האינטלקטואל הבריטי רוברט קונקווסט התפרסם בזכות חשיפת פרצופו האמיתי של הקומוניזם, ושימש כעוגן וכמקור השראה עבור רבים אחריו.
לא עושים עוד אנשים כאלה. פרופסור רוברט קונקווסט (2015-1917), שמת בשבוע החולף בגיל 98, בא בחבילה רב ממדית. הוא היה היסטוריון, משורר, סופר ואיש צבא. בין השנים 1939 ל-1946, שנות מלחמת העולם השנייה, הוא שירת בחטיבת חי"ר בצבא הבריטי. הוא היה דיפלומט והוא היה חוקר מלומד, שהאוניברסיטאות הגדולות ביותר כמו קולומביה וסטנפורד שמחו לתת לו משרות. היתה לו השכלה קלאסית, כולל אוקספורד. הוא היה דמות השמרן הבריטי האידיאולוגי בהתגלמותה, אך ליברל ואוהב חיים. הוא היה נשוי כמה פעמים וכשהתחתן בפעם הרביעית באחרית ימיו, שאלו אותו: מה הסיפור? הוא הפטיר, "עוד אחת – לדרך". כמו צ'רצ'יל היה לו הורה אחד אמריקני; במקרה שלו, אביו.
אבל כל אלו לא היו הופכים אותו לדמות איקונית, שחייבים לעצור רגע ולהעריך את פועלה עם הסתלקותה. רוברט קונקווסט קיבל מעמד של אינטלקטואל מוביל, וגם על זה צריך להתעכב ולהסביר מעט, בעקבות ספריו העוצמתיים והייחודיים על הטרור הסטליניסטי. שני ספרי המאגנום אופוס שלו היו 'הטרור הגדול' (The Great Terror, 1968) ו'קציר של סבל' (1986 ,Harvest of Sorrow). לשני הכרכים האלה אפשר להוסיף את 'קולימה – מחנות המוות הארקטיים' (Kolyma: The Arctic Death Camps, 1978).
'הרי אמרתי לכם, חתיכת אידיוטים דפוקים שכמותכם!'
קונקווסט לא היה מנהיג במובן הרגיל, הפוליטי, או הציבורי; הוא היה דמות מעוררת השראה שנתנה כיוון לסופרים ואינטלקטואלים שהיו צעירים ממנו בדור אחד לפחות. הבולטים שביניהם היו מרטין איימיס וכריסטופר היצ'נס המנוח, שני מורדים בריטים שניסו לפתח כתיבה וחשיבה כשברקע רועמים תופי 'המי', הביטלס והסטונס.
על מעמדו המיתולוגי מעידים מה שיש המכנים "חוקי קונקווסט", על משקל "חוקי מרפי". יש גירסאות שונות לגביהם, אך חוקי קונקווסט קנו להם מעמד פולקלוריסטי: 1. כל אחד הוא שמרן בנושא שהוא מבין בו ויש לו ידע לגביו (על זה כולם מסכימים ולא קיימות ואריאציות); 2. כל ארגון מתנהל כאילו על-ידי סוכני האויב (יש הגורסים שקונקווסט הרחיק לכת וקבע ש"הדרך הפשוטה ביותר להסביר את ההתנהלות של כל ארגון ביורוקרטי היא לצאת מתוך הנחה שהוא מנוהל על-ידי כת של סוכני האויב". כמי שראה מהצד את שירות הריגול הבריטי, וחקר את השיטות של הסובייטים, היו לו סיבות לחשוב ככה); 3. כל אירגון שאיננו ימני באופן מובהק, יהפוך במוקדם ובמאוחר לארגון שמאל (ראה 'אמנסטי', וכן פקולטות וחוגים שלמים באוניברסיטאות. זה נראה יותר כחוק פולקלוריסטי, אבל עובדה שהוא מיוחס לקונקווסט).
