המלחמה שריסקה את גרעין האליטה הישנה

קיבוץ גבעת חיים (איחוד) הוא מיקרו-קוסמוס לתנועה הקיבוצית כולה, והקיבוצים הם תמצית האליטה המשרתת הישנה • אחת אחת נחתו על הקיבוץ בשורות איוב במהלך 19 ימי לחימה • כך נראתה המציאות הכואבת של קיבוץ אחד במלחמת יום הכיפורים

ביקורת ספר: מוטי זעירא, צרור חיים, הוצאת כרמל, ירושלים 2014, 179 עמודים

במהלך תולדות המדינה התחוללו טראומות שצרבו את בשרנו הקולקטיבי. דוגמה אחת היא מלחמת לבנון הראשונה, עת עלתה השאלה שלא מפסיקה להדהד: "על מה אנו הורגים ונהרגים?". הייתה זו המלחמה שנפצה לרסיסים את הסולידריות של החברה הישראלית. דוגמה נוספת היא האינתיפאדה השנייה, שמחקה משפחות שלמות שעוונן היה לנסוע באוטובוס או לאכול פיצה. אולם הטראומה המדממת שזעזעה את עולמנו עד היסוד הייתה ונשארה מלחמת יום הכיפורים תשל"ד.

עדות לעומק הטראומה בקרבנו היא הבולמוס של פרסום ספרים שקשורים עליה. מ-2013, שנת ה-40 למלחמה, יצאו לאור עשרות רבות של זיכרונות מפקדים בכירים וחיילים פשוטים, שלקחו חלק בלחימה. הם עסקו בניתוח הממדים הצבאיים, המדיניים והחברתיים של המלחמה, המהווים קו שבר בקורותינו, שקשה להגזים במשמעותו.

מועקה מתגברת משעה לשעה

 ספרו החדש של מוטי זעירא, שהוא סופר מובהק של התנועה הקיבוצית,  עוסק בשאלה מה אירע בקיבוץ אחד – גבעת חיים (איחוד) – בשנת תשל"ד, השנה של המלחמה. הוא מספר על שקרה בו, מהימים השאננים לפני המלחמה, שאיש לא שיער כי אנו ניצבים לפתח פי-תהום – ועד ימי החמסינים של חודש אב, שיאו של קיץ 1974. אז התקיימו טקסי הקבורה של נופלי הקיבוץ. לכאורה, ניתן לראות את סיפורו של גבעת חיים במלחמה כסיפור מינורי ואולי פרטי, אבל הוא מהווה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית כולה ושל דברים שהיא עברה באותם ימים – ההפתעה, השוק, השינוי המידי משגרה לימי חירום וחרדות, העמידה מול אלפי החללים, האבל, הזעם והצעדים הראשונים של ההתאוששות.

ב-1973, ערב המלחמה, מצב הקיבוץ היה טוב מאוד. היו לכך עדויות משמעותיות: בפעם הראשונה מאז הוקם, חצה מספר חבריו את רף ה-500, היצוא של מוצרי בית-החרושת 'גת' והמפעל לעיבוד תוצרת חקלאית, עלה בשבעת החודשים הראשונים של אותה שנה ב-658,170 דולרים. צוין בגאווה "שהם עלייה של 34% לשנה הקודמת!". בערב יום העצמאות תשל"ג (1973) נפל דבר בקיבוץ: "חולקו הטלוויזיות הראשונות לחברים. עד אותו רגע היסטורי צפו חברי הקיבוץ  במשותף בטלוויזיה היחידה שעמדה לרשות הציבור במועדון לחבר. עתה יכלו להתרווח בחדרם הפרטי, ללא צורך בהתחככות חברתית מיותרת" (עמ' 13).

ב-26 בספטמבר 1973 הקיבוץ כולו חגג ברוב עם את ראש השנה תשל"ד. החגיגה הייתה מוצלחת. עליזה במיוחד. אחרי הארוחה החגיגית נערכו ריקודים שהתקיימו עד שעה מאוחרת, ולמחרת התקיימה הופעה של שלמה ארצי, שכבר היה כוכב. ארצי שר שירים של אהוד מנור וחיים גורי. התחושה הכללית הייתה כמעט אופורית.

