פרשת כי תצא: יראת אלוהים

חטאו של עמלק לא היה היציאה למלחמה נגד ישראל, כי אם הפרת "אמנת ז'נבה" של זמנם, או במילים אחרות: "יראת אלהים" • סיפורים נוספים במקרא מוכיחים כי הביטוי "יראת אלהים" משמש כקוד אוניברסלי, יראת חטא כללית שמחייבת את האנושות כולה

17 זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. 18 אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. 19 וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח. (דברים, כ"ה, 19-17)

ראשית, הערה סגנונית. מצוות זכור פונה לישראל כמו שרגיל בספר דברים בלשון אתה: לְךָ, קָרְךָ, בְּךָ, אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף, וכו'. נוסח פנייה זה נשמר עד סוף הפנייה: "לֹא תִּשְׁכָּח". "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" (פסוק 18), שהוא גוף שלישי עבר, אינו מתאר את ישראל אלא שב אל עמלק. יוצאת דופן לשון הרבים "בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" בסוף הפסוק הראשון. גרסת תרגום השבעים (התרגום ליוונית של התורה מן המאה השלישית לפנה"ס) "בצאתך" השומרת על לשון אתה נראית משום כך עדיפה. אפשר שנוסח המסורה שלפנינו הוא שיבוש שנוצר ממנהגם של הסופרים, שהעמידנו עליו שד"ל (הבאתי את דבריו בפרשת ויקרא): "כשהיתה תבה מתחלת באותה האות שהתבה הקודמת מסיימת, היו משמיטין אחת מהאותיות הדומות. ואחר זמן הוסיפו בין שתי התבות האות החסרה". ככל הנראה סבר המעתיק כאן שהמ"ם הראשונה של "ממצרים" היא מ"ם שבאה במקום שתי אותיות מ"ם והוסיף אותה בטעות ל"בצאתך".

מה נשתנתה מלחמתו של עמלק ממלחמות אחרות שנלחם ישראל באויביו? מדוע נצטוו ישראל לזכור דווקא את מעשיו? פשעו של עמלק איננו בעצם מלחמתו בישראל. מלחמה בין עמים כלולה לפי השקפת המקרא במסגרת עולם כמנהגו נוהג. חטאו של עמלק לפי הכתוב הוא שפגע בנחשלים בדרך, הנסרכים במאסף, שהם מן הסתם הזקנים, הנשים והטף. בלשון ימינו היינו אומרים שהוא הפר את אמנת ג'נבה. פשע מן הסוג הזה אינו קשור דווקא במלחמה בישראל אלא בהפרת כללי אנוש בסיסיים בכלל. מעין זאת אנו מוצאים בעמוס ב, 1: "כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ-אֱדוֹם לַשִּׂיד". מואב שביזה את גויית מלך אדום הפר חוק אנושי אוניברסלי.

הביטוי המסמן כאן את "אמנת ג'נבה" הוא "יראת אלהים". במעשיו הוכיח עמלק שאיננו "ירא אלהים". הביטוי איננו מסמן כאן את אמונת היחוד המקראית בהקפה המלא. על-פי התורה רק ישראל נדרשים לקיים את מצוותיה, הגויים אינם חייבים בהן וממילא אינם נענשים על הפרתן. אבל יראת ה' מחייבת את הכל, את ישראל ואומות העולם.

קוד אוניברסלי

את "יראת אלהים" במובן הנזכר כאן, החלה גם על גויים, אנו מוצאים גם במקומות אחרים במקרא. נמנה להלן כמה מן המקומות האלה:

בראשית כ, 11: "כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי". אברהם חשש כי אין "יִרְאַת אֱלֹהִים" בגרר, ואבימלך הפלשתי מלך גרר יהרגנו כדי לקחת את שרה אשתו, אבל מתברר לו שחשד בכשרים ואבימלך הוא גוי צדיק וירא אלהים.

איוב א, 1: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ-עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע". כך נפתח ספר איוב. ככל גיבורי ספרות החכמה גם איוב אינו יהודי.

"אֶת-הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא" (בראשית מ"ב, 18). את השימוש האוניברסלי בביטוי "יראת אלהים" ככולל יהודים וגויים מנצל סיפור יוסף. יוסף מופיע לפני אחיו בתחפושת של מצרי ומסתיר את זהותו. הוא משתמש במתרגם: "הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם" כאילו איננו יודע עברית, הוא מנחש בגביע הכסף אשר לו ומתפאר בו לפני אחיו: "הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי-נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי" (בראשית מ"ד, 15), הוא נשבע בפרעה: "חֵי פַרְעֹה" (מ"ב, 15).

