומית”, הבלוגר האוטלרה-קיצוני יוסי גורביץ, אתר השמאל הכלכלי “עבודה שחורה”, פעילת השמאל אור-לי ברלב ועוד. לקינוח בישר לנו האתר על כך שתרומה נכבדה הרימו גם הקרן החדשה לישראל וגם פורום קהלת, ובכך הגענו סוף סוף לגוף ימני אחד שתמך בהם – שמא מתוך שאיפה שהאתר יהיה מאוזן יותר לעתיד לבוא?

בהתבוננות על נושא אחד, סיקור הגז, עושה רושם שאתר ביקורת התקשורת המכובד זקוק באופן נואש למבקרים שיבקרו אותו. האתר מבקר שוב ושוב כל נימה של תמיכה ב”מתווה הגז” או התנגדות לעמדות השמאל באשר ל”מונופול הגז”, ועד כמה שחיפשתי אינו נותן במה של ממש לאלה התומכים בחוסר מעורבות ממשלתית במשק, בסביבה רגולטורית מאירת פנים ולא נחשלת, ובאופן כללי בשוק חופשי ולא בשוק מנוהל בידי פקידים ושרים.

דוגמאות? לא חסר. מספיק שתעיינו בתגית “מונופול הגז” באתר ותיווכחו. הבה נלך מן המאוחר אל המוקדם, ונעיין ביחס האתר לסיפור הגז:

גילוי נאות

ב”קול העין”, תוכנית הרדיו של העין השביעית ושל “קול הקמפוס”, מובא, כמבקר תקשורת, אמנון פורטוגלי, המתואר כ”חוקר במרכז חזן במכון ון-ליר”. פורטוגלי תוקף את העיתונאים שאינם מתנגדים למתווה הגז, כמו נחמיה שטרסלר, תוהה למה התקשורת לא ביקרה את דברי יוג’ין קנדל ועוד. מה שאנשי העין השביעית שכחו לציין, הוא ששמו המלא של מרכז חזן הוא “המרכז לצדק חברתי ודמוקרטיה על שם יעקב חזן”, שפורטוגלי חבר בארגון השמאל “מרכז מולד“, שהוא ממקימי “פורום פעולה אזרחית” שלחץ להגברת המיסוי על חברות הגז ואף תקף את המתווה של ששינסקי בעניין, ושהוא השתתף בכנס “מנצחים את מונופול הגז” שיזמה שלי יחימוביץ ועוד. בקיצור אין מדובר בחוקר מומחה בלתי תלוי, אלא באדם בעל דעה מוצקה (מצד שמאל) בעניין, וכל זאת בלא גילוי נאות של ממש.

אפרופו גילוי נאות, רק שבוע לפני כן מתח אורן פרסיקו ביקורת על כך שגלובס ריאיינו את פריצקי, שר התשתיות לשעבר, שקבע שמחיר הגז נמוך מדי – בלי שציינו שפריצקי הוא יועץ פרטי לענייני אנרגיה. מצמרר, נכון? מלבד זה שהיותו של אדם יועץ פרטי לענייני אנרגיה לא הופך אותו לבעל עניין שירוויח או יפסיד משינוי מתווה הגז, כלומר הגילוי הנאות לא היה אמור לשנות דבר וחצי דבר, מה שהוביל בסוף להוספת הבהרה: “עדכון (1.7): ככל הידוע לנו וכפי שאישר גם יוסף פריצקי, אין לו כל קשר עסקי לחברות חיפוש והפקת הגז הפועלות כיום בישראל, והמעורבות בדיון שהתעורר סביב מתווה הגז הממשלתי המוצע”. או בקיצור מי שכשל כאן הוא אתר הביקורת, לא העיתון.

גז, דאעש ונקניקיות

נמשיך עם אורן פרסיקו מיודענו: בסקירה לאחר “הפגנת הגז” במוצאי השבת שעברה, שבה השתתפו כמה מאות או אלפים (תלוי את מי שואלים), התרעם פרסיקו (תחת הכותרת “ליל הנקניקיות של ynet”) לא על הארץ, שהקדיש להפגנונת הזו כותרת ראשית וסיקור של לא פחות מחמישה כתבים, לא על nana10, שהקדיש את דף הבית שלו לנושא, לא לאתר “וואלה” שגם הוא ניפח את ההפגנה מעבר לכל פרופורציה סבירה, אלא דווקא על ynet, שהקדיש כתבה לעניין אך זו לא זכתה לעמוד בראש החדשות. (הכותרת הראשית עסקה בעניין זניח כמו הוצאה המונית להורג של דאעש בעתיקות תדמור, אם תהיתם).