עשרה ימים אחר-כך, הר הגעש התפרץ. כבר בשעות הבוקר של יום הכיפורים התברר כי מתחוללים דברים חריגים. בשעה עשר נראו לפתע מטוסי קרב של חיל האוויר בשמים, ולקיבוץ הגיעו חיילים כדי לגייס את חבריו. המגויסים יצאו לדרכם בחופזה ושכמה מהם לא חזרו למקום מעולם. תהליך הגיוס הביא לתחושת מועקה, שהפכה משעה לשעה לכבדה מנשוא. בשש בערב כל חברי הקיבוץ שמעו את נאומה לאומה של ראשת הממשלה גולדה מאיר. דבריה הנחרצים, "שנאמרו במבטא היידיש-אנגלי שלה, עמדו בניגוד גמור לפניה האפורות כשק ולקולה השפוף" (עמ' 36).

האמא שלא שכחה עד יומה האחרון

למחרת הקיבוץ התעורר לעולם רווי חרדות – עולם של מלחמה, ששתי נקודות מרכזיות אפיינו אותה. הראשונה הייתה משבר חמור ששרר בכול ענפי הקיבוץ, נקודה קריטית שאפיינה את כול המשק הישראלי. הוא ניצב "ללא הכנה מוקדמת, בפני מציאות קשה, שלא התנסה בה בעבר" – 180 מאנשיו גויסו, כולל רכזי ענפים וממלאי תפקידים מרכזיים, שכולם היו בגיל העבודה. בקיבוץ נשארו נשים, ילדים, בני הנעורים והוותיקים; והם נאלצו מיד להעמיס על כתפיהם את ארגון העבודה בענפי המשק  כי "ההודים בלול, האשכוליות בפרדס והפרות ברפת לא ידעו שהחלה מלחמה, והמשיכו לתת את תנובתם כמימים ימימה" (עמ' 54). עיקר שהמחבר הדגיש היטב הוא כי "אווירה חזקה של התנדבות, ונכונות אינסופית להירתם בעול, עמדו בחלל הקיבוץ", כשמרכז המשק אמר שאנו צריכים משהו, לא היה "אף אחד שסירב": החברות לקחו על עצמן עבודות קשות, "שאך כמה ימים קודם לכן הוגדרו כעבודות 'לגברים בלבד'" וזקני הקיבוץ הפשילו את שרווליהם ועבדו בעבודות שמתאימות לאנשים שצעירים מהם בעשרות שנים. כולם מתוך  תחושה כי בלי זה המשק הקיבוצי, שהשקיעו בו שנים רבות של עמל ויזע, עלול לקרוס ולהעלם.

הנקודה השנייה הייתה הדאגה הגדולה והמעיקה בנוגע לגורל מתגייסי הקיבוץ בחזיתות המלחמה – דאגה שלא אפיינה רק את גבעת חיים כקיבוץ, אלא את כול חלקי החברה הישראלית – שהתמקדה במיקום אחד: צריף המזכירות. שם היתה ממוקמת מרכזיית הטלפונים והמקום היה מרכז העצבים של הקיבוץ כולו. התלות בהודעות הטלפון הייתה אדירה ומורטת עצבים. העולם הממשי והנפשי התרכז באותן הודעות כשזעירא מתאר כיצד הטלפונים הפכו למרכז העולם:

המרכזייה אוישה עשרים וארבע שעות ביממה, ושיחת היום הייתה מי התקשר, מתי, על מי שמעו, את מי ראו. הקיבוץ פרסם בעיתונות מודעה, המפרטת את מספרי הטלפון שעומדים לרשות החיילים להתקשר הביתה. לצורך קדוש זה גויסו מלבד מספרי המרכזייה בקיבוץ גם קווי הטלפון הפרטיים שהיו לכמה יחידי סגולה בקיבוץ. (עמ' 64)

החברות שהיו בתורנות הטלפון הודיעו על אות חיים לבני המשפחה מיד והיו משפחות שחיכו לאות כזה עד  שלא ידעו את נפשן. אחת מאלה שהיו בתורנות הטלפון ניצלה את קשריה עם מפקדת חטיבה מסוימת והצליחה לברר שהחייל המבוקש בריא ושלם. היא בישרה את המידע הגואל להוריו מיד ואם החייל לא שכחה לה את זה עד יומה האחרון. סיפור זה מהווה דוגמה כיצד בימי המלחמה המשפחות היו בקצה העצבים מדאגה, חרדה ואי-וודאות. מצב זה היה בכל המלחמות – לפני מלחמה זאת ואחריה – אך במלחמת יום הכיפורים הוא היה קיצוני במיוחד.

