אסטרטגיית ההכלה של איזנקוט

העיון במסמך 'אסטרטגיית צה"ל' שפרסם הרמטכ"ל הנכנס איזנקוט, מגלה שאין לצפות ממנו לבשורה גדולה • לצד עיסוק אינטנסיבי בעיצוב האסטרטגיה הלאומית, צה"ל ממשיך להשען על "אש מנגד", "מלחמת אפקטים" ופגיעה בתודעה • ומה גורלו של התמרון הקרקעי?

הבעיה העיקרית במסמך 'אסטרגיית צה"ל' שהפיץ לאחרונה המטכ"ל נעוצה למעשה כבר בכותרתו: אסטרטגיה היא עניין למדינות. לא לצבאות. וצה"ל, כמו צבאות אחרים בעולם, לא אמור להתעסק בעיצוב אסטרטגיה רבתי, אלא בתכנון הדרכים להגשמת האסטרטגיה שקובע הדרג המדיני. זהו לא עניין הצהרתי בלבד. מדובר באחד העקרונות הבסיסיים של המשטר הדמוקרטי, ובשורש ריבונותה של הממשלה הנבחרת להורות בנושאי מלחמה ושלום.

מי שקורא את המסמך החדש בעיון, מתרשם כי בתודעת מחבריו הגבולות בתחומים האלו פרוצים עד מאוד. במקום לעסוק כמקובל באסטרטגיה צבאית, חורג איזנקוט הרחק לעבר עיסוק בשאלות של אסטרטגיה רבתי לאומית. כבר במבוא (עמ' 7) למסמך נודע לקורא כי 'אסטרטגיית צה"ל' נקבעת על-פי "האופן שבו צה"ל מנתח את סביבת הפעולה הפנימית והחיצונית", הכוללת את הסביבה "הבינלאומית, האסטרטגית-אופרטיבית והפנימית". למרות שניתוח של גורמים אלו אינו חלק מהמקצוע הצבאי, המסמך רווי הנחות ותובנות מתחום הדיפלומטיה, מדעי החברה וחקר הדתות.

כך, למשל, מניח צה"ל ("הסביבה האסטרטגית והמבצעית", עמ' 11) כי "האויב שואף להחיל שלטון אסלאמי במזרח התיכון"; "פועל לשחוק את החברה הישראלית ולהתיש אותה"; וכי ישראל חווה "קשיים מול מדינות בעולם המערבי המשפיעים על הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל". וביחס לחברה הישראלית נקבע כי "ישראל היא מדינה שוחרת שלום החותרת להימנע מעימותים"; וכי "שינויים בסדר העדיפות הלאומי מובילים לצמצום ההשקעה בביטחון לטובת פיתוח חברתי וכלכלי". חלק מהנחות אלו סבירות, חלקן פחות, ועל חלקן נוהגים אזרחי ישראל לשלשל פתקים בקלפי מפעם לפעם. אך השאלה עולה מאליה: מה לקביעות אלו ולהערכת מצב צבאית?

החריגה לשדה המדיני-פוליטי נמשכת גם בפרקים האופרטיביים יותר של המסמך: צה"ל קובע (עמ' 14) כי בשגרה ינוהלו פעולות "ליצירת לגיטימציה ופעולות לא צבאיות", הכוללות מאמצים "ברמה המדינתית, ובכלל זה מערכה משפטית, מערכה כלכלית ומערכה תודעתית והסברתית". לא רק שהצבא מגדיר יעדים אסטרטגיים למדינה, אלא שבאחד הסעיפים (עמ' 19) פעולות המדינה מתוארות כאחד מהמאמצים הצבאיים: "המאמץ המדינתי, התודעתי והמשפטי" נאמר שם, כולל "מאמצי תודעה פנימיים וחיצוניים, מאמצים בזירה הבינ"ל ברמה הדיפלומטית, בזירה התקשורתית ובתחום המשפטי". ובמקום אחר, מסביר המסמך כי על צה"ל להגביר את השימוש במגוון שיטות הכוללות "הסברה ציבורית, הסברה מקצועית… ערוצים דיפלומטיים ומדיניים, תהליכים משפטיים ועוד".

לרעיונות אלו יש גם צדדים מעשיים. כך, מוצע להקים באגף המבצעים מרכז תיאום למבצעי "מערכה שבין המלחמות", שיכלול "גורמים בין-ארגוניים ובין-משרדיים" (עמ' 30); נאמר (עמ' 32) כי על הצבא לסנכרן את המאמץ התודעתי "עם שאר משרדי הממשלה, משרד רה"מ, משרד החוץ, משרד המשפטים ועוד" (צה"ל, כידוע, הוא לא משרד ממשלתי, והוא לא אמור לתאם שום דבר עם "שאר" המשרדים); ונקבע כי יש לפעול ל"שיתוף פעולה עם מדינות בעלות אינטרסים דומים".