גם בסקירת העיתונות המשיך פרסיקו להפגין הזדהות עם הקמפיין של דה-מרקר, לשבח את “הכתב החרוץ” של העיתון אבי בר-אל, ולקינוח הביא את הקריקטורה ה”מוצלחת כרגיל” של כלכליסט, ש”מסכמת את גישתה של ממשלת ישראל להפגנות”.

מה עוד מספק לנו אתר ביקורת התקשורת האובייקטיבי? טור של ניר גונטז’ התוהה למה לא מדברים על כך שחברה זרה תשלוט בעניין כה רגיש כמו צינור הגז; ואורן פרסיקו (שוב) מאשים את תומכי מתווה הגז בכך שהם בשירות הטייקונים, בטקסט המספק לנו הצצה לעיני רוחו (האובייקטיבית) של המבקר:

לאור המידע שלעיל ברור מדוע תדמור נאבק בלהט למען תשובה והחברה שבראשותה הוא עומד, ומדוע הוא יוצא נגד הגורמים שלדבריו סיכלו את העסקה עם וודסייד. מדוע שטרסלר וציפורי מבטאים בטוריהם אותן העמדות? הם לא קיבלו מאות מיליונים בשנים האחרונות מיצחק תשובה, הם לא הפסידו עוד עשרות מיליונים מביטול עסקת וודסייד.

אפשרות אחת היא שהם פשוט ניתחו את המצב לעומקו והגיעו באופן מקצועי וענייני לגמרי למסקנה הדומה לזו של בעל העניין המובהק. אם דוחים את האפשרות הזו, עולה מעצמה השאלה, האם ניתן להצביע על בעל עניין מובהק שאת מלאכתו מבצעים מתנגדי המתווה, כמו רולניק ורוב חברי מערכת “דה-מרקר”, יחד עם עיתונאים כמו קרן נויבך, ובשבועות האחרונים גם חברי מערכת “כלכליסט”. מיהו הטייקון המתחרה לתשובה, שירוויח מיליארדים אם בסופו של דבר תתקבל עמדת מתנגדי העסקה? את הטענות של מי הם מבטאים פעם אחר פעם כאילו היו אלה ניתוחיהם העצמאיים? תשובה על שאלה זו תסייע להבדיל בין כלי שרת לכלי תקשורת.

איך ומדוע נותרו כמה עיתונאים בודדים שאינם מסכימים עם עמדותיו של פרסיקו? כיון שלא ייתכן(!) שאדם אובייקטיבי ונטול פניות יחשוב שיש להקל את הרגולציה, להסיר חסמים, לא להפר הסכמים חברות ולא לשלוח יד לכיסיהן, לא נותרה הברירה אלא להסיק שאין מדובר בכלי תקשורת אלא ב”כלי שרת”, פשוט כך.

ה”שקרים” של שוקי טאוסיג

מכלל כותבי האתר, שוקי טאוסיג הוא החביב עליי ביותר. כאשר הדבר אינו נוגע לעניינים כלכליים, הוא שקול ומתון ומאוזן (בניגוד לעמיתו אורן פרסיקו, שגם בעניינים מדיניים וצבאיים הוא לעולם יבקר את התקשורת משמאל, ומשמאל בלבד). ועם זאת, כאשר הדברים מגיעים לנושאים כלכליים, וזאת נוכחנו כבר ב”מחאה החברתית” מ-2011, הוא שקול ומאוזן כמו קרן נויבך. וכך, בסקירת העיתונות היומית, תחת הכותרת “השקרים של שטרסלר”, מנתח טאוסיג באובייקטיביות ללא-רחמים את הקול הכמעט-בודד של נחמיה שטרסלר נגד מחאת השמאל בעניין הגז. “כיוון ששטרסלר אינו מהסס להשתמש במלה ‘שקרים'”, כותב טאוסיג, “מן הצדק לוותר על הנימוס ולהדביקה לו עצמו”.