'הטרור הגדול' נכתב בשיא העידן של ברז'נייב, כשהמלחמה הקרה בעיצומה והארכיונים הסובייטים הם חלום רחוק ובלתי נגיש לחוקרי המשטר של ברית המועצות. קונקווסט לקח על עצמו לתאר את הקומוניזם הסובייטי, שעדיין היה אהוד על רבים במערב בשנות ה-60', כמפלצת טרוריסטית שעסקה ברצח המוני בסדרי גודל דומים לאלה של המשטר הנאצי. אחרי נפילת הקומוניזם ביקש המו"ל שלו להוציא מהדורה מעודכנת של 'הטרור הגדול' ושאל אם כדאי אולי לשנות את השם. לפי הסופר מרטין איימיס, קונקווסט ענה לו: "מה בקשר ל'הרי אמרתי לכם, חתיכת אידיוטים דפוקים שכמותכם!'".
בקהילת השמרנים היותר צעירים היום קצת קשה לדמיין את ההוויה שבתוכה עלו לגדולה דמויות כמו קונקווסט או ויליאם אף. באקלי, אירווינג קריסטול ונורמן פודהורץ. הלוואי שכלכלני שוק חופשי דגולים היו מסוגלים להזיז חטיבות באמצעות דמויות מעוררות השראה כמו אדם סמית', פרידריך האייק או לודוויג ארהארדט. מה שיצר כוח עילוי לצרכי גיוס היה כמו תמיד – האויב. ואיזה אויב נהדר זה היה! הקומוניזם, ברית המועצות, סין המאואיסטית. ארגוני טרור של שמאל רדיקלי באירופה, אמריקה ויפן. המערב היה לכאורה בנסיגה, אבל קצת יותר קל להסביר לאנשים חושבים, למה פול פוט הוא הרוע בהתגלמותו ומה הקשר בין לימודיו הגבוהים בסורבון לבין הטבח ההמוני שערך בבני עמו בקמבודיה. רוברט קונקווסט לחם בחזית הזאת ובעוצמה אינטלקטואלית אדירה. סיפרו 'קציר של סבל' עסק בתקופת הקולקטיביזציה של ראשית שנות ה-30', באוקראינה עם ההשמדה ההמונית שנלוותה לה.
המערב צועד בכיוון הלא נכון
קונקווסט, במידה שהגיב לנעשה סביבו, בוודאי חש מפח נפש נוכח התנהלות המערב בשנים האחרונות. ב-1998 הוציא את סיפרו החשוב האחרון, 'הרהורים על חורבותיה של מאה' (בעברית זה נקרא 'הרהורים על מאה רבת מכאוב'). מי כמוהו, יליד סוף מלחמת העולם הראשונה (1917), שהלך לעולמו כבר במעמקי המאה ה-21, מחזיק ברישיון להביע דעה בנוגע. הוא סוקר בסיפרו את זוועות המאה ה-20, עושה סיורים רטרוספקטיביים אצל הגרמנים הנאצים ואצל הרוסים הקומוניסטים, משווה בין השפם הקטן לשפם הגדול, וממשיך למלחמות הגדולות שלאחר מלחמת העולם השניה. בפרק האחרון של הספר הוא מציע כיוון מדיני אסטרטגי להתמודדות עתידית עם איומי החורבן למיניהם. הוא בכוונה לא אומר "פיתרון", אלא "כיוון".
קונקווסט האמין במסגרת אירגונית בינלאומית חזקה שתאגד את המדינות דוברות האנגלית, בהנהגת ארצות-הברית, כמובן. הוא ראה צורך לאחד כגוש דמוקרטי את ארצות-הברית, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד. ב-17 השנים שחלפו מאז העלה את הרעיון העולם דובר האנגלית הדמוקרטי התרחק מאוד מחזון כזה; הוא ראה איחוד שלא בא על חשבון נאט"ו, אלא יוצר כוח בינלאומי חזק שסוחף תחת כנפיו גם את האיחוד האירופי, כשבריטניה היא החוליה המקשרת. הפיכתה של אירופה למעצמה כלכלית ודיפלומטית מתחרה ואף עוינת לארצות-הברית נראתה לקונקווסט כחזון קשה אם לא חזון בלהות ממש. הדים לתפיסה הזאת אפשר למצוא אצל היסטוריונים עכשוויים כמו אנדרו רוברטס, האהוד על ראש הממשלה נתניהו, ואצל ניאל פרגוסון.