הנסיך הקטן נופל ראשון

שבוע אחרי פרוץ המלחמה, ב-13 באוקטובר, הצבא החל להודיע למשפחות של החיילים שנפלו בקרב. בשורת המוות הראשונה שהגיעה לקיבוץ הייתה על נפילתו של אילן ברונר, קצין שריון שנפל בגזרת תעלת סואץ ביומה הראשון של המלחמה. הקיבוץ כולו היה בהלם בעקבות בשורת נפילתו – נכתב על זה כי הבשורה הייתה "מכה ישירה בלב הקולקטיבי". אילן היה "עלם חמד אהוב ויפהפה, משאת נפשן בסתר של נערות הקיבוץ, נגן חליל, צייר, מדריך נערץ" ורבים בקיבוץ כינו אותו "הנסיך". אחד מהם אמר, כי "כל פעם שאני שומע את השיר 'הנסיך הקטן', אני חושב עליו" (עמ' 75).

נקודה נוספת שהכפילה את תחושת האבל והאובדן הייתה כי הוא היה בן למשפחה שכולה – אחיו הבכור נהרג בצעדיו הראשונים בצבא, שמונה שנים לפני זה. חברי הקיבוץ לא הכירו תופעה מחלחלת כזאת וזעקו: "הייתה רבקה גובר, 'אם הבנים' ממלחמת העצמאות. אבל פה? אצלנו?!". אילן לא היה היחיד – אחרי הודעת נפילתו הגיעו לקיבוץ עוד שבע הודעות איוב כשבחצר הקיבוץ השתררה "תחושה קשה מאוד של חרדה ואובדן… ההרגשה הייתה שאין בית שלא נפגע בו מישהו: בן משפחה, חבר, שכן, בן כיתה, ואם עוד לא נפגע – זה רק עניין של זמן עד שהמכה תנחת על עליו" (עמ' 104). חברים חששו לפתוח את הדלת, לצאת החוצה בבוקר, ולשמוע בשורות מרות נוספות. הם היססו להיכנס לחדר-האוכל, "ולראות בלוח המודעות אם יש מודעת אבל חדשה". אחת מהחברות זוכרת, כי "הרגלים שלי היו כבדות, פשוט פחדתי להיכנס". תמונה זאת אפיינה  כול יישוב הארץ – קיבוץ, מושב ועיר – ומי שזוכר את אותם ימי האימים מסוגל ולהבין את ההרגשה הכבדה ששררה לא רק בשבילי קיבוץ גבעת חיים איחוד.

שלהי הקיץ ותחילת הסתיו של אוקטובר 73' הפכו לחורף של האש שלאחר הפסקת האש. עם התקרב הקיץ הבא נראה היה כי הקיבוץ חוזר אט אט אל שגרת חיים, שניתן לראותה כמבורכת.  אולם מתחת למעטה השיגרה פצעי המלחמה והשכול לא נגלדו – הכאב פעפע "והפצעים הטריים שתתו דם". האירוע הדומיננטי שהתחולל באותו קיץ 74' היה טקסי העברת הארונות של ששת חללי הקיבוץ מבתי קבורות הארעיים  למנוחת עולמים בבית-הקברות בקיבוץ (שני חללים נוספים נקברו בבתי קברות במקומות שונים). טקס הקבורה היה מאופק – לא נשמע בכי "ושקט כבד ומעיר עמד בחלל בית הקברות". קוד ההתנהגות הנוקשה והחמור היה שילוב של "חספוס קיבוצניקי,  נוקשות צברית ואיפוק יקי", שאפיין חלק ניכר מחברי הקיבוץ. זעירא כתב עליו כי "שישה קברים טריים נכרו באדמת הקיבוץ… חיים שלמים נדחסו לשעה אחת של אחר צהריים לוהט ולמקום אחד קטן… כל כך הרבה עצב, כל כך הרבה כאב, כל כך מעט חיים" (עמ' 174).