נחמיה שטרסלר. צילום: ויקימדיה
נחמיה שטרסלר. צילום: ויקימדיה

כמו לפרסיקו, גם לטאוסיג ברור שאי אפשר להתנגד לאנשי השמאל הכלכלי בלי להיות אינטרסנט: “אין לדעת מי מזין את שטרסלר במסרים – היחצנים של יצחק תשובה, של נובל-אנרג’י, פקידים אמריקאים, לשכת ראש הממשלה, יובל שטייניץ וכולי וכולי”, כותב טאוסיג, ומתחיל למתוח ביקורת על טור הדעה של שטרסלר. (כשאני כתבתי במדור ביקורת התקשורת של “בשבע”, לימד אותי העורך שמתיחת ביקורת על טור דעה אינה במסגרת ביקורת תקשורת – כל אחד יכול להביע דעה, אבל מי אני שאקבע לטאוסיג.)

טאוסיג קובע ש”לא צריך להיות פרופסור לגז, די לעקוב אחרי העיתונים הכלכליים כדי למצוא פרכות גסות במאמר” – כלומר, הוא נסמך לגמרי על כלי התקשורת, שאותם הוא אמור לבקר. ליתר דיוק, הוא נסמך אך ורק על דה-מרקר, האתר שמנהל תעמולה בוטה בלי עכבות בעניין הגז.

הבה נבחן את דברי טאוסיג: “שטרסלר טוען למשל כי זה שקר לטעון שהממשלה נכנעה לחברות הגז – אבל האמת היא שהמתווה המוצע מגלם ויתורים רבים לחברות לעומת המתווה הקודם”.

ומה כתב שטרסלר?

הממשלה נכנעה לכל אורך הדרך”, אומרים “החברתיים” — וזה שקר. הממשלה הכפילה את שיעורי המס לחברות הגז, בדיעבד, לאחר שכבר מצאו גז, וזה מעשה חסר תקדים מבחינת היקפו. הממשלה הגבילה את היצוא שלהם ל-40%, מהלך שלא נעשה באף מדינה מערבית אחרת. עכשיו היא קובעת להם מחיר מקסימום ומאלצת אותם לפרק את המונופול. זו כניעה?

הממשלה הכפילה את שיעורי המס לחברות הגז, בדיעבד, מעשה חסר תקדים בהיקפו – אמת צרופה.

הממשלה הגבילה את הייצוא – אמת. הממשלה קובעת מחיר מקסימום ומאלצת לפרק את המונופול – אמת.

טאוסיג טוען שהמתווה מכיל ויתורים לעומת המתווה הקודם – אבל זו טענה ששטרסלר כלל לא התייחס אליה; לא על המתווה הקודם מדבר שטרסלר, אלא על “כל אורך הדרך”.

נמשיך עם טאוסיג:

שטרסלר טוען שזה שקר כי “המתווה מנציח את המונופול”. אבל אפילו הוא יודע שהמאגרים שהמונופול יוכרח למכור הם חלק קטן מכמות הגז הכללית וכי גם הם יישארו כבולים למונופול, שמצדו יזכה להגנות שונות ויחזיק בכ-90% מעתודות הגז של ישראל.

אבל גם שטרסלר כתב שהמתווה אינו מפרק את המונופול באופן מושלם, ושהתחרות שתיווצר לא תהיה משוכללת. בקיצור טאוסיג מסתכל על חצי הצינור הריק, ושטרסלר על המלא. האם זה שקר? לא, אלו שתי דעות משני צדדים שונים. מה לביקורת תקשורת ולהבעת דעה אישית רגילה?

הלאה:

שטרסלר כותב ש”אם תשובה ונובל-אנרג’י ייצאו גז במחיר נמוך מ-5.4 דולרים, הם ייאלצו להוריד את המחיר גם בארץ”, ומגדיר זאת “נקודת מפתח חשובה, כי המחיר האלטרנטיבי (ליצוא) הוא המחיר המקומי הנכון, וזו מדיניות הרבה יותר נבונה מפיקוח מחירים, שבסוף פועל לטובת היצרן ולרעת הצרכן”. אבל בר-אלי כבר חשף ב”דה-מרקר” כי גם מגבלה זו “תרוכך”. שטרסלר כותב ש”הסכומים האדירים, בסך מיליארדי דולרים, שהושקעו בתמר […] עדיין לא כוסו”. אבל גיא רולניק הציע לאחרונה ניתוח מפורט שלפיו ההשקעה תכוסה השנה והתשואה הצפויה היא פנומנלית. גם אלי ציפורי, סגן עורך “גלובס”, שכותב באופן עקבי הפוך מכל מה שכותב רולניק ב”דה-מרקר”, כתב לאחרונה שהמונופול ייהנה מתשואה “בקצה העליון”.

