מתנגדים לרבנות, אבל לא מספיק

למרות שרבים מהישראלים סבורים שהרבנות מיותרת וגורמת לעוול הרוב המוחלט ממשיכים להתחתן בארץ וברבנות.

רבים מהישראלים סבורים שהרבנות מיותרת וגורמת לעוול, ורבים אף יותר מסכימים כי יש צורך להנהיג חלופות לנישואין הדתיים • אך יש להודות על האמת: בניגוד לפרסומים הרבים אודות “חמישית מהישראלים שמתחתנים בחו”ל”, רוב מוחלט של הזוגות ממשיכים להתחתן בארץ וברבנות

A wedding couple goes to vote in the Israeli elections before getting married. February 10, 2009. Photo by Edi Israel/Flash90  *** Local Caption *** ëôéø åãðä àìì çúï åëìä îàù÷ìåï äâéòå ìäöáéò  øâò ìôðé ùðñòå ìçåôä
לא נותנים לבחור. צילום: אדי ישראל /פלאש 90

בשנים האחרונות הארגונים שנלחמים נגד המונופול של הרבנות על חיי הדת בישראל מדווחים על כך שיותר ויותר ישראלים מחרימים את הרבנות ומעדיפים להתחתן בחו״ל ובטקסים פרטיים בארץ. ולאחרונה אנו מתבשרים כי התופעה התפשטה אפילו לציבור הדתי לאומי.כתבות שונות מצטטות נתון חסר תקדים, לפיו כ-20% מהזוגות היהודיים מתחתנים בחו״ל ובכך עוקפים את הרבנות האורתודוקסית מדי לטעמם.

אלו נתונים מדהימים הראויים לבדיקה. האם הציבור הישראלי אכן “מצביע ברגליים” ובוחר להחרים את הממסד הדתי?

אין ספק שחלק גדול מהציבור כועס על הרבנות, בדרך כלל בצדק. מעבר לפגיעה הבסיסית בחירות, המונופול של הממסד הדתי מונע מאלפי “פסולי חיתון” להתחתן, ורבים מהעולים מברית המועצות לשעבר וילדיהם שרוצים להתחתן עוברים תהליך קשה ומשפיל ולהוכיח את יהדותם.

הפרטת שירותי הרבנות והפרדה בין הדת למדינה בהחלט יכולה להועיל, ולפתור בעיות רבות בתחום המעמד האישי בישראל.

אך יחד עם זאת, ההגינות מחייבת להודות כי למרות כל חסרונות הרבנות, הציבור אינו מחרים אותה. בדיקה מעמיקה של הנתונים מגלה כי הנתון הפנטסטי המצוטט בעיתונות, לפיו חמישית מהישראלים מתחתנים בחו”ל, אינו נכון.

חישוב לא מדויק

הבסיס לכל העניין הוא הודעה לעיתונות של הלמ״ס שחשפה את נתוני הנישואין לשנת 2010: ״47,855 זוגות התחתנו בישראל בבתי הדין המוסמכים לעריכת נישואין מתוכם 35,887 יהודים, 10,220 מוסלמים, 782 נוצרים ו-894 זוגות דרוזים”. ובמקביל, ״9,262 זוגות דיווחו במשרד הפנים שנישאו בחו״ל״.

כך הבינו העיתונאים את הנתונים: בערך 36,000 נישואים יהודיים נערכו בארץ, עוד כ- 9,000 בחו״ל, סך הכל:45,000. לכן, הנישואים בחו״ל מהווים 20% מכלל הנישואים.

אולם, יש מספר בעיות בחישוב הזה:

ראשית, מדובר בנישואים שדווחו בשנת 2010, לא שנערכו בשנות 2010. למעשה שני שליש מאותם נישואים נערכו שנים ואף עשורים לפני כן ורק דווחו למשרד הפנים הישראלי באותה שנה. בנוסף, מדובר בנישואים של ישראלים, לא של יהודים ישראליים בלבד. לא כל אזרח ישראלי שמתחתן בחו״ל הוא יהודי.