אך החמור מכל חבוי בסעיף קטנטן הנחבא אל הכלים: צה"ל קובע בעצמו מהו "מתאר הייחוס", האיום המרכזי אליו יש לכוון את התכנון הצבאי ובניין הכוח, תוך לקיחת "סיכון מחושב" על חשבון בטחון המדינה. כך, מגלים לנו (עמ' 32) מחברי המסמך, כי למרות שצה"ל בחר להתכונן למאבק בעיקר מול ארגוני טרור ("אויב תת-מדינתי"), הוא נדרש "לתת את הדעת באשר לתרחישי קיצון שאינם במתאר הייחוס בכדי לנהל סיכונים". המטכ"ל וקציניו, גוף לא נבחר שלא נותן דין וחשבון בפני הציבור, מופקד על נטילת סיכונים לאומיים.

כל אלו מעידים כאלף עדים על טשטוש מוחלט של גבולות הסמכות בין הדרג הצבאי למדיני. שום דבר מזה לא חדש כמובן. מאז ומתמיד הפיקוח האזרחי על הצבא לקה בחסר, והוא רחוק מאוד מלהזכיר את הנורמות המקובלות במדינות מערביות אחרות. מזה שנים רבות נכנס הצבא לוואקום האסטרטגי שמותיר הדרג הפוליטי והמדיני, וממלא את התפקיד שבמדינות הדמוקרטיות מוטל בדרך כלל על מערכת אזרחית מפותחת ומשכילה המאיישת את משרדי ההגנה והביטחון הלאומיים. בהיפוך היוצרות הישראלי אמ"ן אחראי על הערכת המודיעין האסטרטגית של ישראל, משרד הביטחון הופך ל"זרוע" נוספת של צה"ל ושר הביטחון – על-פי רוב גנרל בדימוס – נהיה הלוביסט המרכזי של הצבא.

קביעתו של נוהג פגום זה במסמך רשמי, שלאורו מתגבשת תכנית בניין הכוח של הצבא כולו, הופכת את טשטוש הסמכויות לבעל אופי קבוע וממוסד.

הלוחמה על התודעה

הטשטוש בין הדרגים הצבאיים למדיניים נובע ממקור עקרוני יותר, הנוגע לתפיסת הלוחמה שהשתרשה בצה"ל הרואה בפעולה הצבאית מעשה החורג הרבה מעבר למישור הצבאי-טקטי. תפיסה זו, שהתגבשה במהלך שנות ה-90 בגופי חשיבה מסוגו של המלת"מ ('המכון לחקר תורת המערכה') והונחלה על-ידי הרמטכ"ל יעלון לכל דרגי התכנון בצבא, הובילה למהפכה בחשיבה הצבאית (המהלך תואר בהרחבה ב'מידה' במאמר 'צבא ההכלה של יעלון'). בעוד שעל-פי התפיסה הקלאסית, מטרת הפעולה הצבאית היא להשיג הישגים פיזיים שניתנים למדידה בנתוני כיבוש שטח, השמדת כוחות אויב או פגיעה במתקנים חיוניים, התפיסה החדשה גורסת כי יש לפעול ביחס לתודעתו של האויב, ל"התיש" ול"הוגיע" אותו ולגרום לו לאבד את הרצון ללחום.

פעולה על-פי תפיסה זו כוללת הפעלה מסיבית של "אש מנגד" באמצעות ארטילריה וחיל אוויר, המוכוונת כלפי מטרות הנחשבות לבעלות ערך עבור האויב, שפגיעה בהן יכולה לשבור את רוחו. לא בכדי מכונה תפיסה זו "לוחמת אפקטים".

כך פעל צה"ל במלחמת לבנון השניה ובמערכות 'עמוד ענן' ו'צוק איתן', שנוהלו כולן על-פי השראתו של יעלון. למרות שבחלקן התבצע גם תמרון קרקעי מוגבל, המאמץ העיקרי במערכות אלו היה מאמץ ההפצצות, שנועד "להפעיל על חיזבאללה לחץ פוליטי שיגרום בעתיד לפירוקו מנשקו" ('דרך ארוכה קצרה', עמוד 204), או "לגרום לחמאס להתחרט על מעשיו".

העיון במסמך האסטרטגיה של איזנקוט מגלה כי גם תחת הנהגתו, צה"ל ממשיך להעניק משקל רב לפגיעה בתודעה ול"אפקטים" ססגוניים.

כך, תכלית הפעלת הכוח במצב חירום היא "המחשת חוסר התוחלת בהפעלת כוח נגד ישראל" (עמ' 14); ומודגש כי "הגישה המרכזית בצה"ל להשגת הכרעה היא הגישה התחבולנית" שעיקרה התקפות של "נקודות התורפה של האויב", באופן שישיג "הלם והפתעה", במטרה "לפגוע בתהליך קבלת ההחלטות של האויב" ו"לשבש את אפקטיביות הפעולה שלו" (עמ' 15). כל זאת, "תוך הפעלת מינימום משאבים של צה"ל". מי אמר מלחמת לבנון השנייה ולא קיבל?