אז שטרסלר לא התייחס לדברי בר אלי שטען שהמגבלה על הייצוא “תרוכך” (בעתיד, ולא ברור באיזה היקף). נו? שטרסלר כתב שהסכומים האדירים עדיין לא כוסו, ואילו טאוסיג מפנה לטקסט של רולניק הטוען שההשקעה “תכוסה השנה”. האם יש סתירה בין הדברים? אני לא ראיתי. אבל גם בטקסט של רולניק לא ראיתי ניתוח מפורט בעניין הזה כשלעצמו, מלבד אמירה סתמית ש”לפי האומדן שלנו שמבוסס על הדו”חות הכספיים של נובל ודלק זה הולך לקרות ממש בשבועות הקרובים”. על סמך מה? לא ברור לי.

היכן השקרים הבוטים של שטרסלר? לא ראיתי. אבל דווקא את אחד הטקסטים הבודדים בעיתונות הכלכלית היוצא נגד הפופוליזם של השמאל הכלכלי, בוחר מבקר התקשורת שלנו לתקוף ואף לקרוא לאמור בו “שקרים”.

מה שיש ומה שאין

אבל הנושא אינו רק הביקורות עצמן, אלא גם מה שאיננו נמצא בהן. לאורך השבועות האחרונים אנחנו שומעים את קרן נויבך מנהלת קמפיין עיקש וחד-צדדי ב”מאבק במונופול הגז”. יום אחר יום מעלה נויבך פעילים התומכים בעמדתה וקוראת למחוא להם כפיים, ומדי פעם גם נציגים של חברות האנרגיה או של הממשלה שהיא נהנית לחבוט בהם בלי רחמים. כך ממצבת נויבך את המאבק כ”אנחנו” מול “הם”, בלי לתת ביטוי לעמדה התומכת בשוק חופשי, הסבורה שאין כאן משחק סכום אפס, וכי רווח של חברות הגז אינו בהכרח הפסד שלנו, אלא להפך. חיפוש שמה של קרן נויבך באתר העין השביעית מגלה אך ורק תשבחות לעמדתה ולאופן סיקורה, מלבד קישור אחד, לעיתון גלובס, שבו מאשימה שותפות הגז “רציו” את נויבך בכך שקרן נויבך מנהלת קמפיין “סיסטמטי ומוטה” לגבי תחום האנרגיה והגז. “רציו” בלי ספק צודקת כאן, אך העין השביעית, כגוף עצמאי, מעולם לא העלתה את הטיעון הזה. למה? משום שלשיטת האתר קמפיין כזה הוא כנראה דווקא סבבה לגמרי.

מנהלת קמפיין אבל בעין השביעית לא שמעו עליו. קרן נויבך. צילום מסך
מנהלת קמפיין אבל בעין השביעית לא שמעו עליו. קרן נויבך. צילום מסך

קמפיין דומה מנהל אתר דה-מרקר, ועורכו גיא רולניק. בלא עכבות ובלא מסננות, רולניק תוקף שוב ושוב את “מונופול הגז” ואת ה”נכנעים לו”, מעמיד את המצב כמשחק סכום אפס של “אנחנו” מול “הם” ודוחף את הממשלה למעורבות גבוהה ככל הניתן בשוק הגז. רולניק ודה-מרקר מזוהים לעתים כ”קפיטליסטים” ולכן כתומכי השוק החופשי, אבל זו טעות: רולניק, כפי שהבחין כבר רותם סלע, הוא קורפורטיסט, כלומר תומך בעירוב הממשלה באינטרסים של החברות, ולא בשחרור השוק לנפשו. רולניק הוא חובב מושבע של רגולציה וטיפול ב”מונופולים” (בכלל זה, לשיטתו, גם ועדי עובדים), ובמקרה הזה הפך להיות גיבורם של אנשי השמאל.