טבלה מעודכנת שמפרסם הלמ”ס, מציגה את הנישואים בחו״ל לפי שנת עריכתם. המספרים העולים ממנה מציגים תמונה שונה: מספר הנישואים של ישראלים שנערכו בחו״ל במהלך שנת 2010 ודווחו לרשויות בישראל סוף שנת 2014 עומד על 6,445. סביר להניח שהמספר האמיתי קצת יותר גבוה. אם לשפוט על פי שנים קודמות הוא כנראה יותר קרוב ל- 7,000.

על פי הנתונים המפורטים קצת יותר מחצי (3,784) מהמתחתנים הם יהודים ישראליים, שרובם מתחתנים עם אזרחים זרים שדתם אינה ידועה (1,697), או עם ישראלים ללא סיווג דת (810), נתון שבדרך כלל מתייחס לעולים שאינם יהודים על-פי ההלכה. בסך הכל, 66 אחוז מהנישואים של יהודים ישראלים הנערכים בחו”ל הם של זוגות שלא יכולים להתחתן בארץ, גם אם רצו בכך.

מניתוח זה עולה כי רק 1,275 מכלל החתונות הללו נערכו בין שני יהודים ישראליים שהיו יכולים להתחתן דרך הרבנות בישראל. כמה מהם באמת החרימו את הרבנות? על-פי נתוני הלמ״ס, כ-60% מהם התחתנו במדינה כמו קפריסין או צ׳כיה, המדינות העיקריות לעריכת נישואים אזרחים עבור ישראלים. היתר נערכו בארצות הבאית או במדינות מערביות אחרות, וסביר להניח שמדובר בישראלים שחיים באותן מדינות, או בעולים חדשים שחזרו למדינות הולדתם כדי להתחתן בקרב בני המשפחה.

1,275 זוגות בלבד הן כאלה שניתן להניח שהתחתנו בחו”ל במטרה להחרים את הרבנות. 3% מכלל הנישואין בשנת 2010, לא 20%.

Reform Wedding in Yafo in Tel Aviv , May 29 2011  photo by Serge Attal / FLASH90 **AGENCIES OUT**  *** Local Caption *** ????? ??? ???
רוצים מגוון. חתונה רפורמית ביפו. צילום: סרג’ אטאל /פלאש90

שמרנות ישראלית

אפשר להבין זאת. נישואין בחו”ל הם נטל לא קטן ורק זוגות מעטים ישאו במאמצים הרבים הדרושים לשם כך. אך יחד עם זאת, תיתכן החרמה אחרת, החרמה “שקטה”: זוגות ישראלים העורכים חופה פרטית בישראל, חיים כ”ידועים בציבור” ומוותרים כליל על הרישום ברשומות המדינה.

מכיוון שמטבע הדברים אין נתונים לגבי זוגות מסוג זה, קשה לקבוע בנושא מסמרות. אך יחד עם זאת, ניתן לבצע מספר הערכות. השיטה היעילה ביותר היא לבדוק כמה ילדים נולדים מאם ״לא נשואה״ (כולל גרושות ואלמנות). גם כאן אין בשורה גדולה: על-פי הלמ״ס שיעור הילדים הנולדים לאם לא נשואה הוא יציב למדי: משנת 2000 ועד היום הוא עלה מ-5% של כלל הלידות היהודיות ל-6% כעת. כאשר התופעה מרוכזת בעיקר בשתי אוכלוסיות: נשים בעלות השכלה נמוכה ורקע כלכלי חברתי נמוך, ונשים מעל גיל 35, שניתן להניח כי נואשו מהנישואין והולידו ילד ללא בן זוג.

אינדיקטור אחר שעשוי ללמד על תופעה הוא שיעור הנישואין ביחס לאוכלוסיה, המבוסס על נתוני רישום “קשיחים” ולא על הצהרות או סקרים. אך גם כאן, הנתונים יציבים למדי: בשלושים השנים האחרונות השיעור נע בין 6 ל-6.5 נשואים על כל אלף תושבים ללא שינוי משמעותי בזמן האחרון.