"האירופים הם שיהיו חייבים להשלים עם (הגוש דובר האנגלית) ולהגיע להבנות איתו", כתב בפרק המסכם של 'חורבותיה של מאה'. "אך אם יתברר שהאיחוד האירופי איננו פועל לפי האינטרסים של ארצות-הברית וגם לא של בריטניה, ויתברר שהוא מהווה מכשול לפיתוח קווי מדיניות עולמיים לטובת התרבויות הדמוקרטיות, יצטרכו האירופים עצמם לאמץ גישה שונה". קונקווסט, בבירור, ראה את הנולד. היום אנחנו חיים בהווה שבו אירופה פונה להבנות פייסניות עם התרבויות האיסלאמו-פשיסטיות, כאשר הממשל האמריקני למעשה מיישר קו איתה.
לפני שנים מצאתי גזיר עיתון ישן מקופל בין דפיו של עותק של 'טרור הגדול'. זה היה ראיון מ-1972 שערך הג'רוזלם פוסט עם קונקווסט שביקר בארץ. מה שאני זוכר מהראיון, שהוא דיבר בקטע מסוים על חוסר האפשרות של ישראל לוותר על רמת הגולן. הוא אמר בערך ככה: לנו, הבריטים, יש שיטה; כשפורצת מלחמה אנחנו סופגים תבוסה ואחריה אולי עוד תבוסה, ואז אנחנו מתגייסים עד הניצחון. לכם הישראלים אין מותרות כאלה. אתם לא יכולים להרשות לעצמכם שום תבוסה. כעבור שנה התברר שצדק. בעולם שהיה ספוג בתודעת מינכן, הסטליניזם והנאציונל סוציאליזם, קונקווסט נחשב על ידי הרוסים עצמם כ"אנטי-סובייטצ'יק מספר 1". במסגרת העולם התודעתי הזה היה לישראל מקום של כבוד, וקונקווסט היה פרו-ישראלי במובן הזה. לפני שלוש שנים, ביוני 2012, הוא הגיע ארצה כדי לקבל את פרס דן דוד, וזכה לאיזכורים תקשורתיים שחושפים את הטמטום התקשורתי המקומי יותר מאשר כל דבר אחר. דרור אידר חזר עם ראיון שערך עם האינטלקטואל הקשיש, וסבר פלוצקר חשף בפרטים דוחים את גילויי זיקנתו של קונקווסט, כדי להוכיח שאי אפשר היה לראיין אותו בכלל. למי שמתמצא קצת ברוברט קונקווסט ברור שהראיון אותנטי. טוב שהוא כבר לא היה במצב לעקוב אחרי דלדולה של הרוח במוצב הדמוקרטי המערבי הקדמי.
"צהריים של פאשיסטים"
מרטין איימיס מספר בסיפרו 'קובה האיום – צחוקים ו-20 מיליון' על נוכחותו של קונקווסט בהווי הלונדוני של סוף שנות ה-60' וכיצד היווה עוגן לאנשי רוח צעירים שלא יכלו לסבול את השמאל. אביו, הסופר קינגסלי איימיס, היה קומוניסט וב-1967 פרסם מאמר קלסי תחת הכותרת 'מדוע ג'ים בר-מזל פנה ימינה'. "הקומוניסט לשעבר התפתח לפעיל במפלגת הלייבור – לפני שהפך (ונשאר) לשמרן רעשני למדי", כתב מרטין איימיס על אביו. האב ורוברט קונקווסט כונו אז "הפשיסטים" במעגלי הבוהמה האינטלקטואלית הבריטית. "ההאשמה היתה רק חצי-רצינית", כתב מרטין, ותיאר את מועדון ארוחת הצהרים שבו השתתפו קונקווסט, קינגסלי איימיס, הסופר אנתוני פאוול ואחרים כ"צהרים של פשיסטים": זה כינוי שהחבורה עצמה אימצה להתכנסויות האלה שכללו גם עריקים ממדינות הגוש הסובייטי. מה שאיפיין אותם, שהם פשוט ידעו את הפרטים היטב על הקומוניזם ולא הצדיקו אותו בשום צורה. הם ידעו ואמרו שקומוניזם זה טיהורים, מעצרים וגולאג.