רולניק גייס את העיתון שלו לחלוטין: לא רק בטורי הדעה אלא גם בניסוח הידיעות, בחיפוש אחר “בעלי אינטרסים” המתנגדים לגישתו, ואף בניסוח כותרות. כותרת כמו “דרעי מיישר קו עם נתניהו: יתמוך בכניעה למונופול הגז” – כותרת שערורייתית המניחה כבר שיש כאן “אנחנו” מול “האויב” (מונופול הגז) וכי המתווה המדובר הוא “כניעה” – לא זכתה לביקורת כלשהי מצד העיתון. כך גם הכותרת “הסכם כניעה?” (מזל שיש פה סימן שאלה!) ו”כך התקפלה ממשלת ישראל מול מונופל הגז”, ולא ככותרת למאמר דעה, גם היא לא זכתה לביקורת שלילית.

“זה לא עניין של ימין ושמאל”, ניסו לשכנע אותנו אנשי העין השביעית כדי שנתמוך בו בגיוס הכספים. ואולם סקירת הדברים לעיל אינה מלמדת אלא על כך שהעין השביעית אינה אלא עין שמאל פקוחה לרווחה, ועין ימין עיוורת מכוסה ברטייה. על מין ביקורת תקשורת שכזו, אני מוותר.

גילוי נאות: בעבר כתבתי כמה טורים באתר העין השביעית, אני מחבב אישית את שוקי טאוסיג, ומחשבה שלי ושל טאוסיג לפני שנתיים וחצי לכתוב טור ביקורת עיתונות מגזרית-דתית קרסה, כנראה משום שהפיילוט שכתבתי היה גרוע.

משוקי טאוסיג, עורך אתר “העין השביעית”, נמסרה תגובה ארוכה ומפורטת ואנו מביאים אותה במלואה:

“אני מודה לאתר ‘מידה’ שמאפשר לי התייחסות לנושא החשוב הזה. אני מקווה ומאמין שתגובתי תפורסם במלואה. לטענות של גרשוני כפי שנמסרו לי בתמצית אין אחיזה במציאות: הקביעה כאילו התקשורת הישראלית מסורה בידי המתנגדים למתווה הגז תלושה ומופרכת. שני העיתונים הנפוצים בישראל, ‘ידיעות אחרונות’ ו’ישראל היום’, תומכים באופן עקבי בדרישות מונופול הגז, ויחד איתם אתר האינטרנט של ‘ידיעות אחרונות’ (Ynet). בעיתון שלישי, ‘מעריב’, שני הפרשנים הבכירים (בן כספית ויהודה שרוני) אוחזים בעמדה דומה, בעד המתווה והמונופול. עיתון העסקים ‘גלובס’ מוביל גם הוא עמדה התומכת במתווה. הפרשן הכלכלי הבכיר של חדשות ערוץ 2, המהדורה הנצפית במדינה (נחמיה שטרסלר), תומך באופן עקבי ומוצהר במונופול ובמתווה. בערוץ 10, התוכנית הכלכלית ‘לילה כלכלי’ מציגה באופן עקבי עמדה חיובית כלפי המונופול והמתווה. גם ב’הארץ דה-מרקר’, כלי התקשורת היחיד בעל עמדה מובהקת נגד המונופול, ניתנת בולטות לעמדות הפוכות של שני פרשנים בכירים (שטרסלר ומירב ארלוזורוב). ברשות השידור (ערוץ 1 וקול ישראל), הקול היחיד בעל עמדה לעומתית למונופול הוא זה של קרן נויבך, המקפידה למרות זאת להציג בהרחבה את עמדות המונופול ולראיין בהרחבה את המחזיקים בהן. סיכומו של דבר: עמדות מונופול הגז, שלאחרונה הפכו להיות עמדותיו של ראש הממשלה נתניהו, שולטות ברוב הזירה התקשורתית המרכזית בישראל (וככל שהזדמן לי לעקוב, גם באתר ‘מידה’ עצמו, ממנו גרשוני אינו תובע שיפסיק להיות ‘חד-צדדי’). הדבר נכון לא רק לעמדות הפרשנים אלא גם לאופי ואופן הדיווח, כפי שהדגמנו לא פעם באתר “העין השביעית”. זו עובדה מוצקה שלא ברור לי כיצד ניתן לשלול אותה ועדיין לומר אמת. באשר לטענה של גרשוני (כפי שנמסרה לי) כאילו אנחנו “מאשימים את התומכים במתווה כי הם משרתים אינטרסים מבלי להתייחס לתוכן דבריהם” ב”שורה ארוכה של כתבות” – גם זו קביעה שאין לה בסיס. באתר נכתב כי השחיתות העיתונאית בטיפול בסוגיית הגז היא היעדר הסיקור ולא אופיו. באתר התפרסמו סקירות המתמודדות באופן מפורט עם תוכן דבריהם של העיתונאים הכותבים על סוגיית הגז. בדיוק להיפך מהטענות של גרשוני שהובאו בפניי. עוד אוסיף בעניין זה שב”העין השביעית” אין מאמר מערכת ואין עמדה מערכתית, ומתפרסמות בו דעות ועמדות באופן חופשי. גם מגרשוני ביקשתי להביע אצלנו את עמדתו בנושא סיקור הגז, כפי שעשה בעבר לא פעם לגבי נושאים אחרים. לסיום אעיר רק שנראה שהאשמותיו של גרשוני הן שיקוף של עולמו הפנימי: הוא עצמו אוחז בעמדה חד-צדדית ורדיקלית, ומאשים את מי שמעז לחשוב אחרת ממנו בהטיה וחוסר ענייניות”.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

