סיפור על אכזבה ונטלי פורטמן

‘סיפור על אהבה וחושך’ ו’פלאפל אטומי’ מנסים לשחזר את קרב הטיטאנים שהתנהל בעבר על המרקע, בין סרטי הבורקס לקולנוע האמנותי האישי – ונכשלים בגדול.

קרב טיטאנים התנהל בעבר על המרקע, בין סרטי הבורקס לקולנוע האמנותי האישי • שני סרטים שיצאו לאחרונה, ‘סיפור על אהבה וחושך’ ו’פלאפל אטומי’ מנסים לשחזר זאת – ללא הצלחה • ציון נכשל לנטלי פורטמן ודרור שאול

פורטמן לא ממריאה; באירוע השקת הסרט סיפור על אהבה וחושך. צילום: הדס פרוש, פלאש90
פורטמן לא ממריאה; באירוע השקת הסרט סיפור על אהבה וחושך. צילום: הדס פרוש, פלאש90

אחד מן הקונפליקטים המלווים את תעשיית הסרטים הישראלית כמעט מרגע לידתה הנו הניגוד המתקיים בה בין הקולנוע האליטיסטי לקולנוע הפופולרי. כבר בשלהי שנות השישים נחלקה המערכת הקולנועית – מחד גיסא, יוצרים שביקשו להגיע לקהל רחב ככל שניתן, גם במחיר אי-הקפדה על איכותו של התוצר הקולנועי; מאידך גיסא, כאלו ששאבו השראה מן היצירה העולמית, יצרו סרטים שהתעלמו במופגן מן הדרישה ההמונית לבידור וביקשו להישאר נאמנים ליושרתם האישית והאמנותית.

1975 הייתה שנת שיא בעימות זה. מן הצד האחד התייצבו ‘חגיגה בסנוקר’ של בעז דוידזון, ‘יהיה טוב סלומוניקו’ של אלפרד שטיינהארט, ‘חכם גמליאל’ של יואל זילברג ו’שרית’ של ג’ורג’ עובדיה; סרטים שכבר התהדרו בהיותם “סרטי בורקס”. מן הצד השני התייצב ‘מיכאל שלי’, העיבוד הקולנועי של דני וולמן לספרו של עמוס עוז. לא ממש כוחות. ערכם הקולנועי הירוד של סרטי הבורקס לא מנע מהקהל לנהור ולזלול אותם, חמים ומשביעים. אך גם ל’מיכאל שלי’ הייתה עדנה ומשהו מן הפופולריות וההערכה לה זכה מיכאל של עוז דבקה גם במיכאל של וולמן. זה מול זה ניצבו סרטים, שהציבו במרכזם הוויה חברתית משוסעת החוגגת בקלילות את המתחים החריפים המתקיימים בין חלקיה השונים של החברה הישראלית וסרט המתרחש ברובו בתוך ראשה של גיבורה המאבדת אט אט את אחיזתה במציאות. זמן קצר לפני המהפך הפוליטי והחברתי של 77′ סימנו הסרטים את יחסי הכוחות המתהווים בין שני מחנות, זה שעולה וזה שיורד (במדרגות האוניברסיטה בטרה-סנטה): תרבות ההמונים זולה במתכוון מכאן, והאליטה הירושלמית האינטלקטואלית מכאן.

פעם היה פה שמייח; כרזת הסרט חגיגה בסנוקר
פעם היה פה שמייח; כרזת הסרט חגיגה בסנוקר

התפוררות תודעתה של חנה גונן ייצגה אל נכון את נסיגתה של הלמדנות הקלאוזנרית מן הפרהסיה התרבותית הישראלית. הדמות הקולנועית אשר התבססה, באופן חלקי על דמות אמו של עוז, נאלמה ונעלמה מבתי הקולנוע לארבעים שנה, ושבה לאחרונה באדיבות עיבודה הקולנועי של נטלי פורטמן לספר אחר של עוז – ‘סיפור על אהבה וחושך’. והנה, נדמה כי דבר לא השתנה. בשדרה הראשית של הקניון מתייצבים לדו–קרב סרט ירושלמי נוגה וקומדיה וולגרית המתרחשת בפריפריה. שוב נאלצות הגיבורה המבקשת לשמור על שפיותה והמלנכוליה הלירית של עוז לגבור על צהלותיהם של הצופים בסרט הבורקס העכשווי המוקרן באולם הקולנוע הסמוך, או ליתר דיוק, סרט הפלאפל. אלא שהפעם מסתבר, שני הצדדים נופלים שדודים.

פקח או”ם גרמני וים של טחינה

“פלאפל אטומי” של הבמאי דרור שאול הנו קומדיה נמוכת מצח במתכוון. ניסיונותיו של שאול לשתול, בעיקר לקראת סופו של הסרט, ביקורת על ההנהגה הצבאית הישראלית הכוחנית, לטעמו, והיגד אודות היתכנותו של פיוס אפשרי בין ישראל לשכנותיה, ניגפים וטובעים בים של טחינה קומית דלילה שמקורותיה בקומדיות המעמדיות של פעם. גם כאן נמצא יחסי קרבה מהוססים בין מזרח (אלמנה קשת יום בעיירת ספר דרומית) ומערב (פקח או”ם גרמני), גם כאן משורטטים דמויותיהם הסמכותיות של נציגי השלטון כקריקטורות גסות ונלעגות וגם כאן מהווים מוקד להזדהותנו דמויות תמות המצויות בשולי החברה המצליחות להביס בכוח תמימותן את המנגנון הממשלתי היהיר והמסואב. הרטייה על עינו של הגנרל שי אביבי מתקשרת אסוציאטיבית גם למשה דיין וגם ליוסף שילוח ב’אלכס חולה אהבה’. לפעמים זה מצחיק, בדרך כלל זה לא, ובעיקר זה מרגיש מלאכותי.