טקסי העברת ארונות של חללי המלחמה למנוחת נצח חתמו במידה רבה את אירועי שנת תשל"ד, שהייתה קודרת ומכוננת, לא רק מבחינת קיבוץ גבעת חיים איחוד ולא רק מבחינת התנועה הקיבוצית כולה אלא מבחינת החברה הישראלית, ההמומה והמדממת. הטקסים של קיץ 1974 התקיימו כבר תשעה חודשים אחרי המלחמה עצמה – זמן קצר אחרי סיום מלחמת ההתשה עם סוריה, שהסתיימה בחתימת בהסכם ההפרדה בראשית יוני. טקסים אלה יצרו תחושת יגון עמוק עד מאוד –  במידה רבה, משפטה של נעמי שמר "עצוב למות באמצע התמוז" ממחיש יגון זה. הייתה אז הרגשה כי מדובר בשורה אינסופית  של הלוויות – כול יום פורסמו עשרות רבות של מודעות על פרטי הטקסים של "קבורת הקבע" – מושג של הבירוקרטיה הצבאית. חלק מהן הודיעו על טקסים קולקטיביים, כמו למשל המודעה של קיבוץ בית-השיטה, שבה נמסר כי יובאו למנוחות עולמים 11 "בנינו-חברינו" שנפלו בקרבות יום הכיפורים. טקס זה, שהתקיים ב-20 באוגוסט 74', זכה בתשומת לב מיוחדת כי בית השיטה היה היישוב שמספר נופליו יחסית למספר תושביו  היה הגבוה ביותר בארץ. סך הכל נפלו 12 מבני המשק. יאיר רוזנבלום הלחין פיוט-קינה מצמרר, הלקוח מתפילת הימים הנוראים, על נופלי הקיבוץ: "ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום".

ברק, תלמידו של האב השכול, מספיד

טקסי הקבורה והאווירה שיצרו בעקבותיהם היו מיוחדים אך ורק למלחמה זאת. במלחמה הקודמת,  מלחמת ששת הימים, הטקסים היו שונים – הם נערכו ימים ספורים אחרי תום המלחמה – לא היו בית-עלמין זמניים למשך חודשים ארוכים – ותחושת היגון הייתה קשורה עד מאוד לתחושה של הניצחון. הפעם היגון היה קשור לתחושות של תסכול, מבוכה וכאוס. תחושות אלה הן יותר קרובות לתחושות שנוצרו בימי המלחמה הבאה – מלחמת לבנון הראשונה – מאלה שנוצרו בימי השמחה והרווחה  של קיץ 67'.

אני עצמי השתתפתי בטקס קבורה אחד ויחיד, שחקוק עמוק בלבי – הלווייתו של גדעון (גידי) דבורצקי, חברי הקרוב שבני גידי ויץ נקרא על-שמו. גידי, שקיבל אות העוז על  חילוץ פצועים מהתופת של החווה הסינית, נפל בפאיד בימי צליחת התעלה וקברו הזמני נכרה בבית העלמין במשמר הנגב. פקדתי את קברו בטקס יום הזיכרון תשל"ד (1974) – טקס איום ונורא שלא ניתן כלל לשכוח אותו לעולם.

ההלוויה נערכה בבית-הקברות הצבאי בהר הרצל ב- 4 בספטמבר 1974 – יום סתווי משכר שמיתן את תחושת האבל של האירוע. למרות המאות הרבות שחלקו לו את הכבוד האחרון הייתה תחושה של קירבה משפחתית; רוב המשתתפים היו חברי אותו חוג חברתי:  אנשי האליטה הירושלמית – חבריו של אביו המתמטיקאי אריה דבורצקי, איש אקדמיה בולט ונערץ. דברי הפרידה נישאו על-ידי מפקדו הישיר – אלוף-משנה אהוד ברק, ששנה קודם לכן, במלחמה, היה מפקד גדוד השריון שגידי היה בו מפקד פלוגה. העובדה שברק היה תלמיד של אביו בחוג למתמטיקה באוניברסיטה העברית תרמה לתחושת הקרבה. הוקסמתי מהדברים  המיוחדים והמרגשים של אהוד ברק. אחרי שנים הבנתי את המשמעות של הקסם המורעל של ברק דבריו.

ספרו של מוטי זעירא מספר סיפור מרתק ומרגש, שמתעלה מעבר לסיפור אודות  קיבוץ אחד, אלא הוא מהווה עדות על הטלטלה שכול המדינה עברה בעקבות המלחמה ההיא שמשה דיין הגדיר אותה כבר בתחילתה כמלחמה "כבדת ימים, כבדת דמים". ניתן לראותו  כתרומה ייחודית לחיבורים הרבים שנכתבו על מלחמה, שעד היום צלה הולך איתנו.