אלא שהעולם האינטלקטואלי של המלחמה הקרה נמוג, ולרגל מתקפת משובטי שמאל הוזזו קווי החזית. קונקווסט חשב, למשל, שזה יכול להיות רעיון לא רע לאסוף אנתולוגיה של שירת העריצים ולהוציאה בספר. הרי כל רוצחי ההמונים, סטלין, הו צ'י מין, מאו טסה דון כתבו גם שירים. למה לא להוציא קובץ, שהוויז'ואלס שלו יהיו איורים של אדולף היטלר? קונקווסט ראה את כולם כקבוצה אחת של אוטופיסטים קולקטיביסטים רצחניים. בעבודת הכרסום הבלתי נלאית של העולם האקדמי, נשארה רק הרלוונטיות של הנאצים, וכל תופעה לאומית ובוודאי כל אנרגיה לאומית זוכה אוטומטית לקטלוג במדף הנאציזם.
בימים אלה מציינים בתקשורת העולמית את הטלת הפצצה על הירושימה. פצצות האטום על יפן יחד עם "לקחי" ויאטנאם, שינו בצורה מהפכנית את התודעה המערבית. שלילת הפצצות על הירושימה ונגסקי הופכת למוסכמה. זהו עולמו של אובמה. קונקווסט חשב, שקיימת עליונות מוסרית וערכית ברורה לעולם המערבי ובייחוד לגוש המדינות דוברות האנגלית. בעולם התודעה של הממשל האמריקני העכשווי, "העולם החופשי" הוא מושג מזויף שמכסה על האינטרסים האימפריאליסטיים של המדינות הקולוניאליסטיות.
קונקווסט כמובן הבחין בכל המגמות האלה. "האם ניתן להפוך את המגמות השליליות שציינו? אכן, זה אפשרי", כתב קונקווסט בסיום סיפרו 'הרהורים על חורבותיה של מאה'. "האם האינטליגנציה מסוגלת לנער מעליה את ההזיות? לאורך המסע הארוך, כן. היא מסוגלת. האם עולם התרבות האזרחית יכול לנצח ולכונן עולם של שלום? כן, הוא יכול. אבל עלינו לזכור את מלותיו של צ'רצ'יל בזמן המשבר של הקרב על האטלנטי: 'כל המאבקים הגדולים של ההיסטוריה הוכרעו באמצעות כוח-רצון גדול יותר כשהניצחון חולץ מתוך מלתעות היעדר הסיכויים, והושג לבסוף ביתרון קלוש ביותר'. אנחנו יכולים לשפר מעט את הסיכויים על ידי מחשבה זהירה לגבי מה שצריך ללמוד ומה שצריך ללמוד מחדש".
תודה על מאמר מעניין.
אני תוהה אם באמת נחקר הכיוון של הנטות הפואטיות או הפלסטיות של רודנים כמו היטלר וסטאלין. האם יש משהו ביצירת האמנות, בהתפעמות הנפש ובשליחות הגאונית (או הפסבדו-גאונית) שמעבירה אנשים על דעתם המוסרית? זה עלול לתת נוק אאוט של ממש לתזת "הבנאליות של הרוע", או מה שנשאר ממנה.
אנונימי-בודאי.
תזת "הבנאליות של הרוע" לא נגעה מעולם ברודנים עצמם, אלא בעושי דברם.
לגבי הרודנים עצמם, ברור שאין בהם שום דבר בנאלי ושהם לא ערכו איזה סמינריון במדיניות ציבורית לפני שפנו לרצח המונים, אלא הם סבורים שהם מתנת האל לאנושות ולעמם, שרק להם יש את הכוח לראות מבעד לבינוניות הבורגנית את העתיד הגזעי/מעמדי/דתי העומד בפתח וכשחוטבים עצים נופלים שבבים וכו'
כל רודן נחשב בתקופתו לגאון בעיני בני עמו. בנאליות זה לא.