הצלחתם של סרטי הבורקס נבעה מיכולתם להתחבר אל הלך הרוח של תקופתם, זה שייחל כבר לקריסתה של מפא”י ולעלייתם של קולות חדשים בחברה הישראלית. הם היו שטחיים, רדודים מכל בחינה והפיצו סטריאוטיפים שקנו שביתה בתודעתנו מאז ועד היום, אך הם היו מכוונים ומקוונים לאי הנחת שחשו ציבורים עצומים בחברה הישראלית, שרצו אל בתי הקולנוע לקבל שם את מה שלא קבלו בשום מקום אחר. ‘פלאפל אטומי’ מנותק מכל זה. הוא מזיע מרוב מאמץ להצליח והלצותיו והיגדיו נמוגים ומתאדים מהר יותר מטיפת זיעה באקלים המדברי בו הוא מתרחש.

גם אי הצלחתו של ‘סיפור על אהבה וחושך’ נובע מהיותו יצירה מלאכותית המנותקת מן המרחש סביבה. עוצמתו וייחודו של ספרו של עמוס עוז נבעו לא מן הקו העלילתי המרכזי שעקב אחרי התדרדרות מצבה הנפשי של האם, אלא מן הפסיפס החברתי, המשפחתי, האישי והנוסטלגי שהרכיבו אותו. האפיזודות הקטנות שתיאר היו סוד כוחו. גם הניואנסים הלשוניים וההתנהגותיים שהצליח ללכוד סייעו בהקמתה של ירושלים בשנות הארבעים והחמישים לתחייה. ספק רב אם לפורטמן יש יכולת להבין את העולם שתיאר עוז, את חיוניותו, את קמילתו ואת רצונו של עוז וקוראיו לחיות אותו שוב באמצעות הספר. יכולתו של עוז לגעת בנים הישראלי החבוי אצל כל מי שגדל בישראל הקטנה, אבדה בדרך אל המסך הגדול. פורטמן דבקה בעלילה החיצונית, האוניברסאלית, אך ללא ההקשר המקומי הסובב אותה נותר הצופה בסיפור יושב בחושך עם מעט מאוד אהבה לדמויות המיוסרות המוצגות לפניו.

לבד בחושך עם עמוס עוז

המפגש העכשווי בין עוז לבורקס נדמה בעיקר כשחזור עייף של עימותי העבר. שני הצדדים מגיעים לעימות החוזר נטולי ליבידו. שני הסרטים מבקשים לחזור על הצעדים המוכרים מפעם, אך ללא השקה לעולמם הפרטי של היוצרים והצופים, מעטים בלבד מוכנים להצטרף לריקוד. בעולם הקולנועי של היום בו סרטים כמו ‘אפס ביחסי אנוש’, ‘מיתה טובה’, ‘המילים הטובות’ ואפילו ‘את לי לילה’ מנסחים היגדים מרתקים אודות דיוקנה העכשווי של החברה והמשפחה הישראלית, מצליחים לעלות מופע של שיא הרגש וללכוד את רוח התקופה, נותרת הרשת של ‘פלאפל אטומי’ ו’סיפור על אהבה וחושך’ ריקה ומלאה חורים.

סוד ההצלחה של ‘המילים הטובות’, ‘אפס ביחסי אנוש’ ו’מיתה טובה’ נובע מיכולתם לאחד בין המסורות הקולנועיות. להיות סרטים אישיים עם נגיעות קומיות או קומדיות המונעות מכוחו של סיפור אישי. ובשעה שאת כישלונה של נטלי פורטמן ניתן אולי לתרץ כנובע מניסיונה הדל בתחום הבימוי, כישלונו של דרור שאול מרגיז יותר. הוא הרי הצליח בעבר לאחד בין העולמות. עוצמתו הקומית של ‘מבצע סבתא’ נובעת מהיכרותו של שאול עם השגעת הקיבוצית והסרט ‘אדמה משוגעת’ שביים ב-2006 ושתיאר גם הוא תהליך התפרקות נפשית של אם הנחשף מבעד לנקודת המבט של הבן, הוא כל מה ש’סיפור על אהבה וחושך’ יכול וצריך היה להיות.

תהליך ההתבגרות המרשים של הקולנוע הישראלי בעשור האחרון מחדד את האבחנה בין מאכלים קולנועיים עשירי טעם ומחזקי לב לשאריות מאתמול. לראשונים תמיד יישאר מקום בחדר האוכל הקולנועי של החברה הישראלית, בעוד שעל התבשילים עתירי מונוסודיום גלוטמט, אבקת פלאפל או אבקת מרק עוף, נגזר לעשות את דרכם במהרה אל הכולבויניק.

סיפור על אהבה וחושך, במאית: נטלי פורטמן. תסריט: נטלי פורטמן, על-פי ספרו של עמוס עוז. שחקנים ראשיים: נטלי פורטמן, גלעד כהנא, אמיר טסלר. ישראל, 95 דקות.

פלאפל אטומי, במאי: דרור שאול. תסריט: דרור שאול. שחקנים ראשיים: שי אביבי, מלי לוי, יוסי מרשק, עידן כרמלי, מיכל טרבס. ישראל, 100 דקות.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר

  1. כל עוד משטר תומך כלכלית בתרבות במופעי תרבות אין ולא תהיה יצירה אמיתית. גם אם נתעלם מכך שמשטר תמיד תומך יותר באלה המשרתים את הזרמים התת קרקעיים החותרים לאנרכיה מוסרית ולאומית במסווה של מוסריות יתר. תיאטרון, מוסיקה, ציור וכדומה יכולים להתפתח רק ללא תמיכה ממסדית.