במסגרת הקומדיה שמשחק יוסף לפני אחיו הוא אוסר אותם בבית הסוהר לשלושה ימים בחשד שהם מרגלים ככתוב: "שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת-אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם-לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם. וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (מ"ב, 17-16). לאחר שלושה ימים משנה יוסף את דעתו. רק אח אחד יישאר כבן ערובה וכל השאר ישוחררו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת-הָאֱלֹהִים, אֲנִי יָרֵא. אִם-כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם. וְאֶת-אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ-כֵן" (מ"ב, 20-18).

את החלטתו מנמק יוסף המתנכר לאחיו: "אֶת-הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא". הביטוי שבחר בו יוסף נועד גם הוא להסוות את זהותו בהיותו ביטוי המסמן יראת חטא כללית המחייבת לדעת המקרא את האנושות כולה.

לא ליהודים בלבד

שמות א, 17-15: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת …  וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים". ההבנה של "יראת אלהים" כביטוי המסמן גם יראת חטא של גויים מועילה במיוחד להבנת סיפור המיילדות המסרבות להמית את הבנים.  

כתב שד"ל בפירושו: "דעת רז"ל (שמות רבא א' י"ז) ואנקלוס ורשב"ם ורמבמ"ן (משה מנדלסון סבו של הקומפוזיטור) שהיו המילדות האלה מזרע ישראל, ודעת המתרגם האלכסנדרי (=תרגום השבעים, תרגום המקרא ליוונית) והיירונימוס (התרגום הלטיני) ויוסף פלאויוס (בקדמוניות היהודים) ודון יצחק (אברבנאל) שהיו מצריות מילדות העבריות, וכן נראה, כי איך ייתכן שיצוה לבנות ישראל להכרית את כל בני עמן ויאמין שלא תגלינה הדבר?".

ועל דברי שד"ל נוסיף כי מסורת פירוש זו נשתמרה גם במקורות רבניים: במדרש תדשא ובאמרי נעם: "ועוד יש גיורות מן הגוים… במילדות פועה ושפרה נאמר, ותיראנה המילדות את האלהים" (מדרש תדשא כ"א).

ומה נעשה עם הכתוב: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת" (שמות א, 15)? לדעת שד"ל יש להבינו כאילו כתוב "למיילדות את העבריות" בהשמטת ה"את" כמו בירמיהו: "הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר". זאת גם דעת רש"י (כפי שהראיתי במאמרי בלשוננו: כרך נה, חוברת ד, (תשנ"א) עמ' 297-295).

ועוד מוסיף שד"ל: "ומה שטענו ממה שכתוב ותיראן המילדות את האלהים, איננה טענה כלל כי את ה' אין כתוב כאן, אלא את האלהים, וכל מי שיש לו אלוה (יהיה אלהי אמת או אלהי שקר), הלא יירא מהכרית עוללים שלא חטאו, יהיו מאיזה עם שיהיו, ודוגמת זה נאמר בעמלק ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים, ותלמידי חביבי החכם ר' יעקב חי פארדו זצ"ל מוסיף, שאם היו מעם אחר, יצדק לומר שעשו זה מיראת האל ולא מאהבה, אך אם היו עבריות אין צורך להזכיר יראת האל, כי כל אדם אוהב בני עמו".

נוסיף על ראיות שד"ל עוד שלוש.

1. על שאלת פרעה: "מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים" (א, 18) משיבות המיילדות: "כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי-חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ" (א, 19). משפט זה נשמע כמשפט שהמיילדות מבדילות בו את עצמן (המצריות) מן העבריות.

2. שנית,דברי ארליך (מקרא כפשוטו) בפסוק 22: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהו… ממה שנאמר כאן כָל-עַמּוֹ משמע שהיו המילדות מצריות… לפי שלא יפול לשון כל עמו אלא כשהיו המילדות גם הן מעמו". כלומר, מלכתחילה ציוה רק למיילדות המצריות ואחר כך לכל המצרים.

3. ולבסוף אוסיף עוד ראיה חזקה. ברשימתי בפרשת שמות הראיתי כי סיפור לידת משה יצוק בדפוס ספרותי שכיח בספרות העמים, הפותח בנבואה שעתיד להיוולד בן שיפגע במלך. המלך החושש מפני הנבואה משתדל להרוג את היילוד אך לשווא. מאמציו נכשלים. יתר על כן דווקא מאמציו לבטל את הנבואה מביאים להתגשמותה. מוטיב שכיח בדפוסים אלה הוא שהמלך פונה למשרת נאמן או לאדם קרוב כדי שיסייע לו להמית את הילד. אם נקבל את הפירוש של שד"ל, שהמיילדות הן מצריות המילדות את העבריות, גם כאן פונה המלך אל מסיעות נאמנות וקרובות, בנות עמו.

__________

ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.