למרות כל זאת, סקרי דעת קהל שונים הנערכים מפעם לפעם מגלים כי הרוב המוחלט של ישראלים תומך בנישואין אזרחיים. המספרים בנושא הזה עקביים למדי, ונעים בין 60 ל-70 אחוז מכלל האוכלוסיה בסקרים שנערכו במהלך העשור האחרון. זוהי תופעה חשובה הרבה יותר מאשר מספר הישראלים שבפועל מתחתנים מחוץ לרבנות. היא מעידה על הרצון של ישראלים בחופש בחירה, וברצונם לפתור את הבעיה עבור עשרות ומאות אלפי אזרחים שהרבנות לא יכולה לסייע להם להקים משפחה במדינת ישראל.

אז מדוע הישראלים לא “מצביעים ברגליים” ומחרימים בהמוניהם את הרבנות? ייתכנו לכך תשובות רבות. לזיקה של רבים מהישראלים למסורת (באותם סקרים, רוב גדול מצהיר כי יתחתן בטקס דתי גם אם תפורק הרבנות), ולאינטואיציה שמרנית בסיסית יש כנראה חלק גדול בכך. אך אל לנו להתבלבל – העובדה שהציבור מסוגל להשלים עם מציאות שהוא חושב שהיא גרועה, לא הופכת אותה לטובה יותר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר

  1. אני חושב שיש צורך להעלות את הדברים לדיון ציבורי ערני.
    רוב הלא דתיים שדיברתי איתם לא היו מודעים למחירים של התרת נישואין אזרחיים, והיו בטוחים פחות אחרי שהבינו את המשמעות של נישואין אזרחיים והשפעתה על העתיד של החברה בישראל.
    דיון ציבורי אמיתי יוכל להעלות את הטענות מכל הצדדים, ואולי תימצא נוסחא טובה יותר מזו הקיימת

  2. אני בדרכ מקבל ומאריך ביקורת טובה, אבל זו לא ביקורת טובה זו סתם דמגוגיה ורשעות. הדין האישי בישראל הוא דתי בגלל נסיבות היסטוריות של לחץ דתי אורתודוכסי. רוב היהודים בעולם הם בכלל רפורמים וקונסרבטיבים והרבנות האורתודוכסית היא גוף מדכא ופשיסטי. כך או אחרת, הפצע הזה בחברה הישראלית, של סוגיית הנישואים חייב להיפתר. שהדין האישי ישאר דתי אבל הגיע הזמן והוא הגיע מזמן למסלול אזרחי שיעניק את מלוא הזכויות למי שאינו חפץ בדין אישי דתי, כולל לקהילת הלהט”ב. תקראו לזה ברית זוגיות או חוזה שותפות חיים או אגלפופו אבל זה יהיה כי נמאס לנו

    1. כמה טעויוצ כאן: הדין האישי הוא תוצאה של החוק האנגלי שהוא המשך של החוק התורכי, ללא קשר עם הדתיים.
      בנוסף, רוב היהודים בעולם אינם רפורמים וקונסרבטיבים. זה שקר מוחלט. רוב היהודים בגולה הם חילונים. אם נוסיף את ישראל, יש יותר דתיים וחרדים ומסורתים מכל הרפורמים והקונסרבטיבים ביחד.
      הפתרון הוא לא נישואים אזרחיים אלא הפרטת מוסד הנישואים. שכל אחד יעשה מה שבא לו, אין צורך בהכרה על ידי המדינה.

  3. קצת פספסת.
    אין כרגע שום חלופה פשוטה לנישואים ברבנות.

    חו”ל היא אופציה בעייתית מכל הבחינות וגם אז לא מעט מן הזוגות נרשמים מאוחר יותר ברבנות.
    נסה להשוות נתונים מול “צהר” ואולי תמצא שם את הסימוכין לדעת הקהל הרווחת.

    לשאלה מדוע ישראלים רבים לא מצביעים ברגלים יש תשובה ·אחת· ברורה: כפיה דתית על ידי מונופול.