10 תגובות למאמר

  1. התגובה של טאוסיג פשוט מבישה. כל התקשורת תומכת במתווה הגז חוץ מקרן נויבך האמיצה?! באיזה עולם הוא חי???

    תן לי דוגמא לפרשן אחד בשעות השיא ברדיו או בטלוויזיה שמעלה אך ורק מתנגדים למתווה הגז וחובט נון סטופ בתומכים. תן לי דוגמא לכותרות בעיתון המעבירות מסר וחד וברור בעיתונים נגד המתווה כי הוא פוגע בזכות הקניין של המשקיעים או בתחרות החופשית (ךדוגמא “הסכם הבזיזה מן המשקיעים”). אני יכול להמשיך עוד ועוד.

    טאוסיג לא התייחס למאמר הבזוי שלו בו הוא מאשים את שטרסלר בשקרים כשהוא לא מצביע אפילו על שקר אחד. טאוסיג לא התייחס ברצינות לבעיה שאתר שעוטה על עצמו כסות של “מבקר תקשורת” לוקח צד בוויכוח הגז והולך איתו עד הסוף. ראו דוגמא את דברים של טאוסיג שאם העיתונאים “לא מסקרים” אז זה מושחת. הרי מי לא מסקר לדעת טאוסיג? מי שלא מתנגד מספיק! כלומר, לא “להתנגד מספיק” זוהי שחיתות!

    גועל נפש.

  2. העין השביעית מתנגד למתווה הגז ואתר מידה תומך באגרסביות ואפילו באובססיביות באותה מתווה. לא ראיתי כאן דעה שמבקרת את אותו מתווה. וזה מפתיע אותי איך אתר שמתיימר להיות בעל דעות ימניות כלכליות תומך במונופול. אדם סמית’ מתהפך בקברו

    1. מידה הוא אתר שמצהיר בגלוי על דעותיו המדיניות-כלכליות. העין השביעית הוא אתר ל”ביקורת התקשורת”. אתה מבין את ההבדל? הבעיה העיקרית היא בהונאת הקורא. כשהקורא יודע שהכותב מנסה לשכנע אותו, הוא בוחן את הכותב בביקורתיות. כשהקורא לא יודע, הוא לא. העין השביעית מתייחסים לקוראיהם בחוסר הגינות.

      אדם סמית’ היה זורק אותך מכל המדרגות. תשובה הוא אינו מונופול – אפשר לייבא גז. אפשר לצרוך תחליפי גז. מאגר לוויתן לא הפיק אפילו מ”ק אחד. ואם אתה וחבורת הצעקנים הייתם נותנים לשכל שלכם לקבוע את מעשיכם ולא לצרות העין ותאוות הבצע, היו מגיעים לכאן משקיעים, מוצאים עוד הרבה מאוד גז, והייתה כאן יותר תחרות.

    2. כי זה לא מונופול, שוק הגז והדלקים העולמי הוא שוק תחרותי ולחברת החשמל עומדות עשרות רבות של אופציות לרכוש גז ודלקים כפי שעשתה בעבר וכפי שהמקשר הימי שנחנך לפני כשנה מאפשר לה.

      תשובה אינו מונופול אלא חברת החשמל היא מונופסון בעלת שליטה מלאה בביקוש לגז, והיא החליטה לרכוש 100% מהתצרוכת שלה מתשובה ובכך סיפקה אמתלה משפטית להגדרתו כ-“מונופול”, אף שאין הדבר כך.