אסטרטגיה זו, המכונה בשפה המקצועית "Maneuver approach", זכתה לביקורת רבה גם ברמה התיאורטית וההיסטורית, כפי שהדגים ד"ר וגו מילאן, חוקר במכללת הצי האמריקני במאמר שתורגם ופורסם ב'מידה'.

מטרות מסוג זה פזורות לכל אורכו ורוחבו של המסמך. פעולותיו של צה"ל ב"מערכה מוגבלת" למשל, נועדו (עמ' 16) להמחיש לאויב "את עצמת הנזק הפוטנציאלי הצפוי… ויצרו עליו לחץ להפסיק את פעולתו". זאת, באמצעות פגיעה "ביעדים בעלי ערך אסטרטגי ובמוסדות שלטון" (=הפצצות), במטרה "לריסון האויב", תוך שילוב "מריכיבי תודעה". ובאופן כללי "נדרשת יכולת להשפיע על עיצוב התודעה בכל המעגלים הנוגעים לעימות" (עמ' 32).

גם בנוגע לאפייה של ההרתעה חורג המסמך מהתפיסה הקלאסית, המתבססת בעיקר על הגדלת עצמתו של צה"ל ויכולותיו האובייקטיביות. ההרתעה על-פי איזנקוט הופכת למושג בעל אופי סובייקטיבי: היא צריכה להיות "ייעודית ומותאמת לכל אויב" ועליה להתבסס על "ניתוח מתמשך של מאפייני האויב, שיקוליו, יכולותיו, זהותו ותהליכי קבלת ההחלטות שלו". למותר לציין כי רוב הפרמטרים הללו חורגים הרחק מגבולותיה של הדיסציפלינה הצבאית.

איפה התמרון?

בולט בהקשר זה הוא יחסו של המסמך לתמרון היבשתי. על אף שחשיבותו של התמרון מודגשת במסמך מספר פעמים, בקריאה מדוקדקת מתברר כי מסמך איזנקוט מתכוון לתמרון שונה מהמשמעות המקובלת. לצד הצגת אפשרות התמרון הקלאסי – "תמרון ממוקד לעומק למרכזי כובד מדיניים/שלטוניים" – מקדישים מחברי המסמך פירוט רב לתמרון אחר: "תמרון מבוזר ובו-זמני אל מול הפריסה הטקטית הרבה של האויב". תמרון מסוג זה, שעיקריו נוסחו על-ידי ד"ר חיים אסא והאלוף (במיל.) ידידיה יערי בספר בשם 'לוחמה מבוזרת' (ביקורת מפורטת פורסמה ב'מידה'), לא מכוון לכיבוש שטחי אויב או לכיתור והשמדה של עוצבותיו. מטרתו של "תמרון" מסוג זה היא טקטית לחלוטין: לאתר יחידות גרילה וטרור ולפגוע בהן בעומק שטח האויב, כדי לגרום להפתעה והתמוטטות רוחו של האויב, על-ידי פגיעה – איך לא – ב"תודעתו".

הסעיפים הבאים במסמך מבהירים היטב לאיזה סוג של תמרון מתכונן צה"ל. בניין הכוח בצבא יתוכנן ל"ניצול התמרון לחשיפת האויב ופגיעה בו באמצעות אש מדויקת". ובהערה מובהר כי מטרת התמרון בתחילת המלחמה עשויה להיות מוגבלת במטרה ליצור "אצל האויב תחושת נרדפות".

כך גם מוצע לבנות "יכולת להצנחה או הטסה של כוחות רגלים לפשיטה למרכזי הכובד של האויב", שיפעלו ב"אוטונומיה… ללא תספוק".

לנוכח הסעיפים הללו מתקבל הרושם שהמלל אודות "תמרון יבשתי מיידי, שיהיה מהיר, קטלני וגמיש" (עמ' 17), אינו אלא חלק מהמערכה על התודעה, הכוללת הטעיה והונאה באמצעות הקמתו של כוח צבאי שנועד לאיים על האויב ולהמחיש "את היכולת ואת המוכנות להסב לו נזק" (עמ' 20).

בשורה התחתונה, התמרון של איזנקוט, כמו אסטרטגיית ההפעלה הכללית שלו (שכונתה בעבר "אסטרטגיית הדאחיה") לא מכילים בשורה גדולה. למרות הרענון שבהצבת דגש מיוחד לכוחות הקרקע המתמרנים, אסטרטגיה זו ממשיכה פחות או יותר את דרכם של יעלון, חלוץ וגנץ שהפכו את צה"ל לקטן, חכם ולחלוטין לא רלוונטי.