MYTH: Stalin killed 62 million innocent souls, making him a far worse tyrant than Hitler.
REALITY: During the entire 1921-53 period, some 4.1mn people were condemned for counter-revolutionary activities, of them 0.8mn to death and 1.1mn of whom died in camps and prisons. After adding the 3.5-5.0mn excess deaths from the collectivization famines, it is hard to see how Stalin could have been responsible for more than ten million deaths at the absolute maximum. Figures in the tens of millions have no basis in physical evidence or demographic plausibility.
Even in just the occupied territories of the USSR, there were there were 13.7mn deaths due to Nazi reprisals, labor requisitioning and famine. Even excluding the vast war casualties, the deaths of about 20mn Slav civilians, 6mn Jews, 3-4mn Soviet POWs and up to a million Roma can be attributed to the Nazis during the far shorter period 1941-45. If Nazi plans had come to fruition, then all the Slavs of eastern Europe would have been exterminated, helotized or driven into Siberian exile. As such, it is hard to see how the latter could be construed as being worse except by the most diehard Russophobes and fascists.
הדבר המעניין והאירוני היה שרק פירוק ברית המועצות ופתיחת הארכיונים של הקגב ומשרד הפנים הסובייטי פירקו לרסיסים את המיתוסים הזוועתיים על ה 70 מיליון או יותר (תלוי איזה סופר מערבי כתב את זה בספר שלו), שנרצחו בגולאגים. אין כמו סופר בריטי ובורגני טוב, שכותב סיפורי זוועה על סיביר הקרה בה לעולם לא דרכה כף רגלו,גולאגים, סטאלין, וזוועות המפלצת האדומה מתוך הכורסא החמימה שלו בוילה שלו באנגליה. כמו אותם "עיתונאים" ו"מומחים" שכותבים מאמרים וספרים "רציניים" ומבוססים היטב על זוועות הכיבוש הציוני מתוך המשרדים הממוזגים שלהם בלונדון, ניו יורק או טהרן. ודרך אגב….המילה "גולאג" פירושה היא "שבס"= שירות בתי הסוהר.
Medevedev's grim bookkeeping included the following tragic episodes: 1 million imprisoned or exiled between 1927 to 1929; 9 to 11 million peasants forced off their lands and another 2 to 3 million peasants arrested or exiled in the mass collectivization program; 6 to 7 million killed by an artificial famine in 1932-1934; 1 million exiled from Moscow and Leningrad in 1935; 1 million executed during the "Great Terror" of 1937-1938; 4 to 6 million dispatched to forced labor camps; 10 to 12 million people forcibly relocated during World War II; and at least 1 million arrested for various “political crimes” from 1946 to 1953.
יש מאמר של קונקווסט, או טקסט מחקרי חשוב אחר שעוסק בקשר הסורבוני של בכירי החמר רוז'? עד כה גוגל מכזיב…
מישהו מכיר מחקר רציני (של קונקווסט או אחרים) שעוסק בקשר הסורבוני של פול פוט ובכירי חמר רוז' נוספים? גוגל מכזיב אבל חשבתי לנסות אולי כאן לאור אזכור הנושא
היום סיימתי את 'הרהורים' ואני מגלה שהכותב מנוח מזה כמה שבועות.התיזה הבסיסית בספר דוחה אימוץ רעיונות להנדסה חברתית.
המחבר טוען בזכות הביקרתיות ופתיחות לשכל הישר ונגד הכניעה לדוגמה. הוא מדגיש שהשכבה המכונה אינטלגנציה פגיעה יותר מרבים ליפול בשבי הרעיון המוחלט והוא מצר על פופוליזם ועויינות מחשבתית לגישות מנוגדות בחוגים אקדמיים רבים. הוא אינו בהכרח שבע רצון מהקפיטליסטים היום אך הוא מאמין מוחלט בעליונות הערכים המערביים המרכזייםו