  3. איו למיטב ידיעתי בשום מקום בעולם שוק גז משוכלל, סשונה מנפט ופחם, עלויות השינוע של גז גבוהות
    לכן שוק משוכלל יתכן רק במקום שיש בו מקורות מגוונים קרובים.
    אם אין מונופול מדוע ישראל לא השתמשה בגז טבעי קודם לגילוי מאגר ים תטיס?
    לא רק שיש מונופול, המונופול מתופעל ע”י חברה אמריקאית המחזיקה בקשרים ברמות הגבוהות ביותר של הממשל האמריקאי,
    האם אנחנו רוצים להגיע למצב בו כאשר שר הביטחון הרמטכ”ל וראש הממשלה שוקלים פעולה צבאית נגד סכנה ביטחונית של ישראל בנוסף למכלול השיקולים הם יצטרכו לחשוב איך נובל ששולטים על כל שוק האנרגיה בארץ יגיבו?
    האין זו סכנה ממשית ומיידית לדמוקרטיה?
    מדוע מי שמתנגד למונופול מתואר מייד כסמולני או קומוניסט?
    אני לא זה ולא זה, נולדתי באן ואני רוצה לחיות במדינה עצמאית לא תחת הנעל של חברה אמריקאית!

    1. שוק משוכלל זוהי המצאה אקדמאית תאורתית שספק גדול אם ניתן למצוא לה התממשות מעשית אחת.

      הרבה יותר מעניין האם השוק הוא חופשי – כלומר, כל השחקנים מאויימים מתחרות שתיווצר אם יכנס שחקן חדש.

      כל עוד ישראל הציעה תנאים שהולמים את ההשקעה, ובמיוחד לאחר שנמצא גז בכמויות גדולות, היינו בפתח רנסנס של חיפושי גז וכניסה של משקיעים שיהוו תחרות לתשובה ונובל. לצערי, המדינה נלחצה מחבורת פופוליסטים תאבי בצע, ומיסתה מיוסי גבוה מאוד מעבר לתשואה של 50% על השקעה בעלת סיכון אדיר. לאחר מכן המדינה הגבילה יצוא, הגבילה מחיר, והכי נורא הפרה הסכמים שוב ושוב ושוב.

      היום אף משקיע לא יבוא לישראל. לא אחרי שממשלת ישראל בוזזת את המשקיעים ומפרה הסכמים.

      מפחד ממונופול? רוצה תחרות? דאג שישראל תהיה מקום שטוב להשקיע פה, ולא “המדינה המערבית הכי גרועה למשקיעי הגז”, כדברי שטייניץ (והאידיוט אמר את זה בגאווה).

  4. הילל גרשוני עשה חצי עבודה. הוא שכח לציין שהקמתי והייתי המרכז האקדמי של הקורס לניהול מלכרים בביה”ס למוסמכים במנהל עסקים באוניברסיטת ת”א, שהייתי ממקימי המכללה החברתית-כלכלית שהייתי חבר בעמותת שירה, ועוד פעולות חתרניות שמאליות כמו אלו, שהרי עמותות הן תחום הפעולה של השמאל בנוסף, לא ברור לי מדוע היותי ממקימי “פורום פעולה אזרחית” שלחץ להגברת המיסוי על חברות הגז ואף תקף את המתווה של ששינסקי בענין זה הופך אותי לשמאלי הרב מלכיאור הנהיג את הפורום ולא זכור לי שהוא שמאלי רחמנא ליצלן ואולי במקום להדביק תווים תנסה לענות לדברים שאמרתי לגופם

    1. אמנון שלום.

      קראתי בעניין את הטור של הלל, ועליי לומר שאני לא מקבל את השורה התחתונה של הערתך. אולי מכובד יותר היה לתאר את כל קורות חייך העשירים והמשמעותיים לכל הדעות, אלא שהלל ביקש מראש לעשות אתהחצי השני של העבודה- זה שלא נעשה בראיון המקורי. הוא לא חלק על היותך אקדמאי, אלא על השימוש של הראיון בהקשר האקדמי שלךכדי ליצור מצג אקדמי ואובייקטיבי. כאשר מראיינים את אנשי האוצר או מנכ”לי החברות הם מגנים באופן גלוי על אינטרס גלוי, כשבעל עמדה מוצג כאיש אקדמיה הוא נושא עמו יומרה לאובייקטיביות, ממש כמו מגיש האקטואליה עצמו,